כתבה מענינת בכתב העת בוסתנאי משכה את עיני. העיתון השבועי בוסתנאי, בטאונה של התאחדות האיכרים ביהודה ובשומרון, יצא לאור בין השנים 1929 – 1939. העורך הראשי היה משה סמילנסקי – דוד של אבא של הסופר ס. יזהר. יהודה ושומרון אינם המחוזות הנקראים כך כיום, אלא מושבות העלייה הראשונה. מושבות יהודה הן מושבות הדרום של אז – ביניהן: ראשון לציון, נס ציונה, רחובות, גדרה, עקרון, מזכרת בתיה, באר טוביה (קוסטינה), פתח תקווה. ואילו מושבות השומרון הן הצפוניות: זכרון יעקב, חדרה, שפיה, בת-שלמה, עתלית.
אם כן, מה המיוחד בכתבה זו? (בעצם מאמר מערכת) מדוע צדה את עיני? איזה אירוע גרם לכתיבתה?
הכתבה "שיטות פסולות" התפרסמה בשנת 1930. אך מה מוזר, היא יצרה אצלי את ההרגשה כאילו נכתבה בימים אלה. האיכרים מתלוננים על הסתה ופילוג שסופם אלימות, על תקשורת מגוייסת ועויינת, על קביעת הצדק בהתאם לשיוך המפלגתי. נשמע מוכר האין זאת? הנה כמה קטעים מן הכתבה:
מה קרה בנס ציונה? מיהם ה"בועזים"? על מה יצא קצפם של האיכרים? הנה עוד כמה רמזים:
"מאורע נס ציונה" התרחש בעקבות המאבק על "כיבוש העבודה העברית". מאבק בין האיכרים, בעלי האדמה הפרטית, עליה נטעו כרמי גפנים ופרדסים, לבין אנשי העלייה השנייה והשלישית. האיכרים העסיקו בעיקר את הפועלים הערביים, ששכרם היה נמוך יותר, הם לא היו מאוגדים וקל היה למשגיחי העבודה לנגוש בהם. (רבים מן האיכרים הראשונים במושבות, אשר קיבלו את אדמתם בנדבת הברון, החכירו את אדמתם לערבים שהפכו לאריסים – "חרתים"). אנשי העלייה השנייה היו מובטלים וסבלו חרפת רעב ויצאו למאבק כנגד האיכרים על מנת שיעסיקום במטעיהם. בייחוד החריף המאבק עם הצלחתם הכלכלית של בני הדור השני של האיכרים בגידול פרדסים, שיכלו לספק לפועל היהודי מקומות עבודה רבים בניכוש היבלית (עבודת הבחר), בקטיף ובאריזה. באופן כללי, מאבקם של הפועלים היהודים נכשל וכיבוש העבודה העברית נותר רק כמיתוס וסיסמה ריקה, עד שהקימו לעצמם את הקבוצה, הקיבוץ והמושב ולא היו תלויים עוד בחסדי איכרי המושבות (בכתבי החלוצים ובספרי הלימוד שלנו, המיתוס עדיין שריר וקיים). אפשר לקרוא על כך בעבודת הדוקטראט של אניטה שפירא: המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939 (אוני. תל-אביב, 1977). האיכרים היוו את היסוד לתנועה הרוויזיוניסטית, בעוד פועלי העלייה השנייה היו סוציאליסטים שהקימו את תנועת העבודה על גלגוליה השונים, את ההסתדרות, המשביר, קופת חולים. כך נבט הפילוג בין ימין ושמאל, שאחריתו בימינו, כאשר "המוסר ההוטנטוטי מכה שורשים עמוקים בחיים הציבוריים שלנו". אך בימים ההם הויכוח והפער האידיאולוגי בין הימין והשמאל היו בין מעמד בעלי ההון והקרקע לבין מעמד הפועלים, ימין ושמאל קלאסי.
הפועלים, אנשי עלייה שנייה ושלישית כינו את האיכרים, "בועזים" כשם גנאי. הכינוי לקוח משמו של בועז המקראי, בעלה של רות המואביה במגילת רות, שהיה בעל חלקת שדה שהעסיק פועלים ופיקח עליהם באמצעות "נערו הניצב על הקוצרים".
ונחזור לנס ציונה. בשנת 1929 הוקם על גבעה רחבה מצפון מערב למושבה נס ציונה מחנה של אנשי השומר הצעיר, שעלו מגליציה. היה זה מחנה זמני של מי שהיו מיועדים לייסד קיבוצים חדשים, או להקלט בקיבוצים קיימים. המחנה כונה "גבעת מיכאל" ע"ש מיכאל הלפרין, שהקים את שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, בנס ציונה. אין להתבלבל בין גבעת מיכאל לבין הגבעה הנמצאת ליד פארק המדע מדרום לנס ציונה, שהיא "גבעת הקיבוצים" בה הוקם "מכון איילון" הסודי, לייצור נשק מתחת לאפם של הבריטים). בפרדסי המושבה הועסקו כמאתיים פועלים ערבים, ביניהם נשים וילדים בשכר אפסי, בעוד מאות הפועלים היהודים היו מובטלים. בחודש נובמבר 1930, התכנסו נציגי הפרדסנים במשרד של סניף "פרדס", צבאו הפועלים היהודים על הבית בקריאות "לחם עבודה" ותבעו להעסיקם. אחר כך יצאו לרחובות ויידו אבנים על שמשות בתי האיכרים. זהו "ארוע נס ציונה". בהמשך התעמתו משמרות הפועלים היהודים עם הפועלים הערבים (חורנים, בדווים ומצרים שהגיעו למקום לעבוד בפרדסים). משטרת רחובות הוזעקה למקום וכמה מן הפועלים היהודים הפצועים נעצרו. שלושה עשר מן הפועלים הורשעו ונידונו למאסר שנפדה בתשלום קנס. האירועים המשיכו כמאבק פנימי בין סיעות הפועלים השונות – אנשי הקיבוץ המאוחד כנגד אנשי פק"פ – המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה (ראשי התיבות של השם ביידיש: פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי), שתמכו בהעסקת הפועלים הערבים, מה שהביא לבסוף למשפט חברים (התובע היה בן-גוריון), לפירוק גיבעת מיכאל ולירידתם של הפועלים הקומוניסטים לרוסיה, שם הוגלו לסיביר ורבים מהם מצאו את מותם בתקופת הטיהורים של סטאלין.
אז מה היה לנו? הסתה ופילוג, האשמות לתקשורת עויינת, שמאל מפולג. להזכירכם: זה היה ב-1930. אז אולי לא כדאי להתרפק על העבר ובמקום זאת לצפות אל העתיד?
