אחד הספרים "המיוחדים" או אולי המוזרים באוסף שלי, הוא הספר "בר-מצוה רעדעס" (דרשות בר מצווה), שיצא לאור בניו-יורק בשנת 1908 בהוצאת "היברו פאבלישינג קאמפאני". הספר הוא למעשה אוסף של דרשות בר-מצווה שכתבו סופרי יידיש ידועים. מרבית הדרשות בשפת יידיש, כמה בעברית וכולן מתורגמות לאנגלית. עורך הספר, שאף כתב כמה מן הדרשות הוא פראפ. ג. זעליקאוויץ, כלומר: פרופסור גצל זליקוביץ'. ואליו עוד נשוב בהמשך, ובגדול!. הספר הוא חלקו השני של הספר דער אידיש-אמריקאנער רעדנער – המכיל 517 נאומים לכל אירוע.
השפה בטקסטים המלווים את הספר ואת הוצאת הספרים בפרסומות ובקטלוגים מאותה תקופה היא תערובת של יידיש ועברית במבטא אשכנזי מתובלות באנגלית. אך מסתבר ששפה זו עדיין שרירה וקיימת, כפי שמצאתי בבלוג עכשווי של בחורי ישיבה באמריקה, בדיון על היעלמותה של הוצאת הספרים:
Hebrew Publishing Company was mechallel shabbos with their printing. It might be assur altogether to use their sforim
הדרשות רובן ככולן חוזרות בסגנון, ברמה ובאריכות שונים על אותם מוטיבים ידועים, הזכורים לי אף מן הדרשה שאני נשאתי לפני כך וכך שנים (עדיין לא עברו ה"סימנים הכחולים" מהצביטות שהעניק לי בנדיבות המלמד, כאשר טעיתי בהטעמת טעמי המקרא של פרשת השבוע) – דברי תודה להורים "שהביאוני עד הלום", הצהרת מחויבות לעם ישראל ותורתו ולקיום המצוות, וכמה מדרשים על התפילין. אולם דרשה אחת משכה את ליבי. כותרת הדרשה: רגשי תודה – נער עני מבית ספר עברי מדבר בשם כל התלמידים ומביע תודה לפני קהל ועדה. הנה הדרשה:
המחבר הוא הלל מאלאכאווסקי, ובסוף הספר, בין שאר הפרסומות על ספרי ההוצאה, מופיעה פרסומת גם על ספריו "הנסיון הראשון" (והוא מורה לשון עבר לילדי ישרון בדרך קצרה ובסגנון קל ויפה) והספר "ספורי החומש".
הוצאת הספרים "היברו פאבלישינג קאמפאני" (ששמה חזר לתודעה לאחרונה עם הופעת הספר בשם זה מאת מתן חרמוני, 2011) נוסדה בניו-יורק בשנת 1900 ע"י יוסף וורבלווסקי שהיגר לארה"ב מליטא ב-1884 ונפטר ב-1919. ההוצאה, שפסקה לפעול בשנות השבעים של המאה הקודמת, הוציאה לאור ספרים ביידיש וספרי קודש. מבט אל רשימת הספרים שהיא הציעה לקורא מעל גבי הכריכה הפנימית של הספר בו אנו עוסקים מראה שמלבד ספרי הקודש, עיקר פרנסתה היה מספרי לימוד עברית שהביקוש להם נוצר עם פריחתם של בתי הספר של יום ראשון (Sunday school).
לצד סופרי היידיש הקאנוניים הקלאסיקונים – י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, פרחה גם סוגה נוספת, שספריה הרבים, אותם לא תמצאו בקטלוג ההוצאה ובפרסומותיה, נמכרו ונחטפו בדוכנים מיוחדים למאות ואלפים. זוהי ספרות הזבל (trash) הידועה בשם "שונד" (Shund), ספרות זולה ונחותה, ספרונים וחוברות עם סיפורי אהבה ופשע סנסציוניים בעלי גוון ארוטי. בין הכותבים היו סופרים ידועים שחתמו בשמות עט בדויים. אחד הבולטים בהם, שהצטיין בכתיבה ארוטית, היה ליטווישען פילאזאף (פילוסוף ליטאי). ובכן – זהו שם העט של לא אחר מאשר פרופסור גצל זליקוביץ' העורך הנכבד של ספר דרשות הבר-מצווה. מוזר הדבר, שעל אחת מארבע הדרשות שפרסם בספר בר-מצוה רעדעס חתם בשם העט ליטווישען פילאזאף.
גצל זליקוביץ' היה טיפוס מיוחד, בין גאון והרפתקן לבדאי, שקורות חייו יכולים למלא את חייהם של שלושה אנשים לפחות. ד"ר זאב גולדברג חקר במשך שנים את קורותיו, כתביו ואופיו של זליקוביץ', וכתב על כך מאמרים מרתקים (ראה בלינק לעיל). מן ההקדמה לאחד המאמרים אני מצטט בהרחבות ושינויים קלים:
גצל זליקוביץ' נולד בעיירה ריטובה בפלך קובנה שבליטא בשנת 1855. הוא התחנך בחינוך תורני ונחשב לעילוי בישיבות. בגיל 18 עזב את העיירה ושם פעמיו לצפון אפריקה, שם עבד כמזכיר במשרד עורכי דין באלג'יריה, תוניסיה ומרוקו ושם למד ערבית וגם למד לדבר עברית בהברה ספרדית. בשנת 1878 הגיע זליקוביץ' לפריז והחל ללמוד אג'יפטולוגיה ושפות שמיות עתיקות באוניברסיטת סורבון. הוא התפרנס כמורה לשפת ההירוגליפים וכספרן. אליעזר בן יהודה שפגש אותו שם, טען לימים, (במאמרו החלום ושברו) שהיה זה זליקוביץ' ששוחח איתו בעברית בהברה ספרדית והצית אצלו את הרעיון להפוך את העברית לשפת דיבור יומיומית. בשנים 1885-1884 השתתף כמתורגמן לערבית במשלחת הבריטית שיצאה לסודן לחלץ את הגנרל הבריטי גורדון שהיה נצור בחרטום לאחר המרד שם. דיווחיו על רצח כביכול של העיתונאי הצרפתי אוליבייה פן הציתו סערה מדינית בין צרפת ובריטניה. קוראי העיתונות העברית באותן שנים הכירו אותו בעיקר מכתבות שפרסם ב"המגיד" וב"המליץ" ובהן תיאר את מסעו בסודן. בעקבות הפרשה נאלץ לעזוב את צרפת ויצא למסע בקהילות היהודים בבולגריה, יוון, תורכיה, הונגריה ורומניה ודיווח על פרנסת היהודים מעסקי זנות. בשנת 1886 היגר לארצות הברית, אימץ לעצמו את התואר "פרופסור" ועסק בעיקר בכתיבה ובעריכה בעיתונות ביידיש. בעיתונות זו פרסם מאמרי מערכת וסקירות למדניות לצד רומנים זולים ומדורים לאישה ולגבר. גצל זליקוביץ' היה מחלוצי הכתיבה הסנסציונית והארוטית ביידיש אך כתב גם מדורי ספרות ולמדנות שבהם עסק בסקירה של ספרי יראים. כתב את הספרים "ציורי מסע" על הרפתקאותיו בסודן ו"תורת בודהא". הוא נפטר בניו-יורק בשנת 1927.
הנה כי כן, כך אפשר בעזרת ספר ישן ומרופט לגלות דמויות מרתקות ושרידי תרבות שחלפה מן העולם. (או שמא לא חלפה כלל?)
הנה דוגמה של רומן שונד שמצאתי באוספיי, מאת שמ"ר – נחום מאיר שייקביץ', מן הראשונים שכתבו ספרים בסוגה זו, שכונתה "רומנים למשרתות". אף הוא סיים את חייו בארה"ב לאחר ששלום עליכם פרסם ביקורת קשה על ספריו (משפט שמר). הרומן דיא שלאנג אין גן עדן (הנחש בגן עדן), ווילנה 1890. מצרף גם את ההקדמה לרומן, להנאת הקוראים יידיש…
דבר העורך
ראשית, אם יש מבין קוראינו הנאמנים מישהו מיודעי היידיש, שמוכן לתרגם עבור כל הציבור את ההקדמה לספר הנחש בגן עדן שלעיל – יבוא על הברכה. תודה!
למותר לציין ששפת היידיש (או אידיש, או אידית, או יהודית כפי שמופיע בכתבים ישנים) נפלה שדודה בשלוש מלחמות שניטשו על אדמת ארץ-ישראל: המאבק לשלילת הגלות, המאבק להנחלת השפה העברית, המלחמה בין התנועה הציונית לבין תנועת הבונד. היידיש כונתה בזלזול "ז'ארגון", כלומר שפה שאינה טהורה ואמיתית אלא ערבוב של כמה שפות ושונה במרכז אירופה ובמזרח אירופה. אנחנו, הילדים שגדלו בבית שבו ההורים דיברו ביידיש עם סבא וסבתא, וביניהם (שהילדים לא יבינו), התייחסנו ליידיש כמשהו ישן וגלותי והתביישנו בה. היום יש ניסיון להחיות את היידיש במחלקות לספרות באוניברסיטאות השונות (מסלול בינאוניברסיטאי לתואר שני), אבל השפה הולכת ונעלמת בתרבות החילונית, עם הזדקנות והסתלקות הדור שבשבילו זו היתה מאמעלושען (לשון אם). אצל החרדים זו עדיין שפת דיבור חיה ובועטת, אך איני יודע האם יוצאים לאור ספרי ילדים או ספרות יפה שאינה בנושאים דתיים.