בחנוכה בשנת 1922 נפטר אליעזר בן-יהודה, "מחייה השפה העברית". רבות נכתב על מלחמתו חסרת הפשרות להשלטת השפה העברית בבתי-הספר ובמושבות העלייה הראשונה, על תרומתו בחידושי-לשון ובמפעל האדירים של מלון הלשון העברית. ברצוני להפנות מבט אל המחיר האישי הכבד אשר שילם אב"י, הוא ובני ביתו, אשר כונו "המשפחה העברית הראשונה". זאת אעשה באמצעות כתביה של אשתו השניה, חמדה בן-יהודה, אחותה הצעירה של אשתו הראשונה. אשתו הראשונה של בן-יהודה, דבורה, אשר המתינה לו בבית הוריה שבע שנים עד ששב מצרפת ומאלג'יר לשאתה ולהעלותה לארץ ישראל, בשנת 1881, מתה ממחלת השחפת, (לאחר שנדבקה מבעלה החולה) בהיותה בת שלושים ושש שנים. כמה שבועות לאחר מכן מתו שלושה מתוך חמשת ילדיהם ממחלת האסכרה (שנית). אב"י קרא לאחות אשתו לעזור בגידול שני ילדיו הנותרים, והיא, שהיתה רק בת תשע-עשרה, עלתה לישראל, נישאה לו והפכה לא רק ליד ימינו במאבקיו ובמפעליו, בהזדהות מוחלטת, אלא אף לסופרת ועיתונאית בפני עצמה, מגייסת כספים ופעילת ציבור נמרצת. היא הקימה את הוצאת הספרים "בן-יהודה הוצאה-לאור לזכר אליעזר בן-יהודה" וארגנה את השלמת הכתיבה וההוצאה לאור של שמונת כרכי המלון (מלה אותה חידש אב"י) אותו לא הספיק להשלים אב"י. אחד מספריה של חמדה הוא הספר "ספורים מחיי החלוצים" אשר יצא לאור בשנת 1945, בו ריכזה חמדה כמה מסיפוריה וכן את תולדות חייו של אליעזר בן-יהודה.
שימו לב לסמלה של ההוצאה, למפת ארץ ישראל הגדולה ולאותיות הכתב העברי הקדום:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
את הספר פותח שיר הלל לאליעזר בן-יהודה. מלים: א. דנציג, לחן: קרל סלומון.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
וזהו סיפור חייו של אליעזר בן-יהודה מאת ביילה (פולה) אשר שמה שונה לחמדה. חמדה מכנה את בעלה "הלוחם המאושר" על אף שאופיו ומאבקיו הביאו עליו ועל משפחתו חיי עוני ומחלות, חרמות ונידויים (ראה הרחבה ב-הערות העורך).
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
כתיבתה של חמדה מיוחדת – פנטסטית וריאליסטית כאחד, אידילית אך גם מפוכחת. מצד אחד היא מעלה את אליעזר, דבורה והילדים למעלת דמויות מיתולוגיות ומתייחסת אל אב"י כאל נביא ומנהיג האומה, כמי שבהשראתו החל כל מפעל ההתיישבות הציונית וגאולת הארץ. ומאידך היא מתארת בצורה לקונית ויובשנית מאבקים ואסונות אישיים. העמודים המצוטטים להלן הם שיא רגשי בסיפור, אשר בטוחני שאף עין לא תשאר יבשה למקראם – מותם של דבורה והילדים והמאבק לקבורתה בקבר ישראל.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הערות העורך
אליעזר בן יהודה גידל את ילדיו בבידוד, כדי שלא יהיו חשופים להשפעת הז'רגון האשכנזי (יידיש) או הז'רגון הספרדי (לאדינו). כך גם הקשה על הטיפול באשתו החולה, כאשר מנע מעוזרות ומטפלות שאינן דוברות עברית להקל על סבלה. אב"י התעמת עם היישוב הישן (החרדים) כאשר פרסם בעיתונו "הצבי" קריאה לא לקיים את מצוות השמיטה, אשר מקשה על איכרי המושבות. כמו כן יצא כנגד שיטת ה"חלוקה" ואורח חייהם של החרדים. בשל כך הוכרז עליו ועל בני ביתו חרם (כמתואר בציטוט לעיל). גם יחסיו עם היישוב החדש (איכרי המושבות) הורעו כאשר קרא להם לציית לפקידות הברון. מאבקיו הרבים, שנגרמו בשל טהרנותו ועקשותו חסרות הפשרות, הביאו לחיי נידוי, עוני וחולי.
אליעזר בן-יהודה רצה לקרוא לבנו הראשון איתמר, אך נכנע למנהג המקום וקרא לו בן-ציון. בן-ציון עצמו הוא זה ששינה לימים את שמו לאיתמר בן אב"י. בנו השני נקרא אבי-חיל, ולו הועיד אב"י את תפקיד המצביא העברי (בנו זה נפטר עם שתיים מאחיותיו). חמדה כותבת שאת מקומו כמצביא ומפקד תפס זאב ז'בוטינסקי, מקים הגדוד העברי.
בכתביה ובסיפוריה, גם בספר המצוטט לעיל, משתמשת חמדה במלים אותם חידש והמציא אב"י, על אף שלא התקבלו ולא השתרשו בשפה המדוברת. למשל:
היסטוריה – דוריה (כנראה מלשון דור)
בסקרנות – בתאבדעות
צילום – ציור-אוֹרי
חרדי – אדם תלמודי
עוד על אליעזר בן יהודה אפשר לקרוא כאן
על חמדה בן-יהודה אפשר לקרוא במאמרה של יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות העלייה הראשונה, ובייחוד ספרות נשים.
