מאת: אורי רוזנברג agron@netvision.net.il
בלוג "נושנות" הגיע לרשומה מס' 150. החלטתי להקדיש רשומה חגיגית זו לאדם מיוחד – יהושע מרגולין – ממניחי היסודות המדעיים-חינוכיים של לימודי הטבע בארץ ישראל. זכיתי ללמוד בבית הספר העממי (כך קראו לזה אז) ממורה לטבע שפעל על פי משנתו ורוחו של מרגולין, בין כתלי הכתה, בטיולי החוג לטבע והחוג לאסטרונומיה, ובחדר הטבע שהיה מוזיאון לכל דבר, מורה שהשפיע על אישיותי ומהלך חיי.
אחרי אלפיים שנות ניתוק מן האדמה ומן הטבע של ארץ ישראל, החזרה אל "ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות" היתה כרוכה במפגש ראשוני עם הריה ועמקיה, ביצותיה ונחליה, צמחייתה ובעלי החיים בה, ללא ידע מוקדם מלבד סיפורי התנ"ך, ובלי שיהיו בנמצא ספרי לימוד בעברית בתחום זה . הכרת טבע הארץ נחשבה כמרכיב חשוב בחזרה אל המולדת, שאנו מצווים לעבדה ולשמרה. וגם כלי לטיפוח אהבת המולדת והנכונות להקריב הכל למענה. יהושע מרגולין היה במשך חצי יובל שנים עמוד התווך של לימודי הטבע בארץ ישראל המתחדשת. בית המדרש למורים ולגננות הפך לסמינר, וזה הפך למכללה אקדמית, אך משנתו של מרגולין עדיין רלוונטית ותקפה ונלמדת ונחקרת במוסדות להכשרת מורים וגננות.
הנה רשימה של מרגולין ששמשה כהקדמה לספר שיצא לאור במלאת עשור לפטירתו."החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין – ספר זיכרון, עשר שנים לפטירתו" (הקיבוץ המאוחד,1957). הספר יצא לאור במלאת עשור לפטירתו של מרגולין וחולק כשי לבוגרי מחזור תשי"ז בסמינר הקיבוצים. מרוכזים בו משנתו הפדגוגית של מרגולין, כמה פרקים אוטוביוגרפיים, קווים לדמותו ותוכנית ללימודי הטבע שכתב בשנת 1939. מקסים התיאור האידילי של טבע ארץ ישראל ונופיה, בשפתו הפיוטית של מרגולין:
מרגולין היה פורץ דרך בתחום החינוך ולימודי הטבע, ובהבנת נפשו של הילד. הוא העשיר את מדף הספרים המדעי-פדגוגי של לימודי הטבע, ותרם להכשרתם של מורים וגננות, סטודנטים ותלמידי בתי ספר שפקדו באלפיהם את המכון הביולוגי-פדגוגי ואוספיו. הוא היה החלוץ במה שנקרא היום "הוראת המדעים" ופרסם תוכניות לימוד לכל גילאי בית הספר. חדשנותו מתבטאת בכך שהוציא את כיתת הלימוד החוצה, לטבע, וחשב כיצד לנצל את לימודי הטבע לא רק להקניית ידע, אלא להעשיר את הילדים בחוויה בה משתתפים כל החושים, ובערכים של אהבת הטבע ושמירתו. הנה למשל קטע מתכנית הלימודים שהציע המתייחסת לחושים:
הנה כמה מן הנושאים שסביבם רקם מרגולין תוכניות לימוד. החומר העיוני היה מלווה תמיד בעבודה מעשית ועריכת ניסויים, והיה מתובל בשירים שחיבר מרגולין עצמו. או כפי שכותב אליעזר שמאלי: "כי מדע, אהבה לארץ ולטבע וחבה לספרותנו העתיקה מתאחדים בספרים טובים אלה, ויוצרים מזיגה מופלאה".
דוגמה לכמה מן הנושאים סביבם חיבר מרגולין תוכניות לימוד (מתוך 50 נושאים): גינת החורף, הגשם הראשון, הדבורה והכוורת, גידול תולעי משי, הים, חיות הבית, מחזור המים בטבע, הנחל והביצה, היער והחורש, שיחות על גוף האדם, הפחם והנפט, האור והקול, הגדרת צמחים בעזרת המגדיר, אקולוגיה של הצומח והחי, יסודות המכניקה, תורת המגנטיות והחשמל.
רשימת הספרים שחיבר מרגולין. חלקם יצאו לאור על ידי הוצאת אמנות כמובן:
צילמתי כמה מחוברות הניסויים שפרסם מרגולין. רמת המידע והניסויים גבוהה מאוד, ומתאימה גם כיום ללימודי הטבע בבתי הספר, הכם באמצעים פשוטים, זמינים וזולים. וגולת הכותרת – הנחיות להתנהגות במעבדה המופיעות בראש כל חוברת:
מרגולין היה איש אשכולות, רחב אופקים. ידע לצטט בעל פה את הספרות והשירה הרוסית, לרמונטוב ופושקין, ואת שירתו של ביאליק. עסק בתיאטרון ובמוסיקה. הנה דוגמה לשירים מפרי עטו ששילב בתוכניות הלימודים, מרגולין גם כתב סיפורים ושירים בנושאי טבע וחגים חקלאיים ב"דבר לילדים" תחת שם העט "הדוד יהושע" הכינוי שדבק בו על ידי הילדים. תחילה שיר בנושא הים:
ושיר נוסף מאת מרגולין, על החילזון, שהתלווה לסיפור לפעוטות מפרי עטו, כנראה פורסם בדבר לילדים:
תמצית עקרונות החינוך לטבע על פי מרגולין:
ללימודי הטבע שלושה שלבים או דרגות: א. חשיפת הילד בפני פלאי הטבע. ב. עובדות מחיי הטבע. ג. גילוי חוקי הטבע.
פעילות תמיד של חניכים ומחנכים, עבודה חרוצה ומכוונת יפה אל התכלית.
הסתכלות וחקר, חריגה מן הכתלים, הליכה אל הנוף וחיפוש אחרי מה שלא כתוב בספרים.
דרך ארץ בפני החיים, בפני צמח וחיי ואדם, בפני כלל האדם והאדם היחיד, ובראש וראשונה בפני הילד.
(גילוי נאות – אני ממש מתרגש למקרא דברים אלה, בייחוד העיקרון האחרון. (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?).
גולת הכותרת של מפעלו המדעי-פדגוגי של מרגולין היו שני הכרכים של ספר הזואולוגיה – חסרי חוליות, בעלי חוליות. הראשון יצא לאור בשנת 1943 ומאז במהדורות רבות. את החלק השני עליו טרח עד ליומו האחרון, לא זכה לראות. אני מדפדף בספר זואולוגיה מאת י. מרגולין ונזכר בנוסטלגיה לחלוחית בלימודי הטבע בבית הספר העממי. נזכר בהידרה ובדפניה, בשלשול ובעלוקה הרפואית, וכמובן תולעי המשי. הכהליה עם הכהל המפוגל, ריח הפורמלין. ספר זה הוא ספר הזואולוגיה הראשון בשפה העברית בהיקף זה. קשיים רבים נערמו על מי שחפץ לחבר ספר זואולוגיה או בוטניקה בעברית בשנים אלו. לא היו שמות עבריים למרבית היצורים והיה צורך להמציאם; את האיורים לקחו מספרים ברוסית או גרמנית. כל ספר כזה היה עבודה חלוצית שהתבססה על תצפיות בטבע הישראלי הבלתי מוכר על בוריו עדיין.
קורות חייו
מרגולין נולד בשנת 1877 בעיירה-כפר הורודייץ, מחוז רוגאטשוב, פלך מוהילוב, באימפריה הרוסית (היום, בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ ועבד כמורה. היה פעיל גם בתחום התיאטרון ובייסוד תנועת הפועלים. מפגשו עם הטבע בא"י הביאו לידי הכרה שעליו להתמסר ללימודי הטבע. הוא חזר לרוסיה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטת קייב. את הלימודים השלים כמוסמך למדעי הטבע בשנת 1921, והוא בן 45. מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו לשוב ארצה והוא לימד טבע באידיש בסמינר למורים יהודים, ולימד עברית בבית ספר חשאי של רשת "תרבות". את "תרבות" ייסד הבנקאי, איש העסקים הנדבן הלל זלטופולסקי, וכך הכיר מרגולין את בתו שושנה, שהתבקש ללמדה עברית, לימים שושנה פרסיץ, חברת הכנסת הראשונה עד השלישית, מייסדת ובעלת הוצאת הספרים האיכותית "אמנות" וכלת פרס ישראל לחינוך. (על הוצאת אמנות נכתב בפירוט רב יותר בערך שושנה פרסיץ שלעיל). יהושע התאהב בשושנה, אך היא נישאה, כיאה למעמדה, ליוסף יצחק פרסיץ, ממשפחה אמידה בעלת מפעלי סוכר ושמן. מרגולין לא התחתן ונותר כל חייו ערירי וחשוך ילדים. שושנה פרסיץ תמכה במרגולין ועזרה לו להשיג תמיכה כספית ציבורית בשנים הבאות.
בשנת 1924 שב לארץ ישראל, לאחר הרפתקאות רבות, הברחת גבולות וישיבה בכלא בליטא. תחילה עבד כפועל חקלאי בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ואחר כך שימש שם כמורה לטבע במשך חמש שנים. מרגולין הקים במקוה חדר-טבע ופינת-חי ושם החל לגבש את עקרונותיו ללימוד טבע. בשנת 1930 נענה להצעת ועדת התרבות של ההסתדרות להיות מורה-מדריך בלימודי הטבע ביישובי עמק יזרעאל. כותב על כך מרגולין: "ותחום תחמו לי מנשר ועד כפר גלעדי, תחום שכלל אז בתוכו את רובה דרובה של ההתיישבות החדשה. הסכמתי. אכן, שנה זו היא אחת השנים היקרות ביותר בחיי: בה באתי במגע ישיר עם טבע העמק, היכרתי את הדומם, הצומח והחי שבו; קשרתי קשרים נפשיים עם ילדי העמק, עם הוריהם ומוריהם, תהיתי על החינוך המשותף ועל הגן וביה"ס המתרקמים שם. מצוייד במיקרוסקופ ובמעבדה קטנה יצאתי לטיולי מקיבוץ לקיבוץ וממושב למושב. הדרכתי, לימדתי, שבוע שבוע בקבוצה, בקיבוץ ובמושב. שעות הבוקר היו מוקדשות לטיולים ולהוראת הטבע בגן ובביה"ס ואילו שעות הערב – לשיעורים בבוטניקה חקלאית לאנשי הקיבוצים. מסיבות עונג-שבת – לשירת הטבע הא"י בתנ"ך, באגדה ובלבנו אנו…"
במשך שנת פעילותו בעמק נוכח מרגולין ש"רובם הגדול של המורים אינם יודעים טבע וכל עושר הטבע שמסביבם הוא כספר החתום לפניהם. […] גם בתי המדרש למורים שבארץ, ללא מעבדות, ללא אילן וחתימת דשא – גם בתי מדרש אלו לא הקנו לתלמידים ידיעה ממשית בטבע. הגיעו הדברים לידי כך, שגננת או מורה שזה עתה עלו מן הגולה, שלא הריחו ריח אדמה וריח עבודה, שעוף לא צייץ באוזניהם האטומות ופרפר לא פרח לפני עיניהם הסגורות, אלה הלכו ללמד תודה את ילדי נהלל ודגניה." (החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין, 1957, עמ' 147 – 148). בלבו של מרגולין גמלה ההחלטה להקים מכון להכשרת מורים לטבע. הוא רצה להקים את המוסד על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל, אך תלמידתו משכבר, שושנה פרסיץ, שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, יעצה לו להתחיל את יצירת המוסד בתל אביב. "אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב, שנסגר מטעמים אנטי סניטריים." בצריף זה, ברחוב יהודה הלוי 12 (היום מגרש חנייה), הקים מרגולין בשנת 1932 את "המכון הביולוגי-פדגוגי" שפעל במשך 20 שנה והפך בכוחותיו של מרגולין לבדו ובעזרת תקציב זעום ודל שארגנה שושנה פרסיץ (100 לא"י בשנה מטעם העיריה), למוסד מפואר, המושך אליו תלמידים, סטודנטים ומורים מכל קצווי הארץ, שבאו לקורסים והשתלמויות. בצריף הצטבר אוסף זואולוגי ענק של עופות ויונקים, חרקים ודגים. בחצר הגדולה הוקמו כלובים ובהם בעלי חיים ומאות עופות, זוחלים ודו-חיים, מינים מעניינים ונדירים מכל חלקי הארץ. צבאים, צבועים, נמיות, שועלים ותנים, גיריות ודורבנים, יעל וזאב. ואפילו תנין. השכנים התלוננו על מטרדי הרעש והריח שגרם "גן החיות" הזה בלב העיר, בייחוד אורחיו של המלון הסמוך, אולם שושנה פרסיץ, אשת הברזל, עמדה על המשמר. בחצר המכון היתה גינה ובה גודלו צמחים חקלאיים ונלמדו הפעולות החקלאיות – השקייה, זיבול, קטיף. ליד בית הבימה, על פני שטח בגודל חצי דונם, הוקמה גינת הדגמה שבה חיקוי לבתי הגידול של ארץ ישראל בזעיר אנפין, ובה היו השתלמויות לגננים. לאחר מותו של מרגולין, בהתאם לצוואתו, חולק האוסף יקר הערך בין סמינר הקיבוצים (כיום בבית מרגולין במכללת אורנים) לבין אוניברסיטת תל אביב, שם שימש כבסיס לאוספי האוניברסיטה (כיום במוזיאון הטבע החדש). אנשי האוניברסיטה – הזואולוג היינריך מנדלסון והבוטנאי יעקב גליל (גלימצ'ר), עזרו למרגולין בעבודתו במכון הביולוגי-פדגוגי ותרמו להגדלת אוספיו בצעירותם ובתחילת דרכם, ונעשו ראשי המחלקות באוניברסיטת ת"א. כותב על כך אליעזר שמאלי, שבהיותו מורה לטבע ביישובי העמק והגליל, השתתף בהכשרות ובסיורי הטבע של יהושע מרגולין, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972):
ובאשר לחייו האישיים של הדוד יהושע – כאן לא שפר עליו גורלו. וכפי שכותב אליעזר שמאלי : "אכן עצוב האיש, וחייו אינם רפודים שושנים… כי גלמוד הוא וערירי, ללא אשה וללא ילדים…". כותב עליו ידידו המורה והסופר ברוך דגון (פישקו): "למרות הזעם שלו ולהט אש הקדמונים חונן ברוך נשי מיוחד ובעדינות נפש רכה. הוא אהב ילדים אהבת נפש, אהבת אשה-אם. החיים לא נתנו לו את אהבת האשה וחיי המשפחה, אולם רגש האבהות היה חזק בו כל ימיו." (מתוך עלון סמינר הקיבוצים, אוקטובר 1957).מרגולין היה מעריצו הגדול וידידו הטוב של חיים נחמן ביאליק, ויש אומרים שחלקו יחדיו את העריריות.
השנה בה שהה ולימד ביישובי עמק יזרעאל קרבה אותו אל התנועה הקיבוצית וערכיה. בעזרת מרדכי סגל, מורה מן הקיבוץ כפר גלעדי, שהשתלם במכון הביולוגי-פדגוגי של מרגולין, הגה מרגולין והקים בשנת 1939 את סמינר הקיבוצים בתל אביב, שמטרתו הכשרת מורים ומחנכים של התנועה הקיבוצית, לא בלימודי הטבע בלבד, אלא בכל מקצועות המדע והאמנות. הוא לימד בסמינר ואף קבע בו את ביתו הפרטי. המוסדות להכשרת מורים וגננות נקראו עד לא מכבר "סמינר", ובכתבים הישנים "סמינריון", אך בתחילה הם נקראו "בית מדרש למורים ולגננות". שם כל כך יפה, המאחד בין עבר הווה ועתיד. לאחרונה הפכו כולם ל"מכללה אקדמית". מרגולין דחף להקים סניף נוסף של סמינר הקיבוצים, בקרבת היישובים מהם מגיעים מורי הקיבוץ ללמוד, ואף בחר אתר, במקום שבו עמק זבולון ועמק יזרעאל נפגשים. ואכן, סמינר זה, סמינר אורנים, הוקם ב-1951, ליד טבעון, במועצה האזורית זבולון, ביער אלכסנדר. אך מרגולין כבר לא זכה לראות בהגשמת חלומו.
יהושע מרגולין נפטר בתל אביב בכ"ו באלול תש"ז, 11.9.1947, והוא בן שבעים. במלאת עשור למותו, הוקדש עלון סמינר הקיבוצים מאוקטובר 1957 לרשימות על משנתו ואישיותו של מרגולין. בעלון זה מופיעה צוואתו של מרגולין. שימו לב להקדשת כל כספו לטובת מלגות עבור בני העדה התימנית, והסברו לצעדו זה.
צוואת מרגולין ועלון הזיכרון של סמינר הקיבוצים מזמנים לנו שתי חידות. חידה ראשונה – חידת יער אלכסנדר – מרגולין ביקש להיקבר בתל-אלכסנדר (יער אלכסנדר). מי הוא אותו אלכסנדר, שהיער נקרא על שמו? במחשבה ראשונה עולה על הדעת שמו של אלכסנדר זייד, שחי ונרצח קרוב לשם, אך האלכסנדר הזה הוא אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה או אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', שנרצח על ידי מתנקש בצרפת בשנת 1934. כותבת על כך ד"ר מוקי גרוס, עד לא מכבר המנהלת של הגן הבוטני בסמינר (כיום מכללת) אורנים.
יער אלכסנדר ניטע באביב 1935 על ידי חברי קיבוץ שער העמקים שמקימיו הם יוצאי יוגוסלביה. במסגרת מאמציהם למצוא עבודה פנו חברי הקיבוץ לקק"ל בבקשה שתממן נטיעה על הגבעות הקרחות שמדרום לקיבוץ. במקביל, שלחו חברי הקיבוץ היוגוסלביים שליח לקהילה שם לערוך מגבית. מאחר ובאותו זמן התאבלה יוגוסלביה על רצח המלך- אלכסנדר, צץ הרעיון למלא את הקופה באמצעות נטיעת יער על שמו. השליח היה הילל ליבני ז"ל הגזבר והמנהלן הראשון של סמינר אורנים.
מרגולין גם קבע בצוואתו מה יכתב על מצבת קברו, ואכן, כל המגיע לגן הבוטני היפה במכללת אורנים יכול לראות את הקבר החצוב בסלע ואת המצבה עם המשפט שציווה מרגולין.
במלאת שלושים לפטירתו עלו חבריו, תלמידיו וידידיו לקברו ושיתפו עצמם במעמד הנחת אבן פינה לביתו הקבוע של סמינר הקיבוצים "אורנים" ובו בנין "בית המדעים ע"ש מרגולין" (בית מרגולין), בו שוכן גם האוסף הזואולוגי שמקורו במכון הביולוגי-פדגוגי.
חידה שניה – חידת הפסל – על כריכת עלון סמינר הקיבוצים שהוקדש למרגולין, מודפסת תמונת פסל, הפשטה של דמות אדם ממתכת. תכנית עצרת הזיכרון בצד הפנימי של הכריכה מציינת: "חנוכת הפסל, יצירת יחיאל שמי". יחיאל שמי היה מחשובי הפסלים והציירים בישראל, מקבוצת "אופקים חדשים", בן קיבוץ כברי, שאף לימד במחלקה לאמנות בסמינר אורנים. בהמשך החוברת מתאר הפסל שמי את הפסל שנעשה בהשראת מרגולין:
בביקוריי בגן הבוטני באורנים, ובקבר מרגולין שם, לא ראיתי את הפסל הזה. במרכז המידע הדיגיטלי לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל מצאתי את תמונתו של הפסל, ואכן נכתב שהוא נוצר בשנת 1957, אך הוא מוגדר בסתמיות כ-"דמות", ללא כל הקשר למרגולין ומיקומו המקורי. גובהו של הפסל 320 ס"מ ורוחבו 70 ס"מ.
ביקשתי מד"ר מוקי גרוס, שאף היא לא ידעה על קיומו של הפסל הזה, לברר מה עלה בגורלו. התעלומה נפתרה חיש מהר. משפחתו של י. שמי התרשמה שהפסל נשכח והוזנח ולקחה אותו לקיבוץ כברי, אל הסדנה בה יצר שמי את פסליו וציוריו במשך כ-50 שנה – "אטלייה שמי". ואכן, ביקור באתר האינטרנט של אטלייה שמי מגלה מייד את הפסל שנלקח מקבר מרגולין ומשתתף בתערוכות מתחלפות. כך חזר הפסל אל כור מחצבתו. באורנים שכחו את קיומו, ובמוזיאון ובקיבוץ כברי לא יודעים את הנסיבות בהן נוצר ומי נתן את ההשראה ליצירתו. הנה צילום מן האתר של אטלייה שמי:
בחרתי לסיים רשומה גדושה זו בטקסט המופיע על כריכתו האחורית של הספרון הקטן,האוטוביוגרפי מאת י. מרגולין "דרכו של מחנך עברי" (ספרית פועלים, 1948).
