התבשרנו היום (17.6.21) שהשרים בני גנץ ואביגדור ליברמן הניחו על שולחן הממשלה הצעה להקמת וועדת חקירה ממלכתית לחקירת אסון מירון בו נהרגו 45 אנשים ונפצעו 102. התקווה היא שהקמת וועדת החקירה תשים קץ להזנחה רבת שנים, לשחיתות ולטיוח.

בשנת 1911 אירע במקום זה אסון דומה במהותו, כאשר הצטופפות של כ-500 חוגגים על מרפסת אחד המבנים גרמה להתמוטטות מעקה המרפסת ונפילת האנשים אל מותם או פציעתם.

ד"ר ארתור רופין, שהתמנה בשנת 1908 למנהל "המשרד הארצישראלי" נכח באירוע באותו יום, ואף עמד על אותו גג, אך ניצל. הדוקטור שהגיע מברלין ללבאנט כותב בסלידה: "אף קודם למקרה-האסון השרתה עלי חגיגה זו במירון מורת-רוח יתירה. היתה כאן התגלמות מירע האמונה הטפלה. עצם המראה הביאני לכלל סילוד, האנדרלמוסיה והזוהמה הטילו בי חלחלה. עורכי החגיגה לא התקינו עצמם אף כהוא זה לשיכון אלפי עולי-הרגל. אותה שעה נדרתי נדר, ששוב לא אבוא לעולם לחזות בחגיגה זו, גם קיימתי את נדרי." קטע זה מופיע בספר השני בסדרת הזכרונות מעזבונו של רופין "פרקי חיי – ראשית עבודתי בארץ, 1907-1920 (עם עובד, 1947).

חכמי צפת וקנאיה ישבו על המדוכה ודנו בסיבות לאסון ועל מי יש להטיל את האשם. וכמובן נמצאה מייד הסיבה – חוסר הצניעות של הנשים. על הנשים הוטל איסור להשתתף בהילולה "כדי שחלילה לא תצא תקלה תחת ידיהן, ויבואו במגע עם גברים. ." וזה הקטע אשר הופיע בעיתון הפועל הצעיר:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…" (הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911).

הסופר הצעיר ש"י עגנון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1909, היה אף הוא במירון, לשם הגיע ברגל מיפו, מהלך חמשה ימים, ואף הוא ניצל הודות לצירוף מקרים. בל"ג בעומר 1962 הוענק לעגנון תואר אזרח כבוד של ירושלים. בנאום שנשא בטקס, המופיע בספרו "מעצמי אל עצמי" (הוצאת שוקן, 2000), התברר של"ג בעומר הוא תאריך מיוחד עבור עגנון, ובו התרחשו אירועים חשובים במהלך חייו, אותם הוא מפרט בנאומו, כולל העובדה שניצל מן האסון במירון 51 שנים קודם לכן. עגנון מתאר כיצד ניצלו חייו:

חייהם של שני האישים, רופין ועגנון, הצטלבו שנית בשנת 1912, כאשר רופין הזמין את עגנון להיות מזכירו והמורה לעברית שלו בברלין, שם שכן המשרד הראשי של "המחלקה הארצישראלית" בראשות אוטו וארבורג, אליו היה כפוף רופין. רופין חזר לארץ ישראל כעבור זמן קצר, ואילו עגנון נותר בגרמניה 12 שנים, עד 1924, לאחר שבהיותו מאושפז בבית חולים נשרף ביתו ובו עלו באש ארבעת אלפים ספרים, ביניהם נדירים מאוד, וכמה כתבי יד של יצירותיו שטרם פורסמו.

פרט מעניין וחסר חשיבות: רופין קרא לפרק ביומנו בו מתואר האסון במירון: "ביני לבין עצמי". עגנון קרא לספר בו הוא מזכיר את האסון: "מעצמי אל עצמי".

בונוס: בפתח ספרו של עגנון ( שלא היה ידוע כלל כצנוע) "מעצמי אל עצמי" מופיע הפתיח הזה:

מקור התמונות: – כל הזכויות שמורות לצלמים ולהוצאות הספרים.

אהרן ביר, "ארץ ישראל, הלוך ונסוע בארץ האבות", ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה.

"מאה שנה ועוד 20, הסטוריה מצולמת של ארץ ישראל ממחצית המאה ה-19", ספרית מעריב, 1968.

י. קלינוב, "משוט בישראל" הוצאת לעם, 1950.

דוד בן-גוריון הקדיש חלק ניכר מחייו לכתיבה. מכתביו הרשמיים, יומניו, נאומיו וכתביו (כ-50 ספרים) מסתכמים בכ- 700,000 מסמכים. לעיתים אני תוהה מתי מצא מעט זמן פנוי על מנת לנהל את מדינת ישראל. לצד אלו נמצאו בעזבונו כ-1200 מכתבים אישיים, אותם כתב בעיקר במשך כעשרים שנה, משנות החמישים המוקדמות ועד מותו בשנת 1973, בעת שהותו בשדה בוקר, משוחרר מתפקידים ממלכתיים. מכתבים רבים נשלחו אל בן-גוריון מכל שדרות העם, והוא הקפיד לענות לכולם בכתב ידו ולשמור העתקים. בספר "הזקן והעם" (כנראה פרפראזה על ספרו של המינגווי "הזקן והים") רוכז מבחר של 208 ממכתביו אלו.

אחד המכתבים, משנת 1953, השנה בה עבר בן-גוריון לשדה בוקר, המופנה אל בתו הבכורה של בן-גוריון, גאולה, מאפשר לנו להציץ אל תוך הצריף המפורסם בשדה בוקר ולקבל תמונה אינטימית של החיים שם, וכיצד כל אחד מבני הזוג, דוד ופולה, הסתגל לתנאים המחייה המיוחדים. הקורא הנבון ימצא בעצמו, ועל אחריותו בלבד, את ההקשרים האקטואליים והפרסונאליים לימינו אלה. המכתב כתוב בחוש הומור ואפילו בסרקאזם דק מן הדק, וכצפוי – נעדרת ממנו המלה "את".

כאמור, המכתב לקוח מן הספר "הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון" (כינסה וערכה ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1988).

בן גוריון ליד שולחן העבודה בצריף בשדה בוקר קישור לאתר הספריה הלאומית

בצילום להלן: דוד ופולה בן-גוריון בשנת נישואיהם (1917) בניו יורק:

דוד ופולה נישאו בניו יורק בדצמבר 1917. ארבעה חודשים לאחר טקס החתונה עזב דוד את פולה שהיתה הרה ויצא לאימונים בקנדה ולשירות בגדוד העברי. גאולה נולדה בספטמבר 1918, אך דוד ראה אותה לראשונה רק כאשר הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל בנובמבר 1919.

הנה מכתב שכתבה תלמידת כתה ג' אל בן-גוריון בשנת 1954

בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 ונטמן בשדה בוקר לצדה של פולה, רעייתו. בצוואתו הורה לשמור על הצריף ותכולתו ללא שינוי. שימו לב למספר תעודת הזהות של בן-גוריון. מעניין מי קיבל את המספרים 1 ו-2.

מקור התמונות:

שבתי טבת, (1976), קנאת דוד – חיי בן-גוריון, הוצאת שוקן

ברכה חבס, (1952), דוד בן-גוריון ודורו, הוצאת מסדה.

גן עצי הפרי של סבא שלי השפיע על מהלך חיי וכנראה גרם לי, עירוני גמור שכמותי, להירשם ללימודי האגרונומיה בפקולטה לחקלאות. טעמם וריחם של הפירות הנפלאים – אפרסקים, גויאבות, חבושים, שזיפים, תפוחים, רימונים, שסק, אפרסמונים – חרותים בזיכרוני ומלווים אותי תמיד. סבא שלי היה אדם דתי, עם כפה שחורה. אפשר לכנות אותו אפילו אדוק (היום כבר לא משתמשים במלה הזו). הדתיים של אז הצביעו מפד"ל ועדיין לא היו "ציונות דתית", או חרד"לים. סבא היה חרדי במהותו, קפדן ומחמיר בקיום המצוות וביחסיו עם בני משפחתו, אבל איש עבודה ועמל. כילדים בעיר נתניה, את החרדים ראינו רק מרחוק, כי הם היו מסוגרים ומבודדים בשכונתם – קריית צאנז. השכונה הזו היתה עבורנו, כילדים, מחוץ לתחום, עולם זר ומוזר. ראינו אותם בחוף הים הנפרד, נכנסים לטבול בים לבושים בבגדיהם הארוכים, נשים וגברים לחוד, בימי השבוע המוקצים להם. כמה מטרים משם, בחוף הסמוך, היו שרועות על החול החם התיירות מארצות סקנדינביה, עורן שלוק משיזוף-יתר וסביבן מתגודדים גברברי החוף – "זאבי הים".

כיום, ממרחק השנים, אני חושב כמה חריג היה סבא שלי בין אנשים מסוגו, בכך שנטע וטיפח סביב ביתו הקטן בוסתן עצי פרי בלב העיר. כשבגרתי נודע לי שסבא גדל בכפר קטן באזור גליציה שבאוקראינה, בקצה המזרחי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, ליד העיירה ברודי, ועסק בפיקוח על כריתת עצי יער ושילוחם על פני הנהר אל המנסרה. היערות, הכפר, וגם העיירה ברודי עצמה היו רכושו של האציל הפולני הגרף פוטוצקי. הקשר שלו עם עץ ועצים נמשך כאשר עלה לארץ ישראל ועבד כנגר במחנות הצבא הבריטי. ילקוט בית-הספר של אמא שלי היה מזוודת עץ קטנה, אותה בנה בנגריית הקאמפ. חייו בכפר וביער מסבירים מדוע הקים את בוסתן עצי הפרי סביב ביתו, כאשר עלה בידו לרכוש חלקת אדמה בארץ ישראל, בשכונה של אנשי הפועל המזרחי, שהיתה ידועה בשם: "שיכון המזרחי". החלקה היתה בגודל דונם, והבית הקטן הותיר את מרבית השטח לעצי הפרי הרבים. איני יודע כיצד והיכן השיג סבא את השתילים של עצי הפרי והגפנים למיניהם. חידה היא לי עד היום.

העצים היו מזנים וותיקים, שכבר אין למצוא כיום במטעים המסחריים, כמו המנדרינה, ולעומתם פירות שאז עדיין היו נדירים בארץ ולא היה אפשר למצוא אותם בשווקים, כמו האפרסמון. היה שם עץ אפרסק עם פירות קטנים, מתוקים, בעלי קצה מחודד, ציפה לבנה וקליפה ירוקה- וורדרדה, מכוסה בפלומה עדינה. הפירות היו קטנים כי אז עדיין לא ידעתי את סוד דילול החנטים.

  עץ השזיף הזקן היה כבר מת ברובו, אבל חלקיו החיים הניבו שזיפים ענקיים, שבהבשילם היו עוטים גוון אדום-סגול ואחר-כך כחול עמוק, כמעט שחור, והיו מתפקעים למגע קל וממלאים את הפה בעסיס נפלא. אני חושב שהם היו מן הזן הוותיק סנטה-רוזה – הקדושה רוזה.

המנדרינה, שקיבלה את שמה מן המנדרין הסיני, היתה בעלת קליפה דקה וכתומה, צורתה ככדור פחוס בקטבים, ופלחיה עתירי גרעינים. בצידה התחתון כיסתה הקליפה על גומה קטנה, במקום מפגש הפלחים, ולשם צריך להחדיר את האצבע כדי להתחיל את הקילוף. אין מעשה מענג יותר מאשר לחיצה קלה על הקליפה בנקודת התורפה הזו והפשטת הקליפה היורדת בקלות ומשחררת את הריח האופייני למנדרינה. את הטעם של מנדרינה אי אפשר לתאר במילים.

האפרסמונים, פרי נדיר ובלתי מוכר בעת ההיא, לא הבשילו, אלא אם כן נעטפו בכמה שכבות של עיתונים והונחו בחושך במזווה למשך כמה ימים. כאשר התרכך הפרי לגמרי ותוכו הפך לנוזלי, חצינו אותו באמצעיתו ודלינו את הנקטר המתוק בכפית.

בחלקה הקדמי של החצר, בחזית הבית, שתל סבא צמחי נוי מפיצי ריח טוב. עץ פלומריה ריחנית שפרחיו לבנים וליבם צהוב, ושיחי "שושנים", וורדים מזנים שונים, בעלי פרחים ענקיים, ריחניים, בצבעים שונים, וקוצים איומים. כאשר סבתא היתה בחיים, היא הכינה ריבת שושנים מן הפרחים.

סבא התאלמן פעמיים, משתי נשים. בריאותו התרופפה ואחר כך התדרדרה, ובהתאם גם מצב הגן, שחזר והתדרדר לזרועותיו של הטבע הפראי. לא זכיתי לראות את הגן בתפארתו הראשונית, כאשר סבא היה במלוא כוחו. כאשר אני התחלתי לטפל בו, גזעי העצים כבר היו מכוסים בחזזיות ובפצעים זבי שרף. כמה מן העצים נרקבו כליל והיו מוטלים על הקרקע או ניצבים כגדמים אילמים, טרף לחיפושיות קליפה ופטריות. צמחי הבר שגשגו והשתלטו על השטח שבין העצים. בקיץ הם הפכו ליער של קוצים, חלקם גבוהים מקומתי. על פני הקרקע גיליתי רשת מסועפת של נימי שבילים דקיקים, בהם נעו שיירות של נמלים זריזות ועמלניות, אוחזות בלסתותיהן זרעים וחלקי חרקים מתים, נעות במהירות כמונעות בכוח מסתורי, המאחד אותן למען מטרה משותפת. חיים שלמים רחשו מתחת לכסות הקוצים, חוליות נסתרות מן העין בשרשרת המזון המורכבת ממוות והתחדשות.  עכבישים פרשו בין הענפים את רשתות הציד שלהם והמתינו בסבלנות. קירות הבית היו מכוסים בקיסוס שגדל באין מפריע ונאחז בטיח עד שלא היה אפשר לנתקו. עבורי זה היה נפלא, במקום מטע ממושטר וסטרילי קיבלתי שמורת טבע עשירה בחרקים, שבלולים, ציפורים ומגוון צמחים. אני זוכר כיצד צפיתי, מרותק ומזועזע כאחד, בחיפושית גדולה שהפכה ערצב על גבו והחלה לאכול את בטנו הרכה. מתחת לברז הגינה המטפטף היתה שלולית מלאה ירוקת, אליה באו לרוות את צימאונן דבורים וצרעות.

בקצה החצר עמד, מיותם, מבנה קטן עשוי מלוחות פח גלי חלוד. זה היה משכנה של הפרה "חוּמָה", אשר העניקה בכל בוקר כוס חלב טרי לבנותיו של סבא בילדותן, כלומר לאמא שלי ולאחותה הצעירה ממנה. זה היה גם משכנו של אחמד, מן הכפר אום-חאלד, שיצא מידי יום עם חומה למרעה, לאחר חליבת הבוקר. ששת ימים יצאו השניים למרעה, וביום השביעי –שבתו מכל מלאכה.

שיחי הלנטנה גדלו בכל מקום, מעמיקי שורש ומשגשגים, שולחים את ענפיהם הקוצניים לכל עבר, פורחים באלפי תפרחות צבעוניות וחונטים ענבות של פירות קטנים ושחורים ומאיימים לחנוק את שרידי הגן. הצמחים שאינך "זקוק" להם, צמחי הבר שאין בהם "תועלת", אורחים בלתי קרואים, אינם זקוקים לטיפול ולהשקיה. הם כבר מסתדרים בעצמם ומשתלטים על כל חלקה טובה ללא כל עזרה. ואילו הצמחים שאתה חפץ ביקרם, עצי הפרי וצמחי הנוי, חלשלושים ומפונקים. ללא טיפוח, טיפול והשגחה מתמדת, הם נופלים טרף לכל מחלה ומזיק. לאחר שנים רבות למדתי שכך הם פני הדברים בכל תחומי החיים. הצרות והמחלות ואנשים חורשי רעה באים ומתייצבים מבלי משים וללא כל הזמנה ומחוללים את נזקם בהתנדבות. ואילו בשביל לזכות בדברים טובים וחברים שאתה מחבב ונשים שאתה אוהב, צריך לעבוד קשה ולא להרפות לרגע וגם אז מקומָם בחייך אינו מובטח ואינו תדיר.

אבל העצים המשיכו לתת את פריים בעקשנות, ללא גיזומים ודילולים, ללא דישון וללא ריסוסים. היום היינו מכנים זאת "גן אורגני", אבל בעצם זה היה גן מוזנח, בו ניסיתי למצוא את האיזון בין הטבע הפראי לבין עצי התרבות. זאת משום שלא היו לי הכוח או הידע להסיג את הטבע לאחור. הפעולה ה"גננית" הראשונה שעשיתי היתה לחדש ולהעמיק את ה"צלחות" – גומות ההשקיה מתחת לעצים. חיברתי את קצהו האחד של צינור גומי ארוך לברז חלוד ומכוסה ירוקת, שמצאתי בסבך העשבייה, פתחתי את הברז והמתנתי בצד השני של הצינור. בתחילה לא קרה מאום. אחר כך בקעו ממעמקי הצינור קולות נשיפה, אחר כך קולות חרחור ושיעול ושני עכבישים שנסו על נפשם, ולבסוף פרץ מן הצינור זרם דקיק של מים חלודים, אשר אט אט התייצב והצטלל. ואז גיליתי את הקסם שבמים הזורמים, את רגעי המפגש בין מים לבין קרקע יבשה והריח הנפלא המתלווה לכך, את חדוות התזת המים לכל עבר ומגע הבוץ הטובעני, את כוחם המחייה וההורס של המים, המשנים סדרי בראשית. היתה זו מלאכה לא קלה לערום עפר עם טורייה כבדה ולמנוע מן המים הגואים בצלחות לפרוץ החוצה, ובו בזמן להציל נמלים וחרקים אחרים מטביעה ולהציב עבורן מקלות וקני-קש ורפסודות של עלים יבשים, עליהם יכלו לחצות בבטחה את השיטפון הפתאומי. עקבתי אחר נביטתם של זרעים שהיו בתרדמה זמן רב והם נענו לבשורת המים ונבטו בהמוניהם. צינור הגומי הישן היה מחורר בכמה מקומות, וסבא לימד אותי לחבוש את פצעיו בעזרת רצועות בד, מה שלא מנע מן המים למצוא את דרכם אל הקרקע הצמאה. הייתי שם לבד, מלבד הרגעים בהם הופיע ראשו של סבא בחלון ושאל למה אני מבזבז כל כך הרבה מים. אחר כך הייתי הולך, בשליחותו של סבא, אל חנות המכולת של פפרמן, וקונה לסבא חצי כיכר לחם חי וחבילה גבינה כחושה.

בעת שעבדתי בגנו של סבא, כנער, לא הכרתי את שמות הזנים של הפירות השונים, לא ידעתי לזהות בשמם את החרקים, השבלולים, הציפורים, צמחי-הבר ושאר היצורים שאכלסו את הגן. ההיכרות שלי עם הטבע ומארג החיים בגן הזה היתה ראשונית וחושנית וחפה מכל ידע. כיום, לאחר שצברתי במשך שנות חיים ידע תיאורטי ומעשי, אני יכול, בדיעבד, להסביר לעצמי ולפרש את כל מה שהתרחש לנגד עיני בגן. הזיכרון הנוסטלגי והסנטימנטלי שלי מן הגן לבש פנים חדשות וכל תופעה קיבלה את שמה המדויק ואת הסברה המדעי. למשל:  כדי למנוע הופעת תולעים בפירות עטפתי אותם בשקיות נייר חומות. היום אני יודע שה"תולעים" בפירות הרימון היו זחלי העש כחליל הרימון, ואילו ה"תולעים" בפירות האפרסק, הגויאבה והמשמש היו רימות של זבוב הפירות הים-תיכוני. לאורך הגדר שהפרידה בין החצר של סבא לבין חצר השכנים גדלו גפנים. מענביהם לא זכיתי ליהנות כלל, כי הם נגזלו ממני על ידי זחלי עש האשכול וזבובי התסיסה דרוזופילה שבאו בעקבותיהם. עבור סבא, השרצים האלה הפכו את הפירות לבלתי כשרים ואסורים לאכילה. אני יכול לנקוב בשמן של הציפורים שמצאו לפניי כל פרי שסק שאך החל להבשיל וניקרו בו. אני מכיר את כל המחלות שתקפו את העצים והגפנים, ויודע פרטים אינטימיים על חייהן הפרטיים.

כנער, שיצא כמעט בכל יום מדירת השיכון הקטנה והגיע אל הבוסתן הפראי הזה, התענגתי מן המפגש עם הצמחים ובעלי החיים ולא הטרידה אותי כלל העובדה שאיני יודע את שמו של כל יצור. אולם הלימודים האקדמיים חינכו ואילפו אותי למיין, לסווג ולהגדיר כל צמח וחרק הנגלים לעיניי. ההצלחה לעשות זאת מוסיפה סוג נוסף של עונג, סיפוק ואפילו גאווה עצמית, אבל גם תחושה של חוסר מנוח, תסכול ומצוקה כאשר תהליך הזיהוי נכשל. מתן השמות לכל היצורים הוא עיסוק עתיק יומין. התנ"ך מספר לנו שאלוהים הטיל על האדם הראשון לקרוא בשם לכל בעלי החיים, ועצם מתן השם העניק להם חיים. ( וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. (בראשית ב', יט)). גדול הממיינים ונותני השמות היה הרופא, הבוטנאי והזואולוג השוודי קארולוס ליניאוס, אבי תורת הטקסונומיה והנומנקלטורה המדעית. אין זה מפתיע כלל שבערוב ימיו נטרפה עליו דעתו. הלימוד הפך אותי מודע לבורותי כמו אדם וחוה אשר לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת, נעשו מודעים לעירומם. גם אצלי גרם הידע לגירוש מגן העדן:  באחד מטיוליי בחו"ל, בעודי מהלך ביום שטוף שמש באחו פורח בשוליו של יער נפלא, מצאתי עצמי מהרהר שהנאתי מן הפרחים, הזוהרים בשלל צבעים וצורות, נפגמת, משום שאיני יודע להגדירם ולנקוב בשמם. זה היה גילוי מכאיב, שהעיד שמשהו בקשר הישיר, הראשוני שלי אל הטבע התקלקל ונפגם. לעולם כבר לא אוכל למחוק ממוחי את הידיעה הנחרצת שהחומר הריחני המשתחרר אל האוויר מקליפת המנדרינה הוא Limonene, ומה שעשיתי להבשלת-הבחלת האפרסמונים קשור להפרשת הגז Ethylene.

חוסר הידע שלי כנער, חסך ממני את הקונפליקט שבין הגנן לאוהב הטבע. כאשר אוהב הטבע נקלע לכרם או מטע שבו פורחים בוורוד צמחי ציפורנית מצרית, או בצהוב בוהק צמחי המצליבים, היוצרים מרבד נהדר בין שורות הגפנים או העצים, הוא מתמלא בהתפעלות ואפילו התרוממות הרוח. החקלאי לעומתו יכנה את צמחי הבר היפים בשמות מעליבים כמו "עשבים שוטים" או "עשבים רעים" וימהר להדבירם ולחסלם בריסוס קוטל עשבים או בקלטור.

תמיד הייתי מוקסם מעולם הנמלים. כבר כילד צעיר מאוד עקבתי אחריהן מקרוב במשך שעות ארוכות כמהופנט. בגן של סבא שמחתי לפגוש אותן בהמוניהן וצפיתי כיצד הן אוספות זרעים, בונות קינים מסועפים ומנהלות מלחמות עם נמלים ממינים אחרים. לא ידעתי אז שהנמלים אוספות בלהיטות טיפות נוזל סוכרי – "טל דבש" שמפרישות כנימות העלה המוצצות את מוהל עלי העצים וגורמות לנזק רב לצימוח הצעיר. בתמורה מגינות הנמלים על כנימות העלה, מרחיקות מהן אויבים טבעיים ומעבירות את הנימפות הצעירות לקודקודי צימוח חדשים. עבור הגנן והחקלאי הנמלים הן אויב. כילד הייתי מהלך בזהירות ומוודא בכל צעד וצעד שלא אדרוך על נמלים. כאגרונום נתתי ייעוץ והדרכה לחקלאים וגננים כיצד להדביר את הנמלים.

עם בוא האביב התעוררו מתרדמתם העצים הנשירים והתכסו בפרחים לבנים או וורדרדים, והגן זימר וזמזם בכנפי הדבורים. אחר כך פרץ הלבלוב הירוק והפירות חנטו. בסתיו נקטפו היבולים והובאו בגאווה לאמא שלי. הרימונים יצאו מתוך שקיות הנייר ונתלו בסוכה. חבושים קשים כאבן הפכו ללפתן מתוק של ראש השנה, והגויאבות נתנו ריחן. בקצה הרחוב של סבא, בקן של בני עקיבא, רקדו יחדיו בנים ובנות בחולצות צחורות, יד ביד במעגל אחד. ובגן של סבא החל מעגל נוסף של עונות השנה כאשר על גבי הקרקע נערמו עלי השלכת והנמלים יצאו עם גשם ראשון למעוף הכלולות.

מקור התמונות

1. א. מיצ'ורין – מתוך ספרו של מיכאיל אילין, איתני הטבע והישגי האדם (הקיבוץ המאוחד, 1953). הציור מאת ה. ארני, מועתק מן המהדורה השוויצרית של הספר. מיצ'ורין (1855 – 1935) בוטנאי רוסי נערץ שטיפח עשרות זנים של עצי פרי וגידולי תרבות אחרים, והרחיב את תחומי גידולם הרחק מבתי-גידולם הטבעי.

2. האיורים "הגן" ו"מים" מאת הצייר שמואל כץ, מתוך הספר מטעים מאת מיכאל שפריר (ספרית פועלים, 1953). גם כמה מצילומי הפירות לקוחים מספר זה.

3. שאר האיורים מתוך ספרים ישנים ללימוד חקלאות וחוברות הטבע והארץ משנות השלושים של המאה הקודמת.

הפרדיגמה האנתרופוגנית והתיאוריה הניאו-דטרמיניסטית (לא להבהל מהמילים הגבוהות).

מאת אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

תקציר

טקסטים מן העת העתיקה, עדויות של נוסעים וחוקרים מן העת החדשה, ממצאים ארכיאולוגיים ושרידים בוטניים, כל אלה מלמדים אותנו שבעבר בורכה ארץ ישראל בצמחייה שופעת. הרמות שבארץ ישראל, עבר הירדן ולבנון היו מכוסות עצי-יער, או חורש צפוף, וכך גם אזור השרון. מקובל לחשוב שהחל מן הפלישה הערבית לארץ ישראל במאה השביעית, החל תהליך של דלדול והשמדת הצמחייה בארץ ישראל, אשר הגיע לשיאו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. הדעה שהתקבעה בספרות ובמחקר האקדמי היא שחורבן הצמחייה הוא מעשה ידי אדם בלבד, ולא תהליך טבעי המושפע מהשתנות התנאים הסביבתיים. התנוונות החקלאות והרס תרבות המדרגות (טרסות) שהביאו לסחף-קרקע, רעיית יתר, תעשיית הפחם והסיד, ולבסוף כריתת היערות בעת מלחמת העולם הראשונה, סומנו כגורמים שבעטיים חרבה הצמחייה. אולם בשנים האחרונות, עם פיתוחם של אמצעים טכנולוגיים חדשים והתפתחות מדע הפלאוקלימטולוגיה, החלו להצטבר ממצאים חדשים, המעידים על שינויים אקלימיים גלובליים ומקומיים שתרמו אף הם לתהליך המדבוּר באזורנו ולפגיעה בצמחייה. במאמר זה נסקרים גורמים היסטוריים-תרבותיים-שלטוניים שהביאו לחורבן הצמחייה בידי אדם, לצד מחקרים חדשים המראים שגם תהליכים אקלימיים היו מעורבים בכך, ואין להתעלם מהם באזורנו המצוי  בסְפָר המדבר. זאת על רקע משבר האקלים העולמי.

ההיסטוריה של צומח ישראל

כאשר עלה משה אל ראש הר נבו, הראה לו ה' את הארץ המובטחת, שזהו תיאורה: ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (דברים ח').  יהושע אומר לבני שבט יוסף: טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים  כִּי-אָץ לְךָ הַר-אֶפְרָיִם.  (יהושע יז).יער אפרים היה צפוף עד כדי כך, שעל הקרב בין דוד ואבשלום מספר הכתוב: ח וַתְּהִי-שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצות (נָפוֹצֶת) עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא.  (שמואל ב יח, ח').

על פי עדויות של נוסעים וחוקרים שתרו את ארץ ישראל במאות השנים האחרונות, עדיין נותרו שרידי יערות עתיקים בכמה מקומות עד לתחילת המאה העשרים (פז, 2018). במפות שהכין שרטט המפות של נפוליאון פייר ז'אקוטאן (Jacotin) במסע שערך נפוליאון בארץ ישראל בשנים 1798 – 1799, מופיע יער אלונים גדול ברמת מנשה. במפה שהוכנה על ידי Conder  ו- Kitchener חברי הקרן לחקר ארץ-ישראל (P.E.F.) בשנת 1880, מצוינות שתי חורשות אלונים גדולות בשרון. הקדים אותם החוקר הצרפתי וולניי (Volney) שבשנת 1787 תיאר יער אלונים גדול בסביבות קיסריה (רייפנברג, 1950).

וולטר קליי לאודרמילק, (Lowdermilk) מומחה עולמי בבעיות סחף קרקע ושימור קרקע, וציוני גדול, הגיע לישראל בשנת 1939, ובשנת 1944 הוא כתב בספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה": "אוכלוסיית-ילידים נחשלת והתנוונות פוליטית וחברתית – אלו תוצאותיה של הידלדלות האדמה מחמת סחף והזנחה. ארץ ישראל היא דוגמה ומופת לתמורה כזאת. הניגוד בין תיאורו של משה ובין מצב הארץ בשנת 1882, השנה הראשונה לעבודת המתיישבים היהודים, הוא פירוש, המדבר בעדו, להזנחת אוצרותיה של ארץ הקודש ולניצולם לרעה. בהרים נסתחפה האדמה עד הסלע ממחצית הרמות ויותר; נהרות שפלת החוף נסתמו באדמה ובאבנים, שנגרפו מן ההרים, וכן נוצרו ביצות מבאישות, נגועות קדחת ממארת. הערים הנאות והמפעלים רבי ההיקף של ימי קדם נהפכו לעיי חורבות. השינוי לרעה מדהים ממש. התייר המקרי של ימינו, הרואה את הארץ בעד חלונותיה של רכבת או מכונית טסה, סבור, כי ארץ ישראל היא מטבעה סלעית, חרבה למחצה ושרופה. אבל מי שיודע לקרוא ברישומי הזכרונות שנחרתו בקרקע, ברי לו, שמצב התנוונות זה אינו טבעי. מן החורבות של המדרגות ושאר מיתקני-שימור עתיקים הוא למד, כי שממונה הנוכחי של ארץ ישראל בא מחמת הגזל, הניצול וההזנחה בשנות המאות האחרונות." (לאודרמילק, 1945).

הנה הדיבר ה- 11 על פי לאודרמילק:

תרבות הרבידות

החקלאות הקדומה החלה במזרח הקרוב באדמות המישור האלוביאלית של ארם נהריים (הפרת והחידקל) ושל מצרים (הנילוס), בהתבססה על השקיה במי הנהרות באמצעות הצפה ותעלות השקיה. בין שני העמקים הגדולים שוכן האזור ההררי, הכולל גם את ארץ ישראל. לשם הרחבת השטח החקלאי בוראו היערות שעל מדרונות ההרים, אך אז נחשפה הקרקע לכוחות הסחף.

בהרי ארץ ישראל מקורות המים מצומצמים. המעיינות נדירים מאחר והמים מחלחלים לעומק רב; מי התהום העמוקים מקשים על קדיחת בארות לצרכי חקלאות (בניגוד למצב לאורך החוף). אולם הגשמים היורדים על מדרונות ההרים מאפשרים לעבד את אדמת המדרונות ללא השקיה. לצורך זה פותחה בישראל, בלבנון ובעבר הירדן שיטה חדשה של שימוש ושימור הקרקע, על ידי דירוג המדרונות.

חקלאות המדרגות (טרסות, נקראות בספרים משנות הארבעים – רבידות) אפשרה לראשונה קיום חקלאות ברת קיימא על קרקע משופעת שגשמים עזים יורדים עליה. סלעי הגיר מספקים חומר גלם מצוין לבניית קירות התמך של המדרגות, שמילוי קרקע מאחוריהם יוצר משטחי עיבוד אופקיים. תרבות הרבידות פותחה לראשונה באזור לבנון, לפני 3000 – 4000 שנה, תחילה תוך ניצול הטופוגרפיה של מדרגות טבעיות, שנוצרו בגלל השכבתיות של סלעי הגיר והדולומיט מגיל קנומן וטורון, ומשם התפשטה דרומה אל המושבות הכנעניות בארץ ישראל ועבר הירדן. אך שיטה זו מחייבת שמירה מתמדת על שלמות המדרגות, שכן הזנחה שלהן גורמת לסחף מהיר של הקרקע. מקובל לחשוב שתרבות המדרגות או הרבידות שגשגה עד לתקופה הביזאנטית, והחלה להיזנח ולהתנוון עם הכיבוש הערבי במאה השביעית לספה"נ. ומאז – אלף שלוש מאות שנה של הזנחה, ניצול ופלישות חוזרות ונשנות של נוודים, הביאו לאבדן הצמחייה. דוקטרינה זו התאימה גם לאתוס הציוני.

רבידות (טרסות) נטושות וגבעות ללא צמחייה באזור יהודה. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק, 1950.

כותב לאודרמילק: "לאחר התקופה של חקלאות המדרגות האינטנסיבית בארץ ישראל הובאה לארץ תרבות אחרת, פרימיטיבית הרבה יותר, על ידי הפולשים הערבים, שהגיחו משדות המרעה של המדבר." הפלישה הערבית הראשונה התרחשה במאה השביעית, ולאחריה נותר עדיין חלק גדול מארץ ישראל מעובד ופורה כמקודם. "עם מלחמות הצלבנים, במשך המאה הי"ב והמאה הי"ג, ועם הפלישה הערבית השנייה, שגירשה את הצלבנים מן הארץ, סגר האופל על ארץ ישראל." (שם).  את האיכר היושב תחת גפנו ותאנתו החליפה תרבות הנוודים הפושטים עם עדריהם ומכלים את הצמחייה. בקיץ נדדו הרועים עם עדריהם צפונה, לאזורים ההרריים, ולאחר שכילו את הצמחייה החד-שנתית ניזונו מנצרי העצים ומן הנבטים הצעירים ומנעו את התחדשות היער הטבעי. שלא כמו הכבשים והבקר, העזים השחורות ניזונות גם מצמחים מעוצים וקוצניים, כלומר עצים ושיחים רב-שנתיים. קולונל קלוד סקודמור ג'רוויס (Jarvis) איש צבא בריטי וסופר מחונן, ששימש כמושל חצי-האי סיני מטעם ממשלת מצרים בשנים 1923 – 1936, טבע את האמרה: "הבדואי אינו רק בן המדבר הוא גם אבי המדבר". (ג'ארוויס, 1943). כלומר יוצר את המדבר. העז השחורה כונתה "הארבה שחור האוזניים" של המזרח התיכון.

הרס המדרגות והיעלמות הצמחייה חשפו את הקרקע לסחף מהיר. בתחילה נסחפה הקרקע לעמקים ולערוצי הנחלים, אך מהר מאוד הוסעה גם משם עם זרמי המים והצטברה בסמוך למוצא הנחלים בקו החוף. המקטע הדק של חלקיקי החרסית הוסע עם גלי הים לעומק הים ואילו המקטע הגס של גרגרי החול הכבדים הצטרף לחול המוסע בזרמי הים מסחף הנילוס, הצטבר כחוליות (דיונות) וחסם את מוצא הנחלים לים, מה שגרם להיווצרות ביצות ממאירות. כך לכל אורך מישור החוף – נחל נעמן, הקישון, נחל חדרה, נחל תנינים, נחל אלכסנדר וכו'.

עזים שחורות בהרי הגליל. מקור: מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק 1950.

גורמים שלטוניים-תרבותיים, מושאע ומפרוּז

הצלבנים, שנמצאו בארץ ישראל בשנים 1096 – 1291, הביאו לכאן מאירופה את התרבות השלטונית הפיאודלית. הארץ חולקה למחוזות בהם שלטו אצילים פיאודליים, אגודות אבירים וארגונים דתיים. האיכרים עובדי האדמה הפכו למעמד נמוך, מנוצל וחסר זכויות, רכוש השליט הפיאודלי. אך אין חולק על כך, שהתקופה הקשה ביותר עבור הפלאחים, עובדי האדמה הכפריים הערבים, ועבור החקלאות והצמחייה היתה בעת שהאימפריה העות'מאנית שלטה באזור, שלטון עריץ, מושחת ונצלני, שגזר על עובדי האדמה הערבים בערות ועוני. מנגנונים חברתיים ושלטוניים הם אלו שגרמו להתדרדרות של כתשע מאות כפרים חקלאיים (נכון לשנת 1947) לעוני והזנחה, ולחורבן הצמחייה בעטיים של גורמים אלה.

עד לתחילת המאה העשרים היתה הבעלות של מרבית הקרקע בכפרים הערביים קניין קהילתי משותף, מה שנקרא בחוקי הקרקע הטורקיים "מושאע". לשם עיבוד הקרקע היו בני הכפר מחלקים אותה בהגרלה בין הפלאחים, מידי שנה או שנתיים. כל פלאח קיבל כמה חלקות קטנות מפוצלות, וביודעו שיילקחו ממנו בעוד זמן קצר, לא טרח לנטוע עצים, לבנות ולשמר את הרבידות, לדשן ולטייב את הקרקע ולהתקין השקיה. כאשר חולקה הקרקע לבעלות פרטית (מפרוּז) המצב אף החמיר. הקרקע פוצלה לחלקות ארוכות צרות מאוד, ברוחב כמה מטרים, על מנת שכל חלקה תכיל גם את אדמת העידית שבגיא וגם את אדמת הזיבורית במעלה המדרון ההררי. מצב זה חייב לחרוש בכיוון המדרון במקום בכיוון אופקי, והדבר הגביר את סחף הקרקע. חלוקת הקרקע הרעה את מצבו של הפלאח, שעתה היה חשוף להבדלים מעמדיים, למלווים בריבית נשך ולגובי המיסים המושחתים, וסופו שהפך לאריס על אדמתו שלו, כאשר מסר אותה תמורת פדיון חובותיו. אל דלדול הצמחייה בשל אובדן קרקע פורייה, נוספו רעיית-יתר וגדיעת עצים לתעשיית הפחם ושריפת הסיד.  לפלאח הערבי לא היה כל יחס לעצי סרק או מודעות לשימורם. העצים נוצלו ללא מגבלה וכן נעקרו ונשרפו בסכסוכי חמולות ופלישות הבדווים. השלטון הטורקי העניק רישיון כריתת עצים לכל מי שחפץ בכך.

התקופה הקודרת ביותר היו ארבע מאות השנים של השלטון הטורקי: 1517 – 1918. על עובדי האדמה הוטלו מיסים כבדים מאוד, עד 50% מיבולם. זכות גביית המיסים היתה נמכרת לבני המשפחות החזקות ואלו היו מחכירים את הגבייה לסוכני משנה שהיו עושקים את הפלאחים ללא רחם. לכך יש להוסיף את השוד ודמי החסות ששולמו לבדווים, ולפלאח העני לא נותר הרבה מיבולו בתום עונת הקציר. הוטל מס על כל עץ, עצי סרק ועצי פרי וגפן, ופלאחים רבים גדעו את עציהם ונמנעו מלנטוע עצים כדי להתחמק מן המס הכבד. כפרים רבים ננטשו ויושביהם הפכו לנוודים או לפועלים חקלאיים בשדות האפנדים. במחצית המאה ה-19 הגיעו תושבי הארץ ואדמתה לשפל המדרגה. הבדווים בזזו את הרכוש והיבולים, הפקידים עשקו באכזריות, ותרבות המרעה של בני המדבר דחקה את רגלי החקלאות המשוכללת העתיקה.

עבודת הגורן בכפר הערבי. מקור: ערבי ארץ-ישראל, עם עובד 1947

בשנת 1858 נחקק חוק הקרקעות באימפריה העות'מאנית, מתוך מגמה לעודד פיתוח באמצעות הפרטת הבעלות על הקרקע. בשנת 1860 החלו השלטונות הטורקים ברישום קרקעות, במקביל להפיכת הקרקע המשותפת (מושאע) לפרטית. פלאחים רבים חששו שרישום זה נועד להכביד את עול המיסים ולאתרם לשם גיוס לצבא והשתמטו מן הרישום. אדמות שלא נרשמו כחוק כקניינו של מישהו הוכרזו כשטח הפקר, ואפנדים רבים הזדרזו לרכשן בסכומים נמוכים מאוד. בדרך זו רכשה משפחת סרסוק, בנקאים מלבנון, כ- 200,000 דונם מאדמות עמק יזרעאל במחיר נמוך מאוד (ומכרה ליהודים במחיר גבוה). פלאחים שלא עמדו בתשלום חובותיהם והריבית הגבוהה, איבדו את אדמתם לטובת הסוחרים והמלווים, או שהניחו לאפנדים העשירים לרשום את הקרקע על שמם לכאורה תמורת תשלום המיסים. לאחר זמן הפך הרישום הפיקטיבי לבעלות בפועל. כך נוצר מעמד האפנדים "בעלי האחוזות" שהניחו את הקרקע בשיממונה, או העסיקו בעיבודה האקסטנסיבי אריסים, בשיטות פיאודליות נחשלות. על כל אלה נוספה כריתת יערות אלונים על ידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר לשם הכנת אדנים לפסי הרכבת, אך גם עצי אקליפטוס וזית כחומר בעירה להסקת מנועי הקיטור של הרכבות. מי שניצח על מלאכת כריתת העצים וייצור האדנים היה אברהם קריניצי, שהיה, החל משנת 1926, ראש העיר של רמת גן.

אלכסנדר איג, אבי הבוטניקה העברית בארץ ישראל, חקר, החל משנת 1929, את שרידי יערות אלון התבור בארץ ישראל ובארצות השכנות. מאמרו בנושא זה התפרסם בכתב עת בוטני בגרמניה ב-1933, ובשנת 1935 בכתב העת "הטבע והארץ" (איג, 1935). במאמר זה מגדיר איג את השלבים בתהליך חורבן הצמחייה הטבעית:

– יער: אילנות רמים (אורנים, ארזים, אשוחים, אלונים). (היום נקרא יער פארק או יער פתוח).

– מאקי (Maquis): חורשות שיחים (אלה, עוזרר,אטד וכו'); שיחים אלה מגיעים לגובה של מטר וחצי עד שלושה וחצי מטרים. (היום נקרא חורש)

– גאריגה: בני-שיח ושיחי-ננס בגובה של מטר עד מטר וחצי.

– בתה: שיחי-ננס ועשבים רב-שנתיים וחד-שנתיים. (כאשר נסחפת הקרקע, גם שלב הבתה נעלם. בראשי ההרים נותרים סלעים חשופים וקרחים).

למעשה, שלבים אלו בסדר הפוך הם שלבי הסוקצסיה אשר בשיאה יוצרת את חברת השיא (קליימקס) של היער.

הפרדיגמה האנתרופוגנית

עד אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת היו כל החוקרים תמימי דעים שחורבנה של צמחיית ארץ-ישראל היה מעשה ידי אדם בלבד, ללא התערבות של גורמי אקלים. החוקרים הסכימו שבעידנים פרה-היסטוריים שרר באזור אקלים טרופי, כפי שמעידים שרידי בעלי חיים המותאמים לאקלים זה (למשל פיל ישר-חט באתר גשר בנות יעקב), אך טענו בתוקף שבזמנים ההיסטוריים לא חל כל שינוי אקלימי משמעותי שיכל להשפיע השפעה מהותית על הצמחייה ועל תרבות האדם. לאודרמילק בדק, יחד עם נלסון גליק, את מפלס המעיינות והתאמתו למתקני השקיה מימי הרומאים, כדי להוכיח שמפלס מי התהום לא השתנה, כלומר לא היה שינוי מאז בכמות המשקעים. הוא כותב: "בחקירתנו המקפת, שחקרנו את ירידת המזרח הקרוב, מצאנו עדויות רבות ונאמנות לכך, שלא שינוי האקלים לרעה גרם לירידה, אלא הזנחה וחורבן בידי אדם." (לאודרמילק, 1945, עמ' 100). לאודרמילק, וכן אבות הארכיאולוגיה של ארץ ישראל – ויליאם אולברייט, נלסון גליק, ליאונרד וולי ולויטננט-קולונל תומס אדוארד נלסון (נלסון איש ערב) מייצגים את הפרדיגמה האנתרופוגנית, זו שעל פיה הרס החקלאות והיערות ובעקבות כך איבוד הקרקע והפיכת הארץ לשממה הם מעשה ידי אדם. כפי שכותב גם אברהם אדולף רייפנברג, חוקר הקרקעות מן האוניברסיטה העברית בירושלים בספרו "מלחמת המזרע והישימון":   "ניהול-הרס שבידי אדם – הוא שהביא לידי קלקול התנאים הטבעיים. באו בני-אדם וחיבלו, תוך פזיזות ורשלנות, בצמחייה ובתנאיה הטבעיים. מרעה-גזל, שריפת סיד והתקנת-פחם, וכן ניצול יערות שלא-כהלכה – הם שגרמו לחישופו של נוף-הארץ, ועל-ידי כך גילו ערוות האדמה להיותה טרף לכוחות הסחף." (רייפנברג, 1950). הקולונל קלוד קונדר, שעמד בשנות השבעים של המאה ה-19 בראש משלחת ה-P.E.F., אמר: "האדם ולא הטבע הוא שהחריב את טיב הארץ".

התיאוריה האנתרופוגנית התבססה בעקבות מחקריהם של הארכיאולוגים יעקובסן ואדמס, אשר פענחו את לוחות החרס מארכיוני המקדשים בשומר העתיקה, מהם למדו על ירידה בתרומות ומיסים בחיטה החל משנת 2500 לפסה"נ עד שנפסקו לחלוטין בשנת 2000, ומאז ואילך ניתנו רק תרומות ומיסים של שעורה וגם כמות היבולים בשדות הלכה ופחתה. הם פירשו זאת בהמלחת השדות בעקבות השקיית-יתר (השעורה עמידה יותר למליחות), שגרמה להרס החקלאות במסופוטמיה. איש לא ניסה לטעון כנגדם שהחקלאות המסופוטמית חרבה בשל התחממות האקלים והתייבשות הנהרות באותה תקופה. (איסר, 2012, עמ' 187).

הנטינגטון ותיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי

החוקר הראשון אשר טען ששינויים היסטוריים במזרח התיכון ובארץ ישראל התחוללו בהשפעת שינויים אקלימיים, היה הגיאוגרף אלסוורת הנטינגטון (Huntington)  מאוניברסיטת ייל, ארה"ב.

הנטינגטון, שהיה נשיא האגודה האקולוגית של אמריקה ונשיא האגודה הגיאוגרפית של אמריקה, היה מראשי ההוגים של תיאוריית הדטרמיניזם הסביבתי ששלטה במדע הגיאוגרפיה בארה"ב עד אמצע המאה העשרים. על פי תפיסתו של הנטינגטון, האקלים מעצב את אופיו של האדם, משפיע על ההישגים האנושיים וקובע היכן תתפתח ציוויליזציה משגשגת והיכן תיכשל. בשנת 1909 הגיע הנטינגטון לארץ ישראל בראש משלחת מאוניברסיטת ייל, על מנת לחקור את הקשר הנסיבתי בין האקלים וגורמי סביבה נוספים לבין תהפוכות ההיסטוריה האנושית באזור. הנטינגטון התמקד תחילה בים המלח, ולמראה משקעי המלח שמעל המפלס הנוכחי, הסיק שמפלס הים היה גבוה יותר בתקופה המקראית, כתוצאה מאקלים קריר וגשום יותר, שאפשר את פוריות הארץ ושגשוגה לפני אלפיים שנה. כך גם הסביר את הצלחתן של ערי הנגב העתיקות בתקופה הנבטית-ביזנטית. את ממצאיו פרסם הנטינגטון בספר Palestine and its Transformation בשנת 1911.

רעיונותיו של הנטינגטון היו פשטניים, כוללניים ובלתי מבוססים די הצורך ואף נגועים בגזענות (אקלים נוח יוצר גזעי-על אנושיים) והתקבלו בהתנגדות חריפה. למעשה היה גרעין של אמת במסקנותיו, אך לא עמדו לרשותו הכלים המדעיים להוכיח זאת וחוקרי ארץ ישראל שללו את פרשנותו ודבקו בפרדיגמה האנתרופוגנית.

ערי הנבטים בנגב והויכוח על סיבת נטישתן

בשנות העשרים של המאה הקודמת החל מחקר מקיף של הערים העתיקות בנגב – שבטה, ניצנה, עבדת, ממשית, חלוצה, רוחייבה (רחובות בנגב). ראשיתן בתקופה הנבטית וסופן עם סיום התקופה הביזנטית בכיבוש הארץ על ידי המוסלמים. השרידים שנותרו סביב הערים החרבות מעידים על תרבות חקלאית מתוחכמת שפרחה באזור המדברי בתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית: איסוף מי הנגר בבורות מטויחים, תעלות השקיה וסכרים, בתי-בד, גתות ויקבים. במחקר השתתפו היסטוריונים, ארכיאולוגים, חוקרי קרקע ובוטניקאים. כולם היו תמימי דעים שסופה של תרבות זו הגיע עם כיבוש הארץ בידי הערבים, הנוודים, על גמליהם וצאנם. את הצלחתם של הנבטים הסבירו החוקרים בכושרם להקים מערכות איסוף גשם והשקיה, הדורשים מערכת מנהלית, אשר נשמרה בתנאים היציבים של שלטון מרכזי בתקופה הרומית. מערכת זו נזנחה ונהרסה עם פלישת הכובש הערבי, אשר גם הטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה המקומית, עד שנאלצו לנטוש את עריהם. וכך מתאר זאת חוקר הנבטים הארכיאולוג אברהם נגב: "בין השנים 700 ו-800 לסה"נ באה אל קיצה פרשה אנושית שנמשכה כאלף וחמש מאות שנה. ראשיתה בצמיחת ערים משגשגות בחולות המדבר וסופה ניוון, נטישה והרס והשתלטות מחודשת של המדבר. הישובים העתיקים בהר הנגב נולדו במאמצים אנושיים כבירים ובתבונת כפיים, תוך היכרות עמוקה של המדבר והאפשרויות הגלומות בו, הם נהרסו בידי בני מדבר שהתרבות החדשה היתה זרה להם." (נגב, 1988).

סכר ביזאנטי בנחל ממשית.מקור: מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק 1950

לאחרונה קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של הבוטנאי מיכאל אבן-ארי "המדבר המתעורר", (1988), אשר חקר שנים רבות את חקלאות מי הנגר של הנבטים ואף שחזר בעבדת ובואדי משאש חוות שלהם. להפתעתי הוא אינו מתייחס בספרו כלל לסיבות לנטישת הערים הנבטיות והחקלאות המתוחכמת.

ההידרולוג אריה ש. איסר החל בשנות השמונים של המאה הקודמת לערער על כך שהאדם הוא האשם הבלעדי במדבוּר הנגב בתקופת המעבר מן התקופה הביזנטית לכיבוש המוסלמי. תוצאות מחקריו וניתוח מחקרים של אחרים הובילו אותו למסקנה שבתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית האקלים בנגב היה קר וגשום יותר, ובתום תקופה זו, עקב התחממות, עבר האזור תהליך הצחחה טבעי.  (איסר וגוברין, 1991). איסר, אשר גילה עם שותפיו מאגר ענק של מים פוסיליים מתחת לנגב ולסיני, מתקופת הקרח האחרונה, אישש את הנחת העבודה שלו בעזרת ממצאים ישירים, ולא כקודמיו – ממצאים עקיפים ופרשנות. תצפיותיו כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת הראו שדיונות חול צעירות חדרו לחלק המערבי של שפלת החוף לאחר התקופה הביזנטית ומתחתן נמצאו בקרקע החמרה שרידי ישובים קדם-מוסלמיים. הדבר מעיד על מעבר לאקלים צחיח שבמקביל גרם לנטישת החקלאות בנגב. קידוחים בסדימנטים בקרקעית הכנרת הראו עלייה משמעותית בגרגרי אבקה של זית וירידה באבקות האלון והאלה. איסר הניח שבעקבות אקלים גשום יותר באותה תקופה, התאפשרה נטיעת זיתים באזורים הצחיחים למחצה במורדות המזרחיים של הגליל, על חשבון החורש הטבעי. בתקופה הערבית התהפך יחס האבקות. צפורה קליין שחקרה את השינויים במפלס ים המלח בתקופות היסטוריות, הגיעה למסקנה שבתקופה הרומית עלה מפלס ים המלח ב-70 מטר (330 מ' מתחת לפני הים התיכון), מה שמחייב עלייה של 40% בכמות המשקעים באגן הניקוז. ממצאים אלו קיבלו אישור ממחקריו של עמוס פרומקין במערות הר סדום. אולם את הממצאים המשכנעים ביותר תרמה טכנולוגיית מחקר חדשנית, המפענחת את אקלים העבר – פלאו-אקלים, בעזרת ניתוח יחסי האיזוטופים במי תהום, במשקעי אגמים ובמערות נטיפים. ממצאים אלו מאששים את הנחותיו של איסר, ובהשאלה מהתיאוריה הדטרמיניסטית של הנטינגטון, הוא מכנה את התיאוריה שלו "ניאו-דטרמיניסטית". (איסר, 2012, עמ' 187). פלישת הנוודים הערבים לחבל הארץ שהפך לצחיח בגלל גורמים טבעיים, הקצינה את תהליך ההצחחה והמדבוּר. סביר גם להניח שתהליך ההתחממות והמדבור דחף את שבטי הנוודים לנוע צפונה ולפלוש אל שטחי המרעה והמזרע הירוקים של עובדי האדמה בהר הנגב והלאה משם. כלומר – היה כאן קודם כל גורם טבעי-אקלימי, ובעקבותיו בא הגורם האנושי.

חקר אקלים העבר – פלאו-אקלים (פלאוקלימטולוגיה)

בשנים האחרונות עוסקים הגיאולוגים בחקר אקלים העבר תוך ניתוח עדויות גיאולוגיות כפי שהשתמרו בקרח, בקרקעית אוקיינוסים ואגמים, ע"י ניתוח אוספי מאובנים יבשתיים וימיים, גרגרי אבקת צמחים, חקר קרקעות ובייחוד – יחסי איזוטופים בזקיפים ונטיפים במערות. (מרים בר-מטיוס, הרצאה ומצגת). השימוש ביחסי איזוטופים יציבים של חמצן (O¹⁶, O¹⁷' (O¹⁸, פחמן (C¹², C¹³),  ומימן (דויטריום (H²-, מקנים נתונים מדויקים ברזולוציית זמן גבוהה על תנאי האקלים בעבר.  חוקרים ממכון וויצמן והמכון הגיאולוגי סקרו בשנים האחרונות את הרכב האיזוטופים של יסודות אלה במערות רבות בכל אזורי הארץ, בייחוד נעשה מחקר מקיף ביחסי האיזוטופים בנטיפים ובזקיפים של מערת אבשלום (מערת שורק). נתונים חשובים נוספים התקבלו מאגם ואן באנטוליה (מוצא הפרת והחידקל) במחקר של צוות גרמני.

הזקיפים והנטיפים במערות נוצרים על-ידי מי הגשמים החודרים דרך הקרקע והסלע ובדרכם סופחים את דו תחמוצת הפחמן מהקרקע, הופכים לחומציים וממיסים את הסלע. בהגיעם לחלל המערה נפלטת דו תחמוצת הפחמן מן הטיפה, המים מתאדים ומותירים משקעים בצורת נטיפים וזקיפים (קלציט). הנטיפים והזקיפים בנויים משכבות דקות – למינות – שכל אחת מהן שקעה בתנאי אקלים שונים. את גיל הלמינות קובעים בשיטת התפרקות רדיואקטיבית, ומנתחים את יחסי האיזוטופים בהן. היחסים בין האיזוטופים של חמצן ומימן תלויים בהרכב האיזוטופי של הים (משם התאדו מי הגשם), טמפרטורת האוויר, כמות הגשמים ומקור הסופות. היחסים בין האיזוטופים של פחמן (C¹², C¹³) מעידים על הרכב הצמחייה דרכה חלחלו המים מעל המערה.

עדות לשינוי התפיסתי שעבר המחקר בשנים האחרונות, משליטה בלעדית של הפרדיגמה האנתרופוגנית, להכרה בחשיבותם שינויי אקלים על תהליכים היסטוריים ובוטניים, אפשר למצוא בקטע הלקוח מאתר המכון הגיאולוגי:

"מיקומה הגיאוגרפי המיוחד של ישראל גורם לכך שאפילו שינויי אקלים קטנים ביחס, גורמים לשינויים משמעותיים בכל תחומה המתבטאים בין השאר בתזוזה חדה של גבול המדבר בגבולה הדרומי והמזרחי. ניתן להראות כי שקיעת חלק מהתרבויות בהיסטוריה של אזורנו ארעה בסמוך לשינויים משמעותיים בכמות המשקעים ובמיקומו של גבול המדבר. מאחר וקצב השינויים בגין הפעילות האנושית גבוה במידה ניכרת מאלה הנרשמים ברקורד הפלאואקלימי ברור כי הבנת התהליכים והערכת עוצמתם באזורנו איננה ברת דיחוי לדורות הבאים." (אתר המכון הגיאולוגי).

האיור הבא מרכז נתונים מכמה תחומי מחקר ומסכם באופן גרפי את שינויי האקלים באזורנו ואת מפלס ים המלח  ב- 10,000 השנים האחרונות. תודה להוצאת כרמל שבאדיבותה אישרה את העתקת האיור מספרו של אריה איסר.

מדע הפלאוקלימטולוגיה – שינויי האקלים ומפלס ים המלח ב-10,000 השנים האחרונות. מקור: אדם, סלע, מים, מדבר. הוצאת כרמל, 2012.

סיכום

על רקע משבר האקלים העולמי, המסקנה העולה מן המאמר היא שהשינויים שחלו בצומח הארצישראלי במאות השנים האחרונות, בייחוד אבדן הצמחייה, נגרמו על-ידי פעולה משולבת של שינויי אקלים ומעשה ידי אדם. לעתים הפעולה ההרסנית של האדם נגרמת מלכתחילה בעקבות שינוי אקלימי ומקצינה את השפעותיו, כמו במקרה של ההתחממות והכיבוש המוסלמי שהתרחשו במקביל בתום התקופה הביזאנטית במאה השביעית לסה"נ. התפתחות חקר אקלים העבר מאפשרת לנו כיום לדעת יותר על שינויי האקלים באלפי השנים האחרונות ולמצוא להם קורלציות לשינויים בהיסטוריה האנושית ובצומח באזורנו. במאה וחמישים השנים האחרונות שוקמה, מעשה יד-אדם, הצמחייה באזורים נרחבים בארץ ישראל, וזאת בעקבות שינויים חוקתיים ותרבותיים ופעולות לדחיקת המדבר.

רשימת ספרות

1. איג, א. (1935). מחקר היסטורי-פיטוסוציולוגי של יערות האלון Quercus aegilops בא”י בהווה ובעבר. הטבע והארץ ג’: 115 – 127; 209 – 215; 328 – 334; 388 – 393; 444 – 448.

2. איסר, א., גוברין, י. (1991). שינויים אקלימיים ומדבור הנגב בסוף התקופה הביזנטית. קתדרה 61, ספטמבר 1991, הוצאת יד בן צבי.

3. איסר, א.ש. (2012). אדם, סלע, מים, מדבר – המאבק המתמיד נגד המדבר במזרח התיכון. הוצאת כרמל, ירושלים 195 עמ.

4. בר-מטיוס, מ. שינויי האקלים בארץ במאות אלפי השנים האחרונות – בסיס להערכת שינויי אקלים בעשורים הבאים. מצגת להרצאתה של מרים בר-מטיוס, המכון הגיאולוגי.

5. ג'ארוויס, ק. ס. (1943). שבטי ערב (תרגום זאב שרף). עמ' 65 – 66.

6. המכון הגיאולוגי. אקלים העבר ושינויים גלובליים. אתר המכון הגיאולוגי.

7. ושיץ, י. (1947). הערבים בארץ-ישראל – כלכלה וחברה, תרבות ומדיניות. ספרית פועלים. 400 עמ.

8. לאודרמילק, ו.ק. (1945). ארץ ישראל הארץ היעודה. תרגום ש. גילאי. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. 257 עמ.

9. נגב, א. (1988). ערי הנבטים בנגב. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ-ישראל. (מופיע בפרוייקט בן יהודה ברשת).

10. פז, ע. (2018). על יערות אלון התבור ברמת מנשה ובשרון. מגזין כלנית.

11. רייפנברג, א.א. (1950). מלחמת המזרע והישימון. מוסד ביאליק, ירושלים, 149 עמ.

12. שמעוני, י. (1947). ערבי ארץ-ישראל. הוצאת עם עובד. 476 עמ.

13. Huntington, E. (1911). Palestine and its Transformation. Houghton    Mifflin Company, Boston and New York.

בפרשת השבוע של השבוע שעבר קראתי על חמור אבי שכם, שהיה "נשיא הארץ" ממוצא חיווי. (שכם בנו אנס את דינה בתם של יעקב ולאה, בראשית ל"ג). הרהרתי כיצד הפך ברבות הימים השם חמור משמו של נשיא הארץ לכינוי גנאי ולקללה. ליקטתי כמה ספרים מן האוסף שלי ויצאתי למסע בעקבות החמור בתרבות הישראלית, בעיקר בספרות הילדים. בעוד שכבהמת משא ורכיבה זוכה החמור לרוב ליחס משפיל ומבזה, להתעמרות ולהתעללות, הרי שבתרבות האנושית הוא עובר תהליך של האנשה ומככב כגיבורם של חיבורים פילוסופיים, אגדות, משלים ופתגמים לרוב, ומשמש כמטפורה ואלגוריה לאדם ולאנושיות בתכונותיו המנוגדות: עקשן וצייתן, טיפש וערמומי, עניו וגאוותן, מרדן וסבלן, עצל וחרוץ. ראו למשל את משלי החמורים של איסופוס היווני ומעשיות האחים גרים. בסיפור פינוקיו, הילדים הרעים הופכים לחמורים.

הנה השיר "ידידנו החמור" מתוך "לנו עדר בשדה" (הוצאת איחוד הקבוצות והקבוצים, 1960) של חנן שדמי, ממייסדי קיבוץ כפר בלום וממעצבי החינוך המשותף. איורים אסתר ניני. השיר מבטא את הדואליות של החמור.

יצירתו של דוד גרשטיין – חמור ציפורי שיר – 2006. מתוך התערוכה "חמור עכשיו", מוזיאון באר שבע לאמנות, 2015. (כל הזכויות שמורות).

כאשר הייתי ילד, עדיין נראו ברחובותינו חמורים רתומים לעגלות, למשל לעגלתו של החלבן או לעגלתו של מוכר הקרח. אני זוכר את המראה של בעל העגלה האוחז במקל עבה ומכה את החמור בעכוזו לזרזו. יש אפילו שם פועל המתאר את הפעולה הזו – לחַמֵר. בהתיישבות העובדת כבר לא השתמשו אז בחמורים כבהמת עבודה והובלה. החמורים ששפר עליהם מזלם סיימו את חייהם בשלווה ונחת בפינת החי של הקיבוץ, גורלם של אחרים היה גרוע יותר ואפילו טראגי. לפני כעשרים שנה אספו אנשי רשות הטבע והגנים חמורים פצועים וכאלו שעברו סבל והתעללות, בעיקר ביהודה ושומרון, ושיכנו אותם בחלק הסגור של שמורת הטבע הנמוכה ביותר בעולם – "עיינות צוקים" (עין פשח'ה) המכונה "השמורה החבויה". החמורים התרבו ויצרו עדר יציב המונה כמאה פרטים, העוזר בדילול הצמחייה הסבוכה ופריצת שבילי הליכה בשטח השמורה. דרומה משם, במטעי התמרים האורגניים של קיבוצי הערבה, הוכנסו חמורים למטעי התמרים, על מנת שיאכלו את העשבייה כתחליף להדברתה בקוטלי עשבים שהשימוש בהם אסור בחקלאות אורגנית. החמור ממשיך לשמש את הפלח הערבי ובייחוד את הבדואים, עד לימים אלה.

שיר הלל לחלקו של החמור (הקופץ בראש) במלחמות ישראל ובניית הארץ כתב דן אלמגור, לחן סשה ארגוב. הנה "שיר החמור" בפי התרנגולים בתוכנית טלוויזיה מהולנד, 1963. שימו לב לכוריאוגרפיה הנפלאה של נעמי פולני. שיר החמור – התרנגולים, Youtube – מומלץ

מביאים ספרים אל בית הספרים הלאומי בהר הצופים (מקור – הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים). כאן הביטוי "חמור נושא ספרים" מקבל משמעות נוספת… ; מצער לראות את המקל המונח לרגע לרגלי החמור.

טפת חלב, אוסף הדסה, הארכיון הציוני

בתנ"ך מוזכרים החמור והאתון כ-130 פעמים. במקורות מאוחרים יותר, משנה, תלמוד וכו' יש עוד מאות אזכורים של החמור, בעיקר בדיונים הלכתיים על מצוות פטר חמור ועל האיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" כחלק מאיסורי הכלאיים. בתנ"ך, בעוד הסוס מוזכר כמעט אך ורק בהקשר צבאי של מלחמות ופלישות וקרבות עם עמים אויבים – מצרים, ארם, אשור, בבל – ולרוב בביטויים הכוללים גם רכב, כלומר מרכבות, הרי שהחמור נוכח כבהמת משא ורכיבה, ה"פועל השחור" במשק החקלאי, אך גם בסיפורים מקראיים רבים: אתונו הדוברת של בלעם, שאול הנשלח לחפש את האתונות האובדות ומוצא את שמואל והמלוכה, לחי-חמור חמורתיים שבו מכה שמשון אלף פלישתים, וכמובן חמורו של המשיח. החמור משמש כאלגוריה בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים, וכך נוצרו ביטויים אלמותיים בשפה העברית המנציחים את החמור, כגון: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, חמור גרם, קבורת חמור. אל אלו הצטרפו ביטויים חדשים יותר כגון: חמור קופץ בראש, חמור נושא ספרים, אוזני חמור, חמורו של משיח, מדברים על החמור…

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב. ציור של יוסי אבולעפיה, 2003 (כל הזכויות שמורות)

חמורו של משיח? הרצל באוניברסיטת אל-אזהר במצרים. מקור: הארכיון הציוני

בספרות הילדים מן המאה הקודמת, שנהגה לרכך עבור הקוראים הצעירים את המציאות, מצטיירים בעלי החיים במשק, ביניהן גם החמור, כחיות מחמד מאושרות, המיועדות לשעשועי הילדים ולמשחקיהם. משק החי בקיבוץ שכזה הוא בעצם פינת ליטוף שבה תרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף.

נסע אל השדה, פניה ברגשטיין (מקיבוץ גבת), ציורים: מיכל אפרת. הקיבוץ המאוחד, 1952

"חמור חדש" (אולי זו הסיבה לכאבי הגב שלנו?) מקור: הארכיון הציוני

הבדואים מיוצגים כרועים חביבים ומכניסי אורחים, המהווים באורח חייהם המשך ישיר לאבותינו מן התנ"ך. אולם תדמיתו הירודה של החמור מתגנבת גם לכאן. הנה למשל הספר "אנשים במדבר" – יונתן בן ישראל, צלם ארוין פרקש, הוצאת עמיחי, 1962. באותן שנים, כנראה בהשפעת הסדרה "ילדי העולם" עם צילומיה של אנה ריבקין (אליה עוד נחזור בהמשך), נעשו פופולריים מאוד ספרי ילדים מצולמים בשחור לבן.

שימו לב לטקסט: "הוא על גבי גמל, כיאה לגבר בן-חיל, והיא על חמור – כיאות לאשה צנועה". החמור יאה לאשה ולמעמדה הנחות. וזה מזכיר לי את דון קישוט האביר, הרוכב על הסוס האציל רוסיננטה, בעוד נושא כליו הבור, השמנמן, רוכב, באופן סמלי, על חמור עלוב.

דון קישוט ונושא כליו בפלאסה דה אספניה במדריד (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה נוספת לספרי הילדים המצולמים המתארים את הווי הילדים בקיבוץ ואגב כך "משמיצים" את החמור, הוא הספר "הרפתקה בקבוץ" (ספרית פועלים) אשר הופק באנגליה בשנת 1966. הפרוייקט החל בסרט "הרפתקה ביער" אשר צולם ב-1960 בקיבוץ משמר העמק בבימויו של ס. שטרנפלד. צילומי סטילס מן הסרט שולבו בספר ולכתיבת הטקסט גוייס המשורר ע. הלל. הילדים יוצאים בעקבות דרבן הגורם לנזק לעצי קק"ל והחמור (בעצם עייר קטן) נרתם להובלת הכלוב הכבד. את הסרט אפשר לראות כאן ביוטיוב.

לאה גולדברג

אין ספק שידידתו המובהקת ביותר של החמור בספרות הילדים היא המשוררת והסופרת לאה גולדברג. לאה גולדברג (ל"ג), שלא נישאה ולא היתה לאם, הרבתה לכתוב לילדים, בפרוזה ובשירה, סיפורים, מחזות ושירים אשר הפכו לקלאסיקה בתרבות הישראלית, בייחוד לאחר שזכו להלחנה ע"י טובי היוצרים. היא כתבה גם מאמרים תאורטיים על ספרות ילדים. כתיבתה של ל"ג לילדים היא לכאורה פשוטה ונעימה ומובנת לכל, וזהו גם סוד הקסם שבזכותו נותרו יצירותיה כה אהובות על ילדים במשך שנים רבות, אך למעשה הטמינה ל"ג בשיריה מסרים חתרניים, גלויים וסמויים, היוצאים כנגד מוסכמות החברה באותם ימים. כך למשל ידועה הפרשנות על שירה "ערב מול הגלעד" בו השורות התמימות: כבשה פועה בוכה בדיר – זה בנה הקט אשר אבד. ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר וירדם והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם מבטאות את הביקורת של ל"ג על הלינה המשותפת בקיבוץ (בעקבות ביקור בקיבוץ אפיקים).

ההתחלה היתה מייד עם עלייתה ארצה (1935), כאשר הוצגה בפני עורך "דבר לילדים" יצחק יציב. ל"ג נכנסה למערכת דבר לילדים והחליפה את ברכה חבס כסגניתו של יציב. בכל גליון כתבה שיר או סיפור. בשנת 1936 החל שיתוף הפעולה הפורה שלה עם אריה נבון, קריקטוריסט, מאייר וצייר תפאורות תיאטרון, חתן פרס ישראל. כך נוצרו סדרות הקומיקסים "אורי מורי", אורי כדורי" "מר גוזמאי הבדאי" ועוד. אריה נבון צייר ול"ג חרזה חרוזים בזריזות. בעיתון דבר לילדים לא קיבלה קרדיט על חרוזיה אלה ומתחתם הופיע רק שם הצייר. הנה דוגמה לאחד הקומיקסים האלה, על החמור החכם כמובן:

תיקון מסויים של העוול נעשה כאשר אריה נבון ריכז כמה מסדרות הקומיקס ארבעה ספרים, אך אלו יצאו לאור רק לאחר מותה של לאה גודברג (ינואר 1970): אורי כדורי (1983), החמור החכם (1986), מספורי מר קשקש (1987), האפרוח בילבולמח (1997).

בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" (עם עובד, 1996) מספר אריה נבון: "לאה גולדברג עבדה אז ב"דבר לילדים". לימים עשינו "שותפות" – אני הייתי מצייר סדרות ציורים בשם "אורי-מורי", "אורי-כדורי" ואחרות, מעין "קומיקס" עבריים, ל"דבר לילדים" והייתי מביא אותן למערכת; לאה היתה מתיישבת לשולחן, מציתה סיגריה, נוטלת עט ומעלה חרוזים לציורי במהירות גדולה מ"טבעות העשן" (זה היה גם שם ספר שיריה הראשון) שהיתה מפריחה באוויר. החרוזים נתחזרו אצלה כאילו מאליהם. פעם הסבירה לי את מלאכת השיר: "בראשית היה הריתמוס. כך מתחיל השיר."

נחזור בהמשך אל אריה נבון עם הספר "חכמת הבהמות" של אביגדור המאירי, וציור החמור המקסים ביותר בספרות העברית, לטעמי.

ספר הפרוזה הראשון שכתבה ל"ג לילדים היה "ידידי מרחוב ארנון" (1943). ל"ג התמנתה כעורכת של ההוצאה לאור "אנקורים" של ספריית פועלים וזה היה הספר הראשון שיצא לאור באנקורים. ל"ג התגוררה עם אימה ברח' ארנון מס' 15 ובספר היא מספרת באופן אינטימי על חייה ועל ידידיה מן הרחוב. אחד הסיפורים הוא על ידידה אורי אליעז, שהפך לצייר ופסל (ורועה צאן) בקיבוץ חולדה, בנו של המשורר רפאל אליעז. הסיפור מתחיל כמובן עם חמור שמופיע לפתע ברחוב, ועוד פרטים מעניינים אפשר למצוא באתר של ספריית אריאלה.ילדי הרחוב לועגים לאורי שלא הצליח להשתלט על החמור ושרים לו: "חמור על חמור, חמור חמורותיים, לו ולחמור יש שש רגליים".

בספר "מה עושות האיילות" (הוצאת ספרית פועלים, אנקורים, 1949, ציורים אריה נבון) כתבה ל"ג את השיר "החמור" שבו מתוארות שתי נקודות מבט, של הילד המפעיל את דמיונו, ושל ההורים הרואים רק את מה שלפניהם. ל"ג מבטאת בשיר את הסטריאוטיפ המקובל של החמור – עקשן ועצל.

בשנת 1951 כתבה לאה גולדברג את הספר "מור החמור" ורות שלוס הוסיפה את הציורים היפים (הוצאת מקרא-סטודיו וספרית פועלים). העייר הצעיר מורי עוזב את ביתו שבכפר ויוצא למסע אל העיר. בדרך הוא פוגש נופים שונים ובעלי חיים. הספר "איה פלוטו" שכתבה בשנת 1957 נכתב באותה מתכונת – יציאה מן הבית הבטוח לשם גילוי העולם ונפלאותיו.

וכאן נכנסת לתמונה ולחייה של לאה גולדברג אנה (חנה) ריבקין-בריק, צלמת יהודיה בעלת מוניטין בינלאומי, החיה בשבדיה ונשואה לדניאל בריק, פרקליט ומשורר. בשנת 1951 זכה להצלחה רבה הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד" עם התצלומים של ריבקין והטקסט של העתונאית אלי ינס. בעקבות ההצלחה יזמה ריבקין את סדרת הספרים "ילדי העולם". לשם כך גייסה את הסופרת השבדית הנודעת אסטריד לינדגרן, מחברת ספרי "בילבי". בסדרה זו יצאו לאור בשבדיה 14 ספרים והם תורגמו לשפות רבות ויצאו לאור ב-18 ארצות. בשנת 1953 פנתה ריבקין ללאה גולדברג, ששנה קודם לכן החלה להרצות במחלקה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, והציעה לה לתרגם לעברית את ספרי הסדרה. בעקבות כך תרגמה ל"ג את הספרים אלה קרי הילדה מלפלנד (1953), נוריקו סאן הילדה מיפן (1957), סיאה הילדה מאפריקה (1959), נואי הילדה מתאילנד (1967), דירק הילד מהולנד (1970).

מספרי הסדרה ילדי העולם בהוצאה מחודשת, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.

בשנת 1957 הוצע לל"ג לכתוב ספר על ילד מישראל עבור הסדרה "ילדי העולם". ל"ג חיברה טקסט על ילד בשם גדי בקיבוץ אפיקים, המגלה שהחמור בפינת החי נעלם. הוא יוצא לחפשו והולך לאיבוד בעצמו. למעשה רקמה ל"ג עלילה באותה המתכונת של איה פלוטו ומור החמור. הילד הוא שמואל (מולי) אופין, בנו של יוסף אופין מאפיקים (עוד אחד מן הגברים שלאה שכנעה עצמה שהם מאוהבים בה ונחלה מפח נפש ואכזבה). אנה ריבקין הגיעה לישראל ושהתה שבועיים בקיבוץ אפיקים, שם צילמה את מולי והחמור ונופי העמק.

ההכרזה על צאתו הצפוי של הספר גדי וחמורו הילד מישראל

אולם, למרבה הצער, המו"ל השבדי של הסדרה החליט שעלילת הספר אינה מייצגת באופן מיטבי את ישראל ואת נופיה. אנה ריבקין ניסתה לרכך את הבשורה וסיפרה ללאה שהצילומים שלה הם אלו שלא הצליחו, אך ל"ג הבינה לבסוף והאכזבה היתה גדולה. בשנים 1958 – 1962 ערכה לאה גולדברג את הדו-ירחון "אורות קטנים" בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, שהיה מיועד לילדי הגולה (גם דליה רביקוביץ פרסמה שם משיריה. בחוברת י"ד של כתב העת פרסמה ל"ג את צילומיה של אנה ריבקין שנעשו בקיבוץ אפיקים, ולהם הצמידה טקסט בשם "פינת החי". הנה כמה צילומים והטקסט הנלווה אליהם:

ילדי אפיקים שמואל (מולי) אופין וגינת יצחקי-בסוק.החמור מגזע חמור פרסי, על פי הפס על עורפו.

לאה גולדברג תרגמה את הסיפור לגרמנית והכינה ספרון בן 22 עמודים אותו הציעה למו"ל בגרמניה, אך קיבלה סירוב. הספרון הגנוז בשם "גדי והחמור הקטן – סיפור מישראל" (1959) נמצא ברשותו של האספן ארני דרוק והוצג בשנת 2010 במוזיאון חיפה לאמנות בתערוכה על אספנות.

אך בזאת לא תם הסיפור ולאה גולדברג לא וויתרה על אף חמור. בשנת 1964 צילמה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים אשר בנגב, ול"ג כתבה את הטקסט וכך נולד ספר חדש. את מולי ודינה החליפו ענת, שאול ואיל ואת הערבים החליפו הבדואים. בתחילה יצא לאור בשבדיה בשם: Eli Lives in Israel במתכונת ספרי ילדי העולם" ובשנת 1966 יצאהספר לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (שמנהלה היה אלכסנדר סנד מרביבים) בשם "הרפתקה במדבר". אביהם של הילדים בסיפור הוא ארכיאולוג והילדים מצטרפים אליו לעיר הנבטים שבטה. בדרך הם רואים בדואים וחמור לבן וכמובן אבא קונה מייד את החמור (האם הגזבר אישר? האם זה עלה לאסיפת המשק? לא ידוע). גולדברג וריבקין חיברו יחדיו ספר נוסף "מלכת שבא הקטנה" על ילדה, עולה חדשה בחברת הנוער בקיבוץ רמת יוחנן (1956).

לא היתה זו הפעם הראשונה בה ביקרה אנה ריבקין בקיבוץ רביבים.את הביקור שלה שם יחד עם לאה גולדברג בשנת 1956 תיעדה ריבקין, ודניאל סנד, בנם של הסופרים יונת ואלכסנדר סנד, העלה תמונות אלו מן הביקור לאתר הפייסבוק של ספריית רביבים הנפלאה. אם אתם רוצים לראות ולשמוע עוד מדניאל סנד, על משפחתו המיוחדת ועל ספריית רביבים, אפשר לצפות בו בסרט "ספרנים" (קצת פרסומת לסרט שלי…).

מדוע הקדישה לאה גולדברג מקום כה נרחב ביצירתה לחמורים? זאת לא אדע, ואשאיר את הפרשנות התיאורטית-פסיכולוגית-ביוגרפית לחוקרי הספרות הנכבדים. אומר רק, שסיפוריה של ל"ג על הקיבוץ אינם מייצגים את המוסכמות שייצגו את הקיבוץ בשנות החמישים. כפי שכתבתי בראשית הרשומה, ל"ג טומנת בספריה גם מסרים חתרניים. היא מתעלמת מהקולקטיב הקיבוצי, מהיות הילד חלק מחברת ילדים איתם בילה את כל זמנו מלבד כשעתיים ביום במחיצת הוריו, ומתייחסת בסיפורים שהזכרנו לעיל לתא המשפחתי הפועל באופן עצמאי, מקבל החלטות ואף רוכש חמורים כלאחר יד. הילדים בסיפורי הקיבוץ של ל"ג הולכים לאיבוד ואפילו בוכים, בניגוד לצפוי מילד עברי אמיץ וגאה.

כמובטח, נחזור אל הספר "חכמת הבהמות" מאת אביגדור המאירי. אביגדור המאירי, סופר ומשורר (חיבר את מילות השיר "מעל פסגת הר הצופים") ייסד את התיאטרון הסאטירי "הקומקום" ובהמשך את תיאטרון "המטאטא". בשנת 1933 יצא לאור ספרו "חכמת הבהמות" שהיה ספר האיגיון הראשון שנכתב לילדים בישראל.

המאירי הזמין את אריה נבון לאייר את הספר. אריה נבון סיים אז את לימודיו בתיכון והחל לעבוד כצייר קריקטורות, תחילה בעיתון "דאר היום" בעריכת איתמר בן אב"י ואחר כך בעיתון "דבר". זה היה הספר הראשון אותו אייר אריה נבון. וכך כותב המאירי בפרק המוקדש לחמור: "אשתו של החמור, מתוך בושה להקרא על שם בעלה – קוראת לעצמה בשם אתון. קרובו של החמור – הוא "החמור נושא ספרים". זהו על-פי רוב בן-אדם, המצטיין כתלמיד מתמיד בבית הספר, לומד את כל התורה כלה על-פה ולבסוף נשאר חמור."

אריה נבון צייר חמור זה בעקבות המשפט בטקסט של המאירי "באזניו הארוכות מאד קולט הוא כל מיני חמוריוּת שבעולם, בולע אותם ואינו מגלם לשום בריה בעולם.". לטעמי זהו החמור המקסים ביותר מבין כל החמורים החיים בין דפי ספרי הילדים.

נחום גוטמן

נחום גוטמן, הצייר והמספר המחונן, שילב חמורים כמעט בכל ספריו ואף צייר אותם באהבה רבה. הנה ד"ר חיים חיסין על החמור, מפנים ומאחור, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" שכתב לכבוד יובל ה-50 של העיר תל אביב (עם עובד ודביר, 1959).

עוד בספר זה, תיאור מלבב של המחמר הערבי הצעיר שחמוריו משטים בו ובורחים לאחר שמשתכרים מריח פריחת ההדרים. גם בספר "החופש הגדול, שביל קליפות התפוזים" מצוי חמור הבורח מבעליו ומשתלב בעלילה. נחום גוטמן הקדיש ספר שלם לחמור – "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" (פרפראזה על "טלית שכולה תכלת" (ספרית פועלים, 1951), אודות חמור עלוב ועצוב עיניים שעלה לגדולה לאחר שהנציב העליון נגע בו במו ידיו, אך חיש מהר חזר לעליבותו החמורית. הספר שהוא גם ריאליסטי וגם אגדה ודמיון, מלא הקשרים ורמזים שלא נעמוד עליהם במסגרת מצומצמת זו. זוהי כריכת הספר שברשותי, מהדורה שניה משנת 1960. בשנת 2001 יצאה לאור מהדורה מחודשת (דביר) הכוללת סוף דבר מאת בנו של נחום גוטמן, פרופ' מנחם גוטמן, המתאר את תהליך יצירת הספר.

רחל

את הספר "בבית ובחוץ" חיברה רחל בשנת חייה האחרונה. הוא ראה אור בסוף הקיץ של 1930, וכעבור ששה חודשים, באביב 1931 נפטרה רחל. זהו ספר הילדים היחיד שכתבה רחל, אשר לא זכתה לילד משלה, והוא חורג מסגנון כתיבתה הרגיל. מקובל לציין שזהו ספר שירי הילדים הראשון שכתבה אשה בארץ ישראל. את החרוזים כתבה לציוריו של צייר הנופים והליטוגרף הגרמני ויליאם שכט. את הציורים ייבא מלייפציג ראובן גולדברג, בעליה של חנות צעצועים בתל אביב, והוא ביקש מרחל, שכבר היתה מרותקת למיטת חוליה, להתאים להם חרוזים. הספר נמכר בחנות הצעצועים שלו באופן בלעדי ונעלם מן השוק למשך שנים רבות.

בראשית שנות השבעים התגלה עותק של הספר הנשכח, אך לא היתה וודאות שהוא אכן נכתב על-ידי רחל ואיש לא ידע על קיומו. כשפנו לנשיא זלמן שז"ר ידידה של רחל, הוא אישר שרחל כתבה שירי ילדים ואז נמצא עותק עם כתב היד המקורי אצל אחותה של רחל שושנה בלובשטיין. בשנת 1974 יצא הספר לאור אך עם ציוריו של שמואל כץ, מאחר והציורים בעותק המקורי היו כבר מרופטים ובלתי ניתנים לשחזור. למרבה המזל נמצא לאחר כמה שנים עותק מקורי נוסף אצל משה ארד שרחל הקדישה לו את הספר. אמו של משה היא ציפורה סבוראי, אחות במקצועה שטיפלה ברחל בשעותיה הקשות. בשנת 1988 יצא לאור הספר במתכונתו המקורית בהוצאת תמוז. וזהו השיר על החמור:

בנימין טנא, העורך של "משמר לילדים" כתב ספר בשם "אלה תולדות מור" על חמור השואף לעולם טוב יותר וידידותו עם הילד היתום עוזי (ספרית פועלים 1977).

עד כאן סקירה קצרה על החמור בספרות הילדים, אך האם גם המבוגרים זכו לחמור ספרותי משלהם? בשנת 2019 יצא לאור ספרו הנועז של סמי ברדוגו "חמור" (הקיבוץ המאוחד) אשר זכה בשנת 2020 בפרס ברנר ובפרס ספיר

ואסיים בשירו של אלתרמן (לחן משה וילנסקי) "מרים בת ניסים" המתאר משפחה תימנית בת 15 נפשות. כאשר צועדת המשפחה ממקום למקום הם מסתדרים על פי ההיררכיה. הבת מרים היא האחרונה כמובן, וחותם את השיירה החמור הקטן בילעם. החמור הקטן בילעם חותם גם רשומה זו.

יש אבא מורי ניסים, ירחם השם,
ויש ניסימה האם ירחם השם,
ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה –
סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה.
וירוחם ורחמים,
ברוך השם, תאומים,
והתינוק שלום הצוחק בחלום,
ואני אחותו מרים,
והחמור הקטן בילעם, והחמור הקטן בילעם

רשומה זו עוסקת בהנצחה וזיכרון אך גם בשכחה, השתקה והדחקה. הרשומה נולדה בעקבות שיר שנכתב אודות אם שכולה בשנת 1950, שגרם לי לצאת למסע חיפוש אחר תיעוד היסטורי חמקמק ונעלם. ההקשר לט"ו בשבט הוא השתלבות מפעלות הייעור של קק"ל בתרבות ההנצחה והשכול בישראל. נתמקד בייחוד ביער אחד שניטע בט"ו בשבט תש"ט – "יער המגינים". באותו יום, ט"ו בשבט תש"ט (14.2.1949), התרחש אירוע נוסף, אירוע מכונן בתולדות המדינה שאך זה קמה.

כבר מראשיתו של מפעל הייעור בארץ ישראל, שולבה נטיעת היערות בתרבות השכול וההנצחה. בתחילה שימשה עבור קק"ל הקדשת היער לאישיות מסוימת כאמצעי לגיוס כספי התורמים. כך מותגו שני היערות הכושלים הראשונים של קק"ל (עצי זית) בבן-שמן ובחולדה כ"יער הרצל". כך גם נעשה עם "יער בלפור" בהרי נצרת בסוף שנות העשרים, יער המלך בודואן, יער אלינור רוזבלט, יער המלך ג'ורג' החמישי, יער המלכה אליזבט, יער הברון בזכרון יעקב, ועוד ועוד. יער אשתאול מכיל אתרי הנצחה, בחלקם מבנים גרנדיוזיים, המוקדשים למנהיגים וגנרלים ממדינות אמריקה הלטינית. יערות רבים מוקדשים להנצחת תורמים מן הקהילות היהודיות בגולה (כמתואר בצורה סאטירית בסרט "סאלח שבתי" וכן בסיפור של א.ב. יהושע "מול היערות" – ראה ציטוטים בתחתית הרשומה בדבר העורך). וכמובן "יער הקדושים" לזכר ששה מיליון שנספו בשואה. בתקציר לעיתונאים בדצמבר 1952, לקראת נטיעת יער הקדושים, נכתב: "מסורת ישראל אינה מחבבת פסלים, עימודים וקשתות-זכרון. את זכר 6 מיליוני קדושינו ינציחו האילנות שישתלו באדמה הקרובה יותר ללבו של כל יהודי ויהודי." אולם ביערותינו נטועים גם אלפי אנדרטאות, פסלים והקדשות, ציוני זיכרון והנצחה. שמות חקוקים על לוחות שיש או נחושת, על שלטים מעץ או ממתכת. יער על שם, חורש על שם עץ על שם.

מיד כשהסתמן סיומה של מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1949, הוחלט לטעת יער להנצחת חללי המלחמה – "יער המגינים". חיפוש באתר קק"ל אחר יער המגינים מפנה אותנו אל היער המצוי בסמוך לצומת נחשון בגוש היערות גזר-נחשון. האתר גם מסביר: "השם "יער המגינים" מעיד שהיער מוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל."

יער המגינים, יער אורנים נטוע, משתרע על פני 3500 דונמים בין היישובים כרמי יוסף בצפון ומושב בקוע וצומת נחשון בדרום, ובחלקו המזרחי משקיף על עמק איילון. גילוי נאות: יער זה הוא אתר אהוב עלי לבילוי ומפגשים משפחתיים עם ילדיי ונכדיי. את הקטע על הרקפת בסרט "עוזי והפרחים" אודות ד"ר עוזי פז, צילמתי ביער המגינים. 

ד"ר עוזי פז בין הרקפות ביער המגינים, מתוך הסרט הדוקומנטרי "עוזי והפרחים"

ביער עובר קטע ממסלול האופניים מים אל י-ם. בין עצי היער נטועים אנדרטאות וציונים רבים להנצחת חללי מלחמות ישראל, ביניהם מטוס התובלה "נורד" וכן זחל"ם, שהובאו לכאן בשלמותם. צופה על נופי עמק איילון ולטרון אנדרטת "משבר לתקווה", שלושה סלעים המקיפים עץ זית, המנציחה את זכרם של 436 אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה שהיו שריד אחרון למשפחתם, ונפלו במלחמת העצמאות.

בנקודה הגבוהה ביותר ביער, מצפה בקוע (256 מ') נטוע עץ דקל גבוה, ומסביבו תשעה סלעים גדולים עליהם חקוקים ציוני דרך בחייו ובפעילותו הציבורית של משה שרת.

לא מכבר ראיתי בכתב העת "ניב הקבוצה" (בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) שיר עצוב, שנכתב ב-1950 לציון שנה לנטיעת יער המגינים (בט"ו בשבט תש"ט) ומתאר אם שכולה. השיר עורר בי תהיות לגבי זהותו של יער המגינים. האם היער המוכר כיום בשם זה הינו יער המגינים המקורי? הנה השיר:

כותרת המשנה של השיר מזמנת לנו הפתעה "ליום השנה לנטיעת יער המגינים בשער-הגיא בט"ו בשבט תש"ט". מוטיב השקדיה בשיר מזכיר לנו שהארוע התרחש בט"ו בשבט. מסעה של האם מתחיל מבית לחם, מדרך אפרתה, כדי לדמותה לרחל המבכה על בניה, עובר דרך אשתאול, כרמז ל"דרך בורמה" שהפכה ל"כביש הגבורה" הסלול, ומסתיים בשער-הגיא. האם יער המגינים המקורי ניטע בשער הגיא ולא ליד צומת נחשון? אם כך הוא הדבר, כיצד נעלם ונשכח היער המקורי? יצאתי למסע בעקבות ההיסטוריה החמקמקה של יער המגינים, ובדרך לפתרון התעלומה גיליתי דברים מעניינים מאוד.נחזור בהמשך לשיר, שמחברו אינו מזוהה, אך בודאי היה נוכח בטקס הנטיעה, על פי הרמזים בשיר.

ספק נוסף מתעורר בשל העובדה שביער המגינים בגוש גזר-נחשון אין כלל הנצחה לחללי מלחמת העצמאות. בכניסה אל היער לוח עץ בו מפורטות כל נקודות ההנצחה ביער, ליחידות צהליות שלמות וגם לחיילים יחידים. על פי השלט, ביער יש 105 נקודות הנצחה, מרביתן לחללי מלחמת יום כיפור ומיעוטן מלחמת ששת הימים ומלחמות לבנון. אין ביער זה כלל הנצחה ללוחמי מלחמת העצמאות.

יומני יוסף ויץ

התחנה הראשונה בחיפוש אחר יער המגינים המקורי מצויה ביומניו של יוסף ויץ. במהלך כל שנות עבודתו הציבורית ניהל יוסף ויץ, אבי היער ואבי הטרנספר, יומן יומיומי ששילב בין הציבורי והאישי. בשנת 1965 הפכו היומנים לחמישה כרכים מודפסים, כל כרך בן מאות עמודים, בהוצאת מסדה. יומנים אלו זכו לתהודה לאחרונה בעקבות סרטה הדוקומנטרי של מיכל ויץ, נינתו של יוסף ויץ "קופסה כחולה".

בכרך ד' בתאריך המתאים, מתעד יוסף ויץ את ט"ו בשבט 1949, ומתאר את שני המאורעות הממלכתיים בהם השתתף באותו יום: בבוקר – טקס נטיעת יער המגינים בשער הגיא, אחה"צ – הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. בתאריך 25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאספה המכוננת, אשר היתה אמורה לכונן את החוקה לישראל. בט"ו בשבט היא התכנסה לישיבתה הראשונה החגיגית ויומיים אחר-כך הפכה לכנסת הראשונה. מאז ט"ו בשבט נחשב חגה של הכנסת. ויץ מתאר את אותו יום פעמיים. כציטוט מיומנו וכמכתב ששלח לרמה, (רמה סמסונוב) אלמנתו של בנו יחיעם שנפל ביוני 1946 בפיצוץ גשר א-זיב. בנובמבר אותה שנה עלו חברי גרעין "הסלע" אל מבצר ג'דין והקימו קיבוץ, שיוסף ויץ דאג להקמתו וביסוסו במקום מבודד ומסוכן זה, שעל פי הסכם החלוקה היה אמור להיות בשטח הערבי, ואף פעל ששמו יוסב לקיבוץ יחיעם על שם בנו. הנה קטעי היומן:

ובכן – הוסר כל ספק. יער המגינים המקורי היה בשער הגיא. איני יודע מה היה מיקומו המדויק, יוסי שפנייר ממכללת אפרתה כותב לי כך: "היער היה בצידו הדרומי של הכביש מעט מזרחה לבית המשאבות שבשער הגיא". כיום לא נותר ממנו זכר. יתכן ולא שרד את פגעי כנימת המצוקוקוס בשנות השבעים ואת השריפות הגדולות, והוא נשכח מן הלב. היה זה טקס ממלכתי רב-רושם, בהשתתפות אלפי אנשים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, גילתה כושר אירגון וניהול, ואף הוכיחה שהיא אינה שוכחת את בניה שנפלו למענה. יוסף ויץ כותב בריחוק, אולי אפילו באירוניה, על נאומו של בן-גוריון ועל בכי ההורים השכולים, אך בל נשכח שהוא עצמו היה אב שכול ואבל.

חיפוש בכמה ארכיונים מזמן עוד כמה הפתעות, אך תחילה הנה כמה צילומים וכרזות מן הארוע, אשר מצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בארכיון קק"ל רק שני צילומים מן הארוע, באחד מהם, כמובן, יו"ר קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי) נואם. זהו השער שקיבל את פני הבאים לטקס ועליו ציטוט מירמיהו, המופיע גם בשיר "האם" לעיל. כזכור, מדובר ברחל אמנו: כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.(ירמיהו לא, יד). ותשובת האל: כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. (ירמיהו לא, טו). לדעתי, זוהי דרישה אכזרית מאם שכולה, להמנע מבכי.

מראה כללי של אתר הטקס. החיילים ממתינים על המדרון הטרשי, ליד בורות הנטיעה, להורים השכולים (כיצד הם יצליחו לעלות לשם?)

מבט קרוב יותר לאתר הנטיעה. כך נראה אז שער-הגיא, הר טרשים קרח

בן-גוריון נוטע עץ. כובעי המצחייה של הקצינים נראים כאילו נלקחו מעודפי לגיון הזרים הצרפתי. בתמונה הבאה בן-גוריון נואם, או כדברי השיר הנ"ל "נאום איש שיבה".

הנה כמה תמונות של ההורים השכולים. הלב נחמץ למראם, וגדול הצער וגדולה התמיהה כיצד נשכח אתר זה, על שלטיו וציוניו?

מסתבר שנטיעות ביער המגינים המשיכו גם לאחר ט"ו בשבט, הנה כרזה המתעדת נטיעה ע"י משמר העם בל"ג בעומר, עם סמל-לוגו יער המגינים, סמל שהוצב גם ביער עצמו (בתמונה הבאה).

וכמובן – התקווה המפעמת לשלום, מאז ועד עתה.

יער המגינים ביחיעם – שיירת יחיעם

תוך כדי החיפוש אחר מידע אודות יער המגינים המקורי בשער הגיא, מצאתי סרטון של יומני כרמל משנת 1949, בו מתועד טקס נטיעה של יער מגינים ביחיעם, לזכר חללי גדוד 21. בארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים (וגם ביוטיוב) מופיעות שלוש גרסאות של צילומי הטקס ביחיעם מתוך יומני כרמל, עם ציון תאריכים שונים ( 8 ינואר 1949 שתי גרסאות ו-26 פברואר 1949). בשני התאריכים משולבים קטעים מן הטקס בשער הגיא, בייחוד בהם מופיע בן-גוריון. בכל הגרסאות ניתנה לסרטון הטקס ביחיעם הכותרת "נטיעות ט"ו בשבט 1949 של יער המגינים". ט"ו בשבט חל ב-1949 בתאריך 14 פברואר, כך שטקס שחל ביום זה לא היה יכול להופיע ביומן כרמל מינואר. פתרון החידה מצוי בקריינות הסרטון, על פיה הטקס התקיים ביום השנה להקמת גדוד 21, לפיכך הטקס ביחיעם התקיים בתאריך  25 דצמבר 1948. כלומר, תש"ט כן, ט"ו בשבט לא. נראה שהצילומים המקוריים מן הטקס ביחיעם עברו עריכה כמה פעמים, מופיעים תחת תאריכים שגויים ומעורבבים עם צילומים מן הטקס בשער-הגיא טעות נוספת בכיתוב היא שבית הקברות מצוי ביחיעם בעוד שהוא מצוי בנהריה.++ הנה הגרסה האמינה ביותר, הכוללת קריינות, ++ מתוך ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים: (כאשר הסרטון עולה, יש לחזור לתחילתו בעזרת העכבר יש לצפות בקטע המצוי ממש בתחילת הסרטון). שימו לב שהשער משער-הגיא עם הציטוט מירמיהו שורבב גם לסרטון זה.

סרטון זה של יומני כרמל הוא העדות היחידה על יער המגינים ביחיעם. הוא אינו מופיע בכתובים (על פי חיפוש שעשיתי) ואף לא בארכיון הצילומים של קק"ל. מי הם חללי גדוד 21 וכיצד מצאו את מותם?

ב-27 במרס יצאה שיירת הספקה ומזון מנהריה לקיבוץ יחיעם המבודד והנצור, מלווה ב-90 חיילי גדוד 21. שרשרת של כשלים והתעלמות ממידע מודיעיני אמין על התארגנות הערבים להתקפה קדמו לצאתה של השיירה. בדרך הם הותקפו ממארב ע"י כ-1000 ערבים. 47 לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי נהרגו, כולל המג"ד בן-עמי פכטר, שהמשוריין שלו התהפך וחסם את דרך המילוט לשאר השיירה, והאויב התעלל בגופותיהם. אף אחד לא חש לעזרתם. משפחות החללים לא הורשו להיות נוכחים בקבורתם  והופץ כרוז האומר: "לצמצם את האבל בתחומי הבית, לבל ישמע קול בכי בחוצות נהריה, החרדה לעתידה".

על פי עמנואל הראובני אשר גבה עדויות אישיות מניצולי השיירה בין השנים 1970-1978, כתב על כך ספר שהפך גם לתוכנית רדיו שזכתה בפרס רשות השידור, "למעלה משלושים שנה נותר סיפור השיירה עלום וחבוי, מעולם לא סופר במלואו. לב ערל גרם להדחקתו עמוק-עמוק במרתף השיכחה." (עמנואל הראובני, "שיירת יחיעם", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1990). אצבעו המאשימה של מחבר הספר מופנית למשה כרמל, מייסדה ומקפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, מי שמכונה בסרטון "מפקד החזית". האם היעלמותו של יער המגינים מן הזכרון הקולקטיבי והעובדה שאינו מופיע כלל בכתובים, הן תוצאה של פעולות ההשתקה וההדחקה? בעדות היחידה לקיומו, הסרטון הנ"ל, לא מוזכרת בקריינות הרקע שיירת יחיעם ולא כיצד מצאו חללי גדוד 21 את מותם.

תמוהה ביותר העובדה שיוסף ויץ לא מזכיר כלל את יער המגינים ביחיעם ביומניו, ולא היה נוכח בטקס, על אף הקשר שלו לקיבוץ יחיעם. יתכן והדבר קשור להאשמות שהוטחו בו על שהקים יישוב במקום מבודד ומוקף כפרים עוינים זה, ללא יכולת להגן עליו.

כשלון שיירת יחיעם הצטרף לשני אסונות נוספים שקדמו לו – שיירת נבי דניאל לגוש עציון ושיירת הר הצופים. בעקבות כך שונתה הגישה של שימוש בשיירות על מנת לפרוץ אל היישובים הנצורים והחל שלב של כיבוש הכפרים הערביים המאיימים על הדרכים (מבצע נחשון).

עדות יחידה נוספת לקיומו של יער המגינים ביחיעם נמצא בכרזה מן הארכיון הציוני:

"יערות מגינים" נוספים

בארכיון הציוני מצויות מפות של יער מגינים בבאר שבע. ביקשתי מידידי ד"ר צביקה אבני, מומחה לתולדות קק"ל ולמלחמת העצמאות לנסות ולאתר על פי מפות אלו את מיקומו של יער המגינים בבאר שבע, ומסקנתו היא שיער זה היה מצוי במקום בו נמצאות כיום שכונת חצרים, שכונה ט' ונווה זאב. יער המגינים נעלם כליל. בארכיון הצילומים של קק"ל מופיע צילום של יער מגינים בנבי יושע (מצודת כח, בגליל העליון).

סיכום

בשנת 1949 בט"ו בשבט, ניטע "יער מגינים" מרכזי-ארצי בשער-הגיא, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות. במקביל, אך בתאריכים שונים, ניטעו כמה יערות מקומיים, בקיבוץ יחיעם, בבאר שבע ובנבי יושע, ואולי אף במקומות נוספים. כל היערות האלו נשכחו ונעלמו ממערך ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות והקרבות שקדמו לה. כיום מוכר "יער המגינים" באזור צומת נחשון, אך שם לא מונצח זכרם של חללי מלחמת העצמאות. לא ידוע לי מתי החל יער זה לשמש כאתר הנצחה. השאלה כיצד נשכחו כל יערות המגינים המקוריים, ומדוע לא שומרו וטופחו, נותרה ללא תשובה. אני מכנה זאת "תעלומת יער המגינים".במקרה של היער ביחיעם, המגמה של השתקה והדחקה של ארועי שיירת יחיעם והמחדלים הכרוכים בה, פעלה כנראה גם להשכחת יער המגינים ביחיעם.

דבר העורך – כמה תוספות למיטיבי לכת שהגיעו עד הלום:

שני קטעים על ההנצחה ביערות קק"ל מתוך אחד מסיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע – "מול היערות" (הקיבוץ המאוחד, 1968). (נכלל גם בקובץ "כל הסיפורים" (הקיבוץ המאוחד, 1993). סיפור נפלא בו גלומה ביקורת חברתית ופוליטית:

"כבר שעה תמימה הוא סובב בין העצים ועדיין הוא מגלה תגליות. למשל, שמותיהם של נדבנים. מסתבר שאין זה סתם יער אלמוני אלא יער שיש לו שם, ולא שם אחד בלבד. על סלעים רבים קבועים לוחות של נחושת. ממורטים עד-ברק. הוא רוכן, מסיר משקפיו וקורא: לואיס שוארץ משיקגו, מלך בורונדי בלוית עמו. קרני-שמש פזיזות משתעשעות בין האותיות. השמות נדבקים בו כמו מחטי האורן הנושרים לתוך כיסיו. מה מוזר? הזכרון העייף מנסה להתחדש בשמות חסרי-הפרצופים. […] טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
להיכן נאסף האור?
בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: "תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות".

ממראות יער המגינים העכשווי

בבלוג נושנות מצויות כמה רשומות מעניינות על ט"ו בשבט משנים קודמות. בצעו חיפוש בכפתור החיפוש בראש העמוד או שלחצו על התגית הכחולה בטור התגיות בצד שמאל של המסך. אל תדלגו על הרשומה על השקד.

מאת: אורי רוזנברג

אזהרה: ברשומה זו יש כמה תיאורים בוטים מעולם הבשר. בעלי נפש עדינה ולב רחום – ראו הוזהרתם.

אתחיל בחידון. חידון בחרוזים שגיבוריו מככבים ברשומה הבאה. אם לא הצלחתם לפתור מייד, קריאת הרשומה להלן עשויה לעזור… כל הפותרים נכונה רשאים להשתתף במכירה הפומבית המוזכרת בסוף הרשומה.

ואוסיף שאלה משל עצמי – כיצד קוראים לשקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור של התרנגול והתרנגולת? התשובה מסתתרת בתוך הרשומה להלן.

בטלוויזיה הבריטית שודר סרטון "מצלמה נסתרת" בו נראית ישישה נחמדה המגיעה לאטליז ומבקשת מהקצב צלעות טלה. "הכי טרי שיש", אמרה. "כמובן" אמר הקצב, "הכי טרי שיש". האטליז נאה ומעוצב. נתחי הבשר המוצעים למכירה, ארוזים היטב במגשי פלסטיק ועטופים במעטה שקוף, מוצגים לראווה במקרר הגדול. הכל נקי ואסתטי למראה, כמעט סטרילי.

הקצב נעלם לרגע בחדר האחורי של החנות, על מנת למצוא במקרר הענקי שוודאי נמצא שם את הנתח המבוקש, ויצא משם כשהוא חובק בזרועותיו טלה קטן וצמרירי, אשר נראה כאילו יצא מאיור בספר ילדים. ואז הוא נוטל, אל מול מבטה הנדהם של הגברת, טוש שחור, מצמיד אותו אל חזהו של הטלה, מתחיל לסמן עיגול על הצמר הלבן ושואל באדיבות: "איזה חלק בדיוק את רוצה? כמה צלעות?" הישישה יצאה נסערת מן החנות, נסה על נפשה.

כאשר אנו קונים נתח בשר בתוך מגש פלסטיק, הבשר הזה הוא משהו מופשט. אבסטרקט המנותק מהקשרו, כלומר מגוף בעל החיים אליו היה שייך. כאשר אנו לא רואים את בעל החיים בשלמותו ובצורתו המקורית, קל לנו יותר להתעלם מקיומו שחדל, מן ההרג שלו וביתורו לחלקים. גם אם מוצגת תרנגולת שלמה על דלפק הקצב, היא חסרת ראש וכפות רגליים ומרוטת נוצות. היא פסקה להיות תרנגולת והפכה לעוף. אף אחד לא מבקש מן הקצב תרנגולת. כולם מבקשים חזה, כרעיים, או שניצלים. באותו אופן לא באים לאטליז לקנות פרה. קונים שפונדרה, פילה מדומה, אנטריקוט, ורד הצלע, ריב, או סטייק עין. במקום לב, כבד, טחול, ריאות, אומרים "חלקים פנימיים". מה שעשה הקצב האנגלי אל מול הלקוחה המזועזעת נקרא בתורת הספרות: הזרה – הוא הראה לה את אותו הדבר אך בצורה שונה, אשר גרמה לה לראות לפתע את צלעות הטלה באור שונה לחלוטין. בספרות עושים זאת כמובן בעזרת מלים. אם במקום להשתמש במונח "לעשות על האש" או "מנגל", אציע למשפחתי "לשרוף חלקי גוויה של פרה", או אפילו באופן קיצוני יותר – "לצלות פגרים של תרנגולות", יסתכלו עליי בתמיהה או ברוגזה, אך גם יקדישו מחשבה נוספת לדבר, מזווית שונה. קראתי לרשומה זו בשם "עוף מכובס" גם כדי לרמוז על המילים המכובסות. תארו לעצמכם תפריט במסעדה שבו כתוב במקום "שיפודי פרגית" המשפט הבא: "עקרנו את הירך של תרנגולת מתה, פשטנו ממנה את העור והוצאנו את העצם ואז חתכנו את הבשר לקוביות והשחלנו על מוט ברזל דק, ואת כל זה שמנו על האש". מוכנים כבר להזמין או שאחזור עוד כמה דקות?

את התמונה הבאה צילמתי באחת מחורשות קק"ל לפני שלושה שבועות. (לחצו על התמונה לקבלת תמונה מוגדלת).

למראה העשן העולה השמימה חשבתי על הקרבת קורבנות, עולות וזבחים. הרומאים השתמשו בתרנגולות גם לשם פולחן דתי וחיזוי. לפי אופן האכילה של התרנגולת או פרפורי הקרביים של התרנגולות שאותן הקריבו קורבן, היו מנחשים תוצאות של קרב או מאורעות שעמדו להתרחש.    לכל מי שאוהב את ריח הבשר הנצלה, דעו שאתם לא לבד. במקרא מוזכר ארבעים פעמים ריח הניחוח של הקורבנות המיועדים לה'. הנה האזכור הראשון – בראשית פרק ח', לאחר שקלו המים ונח יוצא מן התיבה: כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.  וציטוט נוסף עם הכינוי השכיח לקורבן: וְהִקְטַרְתָּ אֶת-כָּל-הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה הוּא לַיהוָה; רֵיחַ נִיחוֹחַ, אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא. (שמות כט,יח). המלה תרנגולת או תרנגול (מלה אכדית ושומרית שמשמעה עוף-המלך) לא נזכרת כלל במקרא, אך נפוצה מאוד בספרות המשנה והתלמוד. גידול תרנגולות החל בארץ ישראל רק לאחר כיבושה ע"י כורש מלך פרס במאה השישית  לפה"ס. ואם בהקשרים דתיים עסקינן, למרגלות הר ציון בירושלים נמצאת אחת הכנסיות היפות ביותר בעיר. זוהי כנסיית פטרוס אין גליקנטו, כאשר פירוש גליקנטו – קריאת התרנגול, ואכן על גגה של הכנסייה מתנוסס תרנגול מוזהב.

כאשר נעצר ישוע בגת שמנים הוא התנבא שפטרוס יתכחש אליו שלוש פעמים לפני קריאת השחר של התרנגול – "בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים". המשך הסיפור בברית החדשה.

תרנגול נוסף שהתפרסם בשל קריאתו, הפך לאחד מסמליה הלאומיים של פורטוגל – גאלו דה ברסלוש. האגדה מספרת על צליין בדרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה, שהואשם בגניבה על לא עוול בכפו. כאשר הובל לתלייה ביקש להלקח לביתו של השופט ושם אמר שאם התרנגול הצלוי שעל צלחתו של השופט יקרקר, אות וסימן הוא לחפותו. אחרי שהצליין כרע על ברכיו ונשא תפילה באדיקות רבה, קם התרנגול הצלוי על רגליו וקרקר בעוז. והצליין שוחרר לחופשי.

אנו מרמים את ילדינו בעזרת ספרי הילדים, בהם אנו מספרים להם שהתרנגולת דוגרת על ביציה ומגדלת במסירות את אפרוחיה החמודים, ובעצם משק החי בקיבוץ ובמושב הוא פינת ליטוף קסומה בה התרנגולת לעולם לא תהפוך לעוף, וגם לאפרוחים ממין זכר יש זכות לחיות. כמובן שאיננו יכולים לספר לילדינו הרכים כיצד חונקים את האפרוחים הזכרים בשקי ניילון גדולים ומשליכים למשרפה.

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

גארי יורופסקי אמר שאם קירות בתי המטבחיים היו שקופים, אנשים לא היו אוכלים בשר. ואני אומר: אם היינו צריכים לרדוף אחרי הבשר שלנו, להרוג אותו, למרוט את נוצותיו או לפשוט את עורו, רובנו היו מוותרים על המרכיב הזה במזוננו. אבל, מישהו אחר עושה עבורנו את המלאכה עקובת הדם הזו, הרחק מן העין. אנחנו נפגשים עם הבשר במגש הפלסטיק, או בצלחת. מרק העוף המסורתי בארוחת ערב החג, לפי המתכון העובר מאם לבת. מרק העוף המרפא כל חולי. במותה ציוותה לנו התרנגולת את החיים. היש דבר יהודי יותר מעוף לשבת? ואם אתם לא מאמינים, צאו וראו מה כתוב על קופות הצדקה של עמותת "חסדי נעמי" ברחובות בני ברק. מרק צח – הבשר כבר לא נוכח. רק הנוזל הזהוב, השמנוני – קונסומה ( consommé ). אני יכול להדגים כיצד אפילו רמז קטן, המשייך את מוצר המזון שלנו ליצור חי, גורם להפתעה, דחייה וגועל. מהי תגובתנו כאשר אנו שוברים ופותחים את קליפת הביצה ובתוכה מתגלית טיפת דם? (או סימן מזעזע יותר המעיד שהביצה הופרתה?). מרביתנו משליכים מייד את הביצה ללא היסוס, ואם כבר הספקנו להוסיף את תוכן הביצה אל תערובת הקציצות, או העוגה – משליכים לפח גם אותה. הלא כן?

שיטות להדגרה מלאכותית של ביצי התרנגולת ואימון* האפרוחים היו ידועות כבר לפני אלפי שנים בעולם העתיק, במצרים ובסין. באירופה פיתח את המדגרה במאה ה-18 המדען הצרפתי רנה אנטואן פרשו דה ראומיר ( René Antoine Ferchault de Réaumur), אנטומולוג, מגלה תהליך הפיכת ברזל לפלדה ומי שפיתח מדחום ובו תערובת מים וכוהל ועל שמו קרויות מעלות ראומיר.

מקור האנרגיה במדגרת ראומיר היה זבל אורגני שתסיסתו פלטה חום, חיקוי של תהליך הקיים בטבע אצל כמה מיני ציפורים. *(אחרי הבקיעה במדגרה עוברים האפרוחים לבית אימון שהוא מתקן מחומם בו מלמדים את האפרוחים לאכול ולהסתגל לתנאי השבי, כתחליף מלאכותי לאם הדוגרת)

אמא שלי היתה קונה עופות בשוק. בעצם היתה קונה תרנגולות אבל ההגדרה היתה "עוף טרי". מידי פעם הייתי נלווה אליה, והמחזה נותר אצלי כזיכרון ילדות. בסמטת הקצבים בשוק ערימה של כלובים ובהם דחוסות בצפיפות איומה תרנגולות. חלקן מקרקרות באימה וחלקן כבר מותשות, רובצות ללא ניע. הקונים מתגודדים סביב המוכר וכלוביו וצועקים את בקשותיהם: "תרנגולת שמנה למרק", "אל תביא לי אחת זקנה". המוכר שולף תרנגולת מן הכלוב, מניח אותה לרגע על גבי מאזניים ומחזיק אותה מתחת לבית שחיו בעודו סופר את הכסף. משם הולכים לשוחט. השוחט חותך את עורק הצוואר של התרנגולת ומשליך אותה על הקרקע וזו מפרפרת ומגירה את דמה עד שחדלה. משם הולכים למורטות. המורטות יושבות על שרפרפים נמוכים, ברכיהן מכוסות בסינור גומי מטונף והן תולשות את נוצות התרנגולות. על הקרקע ערימה של נוצות ובאוויר מרחפות נוצות הפלומה הרכות. הבוס של המורטות עוטף את הגווייה בעיתון ושואל אם להוריד את הראש והרגליים. "רק את הראש" אומרת אמא שלי. שמים את החבילה בסל הפלסטיק והולכים הביתה. הצוואר של התרנגולת בולט החוצה מן הסל וטיפות דם נושרות על המדרכה. בבית מקרבת אמא את התרנגולת המתה אל אש הכיריים כדי לחרוך את שאריות הנוצות. ריח נורא מתפשט בבית. אמא מבתרת את התרנגולת  לאבריה, ממליחה ומכשירה. לפעמים מוצאים בבטן התרנגולת כמה כדורי חלמון, שהם ביצים בתהליך התהוות, בטרם התכסו בחלבון ובקליפה. את הקורקבן פותחים ומוציאים ממנו חול ואבנים קטנות שהתרנגולת בולעת כדי לעזור בטחינת המזון (היום, כאשר הגידול נעשה בסוללות, אין לתרנגולות גישה לחול ולאבנים). אמא מכניסה את העוף לסיר גדול, עוד מעט הוא יהפוך לבשר מבשרנו. מהחלק התחתון של הרגליים, כלומר מהברכיים ומטה, מכינים רגל קרושה, מקפא סחוסי רוטט. לפני הבישול אמא קוצצת את הציפורניים מרגלי התרנגולת.

ישראל היא שיאנית עולמית בצריכת בשר עוף ובייחוד ביצים. שמועות על מחסור צפוי במוצרים אלה, בייחוד לקראת החגים, מעוררות בהלת קניות בציבור.

העוף הפך לתעשייתי ומקורר כבר באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. המועצה לענף הלול הכריזה על תחרות למציאת שם הולם למוצר המהפכני. דידי מנוסי הציע את השם "עופכן", חיבור של המילים עוף + מוכן, וזכה בתחרות.

אולם הביקוש למוצר זה היה נמוך מאוד. כשמונים אחוז מן הלקוחות העדיפו את מה שכונה בפי העם "עוף חם". בשנת 1974 נעשו בתנובה פעולות שיווקיות נמרצות לקידום של עופות קפואים תחת המותג "תנו עוף". פעולות שכללו מבצעי טעימה ופתיחת חנויות לממכר מזון קפוא, שנועדו לעקוף את האטליזים. הוכרזה מהפכת "העוף הצעיר בשקית הכתומה" והעוף הקפוא השתלט על השוק.

ויש גם סרטון פרסומת מעורר תיאבון משנת 1969

באותה שנה, 1974, כמה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר שהיתי במובלעת הסורית המושלגת, צורף למנות הקרב, שהיו לחם ולוף חוקנו, פריט נוסף: קופסת שימורים ענקית ובתוכה עוף תפל שבושל עד כלות והפך לעיסה חסרת טעם. העוף המכובס, שאפילו לא היה באפשרותנו לחמם אותו בתנאי השטח, נחל כישלון חרוץ.

הגילויים על כמויות המים המוזרקים לעוף הקפוא לא תרמו לתדמיתו הירודה ממילא, ובשנת 1999 הופיע בשוק העוף הטרי המצונן, תחת המותג "מאמא עוף".

מי שגידל תרנגולת בחצרו, כ"חיית מחמד" או כחלק מפינת חי, מעיד שהתרנגולת היא יצור נבון וידידותי. הגילוי הזה נכון לגבי כל בעל חיים הגדל בבתינו ובחצרנו ואפשר לעקוב אחר הלכות חייו ולהכירו מקרוב. פתאום מגלים שלבעל החיים, אפילו אם הוא ציפור או תרנגולת, יש הרגלים, אופי ו"אישיות" ייחודיים רק לו. עובדה זו אינה מפתיעה את השומע אם מדובר בחתול או כלב, אבל כדי להבין אותה לעומקה יש לגדל ולטפל בבעלי חיים הנחשבים לכאורה "נחותים" יותר.

לפני כמה שנים ביקרתי בביתה של משפחה אחת המתגוררת בערד. כאשר שאלתי מדוע הסלון בביתם מחולק לשניים באמצעות רשת לולים, הראו לי את הדייר שקיבל חצי סלון – ציפור ממין תור מצוי בעלת רגל אחת. ואז הסבירו שחתול הבית יצא לחצר ופגש בתור, מפגש שהסתיים בקטיעת רגלה של הציפור. הציפור הפצועה הוכנסה הביתה לטיפול, והפכה לבת-בית. כמה פעמים ביום היא מוצאת מה"סלון" שלה ומורשית להסתובב ברחבי הבית בחופשיות. בעת ביקורי שם, דילג וניתר התור בעליזות, על רגלו האחת, על ארונות המטבח, משאיר אחריו מידי פעם חתיכת לשלשת, כמנהג הציפורים. בני הבית לא פסקו מלספר לי על מנהגיה של הציפור, על חוכמתה והשתלבותה בחיי המשפחה.

את הסיפורים על דג הקרפיון השוחה באמבטיה לפני כל חג עד שהופך לגפילטע פיש, אתם כבר מכירים. אצלנו זה לא קרה מסיבה פשוטה: גרנו בכפר הערבי ה"נטוש" אום-חאלד ולא היתה לנו אמבטיה בבית, רק מקלחת: דוד מים המחומם ע"י פרימוס. הדג שלנו קיבל את הבומבה בראש בחנות הדגים, ושם גם קורצפו מגופו הקשקשים. בבית הוא נטחן עד דק וקושט בעיגולי גזר.

ועדיין לא דיברנו על קרבות תרנגולים (הרומאים עסקו בזאת בהתלהבות רבה) ועל להקת "התרנגולים". כאן בתוכניתם המלאה משנת 1963 בטלויזיה ההולנדית

ולסיום – בניוזלטר האחרות של בית המכירות הפומביות CHRISTIE'S מוצגים פסלי פורצלן מסין (Tibor Collection) המעידים שהתרנגול והתרנגולת ראויים גם לשמש כאובייקט אומנותי. התרנגולים הם מן המאה ה-19 ומחירם המוערך 10,000 – 15,000 דולר. התרנגולות מן המאה ה-18 ומחירן המוערך הוא 20,000 – 30,000 דולר. מורשים להשתתף במכירה הפומבית רק מי שפתרו את החידון בראש הרשומה.

FIRST HALF 19TH CENTURY  A LARGE PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE ROOSTERS

A PAIR OF CHINESE EXPORT PORCELAIN FAMILLE ROSE COCKEREL EWERS

QIANLONG PERIOD (1736-1795)

התשובה לשאלה כיצד נקראות שקיות העור המשתלשלות משני צידי המקור – דלדולים.

רשומות נוספות בנושנות המתקשרות לנושא בעלי חיים בספרות ילדים וצער בעלי חיים: להלן הקישורים:

יש לנו תיש

חכמת הבהמות

מאת: אורי רוזנברג agron@netvision.net.il

בלוג "נושנות" הגיע לרשומה מס' 150. החלטתי להקדיש רשומה חגיגית זו לאדם מיוחד – יהושע מרגולין – ממניחי היסודות המדעיים-חינוכיים של לימודי הטבע בארץ ישראל. זכיתי ללמוד בבית הספר העממי (כך קראו לזה אז) ממורה לטבע שפעל על פי משנתו ורוחו של מרגולין, בין כתלי הכתה, בטיולי החוג לטבע והחוג לאסטרונומיה, ובחדר הטבע שהיה מוזיאון לכל דבר, מורה שהשפיע על אישיותי ומהלך חיי.

אחרי אלפיים שנות ניתוק מן האדמה ומן הטבע של ארץ ישראל, החזרה אל "ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות" היתה כרוכה במפגש ראשוני עם הריה ועמקיה, ביצותיה ונחליה, צמחייתה ובעלי החיים בה, ללא ידע מוקדם מלבד סיפורי התנ"ך, ובלי שיהיו בנמצא ספרי לימוד בעברית בתחום זה . הכרת טבע הארץ נחשבה כמרכיב חשוב בחזרה אל המולדת, שאנו מצווים לעבדה ולשמרה. וגם כלי לטיפוח אהבת המולדת והנכונות להקריב הכל למענה. יהושע מרגולין היה במשך חצי יובל שנים עמוד התווך של לימודי הטבע בארץ ישראל המתחדשת. בית המדרש למורים ולגננות הפך לסמינר, וזה הפך למכללה אקדמית, אך משנתו של מרגולין עדיין רלוונטית ותקפה ונלמדת ונחקרת במוסדות להכשרת מורים וגננות.

הנה רשימה של מרגולין ששמשה כהקדמה לספר שיצא לאור במלאת עשור לפטירתו."החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין – ספר זיכרון, עשר שנים לפטירתו" (הקיבוץ המאוחד,1957). הספר יצא לאור במלאת עשור לפטירתו של מרגולין וחולק כשי לבוגרי מחזור תשי"ז בסמינר הקיבוצים. מרוכזים בו משנתו הפדגוגית של מרגולין, כמה פרקים אוטוביוגרפיים, קווים לדמותו ותוכנית ללימודי הטבע שכתב בשנת 1939. מקסים התיאור האידילי של טבע ארץ ישראל ונופיה, בשפתו הפיוטית של מרגולין:

מרגולין היה פורץ דרך בתחום החינוך ולימודי הטבע, ובהבנת נפשו של הילד. הוא העשיר את מדף הספרים המדעי-פדגוגי של לימודי הטבע, ותרם להכשרתם של מורים וגננות, סטודנטים ותלמידי בתי ספר שפקדו באלפיהם את המכון הביולוגי-פדגוגי ואוספיו. הוא היה החלוץ במה שנקרא היום "הוראת המדעים" ופרסם תוכניות לימוד לכל גילאי בית הספר. חדשנותו מתבטאת בכך שהוציא את כיתת הלימוד החוצה, לטבע, וחשב כיצד לנצל את לימודי הטבע לא רק להקניית ידע, אלא להעשיר את הילדים בחוויה בה משתתפים כל החושים, ובערכים של אהבת הטבע ושמירתו. הנה למשל קטע מתכנית הלימודים שהציע המתייחסת לחושים:

הנה כמה מן הנושאים שסביבם רקם מרגולין תוכניות לימוד. החומר העיוני היה מלווה תמיד בעבודה מעשית ועריכת ניסויים, והיה מתובל בשירים שחיבר מרגולין עצמו. או כפי שכותב אליעזר שמאלי: "כי מדע, אהבה לארץ ולטבע וחבה לספרותנו העתיקה מתאחדים בספרים טובים אלה, ויוצרים מזיגה מופלאה".

דוגמה לכמה מן הנושאים סביבם חיבר מרגולין תוכניות לימוד (מתוך 50 נושאים): גינת החורף, הגשם הראשון, הדבורה והכוורת, גידול תולעי משי, הים, חיות הבית, מחזור המים בטבע, הנחל והביצה, היער והחורש, שיחות על גוף האדם, הפחם והנפט, האור והקול, הגדרת צמחים בעזרת המגדיר, אקולוגיה של הצומח והחי, יסודות המכניקה, תורת המגנטיות והחשמל.

רשימת הספרים שחיבר מרגולין. חלקם יצאו לאור על ידי הוצאת אמנות כמובן:

צילמתי כמה מחוברות הניסויים שפרסם מרגולין. רמת המידע והניסויים גבוהה מאוד, ומתאימה גם כיום ללימודי הטבע בבתי הספר, הכם באמצעים פשוטים, זמינים וזולים. וגולת הכותרת – הנחיות להתנהגות במעבדה המופיעות בראש כל חוברת:

מרגולין היה איש אשכולות, רחב אופקים. ידע לצטט בעל פה את הספרות והשירה הרוסית, לרמונטוב ופושקין, ואת שירתו של ביאליק. עסק בתיאטרון ובמוסיקה. הנה דוגמה לשירים מפרי עטו ששילב בתוכניות הלימודים, מרגולין גם כתב סיפורים ושירים בנושאי טבע וחגים חקלאיים ב"דבר לילדים" תחת שם העט "הדוד יהושע" הכינוי שדבק בו על ידי הילדים. תחילה שיר בנושא הים:

ושיר נוסף מאת מרגולין, על החילזון, שהתלווה לסיפור לפעוטות מפרי עטו, כנראה פורסם בדבר לילדים:

תמצית עקרונות החינוך לטבע על פי מרגולין:

ללימודי הטבע שלושה שלבים או דרגות: א. חשיפת הילד בפני פלאי הטבע. ב. עובדות מחיי הטבע. ג. גילוי חוקי הטבע.

פעילות  תמיד של חניכים ומחנכים, עבודה חרוצה ומכוונת יפה אל התכלית.

הסתכלות  וחקר, חריגה מן הכתלים, הליכה אל הנוף וחיפוש אחרי מה שלא כתוב בספרים.

דרך ארץ  בפני החיים, בפני צמח וחיי ואדם, בפני כלל האדם והאדם היחיד, ובראש וראשונה בפני הילד.

(גילוי נאות – אני ממש מתרגש למקרא דברים אלה, בייחוד העיקרון האחרון. (איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?).

גולת הכותרת של מפעלו המדעי-פדגוגי של מרגולין היו שני הכרכים של ספר הזואולוגיה – חסרי חוליות, בעלי חוליות. הראשון יצא לאור בשנת 1943 ומאז במהדורות רבות. את החלק השני עליו טרח עד ליומו האחרון, לא זכה לראות. אני מדפדף בספר זואולוגיה מאת י. מרגולין ונזכר בנוסטלגיה לחלוחית בלימודי הטבע בבית הספר העממי. נזכר בהידרה ובדפניה, בשלשול ובעלוקה הרפואית, וכמובן תולעי המשי. הכהליה עם הכהל המפוגל, ריח הפורמלין. ספר זה הוא ספר הזואולוגיה הראשון בשפה העברית בהיקף זה. קשיים רבים נערמו על מי שחפץ לחבר ספר זואולוגיה או בוטניקה בעברית בשנים אלו. לא היו שמות עבריים למרבית היצורים והיה צורך להמציאם; את האיורים לקחו מספרים ברוסית או גרמנית. כל ספר כזה היה עבודה חלוצית שהתבססה על תצפיות בטבע הישראלי הבלתי מוכר על בוריו עדיין.

קורות חייו

מרגולין נולד בשנת 1877 בעיירה-כפר הורודייץ, מחוז רוגאטשוב, פלך מוהילוב, באימפריה הרוסית (היום, בלארוס). בשנת 1909 עלה לארץ ועבד כמורה. היה פעיל גם בתחום התיאטרון ובייסוד תנועת הפועלים. מפגשו עם הטבע בא"י הביאו לידי הכרה שעליו להתמסר ללימודי הטבע. הוא חזר לרוסיה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטת קייב. את הלימודים השלים כמוסמך למדעי הטבע בשנת 1921, והוא בן 45. מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו לשוב ארצה והוא לימד טבע באידיש בסמינר למורים יהודים, ולימד עברית בבית ספר חשאי של רשת "תרבות". את "תרבות" ייסד הבנקאי, איש העסקים הנדבן הלל זלטופולסקי, וכך הכיר מרגולין את בתו שושנה, שהתבקש ללמדה עברית, לימים שושנה פרסיץ, חברת הכנסת הראשונה עד השלישית, מייסדת ובעלת הוצאת הספרים האיכותית "אמנות" וכלת פרס ישראל לחינוך. (על הוצאת אמנות נכתב בפירוט רב יותר בערך שושנה פרסיץ שלעיל). יהושע התאהב בשושנה, אך היא נישאה, כיאה למעמדה, ליוסף יצחק פרסיץ, ממשפחה אמידה בעלת מפעלי סוכר ושמן. מרגולין לא התחתן ונותר כל חייו ערירי וחשוך ילדים. שושנה פרסיץ תמכה במרגולין ועזרה לו להשיג תמיכה כספית ציבורית בשנים הבאות.

בשנת 1924 שב לארץ ישראל, לאחר הרפתקאות רבות, הברחת גבולות וישיבה בכלא בליטא. תחילה עבד כפועל חקלאי בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל" ואחר כך שימש שם כמורה לטבע במשך חמש שנים. מרגולין הקים במקוה חדר-טבע ופינת-חי ושם החל לגבש את עקרונותיו ללימוד טבע. בשנת 1930 נענה להצעת ועדת התרבות של ההסתדרות להיות מורה-מדריך בלימודי הטבע ביישובי עמק יזרעאל. כותב על כך מרגולין: "ותחום תחמו לי מנשר ועד כפר גלעדי, תחום שכלל אז בתוכו את רובה דרובה של ההתיישבות החדשה. הסכמתי. אכן, שנה זו היא אחת השנים היקרות ביותר בחיי: בה באתי במגע ישיר עם טבע העמק, היכרתי את הדומם, הצומח והחי שבו; קשרתי קשרים נפשיים עם ילדי העמק, עם הוריהם ומוריהם, תהיתי על החינוך המשותף ועל הגן וביה"ס המתרקמים שם. מצוייד במיקרוסקופ ובמעבדה קטנה יצאתי לטיולי מקיבוץ לקיבוץ וממושב למושב. הדרכתי, לימדתי, שבוע שבוע בקבוצה, בקיבוץ ובמושב. שעות הבוקר היו מוקדשות לטיולים ולהוראת הטבע בגן ובביה"ס ואילו שעות הערב – לשיעורים בבוטניקה חקלאית לאנשי הקיבוצים. מסיבות עונג-שבת – לשירת הטבע הא"י בתנ"ך, באגדה ובלבנו אנו…"

במשך שנת פעילותו בעמק נוכח מרגולין ש"רובם הגדול של המורים אינם יודעים טבע וכל עושר הטבע שמסביבם הוא כספר החתום לפניהם. […] גם בתי המדרש למורים שבארץ, ללא מעבדות, ללא אילן וחתימת דשא – גם בתי מדרש אלו לא הקנו לתלמידים ידיעה ממשית בטבע. הגיעו הדברים לידי כך, שגננת או מורה שזה עתה עלו מן הגולה, שלא הריחו ריח אדמה וריח עבודה, שעוף לא צייץ באוזניהם האטומות ופרפר לא פרח לפני עיניהם הסגורות, אלה הלכו ללמד תודה את ילדי נהלל ודגניה." (החינוך לטבע, משנת יהושע מרגולין, 1957, עמ' 147 – 148). בלבו של מרגולין גמלה ההחלטה להקים מכון להכשרת מורים לטבע. הוא רצה להקים את המוסד על גבול עמק זבולון ועמק יזרעאל, אך תלמידתו משכבר, שושנה פרסיץ, שעמדה אז בראש מחלקת החינוך של עיריית תל אביב, יעצה לו להתחיל את יצירת המוסד בתל אביב. "אחרי חיפושים רבים נמצא לו גם מקום: צריף רעוע של בית הכנסת הראשון בתל אביב, שנסגר מטעמים אנטי סניטריים." בצריף זה, ברחוב יהודה הלוי 12 (היום מגרש חנייה), הקים מרגולין בשנת 1932 את "המכון הביולוגי-פדגוגי" שפעל במשך 20 שנה והפך בכוחותיו של מרגולין לבדו ובעזרת תקציב זעום ודל שארגנה שושנה פרסיץ (100 לא"י בשנה מטעם העיריה), למוסד מפואר, המושך אליו תלמידים, סטודנטים ומורים מכל קצווי הארץ, שבאו לקורסים והשתלמויות. בצריף הצטבר אוסף זואולוגי ענק של עופות ויונקים, חרקים ודגים. בחצר הגדולה הוקמו כלובים ובהם בעלי חיים ומאות עופות, זוחלים ודו-חיים, מינים מעניינים ונדירים מכל חלקי הארץ. צבאים, צבועים, נמיות, שועלים ותנים, גיריות ודורבנים, יעל וזאב. ואפילו תנין. השכנים התלוננו על מטרדי הרעש והריח שגרם "גן החיות" הזה בלב העיר, בייחוד אורחיו של המלון הסמוך, אולם שושנה פרסיץ, אשת הברזל, עמדה על המשמר. בחצר המכון היתה גינה ובה גודלו צמחים חקלאיים ונלמדו הפעולות החקלאיות – השקייה, זיבול, קטיף. ליד בית הבימה, על פני שטח בגודל חצי דונם, הוקמה גינת הדגמה שבה חיקוי לבתי הגידול של ארץ ישראל בזעיר אנפין, ובה היו השתלמויות לגננים. לאחר מותו של מרגולין, בהתאם לצוואתו, חולק האוסף יקר הערך בין סמינר הקיבוצים (כיום בבית מרגולין במכללת אורנים) לבין אוניברסיטת תל אביב, שם שימש כבסיס לאוספי האוניברסיטה (כיום במוזיאון הטבע החדש). אנשי האוניברסיטה – הזואולוג היינריך מנדלסון והבוטנאי יעקב גליל (גלימצ'ר), עזרו למרגולין בעבודתו במכון הביולוגי-פדגוגי ותרמו להגדלת אוספיו בצעירותם ובתחילת דרכם, ונעשו ראשי המחלקות באוניברסיטת ת"א. כותב על כך אליעזר שמאלי, שבהיותו מורה לטבע ביישובי העמק והגליל, השתתף בהכשרות ובסיורי הטבע של יהושע מרגולין, בספרו "החלוצים – חוקרי הטבע של ארץ ישראל" (עם עובד, 1972):

ובאשר לחייו האישיים של הדוד יהושע – כאן לא שפר עליו גורלו. וכפי שכותב אליעזר שמאלי : "אכן עצוב האיש, וחייו אינם רפודים שושנים… כי גלמוד הוא וערירי, ללא אשה וללא ילדים…". כותב עליו ידידו המורה והסופר ברוך דגון (פישקו): "למרות הזעם שלו ולהט אש הקדמונים חונן ברוך נשי מיוחד ובעדינות נפש רכה. הוא אהב ילדים אהבת נפש, אהבת אשה-אם. החיים לא נתנו לו את אהבת האשה וחיי המשפחה, אולם רגש האבהות היה חזק בו כל ימיו." (מתוך עלון סמינר הקיבוצים, אוקטובר 1957).מרגולין היה מעריצו הגדול וידידו הטוב של חיים נחמן ביאליק, ויש אומרים שחלקו יחדיו את העריריות.

השנה בה שהה ולימד ביישובי עמק יזרעאל קרבה אותו אל התנועה הקיבוצית וערכיה. בעזרת מרדכי סגל, מורה מן הקיבוץ כפר גלעדי, שהשתלם במכון הביולוגי-פדגוגי של מרגולין, הגה מרגולין והקים בשנת 1939 את סמינר הקיבוצים בתל אביב, שמטרתו הכשרת מורים ומחנכים של התנועה הקיבוצית, לא בלימודי הטבע בלבד, אלא בכל מקצועות המדע והאמנות. הוא לימד בסמינר ואף קבע בו את ביתו הפרטי. המוסדות להכשרת מורים וגננות נקראו עד לא מכבר "סמינר", ובכתבים הישנים "סמינריון", אך בתחילה הם נקראו "בית מדרש למורים ולגננות". שם כל כך יפה, המאחד בין עבר הווה ועתיד. לאחרונה הפכו כולם ל"מכללה אקדמית". מרגולין דחף להקים סניף נוסף של סמינר הקיבוצים, בקרבת היישובים מהם מגיעים מורי הקיבוץ ללמוד, ואף בחר אתר, במקום שבו עמק זבולון ועמק יזרעאל נפגשים. ואכן, סמינר זה, סמינר אורנים, הוקם ב-1951, ליד טבעון, במועצה האזורית זבולון, ביער אלכסנדר. אך מרגולין כבר לא זכה לראות בהגשמת חלומו.

יהושע מרגולין נפטר בתל אביב בכ"ו באלול תש"ז, 11.9.1947, והוא בן שבעים. במלאת עשור למותו, הוקדש עלון סמינר הקיבוצים מאוקטובר 1957 לרשימות על משנתו ואישיותו של מרגולין. בעלון זה מופיעה צוואתו של מרגולין. שימו לב להקדשת כל כספו לטובת מלגות עבור בני העדה התימנית, והסברו לצעדו זה.

צוואת מרגולין ועלון הזיכרון של סמינר הקיבוצים מזמנים לנו שתי חידות.                       חידה ראשונה –  חידת יער אלכסנדר – מרגולין ביקש להיקבר בתל-אלכסנדר (יער אלכסנדר). מי הוא אותו אלכסנדר, שהיער נקרא על שמו? במחשבה ראשונה עולה על הדעת שמו של אלכסנדר זייד, שחי ונרצח קרוב לשם, אך האלכסנדר הזה הוא אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה או אלכסנדר קָארָאג'וֹרְגֶ'בִיץ', שנרצח על ידי מתנקש בצרפת בשנת 1934. כותבת על כך ד"ר מוקי גרוס, עד לא מכבר המנהלת של הגן הבוטני בסמינר (כיום מכללת) אורנים.

יער אלכסנדר ניטע באביב 1935 על ידי חברי קיבוץ שער העמקים שמקימיו הם יוצאי יוגוסלביה. במסגרת מאמציהם למצוא עבודה פנו חברי הקיבוץ לקק"ל בבקשה שתממן נטיעה על הגבעות הקרחות שמדרום לקיבוץ. במקביל, שלחו חברי הקיבוץ היוגוסלביים שליח לקהילה שם לערוך מגבית. מאחר ובאותו זמן התאבלה יוגוסלביה על רצח המלך- אלכסנדר, צץ הרעיון למלא את הקופה באמצעות נטיעת יער על שמו. השליח היה הילל ליבני ז"ל הגזבר והמנהלן הראשון של סמינר אורנים.

מרגולין גם קבע בצוואתו מה יכתב על מצבת קברו, ואכן, כל המגיע לגן הבוטני היפה במכללת אורנים יכול לראות את הקבר החצוב בסלע ואת המצבה עם המשפט שציווה מרגולין.

במלאת שלושים לפטירתו עלו חבריו, תלמידיו וידידיו לקברו ושיתפו עצמם במעמד הנחת אבן פינה לביתו הקבוע של סמינר הקיבוצים "אורנים" ובו בנין "בית המדעים ע"ש מרגולין" (בית מרגולין), בו שוכן גם האוסף הזואולוגי שמקורו במכון הביולוגי-פדגוגי.​

חידה שניה – חידת הפסל – על כריכת עלון סמינר הקיבוצים שהוקדש למרגולין, מודפסת תמונת פסל, הפשטה של דמות אדם ממתכת. תכנית עצרת הזיכרון בצד הפנימי של הכריכה מציינת: "חנוכת הפסל, יצירת יחיאל שמי". יחיאל שמי היה מחשובי הפסלים והציירים בישראל, מקבוצת "אופקים חדשים", בן קיבוץ כברי, שאף לימד במחלקה לאמנות בסמינר אורנים. בהמשך החוברת מתאר הפסל שמי את הפסל שנעשה בהשראת מרגולין:

בביקוריי בגן הבוטני באורנים, ובקבר מרגולין שם, לא ראיתי את הפסל הזה. במרכז המידע הדיגיטלי לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל מצאתי את תמונתו של הפסל, ואכן נכתב שהוא נוצר בשנת 1957, אך הוא מוגדר בסתמיות כ-"דמות", ללא כל הקשר למרגולין ומיקומו המקורי. גובהו של הפסל 320 ס"מ ורוחבו 70 ס"מ.

ביקשתי מד"ר מוקי גרוס, שאף היא לא ידעה על קיומו של הפסל הזה, לברר מה עלה בגורלו. התעלומה נפתרה חיש מהר. משפחתו של י. שמי התרשמה שהפסל נשכח והוזנח ולקחה אותו לקיבוץ כברי, אל הסדנה בה יצר שמי את פסליו וציוריו במשך כ-50 שנה – "אטלייה שמי". ואכן, ביקור באתר האינטרנט של אטלייה שמי מגלה מייד את הפסל שנלקח מקבר מרגולין ומשתתף בתערוכות מתחלפות. כך חזר הפסל אל כור מחצבתו. באורנים שכחו את קיומו, ובמוזיאון ובקיבוץ כברי לא יודעים את הנסיבות בהן נוצר ומי נתן את ההשראה ליצירתו. הנה צילום מן האתר של אטלייה שמי:

בחרתי לסיים רשומה גדושה זו בטקסט המופיע על כריכתו האחורית של הספרון הקטן,האוטוביוגרפי מאת י. מרגולין "דרכו של מחנך עברי" (ספרית פועלים, 1948).

הקדמה

כתבתי עד כה על אישים ואנשי-שם רבים ואף משונים במאה וחמישים הרשומות בנושנות, וכעת הגיעה העת לכתוב על אבא שלי, אריה רוזנברג. אבא שלי נפטר לפני שש שנים, אך רק כעת אזרתי עוז לפתוח את קופסת הנעליים הקטנה בה החזיק את מסמכיו האישיים המעטים, וכמה תמונות. אבא שלי היה אדם פשוט, אם בכלל קיים דבר כזה – אדם פשוט, אדם מן השורה, אלמוני בהיבט הציבורי. לא תמצאו אותו בויקיפדיה. אך סיפור חייו וקורות משפחתו מייצגים נאמנה מה שעבר על העם היהודי והעם היושב בציון ובמדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. היישוב הישן בחברון ובירושלים, מנדט והקמת המדינה. הגירה ותלישות, הקונפליקט בין חרדיות וחילוניות ואפילו התבוללות, ההגנה, צ.ה.ל, מלחמת העצמאות והמלחמות שבאו בעקבותיה. וגם ככל האדם, משפחה, הזדקנות, חולי ומוות. אני מנסה בהעלאת סיפור חייו להתעלות מעל האישי אל ההיבט הציבורי אותו הוא מייצג, נציגו של הרוב הדומם, שנשא בעול תלאות הגולה והמלחמות, הקים מדינה ומשפחה, מעמד העמלים. יחד עם זאת, קורותיו של סבא שלי – חיים רוזנברג, מיוחדים ומפליאים ויכולים לשמש כשלד של רומן היסטורי מרתק.

כצפוי, התחלתי להתעניין בפרטי קורות המשפחה מאוחר מידי. מרבית הקרובים המבוגרים כבר נפטרו, וזיכרונם של אלו שעדיין היו עימנו התעמעם או נמוג. נרשמתי לקורס בגניאולוגיה בארכיון הציוני בירושלים, ובקורס המצוין הופניתי לכמה מקורות מידע באמצעותם התוודעתי לעובדות ומסמכים מן העבר של משפחתי. אגב – הקורס מומלץ מאוד להעשרה וידע כללי, גם למי שלא חפץ לצייר את אילן היוחסין שלו.

היה שתקן, מין שושו כזה, ולכן בסיפור חסרים פרטים רבים. חלק שמעתי מאמא שלי, חלק מאחותו בערוב ימיה. בקטעים מסויימים נקטתי בשיטת "הינדוס לאחור" (Reverse engineering) – בניית העבר הרחוק על פי רמזים בעבר הקרוב.  לא גילה לנו אפילו לאיזו מפלגה הצביע. אני חושב שהעריץ את בגין ואת ירדנה ארזי. רק כשפתחתי את קופסת הקרטון גיליתי שקיבל פרסים ותעודות הצטיינות. לא סיפר לנו דבר על כך. בין המסמכים בקופסת הנעליים – פינת הילדים והנכדים. גלויות ששלחנו אני ואחי במלחמת יום הכיפורים, אני מהמובלעת הסורית, אחי מאפריקה מעבר לתעלה. פינת הגאווה: כרטיסי ביקור שלי ושל אחי. תמונות הנכדים במדי צבא. חיל הים, חיל האוויר.

ברשומה זו אספר על סבא רבא אפרים וסבא חיים ועל ילדותו של אבי, וברשומה הבאה, שתפורסם עוד כמה ימים, אספר על המשך קורותיו של אבא שלי, השלובות בחיי מדינת ישראל.

סבא רבא אפרים והדיליז'אנס

סיפורנו מתחיל עם סבא רבא אפרים, אבל קשה לסמן את תחילת הסיפור במרחב הזמן. הוא נולד בארץ ישראל למשפחה שעלתה לארץ ישראל מאזור מולדובה-רומניה באחת מעליות החסידים והשתכנה בצפת. עליות החסידים המשמעותיות החלו באמצע המאה השמונה עשרה. סכסוכים בין הפלגים השונים, וכן מגיפת הדבר בצפת בשנת 1812, גרמו למעבר חלק מן החסידים לטבריה ולפקיעין, ומשם לערים נוספות מן היישוב הישן, ירושלים וחברון. משפחתו של אפרים עברה לחברון. לאפרים נולדו בחברון שלוש בנות וארבעה בנים: אסתר, חיים (סבא שלי), יהושע, שולם, רבקה, בן-ציון, פרידל.

ניסיתי למצוא את משפחתו של אפרים במפקד מונטיפיורי האחרון (1875), אחד מתוך ששה מפקדי אוכלוסין שיזם ומימן משה מונטיפיורי (חמשה בארץ ישראל ואחד ב-1840 באלכסנדריה), אך הדבר בלתי אפשרי, גם משום שאפרים היה עדיין ילד בזמן המפקד וגם כי רק 10% מן האשכנזים נקבו בשם משפחתם (לעומת 90% אצל הספרדים, הגאים על שיוכם למגורשי ספרד). ובמאמר מוסגר, המפקדים האלה מאפשרים הצצה אל חיי היהודים ביישוב הישן, עיסוקיהם וההבדלים השונים בין האשכנזים והספרדים. האשכנזים התפרנסו מכספי החלוקה והשתייכו לכולל על פי מקום מוצאה של המשפחה. רובם ככולם הצהירו שהם עניים או עניים מרודים. תחת הסעיף "עיסוק/מקצוע אפשר למצוא תיאורים כגון: "אחד הבטלנים הזמינים למניין בבית המדרש", "יושב אוהל הסמוך על שולחן אביו", "עני ידוע מכאובות", "עני ודל". אבל אפרים, הרב-סבא שלי, עבד והתפרנס במלאכה קשה – נהג דיליז'אנס – כרכרה רתומה לסוסים. ובנו הגדול, חיים – סבא שלי, עזר על ידו.

הדיליז'אנסים הובילו נוסעים בתוואי הדרך ההיסטורית יפו-ירושלים, אשר יצאה משער ירושלים ביפו והסתיימה בשער יפו בירושלים (או להיפך). הנוסעים והסוסים החליפו כח ויכלו גם ללון בחאן בשער הגיא או בחאן ברמלה. בעלייה לירושלים ירדו הנוסעים ועזרו לסוסים בדחיפת הכרכרה.

"התחנה המרכזית" של הדיליז'אנסים בשער יפו

בשנת 1860 הציבו השלטונות העות'מנים 17 מצדיות זהות, מאוישות בשוטרים רכובים, שתפקידם להגן על הנוסעים מפני שודדי הדרכים. שלוש מצדיות שרדו בשלמותן – בצד המערבי של מחלף השבעה (מכוסה בצבע לבן, בתוך מתחם פרטי אך אפשר לבקר), בצד הדרומי של חצר מנזר לטרון (משופץ ושמור להפליא) ובכניסה לשער הגיא מאחורי תחנת הדלק בצד הצפוני של הכביש. חשיבותם של הדיליז'אנסים ופרנסתו של אפרים ירדו פלאים לאחר סלילת קו הרכבת יפו-ירושלים ב-1892, לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם השני. בשנות בצורת, כאשר יבשו בורות המים בירושלים, היה נוסע אפרים להביא מים מעין מבוע בנחל פרת (ואדי קלט). בספרו של עגנון "תמול שלשום", הרומן האולטימטיבי של תקופת העלייה השנייה, יש תיאור גאוני של הנסיעה בדיליז'אנס לירושלים בערך ב-1910 (ספר שני, ירושלים, פרק ראשון):

"נסעה העגלה בין צוקין וסלעים, תלוליות וצורים. אלו מראים פנים של זעם ואלו פנים של אימה. אלו ואלו מתגעשים להתגלגל על האדמה השחוקה שלרגליהם, והאדמה השחוקה כורכת עצמה כנחש ומשתלשלת סביב העגלה. אינה מספקת לבלוע אותה עד שמסיעין הסוסים את העגלה, והאדמה נושרת איברים איברים."

אשתו של אפרים נפטרה בסביבות 1910 ואפרים התחתן שנית, עם אסתר, שהגיעה ממצרים, וממנה נולדו לו עוד שני בנים (ראה בהמשך). הילדים הגדולים – אסתר וחיים, נותרו בבית וחמשת הילדים הצעירים נשלחו לבית היתומים דיסקין בירושלים. באלבום התמונות המשפחתי שמורות תמונותיהם של הילדים, הבנים בחלוק "ירושלמי" ותרבוש. בבית היתומים בו ההנהלה והחינוך היו של חרדים, שרר משטר של תת-תזונה, אלימות פיזית והתעללות. זו היתה נקודת שבר במשפחה והילדים שבגרו לא מחלו לעולם על שליחתם לבית היתומים. כנראה שהמשפחה עברה להתגורר בירושלים בגלל עיסוקו של אפרים, או פטירתה של רעייתו, ולא חוותה את הטבח בחברון ב-1929, אך אין לי מידע או אישור על כך ועל התאריך המדויק, אם אכן עברו. בצילום למטה – פרידל ושולם בבית היתומים.

סבא חיים מגויס לצבא התורכי ומגיע לגרמניה

חיים, סבא שלי, נולד בחברון בתאריך 2.10.1897 – ממש לפני מפנה המאה. כאמור, בהיותו הבן הגדול ביותר, עזר לאביו בנהיגה בדיליז'אנס וטיפול בסוסים. בהיותו בן 17 פרצה מלחמת העולם הראשונה וחיים גויס לצבא התורכי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חברה הממלכה העות'מאנית ל"מעצמות המרכז". הממשל העות'מאני ביטל את משטר "הקאפיטולציות" (8/9/1914) אשר העניק לנתיני אוסטריה, אנגליה, גרמניה, צרפת, ורוסיה זכויות מיוחדות וחסות קונסולרית. עם הביטול נעשו למעלה ממחצית יהודי ארץ- ישראל נתינים זרים והיו מיועדים לגירוש (חלקם עזבו, חלקם גורשו למצרים, בייחוד נתינים רוסיים, מאחר שרוסיה היתה אויבתה של תורכיה במלחמה זו). על רקע זה קמה בישוב תנועת ההתעתמנות, קרי קבלה מזורזת של האזרחות העות'מאנית, המחייבת גם התגייסות לצבא. זאת, במגמה להציל את הישוב היהודי בארץ- ישראל מגירוש. בארץ ישראל שררו רעב ומגיפות שהפילו חללים רבים, וכן התעמרות השלטון התורכי, בראשו ג'מאל פשה. חיים גויס מתוקף היותו עות'מאני. חיים שמר באלבום התמונות שלו צילום של חייל תורכי, כנראה חבר לנשק.

התורכים הכריזו על המלחמה כמלחמת ג'יהאד ולכן היהודים והנוצרים לא שרתו כלוחמים אלא בתפקידי מנהלה. מתגייסי היישוב היהודי, מלבד מעטים שהוכשרו כקצינים, שובצו לגדודי עבודה בהם התנאים היו בלתי-אנושיים. בנוסף לעבודת הפרך  – רעב, מחסור בבגדים ונעליים, מחלות ואלימות. איני יודע לאיזו חזית נשלח חיים ומה היה תפקידו שם. ברור שהיה באזור קרבות משום שנפצע – כדור פילח את זרועו. קצינים ובעלי מקצוע גרמנים סייעו לצבא התורכי בכל החזיתות ומי שטיפל בחיים לאחר פציעתו היה רופא גרמני, שהפך את חיים למשרתו האישי. כאשר חזר הרופא לגרמניה מולדתו, לקח איתו את חיים. וכך מצא עצמו חיים, הנער מחברון וירושלים, בעיר ברסלאו (Breslau), עיר על גדות נהר אודר, בירת מחוז שלזיה בממלכת פרוסיה. בעיר זו היתה קהילה יהודית מן העתיקות באירופה, החל מן המאה ה-13, ובזמן מלחמת העולם הראשונה היתה זו הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, שמנתה למעלה ממאתיים אלף יהודים. בשנת 1945 כבש הצבא האדום את העיר והיא סופחה לפולין, שמה כיום וורוצלב (Wroclaw).

בצילומים של חיים מתקופה זו, הוא נראה מהודר, אפילו מטורזן, בחליפה, עניבה ומקטרת.

חיים נעשה יינן, מומחה לייצור ושיווק יינות, ועבד ביקב Weiss & Zagorski (וייס וזגורסקי, שמות יהודיים). כיצד הפך הנער מחברון, ממשפחה חרדית, העוזר לאביו לטפל בסוסי הדיליז'אנס ותרבוש על ראשו, ליצרן וסוחר יינות? כיצד רכש השכלה וכיצד השתלט על השפה הגרמנית? הנה צילום מאלבומו של חיים, של היקב בו עבד:

את הדיליז'אנס והסוסים החליף חיים במכונית בעלת כמה וכמה כוחות-סוס…

ויתרה מכך – חיים החליף את שמו הפרטי לשם גרמני: היינריך (Heinrich), שאפילו אינו תרגום שמו העברי, והתחתן עם אישה גרמניה, לא יהודיה, בשם גרטרוד (Gertrud), אותה הכיר כמוכרת בחנות יינות. גרטרוד נולדה בברסלאו, והיתה מבוגרת מחיים בשלוש שנים.

בתאריך 14.2.1925 נולד אבא שלי וקיבל את השם: היינץ ליאופולד (Heinz Leopold). שנה וחצי לאחר מכן באה לעולם אחות של אבא שלי, וקיבלה את השם: אורסולה (Ursula). הנה סבא חיים ואבא שלי הפעוט:

והנה כל המשפחה, הילדים בבגדי מלחים כמקובל אז:

הנה בתמונה הבאה, היינץ ליאופולד ואורסולה בדרכם לבית הספר. בצילום השני אבא שלי אוחז בחרוט מלא ממתקים שמקבל כל ילד ביום הראשון ללימודים בכתה א'. החרוט נקרא בגרמנית Schultüte ואפשר לקרוא עליו כאן.

וישנם צילומים על המזחלת בשלג ובפיקניק על גדות הנהר אודר, אך בשנת 1933 הכל השתנה.

סבא חיים חוזר לפלשתינה

בשנת 1933 הופעלו חוקי ההפליה נגד יהודים במלוא כובדם. בריוני פלוגות הסער רצחו יהודים רבים בברסלאו, ואנשי העסקים היהודים חיסלו את עסקיהם. נושאי משרות יהודים סולקו מן האוניברסיטה ומבית המשפט. בוקר אחד מצאו חיים וגרטרוד צלב קרס גדול מצויר על קיר חזית ביתם (הצילום מצוי באוסף התמונות המשפחתי). במבט בוחן על צילומי המשפחה מצאתי הד לאווירה ששררה אז, ואולי זה צולם כך בכוונה. הנה בצילום הראשון שני הילדים על גדות הנהר:

הגדלתי את התמונה, ועכשיו אפשר לראות מה כתוב בגרפיתי על הקיר מעבר לנהר. בין מלה למלה צלבי קרס. משמעות המלה הראשונה "לנקות" (במשמעות של הרחקת זבל או ניקוי אורוות), ומשמעות המלה השנייה "רשימות". יש כנראה המשך למשפט.

חיים החליט לחזור לארץ ישראל, כנראה ההחלטה הגורלית ביותר שעשה בחייו. אך לשם כך היה צריך לקבל סרטיפיקט מן השלטון המנדטורי ולהוכיח שיש מי שיקלוט אותו ויתמוך בו כלכלית כדי שלא ייפול למעמסה על הציבור. הנה טופס הבקשה שמילאו כאן שני אחיו, בן ציון ויהושע, שציינו את מקום עבודתם – סנדלרייה בתל אביב ומנהל עבודה בפרדס של ירמיהו בוקסר בנס ציונה, ואת גובה שכרם החודשי. השלישי הוא יעקב ציגלרויט, נהג משאית מראשון לציון, בעלה של רבקה, אחות של חיים, כלומר גיסו של חיים (ראו עליו בהמשך). לטופס צורפו גם אישורים של שלושת המעסיקים של המבקשים, וכך אני יודע שהפרדס הוא של משפחת בוקסר הידועה בנס ציונה. הנה חלקו העליון של הטופס, שהגדלתי להקלת הקריאה. מן הטופס למדתי שחיים התגורר ברחוב הומבולדט, אחד משני האחים המפורסמים (על האחד נכתב הספר "המצאת הטבע"). שימו לב מה כתבו האחים בהגדרת מקצועו של חיים: "חקלאי ויוקֵב" . יוקב במשקל יוגב, כלומר, עובד ביקב.

חיים-היינריך ובני משפחתו – גרטרוד, היינץ ליאופולד ואורסולה – קיבלו אישור לעלות לפלשתינה. עבור חיים זו הייתה חזרה הביתה. באוגוסט 1933 הוטבעו חותמות הרייך על מסמכיהם והם הפליגו מנמל טרייסט באיטליה אל נמל יפו, במהירות מרבית של 32 קמ"ש, על גבי אוניית הקיטור מרתה וושינגטון, שנקראה ע"ש הגברת הראשונה הראשונה של ארה"ב והיתה בעלת היסטוריה מעניינת. ב-1932 הוסב שמה ל"תל-אביב". התמונה הראשונה היא ציור משנת 1909 המתאר את הפלגת האוניה מנאפולי לניו-יורק, כשברקע הר הגעש המעשן. התמונה השניה היא צילום משנת 1919 כאשר האניה היתה בצי האמריקאי.

הנה הפספורט של אבא שלי, שהיה בן שמונה.

באוקטובר הוחתם הדרכון על ידי הבריטים בברלין (למעלה בצד ימין) .

בין תאריך הלידה לבין שם ארץ המוצא "פרוסיה), מופיעה חותמת כחולה מטושטשת: "Palestine".

והנה תעודת המסע המשפחתית:

בעמודים הפנימיים של תעודת המסע (התמונה הבאה) אפשר לראות כמה דברים מענינים: מקום הלידה של חיים נכתב "ירושלים". בסעיף מקצוע כתוב שהיה Weinkaufer' , שמשמעותו המילולית "קונה יין", כלומר סוחר יינות, אך גם יינן וטועם יין. בסעיף סימני היכר מופיע תיאור פציעתו ביד שמאל. התעודה נחתמה באוגוסט 1933.

בתאריך 13.11.1933, בנמל יפו, רשם פקיד מחלקת העליה והעבודה של הסוכנות היהודית לא"י את שמותיהם של התיירים והעולים שהגיעו באוניה מרתה ושינגטון. הנה ברשימה חיים ובני משפחתו בשמותיהם הגרמניים.

האוניות שהגיעו לנמל יפו לא יכלו להגיע עד לקו החוף בגלל הסלעים (סלע אנדרומדה) ועגנו במרחק מה מן החוף. ערביי יפו היו יוצאים לקראת האוניות בסירות קטנות, והנוסעים וכבודתם היו מורדים-מושלכים לסירות שהיו משיטות אותם אל החוף. דודה שלי, אז אורסולה בת ה-7, מספרת שהופתעה לשמוע את אבא שלה, חיים, משוחח עם משיטי הסירות בערבית. את מזוודתו מילא חיים בספרים עבי-כרס בגרמנית, שעסקו בייצור יינות וליקרים. כאשר הגיעו לארץ ישראל נעלמו השמות הגרמניים של בני המשפחה. היינריך חזר להיות חיים, גרטרוד הפכה לרות, אבא שלי, היינץ-ליאופולד הפך לאריה (ליאו = אריה) ואורסולה נקראה מעתה שושנה.

חיים ומשפחתו הגיעו לכפר גנים, שהיה אז יישוב עצמאי בעל צביון חקלאי, ואחר כך נבלע בתוך פתח תקווה – מלאבס, שם שכרו צריף קטן ברחוב פיק"א. אני זוכר את הצריף הזה, המכוסה ב"נייר זפת" שחור, ובחצרו מתרוצצים תרנגולי הודו. הרהיט הדומיננטי בתוך הבית היה גרמופון ענק, עם ידית לדריכת הקפיץ (מנואלה), עליו נוגנו תקליטי בקליט עבים עם אופרות. הנה צילום נהדר של רות, שושנה ואריה בצריף. אריה עם כובע שעם אוסטרלי.

ברשימת הבוחרים לראשות המועצה המקומית פתח תקווה משנת 1936, מצאתי את שמותיהם של חיים רוזנברג בן אפרים ורות רוזנברג בת יהושע. כשהראיתי זאת לאבא שלי ביום הולדתו התשעים, התבדח שצריך היה לכתוב רות בת ישוע. חיים פנה ליקבים בראשון לציון ובזיכרון יעקב והציע את שירותיו כמומחה ליינות וליקרים, אך בשני היקבים נאמר לו שהם מייצרים יין לקידוש ואין להם צורך במומחים. חיים היה מאוכזב מאוד, שיברון-לב שנשא עד לסוף חייו הקצרים. כדי לפרנס את משפחתו פרש יריעת בד מתחת לגרם מדרגות ופתח דוכן קטן לירקות ופירות בשוק של פתח תקווה.

דוכן הירקות הקטן של חיים בשוק בפתח תקווה. חיים בוצע אבטיח "על הסכין". מאחוריו כרזה של ה"אגוד למען תוצרת הארץ" המזהיר מפני קניית בננה זרה. מעל הארונית תלויים ספוגי רחצה טבעיים "ליפה" (יצור ימי). הגג הוחלף בפח גלי.

ועד סוחרי השוק של פתח תקווה. חיים יושב ראשון מימין.

אבי לא סיפר כלום על חיי המשפחה באותם ימים. בשנת חייו האחרונה, יזמתי מפגש העלאת זיכרונות עם שושנה, אחותו, שהיתה בת 89 והתגוררה בדיור מוגן. תגובתה הראשונה של שושנה היתה שאינה יכולה לדבר על העבר, משום שכל שכניה למסדרון הם ניצולי שואה ואם הם ידעו שאמא שלה היתה גרמניה הם יהרגו אותה. ואז הסתבר שטראומה זו מלווה את שושנה, וכנראה גם את אבא שלי, מילדות. שושנה סיפרה שהורי חברותיה לבית הספר, איכרי פתח תקווה, לא הרשו לבנותיהם לשחק עם שושנה, ואסרו עליהן להזמינה לבתיהן, משום ש"אמא שלה נאצית ואבא שלה ערבי". חיים היה שחום-עור ודיבר ערבית רהוטה עם הפלאחים והסוחרים הערבים בשוק, אבל השמועות לא מנעו מן החרדים לשנורר מחיים ירקות ופירות כתרומה, והוא נתן בנדיבות. אבי ואחותו למדו בבית הספר היסודי פיק"א בבניין ההיסטורי בפינת הרחובות פיק"א-רוטשילד, המיועד כיום לשימור. כשהחלו ללמוד בתיכון היה עליהם לשלם שכר לימוד שלא היה ביכולתו של חיים לשלם, ואז הגיע להסכם עם מנהל בית הספר, שבמקום שכר לימוד, המנהל ובני משפחתו המורחבת יקבלו ירקות ופירות בחינם. שושנה סיפרה שהיו מרוקנים את החנות הקטנה. היו אלו שנות מלחמת העולם השנייה, ואת גרטרוד-רות החרימו ונידו. היא מצאה בדוחק עבודה בניקיון בתיהם של הרופאים הייקים במושבה. שני אחיה של גרטרוד שירתו במלחמת העולם השנייה בצבא הגרמני בצוללות, ושניהם נהרגו במלחמה. הנה כמה תמונות שמצאתי באלבום המשפחה, אחיה של גרטרוד בצבא הקיסרי הגרמני לפני מלחמת העולם הראשונה (1913), ולאחריה (1920).

בשתי התמונות האחרונות, אחיה של גרטרוד מסומן ב-X (יושב בצד ימין). בצילום התחתון – כנראה יחידה להגנה מפני מטוסים. החברה ששמה צרוב בצד ימין למטה, יצרנית הזרקורים, קיימת עד היום ומייצרת פנסי קסנון למכוניות.

המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם. שושנה נעשתה תופרת. אבא שלי התגייס לארגון ה"הגנה" . הוא עבד כאח בבית החולים עפולה וגם כחובש בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, ואז נשאב אל סדנאות היזע של מלטשי היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי. המשך קורותיו ברשומה הבאה.

אריה ושושנה בחוף הים בתל אביב, 1934-1935, ישראלים לכל דבר

סבא חיים נפטר בהיותו בן 56, שנה אחת לפני שאני נולדתי, ולא זכיתי להכירו. הוא עבר בחייו מהפכים מפליאים, מנער בירושלים העות'מאנית ליינן בגרמניה, ושוב לחיי מחסור בארץ ישראל. ומת טרם זמנו. סבתא גרטרוד היתה מגיעה אלינו לנתניה, בייחוד כאשר אבי יצא לשירות מילואים, וזה קרה במשך כמה חודשים מידי שנה (פרטים ברשומה הבאה). לא ידעה כלל את השפה העברית. כל ערב היתה פורמת את שערה שהגיע כמעט עד הרצפה, מסרקת אותו בקפידה רבה, ואז מגלגלת אותו סביב ראשה ככעך. חייה לא היו קלים כאן, סבלה מחרם ונידוי. ובערוב ימיה לקתה בדמנציה קשה. הנה תמונתם של חיים וגרטרוד-רות בהיותם מבוגרים, גרטרוד נראית כפי שאני זוכר אותה.

פרטים נוספים על משפחתו של סבא רבא אפרים:

בשנת 1939 נערך מפקד האוכלוסיה העברית בירושלים , כהכנה לבחירות לכנסת ישראל בשנת 1942. טפסי המפקד שמורים בארכיון הציוני ושם מצאתי את משפחתו של אחד הבנים שנולדו לאפרים מאשתו השניה אסתר – .שהגיעה מאלכסנדריה והיתה בת 55 בעת המפקד. הנה טופס המפקד במשפחתו של מנחם בן אפרים רוזנברג, נגר במקצועו, בשכונת גבעת שאול. מצויין שאסתר ספרדיה, ומידי פעם ישנה אצל בנה השני בחצר כולל רומנים.

בארכיון מוזיאון ראשון לציון מצאתי את רבקה (רוזנברג) ויעקב ציגלרויט. זאת בעקבות טופס הבקשה לרשיון עליה שיעקב חתום עליו. נפגשתי עם נכדותיהם.

מן הפרטים הכתובים על רבקה, אחותו של חיים ודודה של אבי, אפשר לאשרר כמה עובדות חשובות בסיפור המשפחתי. היא נולדה בחברון בשנת 1902, אמה נפטרה בילדותה והיא נשלחה לבית היתומים "דיסקין". לזוג היו שני בנים, מתניה ואמנון. הבן הצעיר אמנון נהרג בגיל 16, כאשר שני מטוסים מצריים הפציצו את ראשון לציון ותל אביב ב-3.6.1948. בראשון לציון נהרגו 25 אזרחים בהפצצה זו. עוד באותו היום הופלו שני המטוסים בידי מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר. אחת מן הנכדות של רבקה ויעקב נקראת אמנונה על שמו.

בן ציון, האח הצעיר ביותר של חיים, סנדלר במקצועו, התנדב במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי. המתנדבים נשלחו ליוון כחיל חפרים, רובם אפילו ללא נשק. ב-21 מרץ 1941 נכנע הכח הבריטי לגרמנים, אשר לקחו בשבי 10,000 מהם, מתוכם 1300 מתנדבים מא"י. מאחר והם היו חיילי הצבא הבריטי, בחסות הצלב האדום, לא נשלחו השבויים היהודים למחנות ריכוז, אלא למחנות שבויים שהועסקו בעבודות כפייה קשות. רצה הגורל, ובן ציון הועבר למחנה עבודה בשלזיה, על גדות נהר האודר, אותו מחוז בו התגורר חיים שמונה שנים לפניו, אך כעת הוא היה בתחומי פולין. השבויים שוחררו ב-1944 ע"י הצבא האדום והצבא האמריקאי והמשיכו לשרת בצבא הבריטי עד 1945.

המשך קורותיו של אבא שלי ברשומה הבאה.

זהו חלקה השני של הרשומה המגוללת את קורות חייו של אבא שלי, אריה רוזנברג. כדאי לקרוא את החלק הראשון על סבא רבא אפרים איש חברון והדיליז'אנס ועל סבא חיים, נער מחברון וירושלים, שגויס לצבא התורכי, הגיע לגרמניה וחזר לפלשתינה עם אישה גרמניה ובעל מקצוע יינן מומחה. וגם ההקדמה שם חשובה – מדוע בכלל אני מספר על אבא שלי?

סיימתי את הרשומה הקודמת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בצריף בכפר גנים בפתח תקווה – מלאבס. המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם.

אבי שמר את כל תעודות הזהות שנשא במשך חייו (ראו תעודת הזהות שלו כילד בברסלאו, פרוסיה, ברשומה הקודמת), ומעניין מאוד להשוות שתיים מהן. הנה תעודה מתקופת המנדט האנגלי – 1944 – אבי בן 19.

התעודה באנגלית בלבד וכתובה בכתב-יד. מופיע שמו הגרמני של אבי ושמו העברי. "יהודי" מוגדר כ- "גזע" (Race).

והתעודה שהנפיקה מדינת ישראל: פנקס זיהוי.

כעת "יהודי" מוגדר כלאום. התעודה בעברית וערבית. מוטבעות חותמות השתתפות בבחירות לכנסת. אבי מוגדר כ"חסר אזרחות". הדפים בסוף הפנקס מיועדים לחותמות בעת קבלת ה"מנות" – מנות המזון המוקצבות בתקופת הצנע. עדיין הפרטים בכתב-יד.

כצעירים רבים אחרים בפתח תקווה, נשאב אריה אל סדנאות היזע של ליטוש היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי.

תעשיית חיתוך וליטוש יהלומים שגשגה בנתניה בזכותו של ראש העיר עובד בן עמי. תנאי העבודה במפעלי הליטוש היו קשים מאוד, כפי שנוכחתי כאשר הייתי מבקר את אבי במקום עבודתו.

העובדים ישבו בצפיפות משני צידיו של שולחן מתכת, כאשר בין כל צמד עובדים מסתובב במהירות אופן מתכת ("שייבה") עליו זרוייה אבקת יהלומים כתושים (כי רק יהלום יכול לשחוק יהלום). הצמדת היהלום לשייבה גורמת לשחיקתו וליטושו, עד ליצירת צלעות רבות השוברות את האור ונותנות ליהלום את מראהו הרצוי. את היהלום אוחזים בעזרת זרוע עץ ("צנגה") שבקצה תפס מתכת ("דופ"), וכל כמה שניות מסתכלים על היהלום הנילטש בעזרת זכוכית מגדלת ("לופה"). את היהלומים שמים במעטפת נייר קטנה ("בריפק'ה"). בחלל האולם רעש אדיר ממנועי כל ה"שייבות" וצריך לדבר בצרחות כדי להישמע. אי אפשר להפעיל מאוורר כדי לא להעיף יהלום שנופל, והחום רב. ריח שמן מכונות ואבק. עבודה חדגונית ומתישה, מאמצת את העיניים ומחרישה את האוזניים. השכר על פי ההספק.

אבא שלי מתחתן

אימא שלי, דבורה רַוֶר, נולדה בשנת 1930 בכפר ליד העיר ברודי בחבל גליציה, היום מזרח אוקראינה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביה, אהרן, סבא שלי, עבד בתעשיית העצים של הגרף פוטוצקי הפולני, שכל האזור היה רכושו הפרטי. הוא היה מפקח על כריתת העצים ביער והשטתם בנהר למנסרה. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1935 והתגוררו בנתניה. שאר בני המשפחה, אשר נותרו בגליציה, נרצחו בשואה על-ידי הגרמנים והאוקראינים. כמו בסיפורים האכזריים של האחים גרים, דבורה התייתמה מאימה בגיל 12 והאם החורגת מנעה ממנה להמשיך את לימודיה. חלומה של אימי היה ללמוד בבית הספר לאחיות בגוש עציון, אך במקום זאת לקח אותה אביה בהיותה בת 15 לעבוד לצידו בליטוש יהלומים. ושם כאמור פגש אותה אבא שלי. היא היתה מבית דתי-חרדי והוא היה בעל אורח חיים חילוני ולכן השידוך לא התקבל בעין יפה ע"י אביה של דבורה, אשר נישל אותה מצוואתו ומהירושה שהותיר. אך עבורה היתה זו דרך מילוט מהבית עם האם החורגת והעבודה הקשה בהשגחת אביה. (משפחתה של אימי המשיכה בתהליך ההתחרדות וכיום הם נחלקים בין הפלג המשיחי של חב"ד לבין הליטאים אנשי הרב שך וממשיכיו).

בתקופת החיזור הפקיד אריה בידי דבורה את תמונתו וכתב על גב התמונה: "לדבורה ! אם יקר לך האורגנל, שמרי על הקופי. אריה 8.1.46"

גם דבורה העניקה לו את תמונתה וכתבה על גב התמונה: "מזכרת נצח לאריה מדבורה 30.4.46 "

כאשר נישאו אריה ודבורה בשנת 1947, היא היתה בת 17, אבי היה מבוגר ממנה בחמש שנים.

אריה ודבורה, אבי ואימי ביום חתונתם. זהו הצילום היחיד ששרד מיום החתונה משום ששאר הצילומים צולמו בעת החתונה בחשיפה גדולה מידי, והנגטיב, בשפת הצלמים, "שרוף".

לפני כמה שנים הייתי זקוק לתעודת הנישואין של הוריי, ומאחר שלא נמצאה ברשותם, ביקשתי מאבי לסור לרבנות בנתניה ולבקש העתק או צילום של התעודה. הפקיד נכנס לחדר אחורי וחזר עם התעודה המקורית. "זה יושב פה מ-1947, אף אחד לא בא לקחת"… הנה התעודה.

תעודת הנישואין של הוריי. התעודה (בתקופת המנדט) באנגלית ועברית. נתניה במחוז השומרון. הגיל של אמא שלי זוייף ל-18 (במקום 17). מצויינת העדה של בני הזוג (אשכנזית).

אבא שלי מתגייס לצבא

את שירותו ב"כוחות הביטחון" החל אבי בהגנה, בעודו צעיר מאוד. איני יודע מה עשה שם (בעבר היתה ברשותי פיסת הנייר עם נוסח ההשבעה להגנה עליו חתם, אך איני מוצא אותו כעת) בין מסמכיו מצאתי את התעודה הזו, המעידה על חברותו בהגנה.

זמן קצר מאוד לאחר חתונתו התגייס אריה לצבא. בנובמבר 1947 הקימה ההגנה מכוחות החי"ש (חיל שדה) ארבע חטיבות מרחביות. אריה היה בחטיבת אלכסנדרוני שהוקמה באזור עמק חפר והשרון, ובה לחם בקרבות מלחמת העצמאות. על תקופה זו לא דיבר כלל. מאימא שלי שמעתי שחייו ניצלו בנס כמה פעמים, בייחוד כאשר פגז נחת כה קרוב אליו עד שלמזלו כל הרסיסים עברו מעליו וגרמו להריגתם ופציעתם של חבריו, בעוד ההדף מכסה אותו בחול ואבנים. נשמתה של אימא שלי פרחה למראה רץ מיוחד על אופנוע שהתקרב לביתה, עד שסיפר לה כי נשלח לבשר לה שבעלה חי. והיה עוד מקרה אחד, כאשר כל המחלקה היתה על משאית, וברגע האחרון לפני צאתה אל אזור הקרב, הגיעה פקודה להוריד את אריה מן המשאית לטובת משימה אחרת. כל יושבי המשאית נהרגו או נפצעו בקרב זה. המשאית הזו עוד תחזור ותופיע כאן בעלילה. הקרב הקשה ביותר היה בלטרון, שם נהרגו 54 אנשי גדוד 32. צילמתי את אתר הזיכרון הנשקף אל מנזר לטרון, לצד הכביש העולה ליישוב נווה-שלום:

449 חיילי חטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרבות מלחמת העצמאות. אריה היה החייל הנשוי היחיד בפלוגתו, אך לא קיבל כל הקלה בתנאי השירות. אבא שלי היה סמל מחלקה והיה גאה מאוד בתפקיד זה. הנה כמה צילומים מתקופת מלחמת העצמאות (ישנם צילומים גם ממבצע סיני אך עליהם נדלג).

זוהי תמונה חורפית ומעוננת. אבי וחברו לבושים במעיל "שינל" המתבדר ברוח, מעיל צמר עבה וכבד, בייחוד כאשר הוא רטוב. השינל של אבי הוא שינל של מפקדים, בעל שני טורי כפתורים. על מותניהם החגור עם אשפות הכדורים ושני רימוני יד.

זוהי תמונה נפלאה. היא מבטאת אחוות לוחמים. הצילום נעשה בעמדה "מבוצרת" בשקי חול, החיילים סביב מקלע קל מסוג ברן מתוצרת בריטניה. הקומפוזיציה נהדרת. החיילים הצמודים זה לזה כגוף אחד, יוצרים משולש שבקודקודו החיילת, המניחה ידיה על כתפי חבריה לנשק.

בתאריך 25.5.1948 החליטה הממשלה על פירוק המחתרות והקמת צבא הגנה לישראל. בתאריך 28.6.1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמה, הושבעו החיילים לצבא הגנה לישראל במסדר חגיגי. מצאתי אצל אבי צילום זה ובגבו כתוב "ההשבעה לצ.ה.ל", ודאי היה זה מעמד מרגש ומשמעותי מאוד עבור המשתתפים בטקס.

מסדר ההשבעה לצ.ה.ל. החיילים ב"מדי א'" בהירים – מכנסיים קצרים ולקרסוליהם חותלות (פאטֵס), חלקם עם כובע אוסטרלי חלקם עם קסדה לראשם. הנשק של המפקד אינו רובה ארוך אלא "טומי גאן" (תומפסון M1) או "שמייסר" גרמני (MP 40).

מעניין להשוות את נוסח ההשבעה לצ.ה.ל אז והיום.

נוסח שבועת האמונים לצה"ל ב-1948:

במורא אחריות וברטט קדושה, נעמוד ביום זה להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל… על קדושת דמם של רבבות מבני עמנו ועל כיסופיהם של דורות עתיקי ימים – צמאי חופש, גאולה ופדוּת.
נזכור ברגע זה את אלה מתוכנו אשר לא חסכו את חייהם היקרים והצעירים למען הותיר לנו ולבנינו אחרינו, חיי חופש ועצמאות במולדת המשוחררת…
עם שבועתנו הנאמנה למדינתנו, נכריז ביום זה קבל עם, עולם ומלואו – כי נשבענו לא להניח לנשקנו, לא לחסוך מעצמנו כל עמל ותלאה, לא להירתע מכל קרבן שיידרש, עד ימוגר האויב הזדוני ויושכן שלום עדי עד בארצנו-מולדתנו…
ביום זה נחתמה פרשה מפוארת בדברי ימי ההגנה העברית – צבא המחתרת של העם היהודי במאבקיו לשחרור ועצמאות מדינית – ונפתח פרק ראשון של דברי הימים של צבא ההגנה לישראל.
יהיו טוהר הנשק, הנאמנות והמסירות לענייני האומה, הדביקות הקנאית במוסר הישראלי של ההגנה העברית – עמוד האש ההולך לפני מחנות צבא הגנה לישראל."

נוסח השבועה לצה"ל כיום: – קצר ונטול פאתוס. הנכונות להקריב את החיים מפורשת יותר.

אני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

חופשה בבית, מצטלמים ב"גן המלך ג'ורג' החמישי" בנתניה. אבי בבגדי צמר מגרדים שזכו לכינוי "סקוטצ'ברייט", על קרסוליו החותלות (פאטס) מהן לא נפרד שנים ארוכות.

כאשר פורקה חטיבת אלכסנדרוני בשנת 1949 הועבר אבי ל-ש.ב. שירות הביטחון, אשר קם רשמית במארס 1949 בפיקודו של איסר הראל. אחת המשימות בהן עסק אריה היא גילוי ומעקב אחר מרגלים שנשתלו בין העולים ממזרח אירופה. אריה משתחרר מן הצבא הסדיר בפברואר 1950. באוגוסט 1950 הופך שירות הביטחון מיחידה צבאית למסגרת אזרחית במשרד הביטחון, ואריה ממשיך לשרת בש.ב. כעובד מדינה, אך כעבור זמן מה מטילה אימא שלי ווטו על העניין. הסיבה הרשמית –  שנתיים וחצי נעדר אבי מן הבית והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות, בעוד אימי הדואגת נמצאת לבד. התפקיד בש.ב. חייב אף הוא היעדרויות ממושכות מן הבית, הרחק מן הכלה הצעירה. הסיבה הבלתי רשמית – במסגרת המעקב אחר חשודים בריגול, אם החשוד היה מתגורר במלון, אבא שלי היה מצרף אליו בחורה מן השירות ויחדיו היו מתחזים לזוג נשוי ושוכרים את החדר הסמוך כדי לעקוב ולצותת. בילוי לילי בחדר משותף במלון עם בחורה זרה – זה כבר היה יותר מידי עבור אימא שלי, והיא הכריזה: או אני או הש.ב. אבא שלי בחר בה. (אני חושב שכך נקטעה קריירה מזהירה במוסד).

הנה מסמך שמצאתי בין ניירותיו של אבי, תעודת שחרור משירות חובה, פברואר 1950, ואישור על קבלת דמי שחרור, 41 לירות.

בשירות הביטחון לא קיבלו ברוח טובה את פרישתו של אריה. הם אפילו איימו עליו שאם יפרוש יוצב בחיל הנדסה. ואכן מימשו את האיום. אבא שלי הועבר לחיל הנדסה וקיבל את התואר המאיים "חבלן" . במלחמת ששת הימים הוא השתתף בכיבוש רמת הגולן. תפקיד היחידה שלו היה לפלס את דרכם של כוחות החי"ר והשריון ע"י פינוי המוקשים הסוריים. התפקיד היה קשה ומסוכן משום שלא היו בידנו מפות שדות המוקשים.

היערכות לעלייה לרמת הגולן, מ. ששת הימים. ראשי תיבות זחל"ם – זחל למחצה

לאחר המלחמה, יצא אבי לשירות מילואים למשך 90 יום מידי שנה בשנה, כדי להמשיך ולפנות את המוקשים הסורים ברמת הגולן. פינוי המוקשים היה ידני. זחילה בין אבני הבזלת והקוצים, חיפוש ונטרול מוקשי אדם ומוקשי רכב בעזרת דקר (היום נקרא "ערכת חיטוט"). זוהי מלאכה הדורשת מיומנות גבוהה, אך בעיקר עצבי ברזל. המוקשים ישנים, חלודים ובלתי צפויים. השהות בתוך שדה המוקשים היתה במשך ארבע שעות שאחריהן יורדים לאזור מחניים לנוח בחורשת אקליפטוס, ואז עולים שנית לעוד ארבע שעות של פינוי מוקשים.

פינוי מוקשים ברמת הגולן. הסרט הלבן מסמן את נתיב ההתקדמות. סימנתי בחיצים אדומים את המוקש בקרקע שעדיין לא נוטרל, ומאחור המוקש שכבר טופל.

בשדה המוקשים ברמת הגולן. שימו לב לברכיות – מגיני הברכיים על רגליו של אבי. שעות רבות של זחילה מורטת עצבים. בתיבות העץ מניחים את חלקי המוקש שנוטרל.

החבלנים, אנשי מילואים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, בעת "מנוחתם" בצל עצי האקליפטוס ליד קיבוץ מחניים. אבי, סמל המחלקה, מאחור בעמידת פישוק סמכותית…

מה שמפליא אותי הוא שאבי נמצא בשדה המוקשים ללא אמצעי מיגון, אפילו בלי קסדה. בתמונה הבאה שפורסמה על ידי "הרשות לפינוי מוקשים ונפלים" נראה מפנה המוקשים הממוגן כיאות ומצוייד במגלה מתכות. השדה הועלה באש כדי להסיר את הצמחייה:

וכך נראה לוחם הנדסה קרבית כיום, באימון של פינוי מוקשים ברמת הגולן. רק סרט הסימון הלבן לא השתנה. מקור: ויקיפדיה:

חיל ההנדסה קיבל את פרס בטחון ישראל בשנת 1969, על בניית ביצורי "קו בר-לב" תחת אש… על החתום משה דיין.

ברמת הגולן טמונים עדיין כמיליון מוקשים. פעולות הפינוי של הרשות לפינוי מוקשים ונפלים מתנהלות באיטיות.

אריה סיים את שירות המילואים בשנת 1979, בהיותו בן 54 שנים, לאחר שתי שנות שרות חובה ו-29 שנים בשירות מילואים. ובנוסף לכך יש לזכור את השירות בהגנה, ובמלחמת העצמאות לפני 1948. תעודת השחרור מונה את אותות המלחמות להם היה זכאי, ולכך יש לצרף גם את אות מלחמת שלום הגליל.

אום ח'אלד

לאחר חתונתם התגוררו הוריי בשכירות בשכונת בן-ציון בנתניה, שכונה שמרבית תושביה עולי תימן. בשנת 1952 או 1953 עברו הוריי להתגורר בשכירות בכפר הערבי הנטוש אום ח'אלד. אני נולדתי שם בשנת 1954, פחות משנתיים לאחר לידת אחי הבכור משה, ושבע שנים לפני שאחותי תמר באה לעולם.. כאשר הקימה הסתדרות בני בנימין, אנשי מושבות העלייה הראשונה הוותיקות, את נתניה, הם רכשו בשנת 1928, בכספו של הנדבן האמריקאי נתן שטראוס, 1,400 דונם של קרקע מאת השייך של אום ח'אלד – צלאח אלחמדאן. השייך נותר ידידותי למתיישבים החדשים, ואף הגן עליהם ועל רכושם בתקופת הגירוש התורכי ובמאורעות 1929.

בתי הכפר המקוריים היו בנויים אבני כורכר, אבן מקומית, וביניהן אדמת חמרה, והם הלכו והתפוררו והוחלפו בבתי בלוקים. בחצרות הבתים החדשים יכולת עדיין לראות אבני ריחיים ובגדרות הבתים אבנים מסותתות שנלקחו מן המצודה הצלבנית בראש הגבעה. ה"רחובות" היו דרכי עפר (בקיץ) ובוץ (בחורף) בהן התנהלו בכבדות עגלתו המטפטפת של מוכר הקרח, עגלתו של מוכר הנפט עם המיכל האדום עליה וצלצול הפעמון המכריז על בואה. הקרח והנפט היו חיוניים מאוד משום שהכפר לא היה מחובר עדיין לרשת החשמל. במטבח עמד מקרר-קרח קטן, הבישולים נעשו על גבי פתיליות והמים במקלחת ובימי הכביסה חוממו בעזרת הפרימוס הרועש. התאורה היתה על ידי עששיות, שאנחנו קראנו להן "מנורות נפט". בהמשך הופיעה ברחוב גם עגלתו של מוכר הסודה עם ה"סיפולוקסים" הכבדים. זו היתה העגלה המעניינת מכולן משום שהיתה רתומה לסוס בלגי רחב גרם, שקרסוליו מכוסים בציצות שיער עבותות. סוסים אלו הועסקו בבלגיה בהובלת עגלות הפחם במחשכי מכרות הפחם, ולא זכו לראות אור יום. יום אחד הופיע גם החשמל ואז הותקנה בתקרת החדר הגדול נברשת הנחושת והזכוכית – ה"לוסטרה". מן השוליים המזרחיים של הכפר ועד לעמק חפר, השתרעה חורשת אקליפטוסים, שריד ועדות לביצות שהיו כאן, בין מרזבות הכורכר. לי כילד זה נראה כיער עבות המשתרע על מרחבים עצומים. העצים ראשם בשמיים, והקרקע מכוסה בעליהם היבשים, המרשרשים למדרך רגל. כאשר אתם חולפים בכביש מס' 2 (כביש החוף) במחלף נתניה (כניסה צפונית) תוכלו לראות שורת עצי אקליפטוס משני צידי הכביש, שריד לחורשה שהיתה. המסגד של הכפר, שנבנה מאבני כורכר מסותתות בשנת 1865, נותר בשלמותו, מלבד צריח המואזין שהוסר, והפך, עד לימינו אלה, לישיבת אברכים, כיום "ישיבת בריסק נתן". שם היינו מתפללים בשבתות, בין האברכים הנלחמים בחירוף נפש וביידיש עסיסית על "עלייה לתורה".

מרכז הפעילות של ילדי הכפר היה עץ השקמה המפואר, ששימש לנו מגלשה, נדנדה, ומתקן נינג'ה לטיפוס, וגזעו החלול מקום מסתור במשחקי המחבואים. זהו העץ בעל הגזע הרחב ביותר בארץ ישראל ואולי באזור כולו – דרושים 25 צעדים על מנת להקיפו.

גילו של הענק הישיש כמה מאות שנים, ויש האומדים את גילו כ-1200 שנים. הוא הופיע בתיאורי המסע של נוסעים וחוקרי ארצות מן המאה התשע עשרה, ביניהם משה ויהודית מונטיפיורי, שחסו בצלו בשנת 1839. בשנת 1873 נעשה איור של העץ, איור זה מופיע באחד מארבעת כרכי הספר Picturesque Palestine, Sini, and Egypt, (ישראל, סיני ומצרים בציורים), שערך Charles William Wilson , (שגילה את קשת ווילסון בהר הבית). הנה האיור בספר שפורסם בשנת 1883.

איור זה מופיע כיום כפסיפס למרגלות העץ.

  העץ עדיין מלבלב ונושא שפע של פירות. בשנת 2011 צילמתי את העץ והסרטון הקצר מצוי ביוטיוב , בשם:  The Old Tree, HD movie – Oldest Shikma tree in Israel

צפו בסרטון (רצוי עד תומו) כדי להתרשם מעוצמת העץ העתיק. (כיום ברחוב בנימין מינץ ליד מגן דוד אדום).

בגבעה מעל העץ מצויים שרידיה הדלים של מצודה שנבנתה על ידי אחד הנסיכים הצלבנים – רוג'ר מלומברדיה. היא מוזכרת בכתבים משנת 1135 בשם: Castellum Rogerii Langobardi המצודה נהרסה בכיבוש הממלוכי ומאז הולכים שרידיה ונעלמים, ללא שימור והשגחה.

להיכן ומתי נעלמו תושבי הכפר הערבים, שהיו ביחסי שכנות מצוינים עם תושבי נתניה, ולא היו מעורבים כלל במלחמת העצמאות? התשובות על כך מופיעות בגרסאות שונות בתכלית, באתר הרשמי של עיריית נתניה  לעומת מקורות אחרים כגון מאמר מאת ספי בן יוסף ואחרים.

בשנת 1960 עברנו להתגורר ב"שיכון חיסכון" – דירה בגודל 54 מ"ר. ביום שבו נכנסנו לראשונה לדירה היינו כחולמים. מים חמים בברזים, מקרר חשמלי וכיריים-גז. אבא שלי השליך את הלוסטרה בשדה, למרות שיכלה לעשות קריירה נאה בשוק הפשפשים, ואימא שלי לקחה איתה לשיכון את אחת הפתיליות, כי הטעם של הצ'ולנט (חמין) המתבשל כל הלילה בין שישי לשבת, יוצא הכי טוב על פתיליה. וגם כמה עששיות למקרה של הפסקת חשמל. הנה העמוד הראשון בחוזה החכירה של הקרן הקיימת, ששמר אבי.

תעשיית ליטוש היהלומים סבלה ממשברים רבים, בעיקר כאשר בהודו החלו להשתלט על הענף. באחד מתקופות שפל אלו, עבר אבא שלי לעבוד בתעשייה הצבאית (תע"ש). הוא החל לעבוד כפועל במפעל בנוף ים (סמוך להרצליה ולחוף הים), מפעל שייצר חומרי נפץ הודפים. היה עובד בשבתות ובחגים ובמשמרות לילה, כדי להגדיל את שכרו. את בגדי העבודה שלו, שהיו ספוגים בחומצות וחומרים כימיים רעילים, הייתה אימי מכבסת בנפרד משאר הכביסה המשפחתית. כאשר עברתי על המסמכים ששמר, גיליתי כמה הפתעות, דברים שלא סיפר עליהם.

מסתבר להפתעתי שבשנת 1983 הוענק לאבי פרס תע"ש, עבור תרומתו בשינוי שיטות שהביאו לייעול בעבודה ולצמצום משמעותי של שעות יצור.

ולפרס צורף גם שי יקר ערך

אצל אבא שלי התגלתה  מחלת הסרטן, כמו אצל עובדים נוספים במפעל. (תמצית ממצאי תחקירים שבדקו את זיהום הקרקע והמים בחומרים מסרטנים באתרי מפעלי תע"ש, כולל נוף ים, אפשר למצוא כאן) יום לאחר שעבר ניתוח קשה צצו ליד מיטתו בבית החולים, מבעד לערפילי חומר ההרדמה, שני פקידים ממחלקת כח אדם במפעל והודיעו לו באופן רשמי שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת. הניחו איזה נייר על המיטה ונעלמו כלעומת שבאו.

ב-30 ביולי 1992 החריד פיצוץ עז את אזור הרצליה וגוש דן כולו. עשרות טונות של חומרי נפץ שאוחסנו תוך הזנחה, בניגוד לנהלים ובאופן רשלני התפוצצו. שני עובדים במפעל נהרגו, 66 נפצעו ונזקים כבדים נגרמו לרכוש באזור נרחב. ארבעה מנהלים הועמדו לדין, הואשמו ונגזרו עליהם עבודות שירות!!! כעבור חמש שנים נסגר המפעל, שעל שטחו עתידה להבנות שכונת מגורים. בדיקות הראו שפעילות המפעל הותירה זיהום חמור בקרקע, במי התהום ובמי הים.

אבא שלי המשיך להתנדב ולתרום לקהילה

השנים חלפו ואיתן הגיעו עוד ניתוחים ואשפוזים, ופטירתה של אימי. לקופסת המסמכים הצטרפו כעת אישורים על העסקת עובד זר, אישור על טיפול סיעודי, צוואה ותעודת פטירה. בבוקר היום בו נפטר אבא שלי, בבית החולים קפלן, שאלתי אותו איך עבר עליו הלילה. "לא ישנתי כל הלילה" הזה אבי. "חיכינו למשאית שתבוא לקחת אותנו לקרב". בקרב הזה לא ניצח אבא.

אני חושב שימיו היפים ביותר של אבא שלי היו בחברת החבר'ה בצבא, במלחמות ובשירות המילואים בשדות המוקשים. הנה המחלקה שלו, בחורשת האקליפטוס במחניים (אבי ראשון מימין בשורה הקדמית), ולהם אני מקדיש את הרשומה הזו. ראו אותם. וותיקי קרבות. אנשים טובים מכל שדרות העם, שעוזבים עבודה ומשפחה 90 יום בשנה ועולים לגולן לפנות מוקשים. ולכן כיוונתי כך שרשומה זו תפורסם לקראת יום העצמאות, אליו הגענו בזכות שכמותם.

זהו מאמר נוסף בסדרה על חלוצי הבוטניקה בישראל. מבין חלוצי הבוטניקה שמקומם בהיכל התהילה של אנשי המדע והמעש בארץ ישראל, לאוטו ורבורג שמור כסא ביציע המכובדים.

כאשר החל תהליך יישובה מחדש של ארץ ישראל, בתחילת המאה הקודמת, ובייחוד כאשר החל תהליך ה"אקדמיזציה" ובניית הממסד המדעי-אקדמי, עם פתיחת שעריה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), למדע הבוטניקה נודעה חשיבות רבה יותר מאשר כל דיסציפלינה מדעית אחרת. מה שהתחיל כגילוי מחודש של צמחיית המולדת העתיקה / מתחדשת וניסיון לזהות את הצמחים המוזכרים בתנ"ך ובמקורות, המשיך כבסיס הידע לפיתוח החקלאות כאמצעי כלכלי ראשון במעלה, אך גם ככלי ל"הפרחת השממה" ו"גאולת הקרקע". כך הפכה הבוטניקה לשילוב של טבע, פוליטיקה ומדע בשירותה של הציונות, עד שיש המכנים אותה בדיעבד "בוטניקה ציונית", או "ציונות בוטנית". מי שמגלם באישיותו ובמפעלותיו יותר מכל את השילוב הזה, הוא פרופסור אוטו ורבורג, שהיה גם בוטנאי בעל שם עולמי וגם מנהיג ציוני.

אנשי המפתח שעשו כאן נפלאות בחקלאות ובייעור בראשית הדרך היו ברובם חסרי השכלה אקדמית רשמית. כזה היה אפילו יוסף ויץ, "אבי היערות". אנשי הטבע המובהקים שגילו ותיעדו את צמחי הבר בארץ ישראל, או טיפחו את צמחי התרבות, כמו נח נפתולסקי, ברוך צ'יז'יק ורבים אחרים, היו אוטודידקטים. אהרון אהרונסון, עקיבא אטינגר ויצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני) למדו אגרונומיה בטרם עלו לארץ ישראל, אך לא היו בוטנאים. מי שרצה לקבל תואר אגרונום נסע לטולוז או לנאנסי בצרפת. כך עשו גם הסופר שלמה צמח, המשורר נתן אלתרמן וגם המשוררת רחל. פרופסור אוטו ורבורג לא התהלך בעמקיה ושדותיה של ארץ ישראל כדי לגלות את צפונות צמחיה, לא טיפס על הריה כשמכבש צמחים על גבו, ולא שיקע רגליו בביצותיה. הוא אפילו לא "עשה עלייה" לארץ ישראל וניהל הכל ממקום מושבו בברלין. אך היה זה הוא שיזם, תמך, ארגן ומימן את ראשיתו של תהליך המיסוד המדעי של חקר הטבע, הבוטניקה והחקלאות, בחוות חקלאיות, בתחנות ניסיונות ובאוניברסיטה. 

בשנת 2006, לרגל מלאת למחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית בירושלים 81 שנים, נערכה מצגת נאה, בה נסקרו תולדות המחלקה ומוריה. אוטו ורבורג, שלמעשה לא היה מרצה או חוקר במחלקה לבוטניקה, מתואר כ"שורש" שממנו צמח העץ המדמה את המחלקה לדורותיה. אלכסנדר איג, המכונה "אבי הבוטניקה" בישראל, מדומה לגזע, מיכאל זהרי ונעמי פיינברון הם הענפים הראשיים, מהם הסתעפו בהמשך כל השאר. אוטו ורבורג הוא זה שדאג להעסקתם של השלושה באוניברסיטה, וכפי שיתואר בהמשך, במקרה של איג בדרך מקורית ויצירתית מאוד. הרעיון מודגם באיור שנעשה כנראה על-ידי פרופ. אברהם פאהן.

כאשר אני קורא על ורבורג, שהגיע לשדה תמיד בחליפה ומגבעת, מצטייר אדם צנוע וישר, שהיה נכון לעזור לכל אחד, אדם שהאירועים ההיסטוריים בתקופת חייו אפשרו לו ללכת בגדולות, אך גם הביאו לבסוף לגורלו הטראגי.

קורות חייו ותרומתו המדעית

אוטו ורבורג נולד בשנת 1859, בהמבורג, גרמניה, למשפחה עשירה מאוד, שהיתה חסרה כל זיקה ליהדות. רבים מבני המשפחה עזבו את היהדות והתנצרו. ורבורג למד בגימנסיה "יוהנאום" הוותיקה והיוקרתית ביותר בהמבורג, שם לומדים התלמידים לימודים קלאסיים בלטינית ויוונית עתיקה. לאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטאות של בון, ברלין, המבורג ושטרסבורג, כאשר תחום ההתמחות הראשי שלו היה בוטניקה. את עבודת הדוקטוראט עשה בהנחייתו של הבוטנאי הגאון דה-בארי, אבי המיקולוגיה (חקר הפטריות) והפיטופתולוגיה (מחלות צמחים).

אוטו ורבורג בצילום משפחתי

היה זה עידן הגילויים ומסעות המחקר של דרווין (1832-6) ושל וולאס (1854/62), שפיתחו, באופן בלתי תלוי מבלי לדעת האחד על השני, את תורת האבולוציה ומוצא המינים, שטלטלה ושינתה את כל מדעי הביולוגיה. ורבורג הושפע מאוד מהתפתחויות אלו, והחליט לחקור את תפוצת מיני הצמחים באזור אוסטרליה ואיי האוקיינוס השקט (האיים המלאיים, גויניאה החדשה), ולאשש את תיאוריית "קו וולאס". על מנת להעמיק את היכרותו עם צמחי הארצות הטרופיות שהה ורבורג במשך חצי שנה בעשביות של ברלין ולונדון (Kew) ומשם המשיך ויצא בסתיו 1885 להודו ולצילון אל יערות-העד. שנה שלמה השתלם במעבדה הבוטנית שיסדו ההולנדים ביאוה, ומשם המשיך דרך בנגקוק, סין, קוריאה, יפן, פורמוזה, פיליפינים וגויניאה החדשה אל מזרח אוסטרליה. מסע זה ארך ארבע שנים, בהן טיפס ורבורג על הרים גבוהים וסייר ביערות קדומים וסבוכים בהם עדיין לא דרכה רגל אדם, בתנאים קשים מאוד, ואסף אלפי צמחים (בגויניאה החדשה בלבד אסף 753 צמחים מהם 153 התגלו כמינים חדשים למדע). בשנת 1891 פרסם ורבורג את המאמר המקיף הראשון על מסע המחקר שלו (225 עמודים) ובו ממצאים פיטוגיאוגרפיים חדשניים, שעמדו בסתירה עם התיאוריה של וולאס אודות תפוצתם של הצמחים באיים הטרופיים המשתרעים כקשת בין אוסטרליה וקוריאה. בדברים שנשא ביום השלושים לפטירתו של ורבורג, אמר עליו אלכסנדר איג "דרכו הבוטנית של ורבורג היא דרך ,גויית" טהורה, דרך של חוקרים הנוסעים לארצות רחוקות, דרך של הסתכלות ושל למוד בלתי אמצעיים בטבע". כלומר, בניגוד לבוטנאים יהודים אחרים בתקופתו, שידיעותיהם באו להם רק מישיבה בספרייה ובעשבייה. יש המשווים את מסעו של ורבורג למסעו המכונן של דרווין באניה "ביגל".

בשנת 1897 פרסם ורבורג את ספרו הראשון "אגוז המוסקט, דברי ימיו, גידולו ותפוצתו" – מונוגרפיה מעמיקה, בת 628 עמודים על קבוצת צמחי אגוז המוסקט – ממשפחת צמחי המיריסטיקה, צמח תבלין חשוב מאוד שעמד במרכזם של מאבקים עקובים מדם על הסחר בתבלינים. השכלתו הרחבה של ורבורג עזרה לו להקיף את הבעיות הבוטניות, חקלאיות, מסחריות והיסטוריות של גידול חשוב זה. הנה הכריכה וכמה עמודים מספר זה:

בספר שני, בן 680 עמודים, תיאר ורבורג את כל מיני המיריסטיקה ותפוצתם בעולם, בהתבסס על מסעותיו בארצות הטרופיות. עד למחקרו של ורבורג היו ידועים רק שלשה סוגים במשפחה זו, אחת הקשות והבלתי נחקרות ביותר בזמן ההוא,  והוא גילה עוד 11 סוגים ובהם מאה מינים חדשים. עבודות מונומנטאליות אלו הקנו לורבורג הכרה עולמית כמומחה לבוטניקה שימושית ולחקלאות של הארצות הטרופיות.

באותה תקופה מתחילה התפשטות קולוניאלית של גרמניה והשתלטות על מושבות בארצות הטרופיות באפריקה והאוקיינוס השקט, וכאשר נוסדה החברה הקולוניאלית הגרמנית, היה ורבורג מן הפעילים בה, חבר הועד לכלכלה קולוניאלית ועורך כתב העת "הנוטע הטרופי" תפקיד אותו מילא לבדו במשך 25 שנים, בהן גם פרסם בו 250 מאמרים. כתב עת זה, שפרסם גם ספרים (ורבורג עצמו כתב ספר על גידול הקאוצ'וק, עץ הגומי, 1899), הפך למקור המידע המדעי העיקרי לחקלאות הארצות הטרופיות. הנה דפים מכתב העת "הנוטע הטרופי", 1897:

הנה דוגמה לספר שפרסם הועד לכלכלה קולוניאלית – דוח משלחת סקר לנהר הזמבזי. ורבורג הוא המחבר (1903).

בתקופה זו (1901 ואילך) הבין ורבורג שכיהודי לא יוכל להתקבל כפרופסור מן המניין לבוטניקה ולהתקדם באקדמיה, והשקיע את מרצו והונו בהקמת חברות מטעים של גידולים טרופיים בקולוניות הגרמניות (קפה, קקאו, קוקוס, בננות, דקל השמן, גומי). במקביל המשיך בפעילותו המדעית ובין השנים 1913 – 1922 מוציא ורבורג לאור את שלושת הכרכים של עבודתו המפורסמת ביותר "עולם הצמחים", כ-1700 עמודים עתירי ציורים וטבלאות, הכוללים מידע על הסיסטמטיקה, הגיאוגרפיה והחשיבות הכלכלית של צמחי העולם, ספר שלא היה כדוגמתו בספרות הבוטנית. הנה שני עמודים מן הספר, 1913:

ורבורג כמנהיג ציוני וכמקדם ההתישבות בארץ ישראל

ורבורג גדל במשפחה עשירה מאוד ומתבוללת והיה רחוק מכל זיקה ליהדות ולציונות. הוא התוודע לתנועה הציונית בתיווכו של חותנו, גוסטף כהן, שהפגיש אותו עם הרצל, ולאחר שפגש בעת סיור בתורכיה (לשם נסע כדי ללמוד על גידול הכותנה) במושבות חקלאיות כושלות של יהודים מרומניה, שגורלם נגע לליבו והוא תרם להם מכספו. הרצל ביקש ממנו עזרה בייעוץ מדעי עבור ספרו "אלטנוילנד" וגם בפיתוח החקלאות בארץ ישראל. לפיכך הסכים להצטרף בקונגרס השישי (1903) ל"וועדה לחקר ארץ ישראל" (עם פרנץ אופנהיימר וזליג סוסקין). לאחר פטירתו של הרצל (1904) התמנה דוד וולפסון ליו"ר ההסתדרות הציונית וורבורג לסגנו. בתקופתו של הרצל התנועה הציונית דגלה ב"ציונות מדינית" ואילו ורבורג הטה את מרכז הכובד והתקציבים ל"ציונות מעשית". הוא הפך את הוועדה לחקר א"י לגוף ביצועי מתוקצב. הוא יזם ופעל להקמת "המשרד הארצישראלי", בראשו עמדו ארתור רופין ויעקב טהון, שפעל לפיתוח הכלכלה, התעשייה והחקלאות בא"י; ולהקמת חברת "הכשרת היישוב" שרכשה קרקעות רבות בארץ ישראל (העסיקה לשם כך את יהושע חנקין) ומיזמים רבים אחרים. הוא פעל גם לקידום תחומי החינוך, התרבות והאמנות. היה ממייסדי "בצלאל" ומינה את בוריס שץ למנהלו הראשון, ייסד את הגימנסיה העברית בירושלים, פעל להעברת ספריהם של היהודים שהיגרו מגרמניה בשנות השלושים, אל הספרייה הלאומית בירושלים. ורבורג ביקר בישראל מעת לעת לתקופות קצרות ושהה באופן קבע בברלין, משם ניהל את הפעילות הענפה בארץ ישראל, באמצעות אנשים כמו אוסישקין, רופין וראשי קק"ל, ולכן לא נקשר שמו לרבים מן הגופים שהקים וניהל מרחוק. בעיתות מצוקה תקציבית השקיע ורבורג מכספו הפרטי, למשל לתשלום משכורותיהם של רופין וטהון. הוא רכש בכספו אדמות חקלאיות עבור חוות כנרת ודגניה א'. אוטו ורבורג שימש כנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית העולמית בשנים 1911 – 1921. בביוגרפיות רבות של אנשי ציבור ואקדמיה משנים אלה, אני מוצא שנעזרו בהמלצתו של ורבורג וקשריו בעולם המדע, או בעצותיו הטובות, בנקודת הפתיחה של הקריירה שלהם.

ורבורג (שני מימין) ולימינו נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי

פעילותו בקידום חקר החקלאות והבוטניקה בארץ ישראל

בשנת 1921 הוקם ביוזמתו של אוטו ורבורג "מכון לחקלאות ולמדע הטבע" בחוות בן שמן. כעבור שנה עבר המכון לתל אביב (בסמוך לגמנסיה הרצליה) וחוות בן שמן, בניהולו של יצחק אלעזרי וילקנסקי (וולקני), נותרה כתחנת ניסיון חקלאי.

ורבורג שימש כמנהל הכללי (מברלין) של המכון, והזמין את אלכסנדר איג עם אוסף העשבייה שהקים עם שותפו וידיד נפשו אליעזר פקטורובסקי להצטרף למחלקה לבוטניקה. (בשנת 1932 עבר המכון לרחובות, ולימים היווה את הבסיס למכון וולקני – מנהל המרכז החקלאי ולפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית).

ורבורג מבקר בתחנה למחקר חקלאי של הסוכנות היהודית ברחובות. בשורת היושבים אני מזהה את יצחק וילקנסקי (שני מימין) ואת אוסישקין (מימין לורבורג, היושב במרכז בחליפה כהה). התאריך הרשום בפתקית שגוי, התחנה הוקמה ברחובות רק ב- 1932.

בשנת 1928 תכנן ורבורג את הגן הבוטני במקווה ישראל, כגן לאינטרודוקציה של צמחי תרבות טרופיים וסובטרופיים מן העולם. הנה תוכנית הגן בכתב ידו:

בשנת 1918 הונחה אבן הפנה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, והיא פתחה את שעריה ב-1925. ורבורג היה מעורב בתכנון האוניברסיטה עוד בטרם נוסדה, ועם פתיחתה עמד בראש המכון לחקירת טבע ארץ-ישראל. דוגמה אופיינית לדרך פעולתו הוא האופן בו הוא גייס את אלכסנדר איג לסגל האוניברסיטה. מאחר ולאיג לא היה תואר אקדמי, הוא הציע שאיג ימכור לאוניברסיטה את העשבייה שלו, והכסף ישמש לו לנסיעה למונפלייה בצרפת, שם יכתוב את עבודת הדוקטוראט שלו. ואכן, כאשר פוצל המכון לחקר טבע א"י למחלקות בוטניקה, זואולוגיה וגיאולוגיה, חזר איג מצוייד בתואר דוקטור וניהל את המחלקה לבוטניקה. ורבורג ואיג הקימו בשנת 1931 את הגן הבוטני על הר הצופים. באופן חדשני לזמנו, על פי עקרונות הפיטוגיאוגרפיה, מיוצגות בגן חברות הצמחים בחבלי הארץ השונים. ורבורג עמד על כך שהגן יכלול גם חלקות הדגמה וניסיון של צמחי חקלאות (שמוקמו מול בית הקברות לחללי מלחמת העולם ה-I). בארכיון האוניברסיטה העברית שמורים מכתביו של ורבורג בהם הוא מציע למנות את מכאל זהרי ואת נעמי פיינברון כחוקרים ומרצים לבוטניקה באוניברסיטה, ואף דורש להשוות את שכרה של פייברון לשכר הגברים (ללא הצלחה). ורבורג תרם לאוניברסיטה את ספרייתו ואת המוזיאון הקולוניאלי שלו.

ב- 24.6.1925 גילה נח נפתולסקי תגלית מרעישה בבור קארסטי בין חורפיש ופקיעין – בצל בודד של צמח השושן הצחור, אשר נחשב עד אז כצמח שנכחד ונעלם מארץ ישראל. מי שנתן את הגושפנקה המדעית לזיהויו של הצמח (לאחר שהגיע לפריחה כעבור שלוש שנים) היה כמובן אוטו ורבורג, שפרסם בגרמניה מאמר מקיף על השושן הצחור וחשיבותו בתרבות ובדת היהודית והנוצרית ובאמנות – "מולדתו, תולדותיו ותרבותו של השושן הצחור". היה זה הפרסום המדעי האחרון של ורבורג.

אחריתו

כאשר הובסה גרמניה במלחמת העולם הראשונה, היא הפסידה את כל מושבותיה הקולוניאליות באסיה ובאפריקה (קמרון, טנגניקה, טוגולנד, רואנדה בורונדי, נמיביה), ואלו חולקו בין המעצמות המנצחות. עקב כך הפסיד ורבורג את כל ההון שהשקיע בחברות לגידול המטעים השונים במושבות. לא היה עוד צורך בכתב העת שערך – הנוטע הטרופי, והוא נסגר. לאחר הצהרת בלפור עבר מרכז הפעילות של התנועה הציונית מוינה וגרמניה ללונדון, בראשותו של ויצמן, וכך גם איבד ורבורג את תפקידיו בהנהגה הציונית. הוא נותר ללא פעילות מדעית או ציונית, אך אז החל בהקמה וניהול (מרחוק) של גופי ההתיישבות והמחקר בארץ ישראל. מחלתה של אשתו, ואולי גם סיבות אחרות, מנעו ממנו את המעבר וההשתקעות בארץ ישראל, והדבר היה בעוכריו. ביקורו האחרון של ורבורג בארץ ישראל היה בשנת 1936. בשנת 1937 מתה אשתו, והוא נפטר לאחר כמה חודשים, ב­­- 10 ינואר 1938 בברלין. באותה שנה ברח בנו אדגר מגרמניה והגיע ארצה לקיבוץ קריית ענבים, שם עבד כרופא. אדגר הוא זה שהביא ארצה את כדי האפר של אביו, של אמו ושל אחותו גרטרוד, שנפטרה בשנת 1933. קבורת האפר של בני המשפחה היוותה בעייה הלכתית והקשתה על מציאת מקום קבורה היאה למעמדו של ורבורג. רופין הציע את תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, אך גם אפשרות זו נפסלה מסיבות הלכתיות. זיגמונג ורבורג, בנו השני של אוטו, יצר קשר עם יוסף ברץ, ממייסדי דגניה, וכך הושג האישור לקבור את אפרם של אוטו, רעייתו ובתו בבית העלמין של דגניה א', בקרקע שנרכשה בכספו הפרטי של ורבורג. ההלוויה נערכה ב-21 יולי 1940, שנתיים וחצי לאחר פטירתו.

ביקרתי לאחרונה בקברם של בני המשפחה בדגניה א'. בית העלמין צנוע והמצבות אחידות כפי שהיה נהוג באותם ימים בקיבוץ. בשורה מאחורי מצבתו של ורבורג קבור א.ד. גורדון, ובשורה שלפניו ארתור רופין. המצבות של משפחת ורבורג מוזנחות וגזמתי את צמחי הסנסיווריה על מנת לחשוף את הכתוב עליהן. המצבה של רעייתו של ורבורג נפלה על פניה והמצבה של אוטו עומדת על בלימה ונוטה אף היא ליפול עם כל נגיעה.

חלקת הקבר של בני משפחת ורבורג בדגניה א'. המצבה של רעייתו של אוטו (מימין) נפלה על פניה. משמאל מצבת בתו גרטרוד, נפטרה ב-1933.

המצבה על הקבר בו נטמן אפרו של אוטו ורבורג בדגניה א'. "איש מדעי הצומח"

ביוני 1938 יצאה לאור החוברת הראשונה בכרך הראשון של כתב העת Palestine Journal of Botany, ובעברית – "עתון לבוטניקה", מסדרת ירושלים, בהוצאת המחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית. במקביל יצאה לאור, החל מ- 1935, סדרת רחובות, בעריכת הלל אופנהיימר וי. רייכרט, המהווה "בטאון לבוטניקה טהורה ושמושית". שני כתבי העת באנגלית עם תקצירים בעברית. חוברת זו מוקדשת לאוטו ורבורג, וממנה סרקתי את תמונת דיוקנו של ורבורג. חוברת זו, הראשונה בכרך א' נערכה על ידי אלכסנדר איג כאשר כבר היה חולה מאוד. כמה ימים לאחר צאת החוברת לאור נפטר איג. החוברת השניה יצאה לאור בנובמבר 1938 והיא מוקדשת לאלכסנדר איג. שני המוסדות הנ"ל – תחנת הניסיונות החקלאית ברחובות והמחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, הוקמו ונוהלו בידי אוטו ורבורג.

הקיץ בעיצומו והחום המהביל שולל את קיומם של טקסטים ארוכים וטרחניים. לכן החלטתי ללקט מן הספרים הישנים שברשותי תמונות שצולמו בארצנו לפני קום המדינה וקצת אחרי. אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, ולכן התמונות מלוות בהערות והארות קצרות ככל האפשר. אזהרת מסע – כאשר חפצים להתרפק על העבר, מגלים דברים המעוררים געגועים, פליאה וגאווה, אך גם דברים המעוררים בושה. ואם הכל נראה יפה וטוב, אולי זה בגלל שלא הראו לנו את המכוער והרע. ויש גם מה שנראה לנו פגום רק בדיעבד, עם חלוף הזמן ושינוי הערכים.

בסוף הרשומה רשימה מפורטת של הספרים מהם נסרקו התמונות והערה על זכויות יוצרים. הקליקו על התמונות לצפייה בהגדלה.

וכך בעזרת התמונות נתגלגל מענין לענין, אך כמו שאומר רינו צרור בגל"צ – נתחיל בהתחלה. ומה יותר התחלה מאם המיניקה את עוללה? הצילום היפהפה הזה הוא גם רך ואמהי, אך גם חושני. אני רואה גם את הדום העץ הבלתי מהוקצע ואת "מיטת הסוכנות" ממתכת. לקוח מן הספר "פליאות ראשונות" (1966). הצלם הוא פטר מירום, שקנה את תהילתו בספר הצילומים "שירת האגם הגווע" וגם שם משפחתו מזכיר את אחד משמות אגם החולה "מי מרום". הספר מתאר בצילומים ינקות וילדות בקיבוץ. את הטקסט כתבה רנה שני, משוררת ומתרגמת ששינתה את שמה ל- Rain Shine ונעשתה גורו מנהיגת כת. נפטרה בהודו בגיל 46. על הצילום הזה כתבה: "כמו שינה – חמים, וכמו יקיצה – מדגדג ורך, ומה זה תמיד כל-כך, תמיד מאד כל-כך…"

מחלקת התעמולה של קק"ל הוקמה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת (כך גם בסוכנות ובקרן היסוד). ראשיה הבינו את כוחו העצום של הדימוי החזותי לשם עיצוב התדמית של המוסדות הלאומיים ושל המעשה הציוני. לכן יצאו לגייס באירופה את מיטב הצלמים, אפשרו להם לעלות לארץ ישראל, והקימו בעזרתם אוסף של עשרות אלפי צילומים איכותיים (כיום מונה ארכיון הצילומים של קק"ל 180,000 תשלילים) הצילומים האלו שמשו כאמצעי תעמולה מרכזי לשם השפעה על דעת הקהל של היהדות העולמית לשם גיוס כספים. לצלמים לא ניתן חופש יצירתי והם אולצו להתאים עצמם לסגנון שהוכתב להם – צילום מבויים ומגוייס. ארץ ישראל שלפני ההתיישבות הציונית הוצגה כריקה מתושבים, נטושה ושוממה, ואם נראו ערבים הם הוצגו כנחשלים ומפגרים שההתיישבות הציונית רק תשפר את מצבם. הצילומים תיארו שוב ושוב מוטיבים קבועים – היהודי החדש עובד האדמה – רועה, נוטע ויוגב, או פועל תעשייה גאה. בציר, קציר ודייש, מגדלי שמירה, חגיגות וטקסים, תינוקות על הדשא, וכמובן, כולם רוקדים הורה – כל הארץ מעגלים מעגלים.

הצלמים שעבדו עבור המוסדות הלאומיים לא זכו תמיד ליחס הוגן. למרות שהיו אנשי מקצוע מעולים ומוכרים, לא קיבלו זכויות יוצרים על עבודתם, סגנון הצילום הוכתב להם, המוסדות שלמו להם רק עבור צילומים שנבחרו לפרסום, מתוך כלל עבודתם. אסור היה להם לפרסם צילומים באופן עצמאי ללא אישור. קק"ל הפיקה והוציאה לאור כמות אדירה של ספרים, חוברות, פוסטרים ופרסומים שונים, וכך הפכה ל"סוכן תרבות" והשפיעה רבות על עיצוב התרבות החילונית ומערכת החינוך בארץ ישראל. אחת מסדרות הפרסומים ,בהפקת קק"ל, האהובה עלי ביותר, (ונאספת על ידי בלהיטות רבה) היא סדרת החוברות "לנער – ספרית ארץ-ישראל של קק"ל". החוברת הראשונה יצאה לאור בשנת 1928, ובפתחה מציגה הנהלת קק"ל את הצידוק למעורבותה בחינוך הנוער הארץ-ישראלי.

החוברות-ספרונים יצאו לאור בהוצאת אמנות של שושנה פרסיץ. הן היו מנוקדות, כמו כל ספרי הוצאה זו, נכתבו על ידי טובי הכותבים של אותה תקופה וכללו צילומים מקוריים שצולמו בזמן אמת (ללא מתן קרדיט לצלמים) ומהווים מקור מצוין לתיעוד התקופה, כמובן ברוח המוסדות הלאומיים. החוברת הראשונה הוקדשה למושבה נס ציונה ונכתבה על ידי ש. בן ציון, אביו של הצייר נחום גוטמן, שתרם לסדרה את הלוגו שלה (מבלי לקבל קרדיט, אך ראו את חתימתו מתחת לציור) – היד האוחזת בענף המלבלב, סמל להתחדשות מתוך האפילה שברקע. החוברת האחרונה יצאה לאור בשנת 1942 ועסקה בבית הספרים הלאומי. היתה זו חוברת מספר 83.

מלבד הצהרת הנהלת קק"ל שהובאה לעיל, בראש החוברת מציגה קק"ל את מטרות הסדרה ואופייה:

מחוברת זו, הראשונה בסדרה (1928) בחרתי להציג את הצילום "טרזינות". טרזינות הן הקרוניות שנעו בדחיפה על גבי מסילות בפרדסים והובילו את הפרי הקטוף לבית האריזה (כותרת הצילום מזכירה את "חבישת" הפירות, הכוונה לעיטופם בנייר הספוג בחומר הדברה קוטל פטריות למניעת רקבונות בזמן המשלוח לחו"ל. הריח שנדף מניירות אלו עדיין זכור לי היטב). ס. יזהר כתב סיפור בשם "טרזינות" המופיע בספרו "רגליים יחפות" (הוצאת תרשיש, 1959) שאפשר לקרוא גם ברשת בפרויקט בן יהודה. בסיפור זה יוצא יזהר הנער עם בן דודו ואהוב נפשו יחיעם ויץ להרפתקה בפרדס שכוללת גם דהירה פראית על הטרזינה. למעשה סיפור זה הוא כעין נבואה בדיעבד על נפילתו של יחיעם בפיצוץ גשר א-זיב (אכזיב) בליל הגשרים. יזהר כותב ב-1959 שאינו יודע את מקור השם טרזינה, אך אם היה טורח להציץ בויקיפדיה היה מקבל את התשובה.

חוברת ל"ה של ספרית ארץ-ישראל יצאה לאור בשנת 1931 ונושאת את השם "דת ומולדת – החרדים בבנין הארץ", נכתבה בידי א. ו. שחראי. החוברת מתארת את הקמתם של ישובים חקלאיים בארץ ישראל על ידי יהודים חרדים, "מושבות דתיות אשר גללו את חרפת החולשה והבטלנות מעל היהדות הדתית והראו לעין כל, כי יהודים דתיים באים בשנים שעסקו כל ימיהם בערי מושבם במסחר וחנוונות, מסוגלים עדיין למהפכה כלכלית ונפשית, אשר עשתה אותם לחקלאים חרוצים לא פחות מאמוני ההשכלה והתרבות המודרנית." הנה כמה תמונות משני ישובים שהוקמו על ידי יהודים חרדים – כפר חסידים (1925) ובני ברק (1924) שאף היא החלה כישוב חקלאי, על קרקע שנרכשה מן הכפר הערבי הסמוך אל-חירייה.

בני ברק מראה כללי

המתיישבים בבני ברק

המתיישבים בבני ברק בסלילת כבישים

מקור נוסף לצילומים הם ספרי היובל שהפיקו יישובים רבים לציון 25 או 50 שנה להקמתם. צילומי היישובים החדשים בשלבי התפתחותם מעוררים השתאות. יישוב שנראה בתחילה כמו החצר האחורית של איכר בכפר נידח במזרח אירופה, הופך כעבור זמן קצר למשק קיבוצי מפואר. ניקח לדוגמה את הדגניות. דגניה א', "אם הקבוצות והקיבוצים", הוקמה ב-1910 על אדמות אום-ג'וני מעבר לירדן (ב-1912 עברה לנקודת הקבע). בתמונה: דגניה א' 1912, שרה מלכין ויוסף אלקין.

הכוונה היתה להקים בעמק יזרעאל שרשרת של "דגניות" – דגניה א', ב', ג' וכו'. ואכן, בשנת 1920, הקצתה דגניה א' 1200 דונם משטחה להקמת דגניה ב'. 19 חלוצים, אנשי "קבוצת עבודה" הגיעו אל העמק. באותה שנה הצטרפו 16 חברים נוספים – "קבוצת בוברויסק". כיצד נראה המקום? (מתוך הספר "דגניה ב' קורות ורשומות"): צריף עץ בן שתי קומות; מחסן, אורוה ורפת בבנינים של לבני-חומר; שני אהלים מרובעים ומספר אהלים קטנים עגולים". מסביב מישור נרחב וריק, ללא סימן של עץ או ירק כלשהו, עד שאפילו הדבורים במכוורת שהוקמה לא מצאו מקורות צוף בסביבה. "ונהתה הנפש אחר פינת-ירק אחת לכל הפחות, והקבוצה קיבלה החלטה נועזת לנטוע על חשבונה חורשת אקליפטוס" (50 דונם, א.ר.). כיצד הביאו מים לשתייה ולחקלאות? "מכון-המים נודע לשם. הוא "מכון-נע". עגלה שאופניה נצטרפו מתוך אוסף שונה, מגוון, ואין שנים בה בני שיעור-גובה אחד. בעגלה שלוש חביות, והזוג המפורסם "תרח" ו"לך-לך" מושכים בה ומביאים מים מן הירדן." בתמונה: דגניה ב' בשנת 1920, תרפ"א (בכיתוב מתחת לתמונה טעות בתאריך):

וראו כיצד נראתה דגניה ב' בשנת 1939 (לא מצאתי תמונה מוקדמת יותר). האין זה מדהים? :

ודוגמה נוספת ממה שמכונה "עיירות הפיתוח" – קרית-גת. קרית-גת מקיימת כפשוטו את מילות השיר "היו זמנים" של חיים חפר: "במקום משלט יושבת עיר". היא נבנתה במקום המשלט של "עיראק אל-מנשיה" היכן שהיה קבר אחים של 87 מחיילינו שנפלו שם במלחמת השחרור. יושבת במרחק שווה (כ-50 ק"מ) מתל אביב, ירושלים ובאר שבע. שמה ניתן לה בטעות, בגלל קרבתה לתל שזוהה בטעות כ"תל-גת" העיר הפלישתית (המקום הנכון המזוהה עם גת-פלישתים הוא תל-צפית). בעת הקמת חבל לכיש, בהנהגתו של ליובה אליאב, יועדה העיר להיות עיירה חקלאית למחצה, מרכז מסחרי-תעשייתי של היישובים החקלאיים שסביבה, עם מפעלים לעיבוד התוצרת החקלאית (סוגת לעיבוד סלק-סוכר, פולגת לעיבוד הכותנה). כאשר הוקמה ב-1956 היא נראתה כמעברה ואף נקראה בפי כל "מעברת קרית גת". ראשוני תושביה, 20 משפחות שהגיעו ממרוקו, התישבו בפחונים. העיר היתה מתוכננת להכיל בשיאה 8,000 תושבים, אך גדלה במהירות בעקבות העלייה ההמונית מצפון אפריקה ופתיחת שערי מסך הברזל וקליטת עולים ממזרח אירופה, בעיקר רומניה. בשנת 1965 היו כבר בקרית-גת 23,000 תושבים. הצילום הבא מראה את קרית-גת בראשיתה וכעבור עשר שנים, ונראה כאילו עיר שלמה נפלה מן השמיים. הצילום התחתון משנת 1965. את הבתים החד-קומתיים החליפו שיכוני עובדים, "בלוקים" ו"רכבות". את הספר לכיש ערכה מרים גובר "אם הבנים", ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור.

ואם הזכרנו את גלי העלייה ואת המעברות, נספר בקצרה את סיפורה של קריית-שמונה. סביב אגם החולה ישבו בחושות וסוכות עלובות כ-16,000 בני שבט הע'וארנה (בכ-40 ישובים קטנים), שבמשך שנים רבות פיתחו תרבות אנושית ייחודית לתנאי המקום. מוכי עוני וקדחת התפרנסו מקציר קני הגומא וייצור מחצלות. בצפון עמק החולה שכן הכפר הגדול ביותר – אל-חלצה או חלסה, ובו כ-1500 תושבים. חלסה היתה המרכז המנהלי של האזור, בה היו בית ספר מטעם ממשלת המנדט ובית מלאכה למחצלות. מכפר זה יצאו הפורעים שהרגו את מגיני תל-חי בי"א באדר 1920. עם תחילת הקרבות במלחמת העצמאות, ברחו או גורשו הָעָוַרְנִים מכל אזור עמק החולה. תושבי הכפר חלסה ברחו לדרום לבנון ב-12 למאי 1948, אף כי נהגו להסתנן בלילות ולנסות לקצור את היבול שנותר מאחור עד שהונסו ביריות. ביולי 1949 התיישבו בבתי הכפר הנטוש 14 משפחות מעולי תימן. אחריהם הגיעו עולי תימן נוספים והוחל בהקמתה של "מעברת חלסה".תחילה באוהלים ואח"כ בדונים ופחונים, ללא חשמל ומים ובתנאי מזג אוויר קשים. היישוב נקרא תחילה "קריית-יוסף" ע"ש יוסף טרומפלדור וב-1950 הוחלף שמו ל"קריית-שמונה" ע"ש שמונת חללי תל-חי. מספרם של התימנים במעברה הגיע ל-1500, אך הם עזבו לאחר 5 שנים על מנת להקים מושבים חקלאיים. בשנות ה-50 זרמו למעברת חלסה – קריית שמונה אלפי עולים. הרומנים עזבו לאחר זמן קצר ונותרו בעיקר עולי עיראק ואירן, עד שהגיעו עולי צפון אפריקה, שהטביעו את חותמם על העיר עד היום. אך זכות הראשונים שמורה לתימנים.

ונמשיך בנושא העלייה, וכעת מן הצד הרפואי. הטיפול באלפי העולים שהגיעו תשושים וחולים ממחנות העקורים באירופה, מארצות נחשלות וממחנות מעבר עם תנאים סניטאריים מחרידים, היה אתגר עצום למדינה אשר רק קמה. קופת חולים של ההסתדרות נשאה בנטל. חובה לציין שמערכת הבריאות הצעירה של מדינת ישראל הצליחה באופן כמעט הרואי לייצב את מצב בריאותם של העולים, ולמנוע התפשטות מגפות איומות, המאפינות מצב של אחר מלחמה. (עולים רבים היו חולים בשחפת, אחוז אחד מהם לקה במחלות מין, נשקפה סכנה של מגפת אבעבועות שחורות). בטאונה של קופת חולים במשך שנים רבות (1948 – 2005) – "איתנים, דו-ירחון לעניני בריאות ורפואה צבורית" הבליט את הטיפול המסור של הקופה בעולים החדשים, תוך שהוא דוחק בהם למהר ללשכת המס, להרשם להסתדרות וכך לזכות בשירותיה של קופת חולים. (זוכרים את בולי המס החודשיים שהיינו מדביקים בפנקס האדום?). הנה כמה צילומים מחוברות איתנים נובמבר 1948 ופברואר 1949. הצלם זולטן קלוגר.

בחוברת פברואר 1949 נמסרה רשימת המרפאות שנפתחו ב"ערים הנטושות". זהו לדעתי ממש מסמך היסטורי:

לבעלי ענין, הנה כמה פרטים על היישובים הנטושים המוזכרים ברשימת המרפאות בתמונה למעלה:

יעזוּר – כיום היישוב אזוּר. עקיר – כיום קריית-עקרון, דרומית לרחובות. הברון רוטשילד רכש 2600 דונם מהכפר עקיר לשם הקמת המושבה מזכרת בתיה. זרנוגה – כפר סמוך למושבה רחובות, כיום שכונת קריית-משה ברחובות.על חורבות הכפר הוקמה מעברת-זרנוגה בה אוכלסו ניצולי שואה. כיום מאוכלסת בעיקר בעולים מאתיופיה. סרפנד אלחרב – כפר בין נס ציונה וראשון לציון, כיום בסיס פיקוד העורף במה שהיה בסיס צבאי בריטי סמוך לכפר. ב-1918 ביצעו חיילי אנז"ק טבח בכפר. חליסה – שכונה ערבית בחיפה התחתית. יהודיה – (עבאסייה) כיום העיר יהוד. כיבושו הושלם במבצע דני. ואדי ג'מל – כיום שכונת עין-הים בחיפה. לג'ון – (השם הערבי למגידו) כפר ערבי בפתח ואדי ערה דרומית לתל מגידו.

ובאותו ענין – כאשר חגגה ההסתדרות 50 שנה להקמתה יצאו לאור כמה ספרים במתכונת "אלבומי ניצחון" מהודרים, בהם מתגאה ההסתדרות בהישגיה בכל תחומי חיינו (לי יש לפחות שלושה כאלה). באלבום "אדם ועמלו" בפרק על העלייה מצאתי את הדבר הזה. שימו לב לטקסט המקומם: (הקליקו על התמונה להגדלה):

ובעמוד ממול, הדבר הנכון. הסבתא מפולניה מלמדת את העולות החדשות לבשל "כמו שצריך". (שימו לב לפיילה ולפרימוס).

הכנתי עוד הרבה תמונות וסיפורים אבל אני רואה שכבר התארך מידי, אז אוותר. לסיום התרגעות עם נוף פסטורלי. פסטור הוא רועה, ובמקור, בתולדות האמנות, נוף פסטורלי הוא נוף עם רועים. המושג הורחב בהשאלה למשהו שליו ורגוע. אז קבלו צילום בעל ניגוד פנימי. במקום חליל אוחז הרועה תת-מקלע עוזי. הניגוד הזה הוא בעצם מטרתו של הצילום. לקוח מתוך הספרון "מגל וחרב – שיחות עם הנח"ל" מאת א. שומרוני. אליהו שומרוני, חבר אפיקים וראש "אגף הנוער והנח"ל" הראשון במשרד הביטחון, מהוגי רעיון הנח"ל.

הערה על זכויות יוצרים: זכויות היוצרים של הצילומים שלעיל שמורות לצלמים ולהוצאות הספרים. כאמור, בפרסומים של קק"ל לא ניתן קרדיט לצלמים, ומשם התגלגלו הצילומים לספרים וכתבי-עט אחרים. ישנם ספרים המציינים בראשית הספר במרוכז את רשימת כל הצלמים ולא ניתן לשייך כל צילום לצלם מסויים. אם יש בפרסום זה משום הפרת זכויות יוצרים, נא לפנות אליי ואסיר את הצילום מייד.

רשימת הספרים מהם נסרקו הצילומים ברשומה זו: פליאות ראשונות. צילום פטר מירום, כתיבה רנה שני. הקיבוץ המאוחד 1966. 2. יוסף טרומפלדור פעלו ותקופתו, עורכים נ. בנארי, א. כנעני, תרבות וחינוך 1960. 3. לנער – ספרית ארץ-ישראל של הקרן הקיימת, הוצאת אמנות. 4. מגל וחרב – שיחות עם הנח"ל, א. שומרוני, מערכות 1953. 5. עמק הירדן התיכון – נגב כנרות, יהושע בן-אריה, הקיבוץ המאוחד 1965. 6. לכיש – מקראה ספרותית הסטורית לעשור ההתנחלות בחבל. עורכת מרים גובר. עם הספר 1965. 7. החולה, פרקי לימוד וקריאה, ספריית אדמה קק"ל, 1952. 8. התישבותנו החקלאית, א. רופין. הוצאת הסתדרות הפועלים החקלאים 1942. 9. איתנים, דו-ירחון לעניני בריאות ורפואה ציבורית, מרכז קופת חולים, נוב 1948, פבר 1949. 10. דגניה ב' קורות ורשומות, הוצאת חבר הקבוצות ודגניה ב' 1946. 11. עידן 16, אצבע הגליל 1900 – 1967, עורך מרדכי נאור, יד בן צבי 1991. 12. אדם ועמלו, סיפורה של ההסתדרות, תרבות וחינוך 1965.

אורי רוזנברג – בלוג נושנות

אנו עומדים לפני חגי תשרי, ומה מתאים יותר מאשר לספר על האתרוג? פרי בעל נוכחות בת אלפי שנים בתרבות האנושית, המשמש בפולקלור, באמנות, ברפואה ובפולחנים דתיים. ברשומה זו אעסוק בשני נושאים. א. המתח בין דת ומדע – האם האתרוג הוא אכן "פרי עץ הדר" ככתוב בספר ויקרא?    ב. הלכה ומסחר – מלחמות האתרוגים בין הרבנים והציונים, אתרוגי ארץ ישראל לעומת אתרוגי קורפו וכיצד זה משתקף בספרות העלייה השנייה. רשומה ארוכה וגדושה למיטיבי לכת.    נצא לדרך –

אתרוג, פומלה ומנדרינה הם פירות ההדר היחידים הידועים כצמחי בר, הם האבות הקדמונים של כל שאר מיני ההדרים התרבותיים (תפוז, לימון, לימטה, חושחש, ברגאמוט,אשכולית, קלמנטינה על אלפי זניהם השונים). כל אלו הם תוצאה של הכלאות, וכולם נמנים על הסוג Citrus. כך למשל התפוז הוא הכלאה של פומלה ומנדרינה, האשכולית שנתגלתה לראשונה במאה ה-18 באיי ברבדוס היא הכלאה בין פומלה ותפוז, הלימון הוא צאצא של אתרוג וחושחש. קלמנטינה היא הכלאה של מנדרינה ותפוז שנעשתה בידי האב קלמאן רודייה באלג'יר. בכל ההכלאות בהן מעורב אתרוג, הוא תורם את הצד הזכרי. אזור מוצאם של פירות ההדר הוא במרכזה של דרום-מזרח אסיה – באזורים ההרריים של סין הדרומית ושל צפון מזרח הודו. משם התפשטו הפירות מערבה בנתיבי הסחר השונים.

א. בספר ויקרא מופיעה המצווה הנקראת כיום "נטילת לולב":

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ).

מהו פרי עץ הדר?

בתנ"ך נזכרים כמאה שמות של צמחי תרבות ובר. רק כמחצית מצמחים אלו זוהו באופן וודאי. לדוגמה – עד היום מתקיים וויכוח בין הבוטנאים על זיהויים המדויק של החבצלת והשושנה משיר השירים. כך נטושים גם וויכוחים מרים באשר לזיהויים הבוטני של אורן, ברוש, תדהר, תאשור, נעצוץ, גפר, סרפד, אלגומים וצמחים רבים נוספים. המשנה והגמרא, העשירים בפרשנות על צמחי המקרא, עוסקים בעיקר בגידולי תרבות חקלאיים ומצוות הקשורות בגידולם, כך מתווסף מידע נוסף המקל על זיהויים של צמחים אלו. צמחי ארץ ישראל נזכרים במקורות היהודיים בהקשר של קיום פולחן ומצוות דתיות, או כדימויים ומטאפורות, ללא תיאור בוטני מדויק ולכן קשה זיהויים. המקרה של האתרוג הוא הקשה מכולם משום שאינו מוזכר בשמו המפורש ולו פעם אחת במקרא, ומשום שמקורו אינו בארץ ישראל, ובין החוקרים קיימת כיום תמימות דעים שבעת כתיבת ספר ויקרא הוא עדיין לא היה מצוי כאן. (ראו כאן השערות על מועד כתיבת ספר ויקרא ) כמו כן, לשימוש במלה "הדר" כשם של עץ, אין מקבילה במקרא ובכל המקורות היהודיים המאוחרים יותר. ואכן, בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית) המתרגמים כתבו "פרי עץ נהדר", במשמעות הוד והידוּר. כלומר, "הדר" כשם תואר ולא כשם עצם, ולא ציון של פרי ספציפי (וכך נוהגים השומרונים עד היום). בניגוד לשאר המינים (תמר, הדס, ערבה), שהם צמחי בר, האתרוג בתנאי הארץ מחייב גידול וטיפוח מסורים, השקייה, דישון והרחקת מזיקים ומחלות, כלומר קיומו הוא רק כגידול חקלאי מוקפד.

השימוש באתרוג כחלק מ"ארבעת המינים" מתועד החל מן המאה הראשונה לספירה, באיגרות ומטבעות מתקופת החשמונאים ומרד בר-כוכבא, וזיהוי זה מגובה בפרשנות ודרשנות של חז"ל ופוסקים שונים, הכוללות אגדות, פלפולים ומשחקי מילים, אך ללא ראיות של ממש. כך נותר זיהויו של "פרי עץ הדר" כתעלומה, זיהוי הנסמך על מסורת חכמים ולא על ממצאים מדעיים. מחקרו המעמיק של שמואל טולקובסקי נותן פתרון מבוסס למדי לזהותו של "פרי עץ הדר" (הסבר בהמשך) והופך את האתרוג לעוד דוגמה מצוינת לתהליך שבו אימצה הדת היהודית מנהגי פולחן וסמלי קודש מדתות ותרבויות שקדמו לה, "גיירה" אותם והטמיעה אותם בהלכה היהודית. הזיהוי המעורפל של האתרוג יוצר גם מתח בין המדע למסורת, המשתקף גם בהבדל ביחסם לנושא זה של אנשי מדע וחוקרים חילוניים לעומת אנשי מדע וחוקרים שהם דתיים,

אך תחילה כמה מלים על האיש המרתק שמואל טולקובסקי.

בשנת 1904 נטע זלמן מינקוב את הפרדס הראשון במושבה רחובות. הוא חפר באר עמוקה, בנה בית אריזה והקיף הכל בחומת אבן. בפרדס זה עבדו כפועלים כמה אישים בולטים מבני העליה השנייה כיוסף אהרונוביץ, בן ציון ישראלי, נח נפתולסקי, מאיר רוטברג, י.ח. ברנר, א.ד. גורדון ורחל המשוררת.  בשנת 1911, ביום בו נולדה בתו, נפטר זלמן מינקוב והוא בן 34 שנים בלבד. הפרדס נמכר לשתי משפחות יהלומנים מבלגיה – טולקובסקי ופישר, וכך עלה שמואל טולקובסקי לארץ ישראל ונפגש עם פירות ההדר וענף הפרדסנות. פרדס מינקוב חרב בסוף שנות השישים ועמד בשיממונו, אך לאחר כעשר שנים שוקם הפרדס והמבנים שוחזרו ו"פרדס מינקוב" הוכר כמוזיאון של ענף הפרדסנות וכאתר שמור ע"י המועצה לשימור אתרי מורשת.

 שמואל נולד באנטוורפן בשנת 1886 והוסמך בשנת 1908 כמהנדס-אגרונום. עם עלייתו ארצה בעקבות רכישת פרדס מינקוב ע"י אביו, הקדיש כמה שנים לטיפוח ענף הפרדסנות בישראל, ואז, בימי מלחמת העולם הראשונה, יצא לפעילות מדינית באנגליה בהסתדרות הציונית ואח"כ כחבר המשלחת הציונית בוועידת השלום בוורסאי. כאשר שב לישראל שימש בכמה תפקידים בכירים בענף הפרדסנות ובארגון ההגנה. לאחר קום המדינה התמנה לקונסול כללי ולציר של ישראל בשוויץ. בתוך כך פרסם שמואל טולקובסקי מאות מאמרים ומחקרים על גידול פרי הדר, ארכיאולוגיה ותולדות העם היהודי, ציונות וכלכלה. את מחקרו על תולדות פירות ההדר ומקומם בתרבות העולמית פרסם טולקובסקי באנגלית בשנת 1938 בספר בשם "הספרידס" (שמן של הנימפות המיתולוגיות השומרות על הגן המופלא בפאתי מערב). הספר הפך לנדיר מאוד כאשר בשנת 1940 נשרף מחסנו של מו"ל הספר בלונדון בהפצצה של הגרמנים, וכל הספרים עלו באש. בשנת 1966 יצא לאור תרגום עברי של הספר בשם "פרי עץ הדר" (מוסד ביאליק). הספר גדול המימדים, במתכונת אלבומית, מסכם מחקר חובק עולם המתבסס על כתבי יד עתיקים, יצירות אמנות, סיפורת, פולקלור, שירה וממצאים ארכיאולוגיים. טולקובסקי לא זכה לראות את ספרו יוצא לאור. הוא נפטר ביום כ"ה כסלו תשכ"ו בעת השלבים האחרונים של התקנת הספר לדפוס.

ובחזרה לפולמוס זיהויו של האתרוג:

טולקובסקי מניח ש"פרי עץ הדר" מציין שם עצם, ובהקבלה לאזכורים אחרים במקרא: "עץ הגפן", "עץ הזית", "עץ הארז", הכוונה לפרי עץ הנקרא "דר". ואכן, "דר" היא מלה בשפה הסאנסקריטית שמובנה אילן. מלה זו כלולה בשמו של העץ ההודי הקדוש ביותר, הארז הענקי של הרי ההימלאיה Cedrus deodara) שמשמעות שמו "עץ האלוהים". (עץ ממין ארז הימלאי מצוי בחוות הנוי ליד מדרשת רופין, ניטע בשנת 1956).

איצרובל הארז היה נערץ ושימש בפולחנים דתיים בממלכת אשור. בכתבים אשוריים ובתבליטים (ראה תמונה) מתואר טקס ראש השנה במסופוטמיה. כהן הלבוש כרוח אוחז בידו השמאלית כלי עם מים ובידו הימנית איצטרובל ארז שבעזרתו הוא מזה מים על עץ תמר מקודש – "תימורה". טקס זה מזכיר במדויק את טקס "ניסוך המים" שהיה נהוג בבית המקדש בחג הסוכות (הכולל גם את שמחת בית השואבה באותו אירוע).

האיצטרובל מככב גם בטקסים של האל היווני דיוניסוס (אל הפריון והיין), אך שם האצטרובל הוא של עץ האורן, ששפע זרעיו וצורתו הפאלית הפכה אותו לסמל הפריון, סמלו של דיוניסוס. טולקובסקי מניח שהיהודים אימצו את האצטרובל אל טקס ניסוך המים בעת היותם בגלות בבל, ובשובם ארצה הפכו זאת לציווי אלוהי (הדעה הרווחת בין החוקרים שספר ויקרא נכתב בתקופת גלות בבל).

כיצד ומתי החליף האתרוג את האיצטרובל?

טולקובסקי, בעזרת סימוכין רבים גם מן המשנה והתלמוד, מציע שהחשמונאים, לאחר שמרדו בשלטון מלכי בית סלווקוס וטיהרו את בית המקדש מן הפולחן ההלניסטי-דיוניסי שכפו היוונים, רצו לטהר את הדת היהודית מסממני העבודה הזרה. זה קרה כנראה על ידי שמעון החשמונאי שהיה בעל סמכויות של נשיא וכוהן גדול. האתרוג, בייחוד לפני שהוא בשל, דומה בצורתו לאצטרובל. האתרוג לא שימש בפולחן דתי של דת כלשהי (בניגוד לרימון) ולכן היה נקי מתדמית של עבודה זרה.

באמונה העממית ייחסו בעת העתיקה סגולות של פריון גם לאתרוג, בזכות הפיטמה (פיטם), שהיא עמוד העלי והצלקת שבראשו, שבניגוד לפירות הדר אחרים נותרים שלמים ולא נושרים. מכאן אפשר להבין את חשיבותה של הפיטמה לקביעת כשרותו של האתרוג ("אתרוג אשר ניטלה פטמתו פסול" – משנה סוכה ג' ו'). בפולקלור היהודי קיימת אמונה שאשה הרה הנוגסת בפיטמה של האתרוג (בתום ימי הסוכות) זוכה ללידה קלה, או לחילופין זוכה לבן זכר, ואילו נשים עקרות תהרינה. קיימת גם ברכה המתלווה למעשה הנגיסה (מצויה ברשת באתרים חרדיים רבים). אמונה זו מסתמכת על הדעה הגורסת שהפרי האסור בגן עדן, פרי עץ הדעת ממנו נגסה חוה, היה אתרוג ולא תפוח. קיים זן של אתרוגים בהם יש שקע קונצנטרי מתחת לפיטמה. שקע זה נקרא "נשיכת חוה". למרבה ההפתעה, בציור על מזבח הקתדרלה של גנט, משנת 1432, מצוירת חוה האוחזת אתרוג כפרי האסור, והאתרוג הוא מסוג "נשיכת חוה". (ציורם של הוברט ויאן ואן איק). זן זה נקרא בדיווחי הצלבנים מארץ ישראל בשם "תפוח אדם".

האצטרובל שימש גם ברומא כסמל לפריון ואחד מסמליה של וונוס, ואחד הרבעים של העיר נקרא Pigna – איצרובל באיטלקית. ב"חצר האצטרובל" בוותיקן (Cortile della Pigna) מוצגת מזרקה עתיקה בצורת איצטרובל, שהתגלתה בקרבת הפרתנון והיתה שייכת כנראה למקדש של האלה איזיס.

טולקובסקי גורס שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק עם כיבושה מידי הפרסים על ידי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס). אולם בחפירה ארכיאולוגית במכלול של ארמון מלכותי גדול המוקף בגן מפואר, ליד קיבוץ רמת רחל, נמצאו (בטיח של אחת מבריכות הגן) גרגרי אבקה מאובנים של אתרוג. החפירה נערכה בשנת 2013 ע"י הארכיאולוגים יובל גדות ועודד ליפשיץ מאונ. ת"א, ואת  גרגרי אבקת האתרוג זיהתה ד"ר דפנה לנגוט. הבריכה מתוארכת למאות החמישית והרביעית לפנה"ס, כלומר תקופת השלטון הפרסי, בסמוך לשיבת ציון. זהו הממצא הארכיאו-בוטני הקדום ביותר של גידול עצי אתרוג בארץ ישראל ובאגן הים התיכון בכלל. וכאן המקום לציין שבתרגום השבעים נקרא גן עדן בשם "פרדס" בעקבות המלה הפרסית "פרדסא" המציינת גן מלכותי מושקה מוקף חומה בו גדלים עצים, ממש כמו גן הארמון ברמת רחל. המלה פרדס התגלגלה לשפות נוספות כשמו של גן העדן – Paradise.

ד"ר שמר אריאלי, במאמר מקיף ("פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים"), מקבל את דעתו של טולקובסקי על איצטרובל הארז שהוחלף על ידי אתרוג, והוא מוסיף ומרחיב על משמעות הצמחים המקודשים בפולחנים העתיקים, וכיצד עברו מתרבות לתרבות והתפשטו במרחב בעולם העתיק. עץ התמר (כפות תמרים), עליו מזים את המים הקדושים עם האצטרובל, סימל בתרבות המסופוטמית את האלה "אשרה" (אשתר), אלת האדמה והפריון, בעוד הארז, "עץ החיים", הברכה והחיוּת לטבע ולאדם, סימל את האל "אל" בתרבות השמית המערבית. בעת קיום מצוות נטילת לולב בסוכות, הצמדת האתרוג (ממשיכו של אצטרובל הארז) ללולב התמר – שני סמלי חיים ופריון, מהדהדת את טקסי הפריון הקדומים בהם הכוהנת הגדולה הזדווגה עם המלך. נזכיר שבתם של אל ואשרה היא עשתורת.

מעניין מאוד לקרוא את הטקסט הבא, אותו הורדתי מהאתר של ש"ס  הלכה יומית – אתרוג מורכב הטקסט מנסה להסיר כל ספק ומחלוקת באשר לזיהויו של האתרוג שהוא "הלכה למשה מסיני", "שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון", אך עצם המאמץ הזה אומר דרשני ומעיד על הספק. הדרשה עוסקת גם באיסור על אתרוגים מורכבים וגם נוגעת בצד המסחרי (כולל יבוא אתרוגים ממרוקו), ונושאים אלה מעבירים אותנו אל חלקה השני של הרשומה. הנה הטקסט:

"נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עץ אבות וערבי נחל, ושמתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וקבלו חכמינו מאת משה רבינו הלכה למשה מסיני, כי פרי עץ הדר, הוא האתרוג, ואותו אנו מצרפים לשאר המינים, לולב הדס וערבה, בכדי לקיים בהם מצות נטילת ארבעת המינים בתפילת שחרית של חג הסוכות. (ופירוש הדבר, "הלכה למשה מסיני" הוא, שכך קבלנו בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום, שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון ובכל הדורות עד עכשיו, וכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני, אין בו מחלוקת. ואף על פי שרבותינו בתלמוד (סוכה לה.) הביאו למודים מן הפסוק שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא האתרוג, אין זאת אלא בכדי להראות היכן מורה הכתוב שזהו הפרי שמתכוון אליו, אבל גם בלא ראיות אלו, מקובלים אנחנו שהאתרוג הוא הפרי שמתכוון אליו השם יתברך. כך כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות.)

אילן האתרוג קשה מאד לגידול, וקשה מאד להוציא ממנו תוצרת איכותית, שיהיו האתרוגים כשרים בלא פגם ובלא מחלות שונות המביאות לפסול באתרוג. ולכן כבר לפני כחמש מאות שנה התחילו חקלאים מגדלי אתרוגים להרכיב את אילן האתרוג עם עצי לימון וכדומה, עד שנתרבו אילנות האתרוגים המורכבים יותר מאותם שאינם מורכבים. ודנו הפוסקים אם יש להכשיר אתרוגים אלו למצות ארבעת המינים. ולמעשה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בעקבות גדולי הפוסקים, שאין לקחת אתרוג מורכב למצות ארבעת המינים, מפני שהאתרוג המורכב אינו נחשב כלל "אתרוג", וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהאתרוג המורכב הוא פסול בהחלט. ומכיוון שרבים מן האתרוגים שמגדלים כיום אינם כשרים למצות ארבעת המינים משום שהם מורכבים, אין לסמוך על הסוחרים המעידים על האתרוג שאינו מורכב, אלא אם אותו סוחר אתרוגים מוכר לנו כירא שמים, ואינו סוחר כלל באתרוגים מורכבים למצות ארבעת המינים, שאז יש להאמינו אם הוא מעיד על האתרוג שאינו מורכב.

ובזמנו, בשנת תש"י (1950) העלו עמם אחינו עולי תימן שתילי אתרוג לא מורכבים לארץ ישראל, וגידלו אותם הרבה מאד בארץ ישראל עד שניתן להשיגם בהרבה מקומות, וגם הגאון החזון איש היה מהדר לקנות דוקא מאתרוגים אלו שיש עליהם ודאות שאינם מורכבים, וכיום הם נמכרים גם בקופסאות סגורות עם חותמת כשרות מטעם גופי כשרות מכובדים ויש להעדיפם ולהדר לקנותם. וכן ניתן להשיג במקומות מסוימים אתרוגי מרוקו, והם יפים מאד, וכשהם נמכרים על ידי סוחר שיראת ה' תקועה בליבו, יש לסמוך על כשרותם, לקחת מהם למצות ארבעת המינים. (ומרן הרב שליט"א נוהג להדר מאד, ונוטל למצות ארבעת המינים, אתרוגים רבים בזה אחר זה.)"

ב. מלחמות האתרוגים

לאחר שגלה עם ישראל מארצו, אנשי היישוב הישן רכשו אתרוגים מן הערבים, מאזור חיטין, אום אל פחם, יריחו ואח"כ יפו, והיה גם גידול בצפת. אתרוגים קטנים ולא מהודרים אך כשרים, שגדלו מזרעים. קהילות היהודים במרכז ומזרח אירופה רכשו אתרוגים שגדלו בדרום איטליה, סיציליה וקורסיקה, תורכיה ומרוקו, אך בעיקר אלו שגדלו באי קורפוּ, שנודעו כמשובחים ביותר. כל עדה וחסידות הביאו אתרוגים ממקור מסוים בו דבקו במצוות רבם. חסידי חב"ד ייבאו אתרוגים מקאלאבריה וגינואה. חסידות הונגריה דגלה באתרוגים שמקורם ממרוקו. רבני ברודי שבגליציה התעקשו על האתרוגים מקורסיקה. בשלהי המאה ה-19 החלו לגדל כאן אתרוגים (פרדס מונטיפיורי, פרדס גן-שמואל ביוזמת הרב מוהליבר ובשותפות עם ד"ר הלל יפה). האתרוג הוא עץ חלש ומפונק ונתקף על ידי מזיקים ומחלות. הניסיונות לגדלו מזרעים בפרדסים שהוזכרו לעיל ובמושבות האיכרים כשלו והעצים התנוונו במהרה. הדרך להתגבר על כך היא הרכבת האתרוג על כנת לימון מתוק (לימטה) המקנה לו חוסן. במקרא אין איסור על אתרוגים מורכבים, אך בעקבות פסיקת הרמב"ם ואחרים, האתרוג המורכב נחשב ללא כשר (ראו לעיל בציטוט מאתר ש"ס). כאשר החל גידול האתרוגים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, ויצואם לקהילות היהודיות בגולה, פרצה מחלוקת קשה בין הרבנים, שלא היתה נקייה גם משיקולים מסחריים, באשר לכשרותם של אתרוגי ארץ ישראל, שהם מורכבים. זאת כאשר אתרוגי קורפו אף הם היו מורכבים. היו רבנים שהתירו והיו שאסרו. בשנת תרס"ז, הוציא הראי"ה קוק ספר שלם בנושא: "עץ הדר– משא ומתן של הלכה על דבר יתרון אתרוגי אחינו איכרי ארץ הקדש תובב"א ופסולן של המורכבים". הרב קוק תמך במגדלי האתרוגים בארץ ישראל אך רק אם גידלום מזרעים. החשש באתרוג מורכב הוא משינוי תכונותיו, חשש כלאיים, אך קביעה זו מקורה בבורות וחוסר ידע, משום שדווקא אתרוגים שגודלו מזרעים, תוצר של רבייה מינית, הם המועדים יותר לשונות גנטית. יציבות ואחידות גנטית מושגת על ידי ריבוי ווגטטיבי בעזרת ייחורים.

מלחמת האתרוגים מצאה את ביטוייה הספרותי בסיפורים שכתבו סופרי העלייה השנייה, שכתיבתם הייתה ריאליסטית ושיקפה ותיעדה את המציאות. בייחוד נוגע ללב סיפורה של נחמה פיינשטיין פוחצ'בסקי, ששם העט שלה נפ"ש נגזר משמה המלא. נחמה פוחצ'בסקי היתה ממייסדי המושבה ראשון לציון, איכרה, סופרת, שופטת ופעילה חברתית, שנאבקה למען שוויון ומתן זכות בחירה לנשים.

הסיפור "תחת האתרוג" (מופיע במלואו בפרוייקט בן יהודה) מספר על איכר שגידל אתרוגים וכשל, מסיבה שאינה מוזכרת בסיפור, ולאחר ששקע בחובות שם קץ לחייו בפרדס האתרוגים. בראש הסיפור כתוב "על קבר ב. פ.", כלומר, הסיפור נכתב בעקבות פטירתו של אדם מסוים. מיהו ב.פ.? אם כן זהו בנימין פיין, שעלה לארץ בשנת 1807 והוא בן י"ח שנים, ונמנה עם 16 מייסדי ראשון לציון, הצעיר שבחבורה. בנימין גידל בתחילה כרם יין, כמצוות הברון, אך המחירים ירדו וכנימת הפילוקסרה השמידה, והוא לא ראה ברכה בעמלו ולכן החליט לטעת פרדס אתרוגים, מתוך תקווה לייצאם ליהודי הגולה. בנימין לווה כספים והקים פרדס לתפארת. אפילו הבוטנאי אוטו ורבורג מזכיר בכתביו את פרדס האתרוגים החלוצי של בנימין, בשנת 1904. ולאחר שהמתין שבע שנים עד שהפרי יהיה ראוי לשיווק ולמצווה, הגיעו הרבנים ופסלו את היבול בטענה שהעצים מורכבים. בנימין שהיה שקוע בחובות התאבד בעזרת רובה הצייד שלו, ליד אחד מעצי האתרוג ב-ג' סיוון תרס"ט. "והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם" כתבה נפ"ש.

ומן העבר השני, בעיירות רוסיה וגליציה, כיצד נראתה משם מלחמת האתרוגים? תחילה קטע קצר מתוך הספר  "ציוני לכל החיים": זכרונות ומעשים (הוצאת ר. מס 1982). מאת: מנחם גלרטר (הטקסט המלא בפרוייקט בן יהודה).

"אבי קנה תמיד אתרוג הדור. בעיירה היו אתרוגים מספר. בקלויז שלנו היה אתרוג, וכן היה אתרוג לאבי ואתרוג ליעקב מרגליות. האתרוגים שהובאו מקורפו היה להם פיטם. בעת ההיא עדיין לא נטעו בארץ ישראל אתרוגים בעלי פיטם. אחר החג נתנה אמי את האתרוג לאשה הרה שתנגוס את הפיטם (סגולה לילד יפה), ואז בישלה אותו ועשתה ממנו ריבה משובחת."

המאבק בין אתרוגי קורפו או בית-גידול אירופי אחר לבין האתרוגים שמקורם בארץ ישראל, סימל עבור הצעירים בגולה שעברו תהליכי חילון והשכלה והצטרפו לרעיון הציוני, את שלילת הגולה, מרד בסמכות הרבנית ותמיכה בחקלאי המושבות הצעירות בארץ ישראל, ה"קולוניות". הקשר הזה, בין ציונות ואתרוגים, בא לידי ביטוי בסיפורו האוטוביוגרפי של הסופר בן העליה השנייה, דב קמחי – "אתרוגים". (מתוך הספר אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל, משרד הביטחון, 1982). ומשם אני מצטט:

"והנה נתעורר באותם הימים, על ידי תעמולה בעיתונים וחוברות וכרוזים, עניין הפצת ה"אתרוג מארץ-ישראל", ובעיירות היו הציונים מכנים את אתרוגי יוון וקורפו בשם "ממזרים", ולא בבית כנסת אחד נתגלעו בעצם ימי-החגים מריבות וקטטות, שהגיעו גם עד ל"הרמת ידיים" ממש. וגם אנחנו בעיירתנו היינו מן הלוחמים, ויחד עם ה"דוקטור" עמדנו ניצבים במבוא בית-הכנסת הישן וקוראים אחד לחברו בקול למען הרעים את ה"חשוכים": "הנה הוא נושא עמו את הממזר'ל!" – ואגב היינו מצביעים על פלוני בעל-הבית, שנכנס ברוב פאר עם לולבו וקופסת הכסף שלו לתפילה. […] ומשהגיעו חודשי אלול-תשרי התחילה בפומבי "התעמולה הרחבה של האתרוג" כפי שנתקרא אותו עניין בעיתונים הציוניים שבמדינה. ר' לייבוש קוריץ, יהודי גליצאי שביקר בארץ ישראל, כתב בימים ההם חוברת באידיש בשם "דער אתרוג", חוברת נלהבת על אודות אתרוגי ארץ-ישראל, שמכיוון שנספחה לתיבות-האתרוגים עמד בה תמיד ריח מיוחד של אתרוגים ואניצי-פשתן. וחוברת זו נפוצה על ידינו בכל העיירות והכפרים שבסביבה. תוכה רצוף ראיות מן התורה והתלמוד, שרק האתרוג מארץ ישראל כשר לברכה, ונוסף על אלה דברי כיבושים והתלהבות על אודות ממונו של ישראל, שהולך ומתבזבז בכל שנה ושנה ונופל לידי היוונים שונאינו-מנדינו, מחריבי ארצנו וכו'".

ולסיום – זיכרון מבית סבא. בתום ימי הסוכות, המשיך האתרוג של סבא לשכון לבטח בקופסתו המהודרת, עטוף באניצי פשתן. אט אט התייבש והתקמט והצטמק וצבעו התכהה, אך ריחו לא נמר. סבא שלי נעץ בקליפתו את כפתורי הפרחים המיובשים של התבלין ציפורן והיה מברך עליו "מיני בשמים" בהבדלה של מוצאי שבת. וכך היה עד שהגיעו חגי תשרי ואתרוג מהודר חדש הגיע ותפס את מקומו.

מקורות (בכתיבה חופשית ולא על פי כללי הכתיבה המדעית)

שמואל טולקובסקי, פרי עץ הדר – תולדותיו בתרבות העמים, בספרות, באמנות ובפולקלור מימי קדם ועד זמננו. מוסד ביאליק, 1966.

אסף גור, פירות ארץ-ישראל – תולדות ומקורות, הקיבוץ המאוחד, 1974.

דב קמחי, אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל משרד הבטחון, 1982.

עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך – נופים וטבע – מאז ועד עתה, מודן, 2006.

שמר אריאלי, 2014, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו. מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת ב' עמ' 4-50.

דפנה לנגוט, יובל גדות, עודד ליפשיץ, 2014, "פרי עץ הדר": ראשית גידולו של האתרוג בארץ ישראל ושלבי חדירתו למסורת ולתרבות היהודית. בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו, מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת א' עמ' 38-55.

מאמר על נחמה פוחצ'בסקי מאת נכדתה

גלית סליקטר מקריאה את הסיפור "תחת האתרוג"

משלי בעלי חיים מבוססים על שני עקרונות יסודיים וחופפים: א’ – שימוש בתדמיות ידועות של בעלי החיים (סטריאוטיפים: החמור עקשן, השועל ערמומי, הינשוף חכם, הזאב רע, השה תמים וכד’). ב’ – האנשה. וכמובן אלו אלגוריות עם מוסר השכל.

כולנו מכירים את המשל על הנמלה הטורחת במשך כל הקיץ לאגור מזון, בניגוד לחרק חסר הדאגות המנגן ומתהולל. עד שמגיע החורף והאומלל פונה בצר לו אל הנמלה בבקשת תמיכה וסעד, אך זו משיבה את פניו ריקם. הנמלה זכתה לתדמית חיובית כבר בזמן העתיק. ראו את הפרופיל שלה במשלי : משלי ו’, ו’: לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל;  רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. משלי ל’, כ”ה:  הַנְּמָלִים, עַם לֹא-עָז;  וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם. הנמלה היא יצור צנוע ועמלני, נתין חרוץ וצייתן בשירות הממלכה. לעומתה מציב המשל חרק  עצל החי את הרגע ואינו דואג לעתידו.  כיצד אנו יודעים שהוא חסר אחריות וקל דעת? – זה ברור. הוא שר, מנגן ורוקד – הוא אמן ! וכדרכם של אמנים הוא בודאי מצפה לאיזו קצבה או מלגה, אולי אפילו לפרס.

אם כן מיהו החרק הזה? אנו כבר יודעים שתנאי הסף להשתתפות במשל זה מחייבים יכולת השמעת קולות, וכך משתלבת הביולוגיה, וביתר דיוק האנטומולוגיה (מדע חקר החרקים) עם הספרות. כאשר התחקיתי אחר כותבי המשלים לדורותיהם – איזופוס, לפונטיין, קרילוב ויותר מכך אחר המתרגמים השונים לעברית, מצאתי לא רק אי-סדר מרתק, אלא גם בורות והתעלמות מחוקי הטבע. מאחר ואני מחבב את עולמם של החרקים וגם את עולם הספרות, שמחתי לנסות ולהשיב את הסדר על כנו, תוך צלילה למעמקי הספרים הישנים, תרופה בדוקה להסחת הדעת בימים טרופים אלה, אך גם להרחבת הדעת.

נתחיל באזכור קצר של שושלת כותבי המשלים.

א. ראש וראשון לממשילי המשלים הוא איזופוס (או איסופוס), עבד ומספר סיפורים שחי ביוון העתיקה (620 לפנה”ס – 562 לפה”ס). איזופוס הומת על ידי כוהני דלפי לאחר שעלב באורקל. רק לאחר כ- 300 שנים בהן נמסרו המשלים בעל-פה, ולכן היו קצרים וענייניים בסגנון עממי, הופיעו תרגומים שונים של מאות המשלים, ומאז התפתחו המשלים בסגנונות גבוהים יותר על ידי משוררים, סופרים וחרזנים, והם התפשטו בעולם כולו. כשלושים ממשלי איזופוס נזכרים במדרש ובתלמוד ובמקורות יהודיים נוספים.

ב. ז’אן דה לה פונטן הצרפתי (1621 – 1695). גדל ברווחה כלכלית במשפחה מכובדת והיה סמוך על שולחנותיהן של בנות אצולה. כתב שני אוספי משלים, כל אחד בן ששה ספרים. משליו באוסף הראשון (בשנת 1668) הועתקו ממשלי איזופוס, והושפעו גם מכתביהם של הורציוס, בוקאצ’ו ומשוררים איטלקיים ידועים, ורק באוסף השני התגלה כישרונו העצמי הגדול.

ג. איוואן אנדרייביץ’ קרילוב (1769 – 1844). משורר, מחזאי וממשיל משלים רוסי. החל את דרכו בתרגום המשלים של איזופוס ולה פונטן, אך המשיך בכתיבת משלים ואגדות עם משל עצמו וזכה לתהילה.

וכעת נסטה לרגע קט מכותבי משלים ואגדות אודות חרקים שלא ראו מעולם, אל ז’אן-אנרי פאבר (Jean-Henri Casimir Fabre) שהקדיש את כל חייו להסתכלות על חיי החרקים. פאבר נולד ב-1823 בסן-ליאון, עיירה קטנה בדרום צרפת, למשפחה ענייה, ורכש את כל הידע שלו כאוטודידאקט. הוא עבד כמורה לכימיה ופיסיקה בקורסיקה ובאביניון. בהיותו בן 55 פרש מעבודתו, רכש חלקת אדמת בור בפרובאנס והתמסר לתחביבו חקר עולם החרקים. הוא החל לפרסם את תגליותיו שבזכותן הוא נחשב לאבי מדע האנטומולוגיה המודרנית. פאבר תיאר את ממצאיו בצורה סיפורית פיוטית כובשת לב ולא בנוסח מדעי יבשושי, ואף חטא באנתרופומורפיזם (האנשה). דרווין הכתיר אותו בתואר “המסתכל למופת” ובשל כישרונו הספרותי כינהו גם “הומרוס של החרקים”. הוא סיכם את תצפיותיו בעשרה כרכים שהחזיקו כ-4000 עמודים, בשם “זכרונות אנטומולוגיים“.

בשנת 1945 עיבד פסח אוירבך כמה פרקים מכתביו של פאבר והתאימם לבני הנוער בספר “מעולם החרקים” (עם עובד, סדרת שחרות). פרקים נבחרים נוספים, אודות חרקים המצויים בארץ ישראל תורגמו מצרפתית ע”י חיים בן-עמרם ופורסמו בספר “זכרונות אנטומולוגיים” (עם עובד, 1955), שגם הוא נמצא בספרייתי.

סיפורנו מתחיל כאשר הגעתי לפרק בספרו של אוירבך “מעולם החרקים” הנקרא “הצלצל והנמלה“. הפרק מתאר את תצפיותיו של פאבר על הציקדות, אך להפתעתי מכריז מייד בפתיחה כי הציקדה (לה המתרגם לעברית קורא צלצל) היא החרק עליו מספר לה פונטיין במשל “הצלצל והנמלה”, כלומר הציקדה והנמלה.

אנחנו גדלנו על המשל הזה בכיכובם של החרגול או החגב או הצרצר, והנה מגיחה לה מן הקרקע הציקדה ומכריזה שהיא הכוכבת האמיתית. אוירבך מצטט עבור הקורא הישראלי את המשל של לה פונטן בתרגומו של יהודה לייב גורדון (יל”ג), אך בתרגום זה שותפה של הנמלה הוא הילק, כלומר דרגת הזחל הצעיר של הארבה (ולכן הוא משמיט את שורות השיר הראשונות). כיצד הפכה הציקדה לארבה? אלו הם יצורים שונים בתכלית. כמה מבין הקוראים ודאי אומרים לעצמם כעת שזה ממש לא משנה להם, ציקדה, חרגול, מה כבר ההבדל? כולם ג’וקים. אבל עבור מי שמצוי בעולם החרקים זה נשמע כאילו בסיפור כפה אדומה את הסבתא בולעת ארנבת.

לציקדה ולפאבר עוד נחזור בהמשך, כדאי להגיע לסוף הרשומה…

נתחיל “לעשות סדר” בדברים:

ותחילה הערה כללית: בטרם נוסדו וועד הלשון והאקדמיה ללשון עברית, לא היו שמות עבריים (שמות גנריים) רשמיים ומוסכמים לצמחים ולבעלי החיים בארץ ישראל. כל סופר, חוקר או מורה לטבע נקב בשמות אחרים כאוות נפשו. המקור הנגיש והמועדף ביותר היה התנ”ך אך מלאי השמות שם מאוד מצומצם וגם לרוב לא ברורה זהות הצמח או בעל החיים על פי שמו התנ”כי. עד היום נטוש וויכוח מיהם למשל ברוש תדהר ותאשור, מיהי החבצלת או השושן משיר השירים. חוקרים רבים עדיין יושבים על המדוכה בנסיון לזהות את הצמחים ובעלי החיים בתנ”ך. אחד הבולטים שבהם הוא יהודה פליקס שפרסם בשנת 1954 את הספר הזה:

לאור זאת אפשר להבין את הכפילויות, השרירות והבלבול בשימוש בשמות מן המקורות. ולאור זאת – אוירבך מכנה את הציקדה בשם “צלצל“. מיהו הצלצל?  בספר דברים פרק כ”ח  בין שאר האסונות, הקללות והאיומים אשר יהיו מנת חלקו של העם אם לא ישמור את מצוותיו וחוקותיו של אלוהים, מופיעה גם הקללה הזו בפסוק מ”ב: כָּל-עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל. רש”י מפרש צלצל אחד ממיני הארבה. והכוונה – “יירש הצלצל – יעשנו הארבה רש (עני) מן הפרי”.  אולי בחר אוירבך בשם זה משום שכל מי ששומע את הקולות הרמים שמשמיעה הציקדה תצילנה שתי אוזניו?

ומהיכן נטלו סופרינו ומשוררינו את הילק? מן התנך כמובן: יואל פרק א פסוק ד: יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל. 

בשנת 1859 פרסם המשורר הצעיר, מן העיר הליטאית פוניבז’, יל”ג,  את הספר “משלי יהודה” ובו תרגומיו המחורזים למשלי לה פונטיין וקרילוב (שהם בעצם גרסאותיהם למשלי איזופוס).

הנה בשלמותו המשל אותו ציטט אוירבך בפרק על הציקדה מאת פאבר (מתוך כתבי יהודה ליב גורדון, דביר, 1959):  

הילק והנמלה יל”ג עָבַר קָצִיר כָּלָהּ קַיִץ, – הַיֶּלֶק טָמַן יָד בַּצַּלַּחַת, וַיְשׁוֹרֵר וַיְזַמֵּר וַיִּרְוֶה נַחַת וּלְפֹעַל בַּשָּׂדֶה לֹא הִטָּה שָׁכֶם וּפִתְאֹם רָאָה כִּי בָנָה חַיִץ כִּי טָח תָּפֵל עַל קִיר נֹפֵל! כִּי בָא הַסְּתָיו, הִגִּיעַ הַחֹרֶף, וּבְחֹרָיו אֵין טֶרֶף וּבְבֵיתוֹ לָחֶם. וַיֵּלֶךְ מַר בֵּיתָה הַנְּמָלָה הַמְּכִינָה בַּקַּיִץ מַאֲכָלָהּ. וַיְחַנֶּן קוֹלוֹ וַיֹּאמֶר הַיֶּלֶק: „הָבִי, אֲחוֹתִי, לִי נַחֲלָה וָחֵלֶק בִּמְגוּרַת הַדָּגָן אֲשֶׁר אָגָּרְתְּ; נַהֲלִינִי בַּלֶּחֶם מֵאֲשֶׁר צָבָרְתְּ עַד עֲבֹר הַסְּתָיו וִימֵי הַחשֶׁךְ, וּבְבוֹא הָאָבִיב עֵת נָעֵמָה אָז, חֵי נַפְשִׁי, לָךְ אֲשַׁלֵּמָה נִשְׁיֵךְ זֶה עִם מַרְבִּית וָנֶשֶׁךְ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף, נֶשֶׁךְ אֹכֶל ”. אוּלָם הַנְּמָלָה טוֹבַת-הַשֶּׂכֶל פִּי הַיֶּלֶק שָׁאָלָה: „הַגִּידָה לִי, אָחִי, אֵיפֹה הָיִיתָ בִּימֵי הַקַּיִץ? וּמֶה אָז עָשִׂיתָ? ” – בִּימֵי הַזָּמִיר, אָז הִתְעַנַּגְתִּי, כָּל הַיּוֹם שַׁרְתִּי, בַּדֶּשֶׁא שִׂחַקְתִּי, לֹא זָכַרְתִּי הַסְּתָיו וִימֵי הַחֹרֶף! – „אִם בַּקַּיִץ שַׁרְתָּ לֹא יָגַעְתָּ, בִּמְחוֹל הַמְּשַׂחֲקִים צֵא נָא עַתָּה! ” – עָנְתָה הַנְּמָלָה וַתֵּפֶן לוֹ עֹרֶף.

הילק מופיע גם בתרגומו של חנניה רייכמן למשלי קרילוב, בספרו “כל משלי קרילוב” משנת 1949 עם איוריו של נחום גוטמן.

כל הקיץ שר ורן
ילק דלג הרקדן
ופתאום פנה לו עורף
תור הגיל- ובא החורף.
נוי שדות נמחה ופג.
נגמרו ימי החג, כאשר כל עץ ושיח
גג ואוכל לו הבטיח
תור הקור והמצוקה
ממשמש ובא עם שלג
כבר לא שר יותר הילק,
כי הבטן הריקה-
ברינה לה אין כל חלק
בצרה כל כך גדולה
הוא זוחל אל הנמלה:
“רחמי עלי ותני  לי
חממי והאכילי
עד חזור ימי הזיו”
“ זה מוזר לי, דוד חביב
איך קפץ עלייך עוני?
העמלת , דוד, כמוני?
“ הוי ,בת חמד , מה עמך?
כלום היה לי פנאי לכך?
על דשאנו רך כצמר,
לא פסק משחק וזמר.
איך יכולתי לעבוד?”
 
“ ואם  כן הרי …”
– הרי אמרתי:
כל ימי הקיץ שרתי”.
שרת דוד? יפה מאד!
צא עתה אפוא לרקוד?”

ספר זה היה פופולארי מאוד, בייחוד כמתנת בר-מצווה כנהוג באותם ימים, ויצא לאור ב-26 מהדורות. במהדורה העשרים (הוצאת ברונפמן 1971) הפך לפתע הילק לחרגול. הנה תחילתו של המשל:

כָּל הַקַּיִץ שָׁר וָרָן
בְּשִׂמְחָה חַרְגּוֹל הָרַקְדָּן;
וּפִתְאֹם פָּנָה לוֹ עֹרֶף
תּוֹר־הַגִּיל — וּבָא הַחֹרֶף.
נוֹי־שָׂדוֹת נָגוֹז וָפָג.
נִגְמְרוּ יְמֵי־הֶחָג,
כַּאֲשֶׁר כָּל עֵץ וָשִׂיחַ
גַּג וָאֹכֶל לוֹ הִבְטִיחַ.  

והנה שתי דוגמאות מן הזמן האחרון לתרגומים חדשים של משל זה, מתוך רשימתו של רונן סוניס במדור ספרים של עיתון הארץ (1.2.23). תחילה תרגומה החינני של חגית בנזימן מתוך ספרה “איבן אנדייביץ’ קרילוב, כל המשלים” (כרמל, 2015). בנזימן בחרה ללהק את החגב במשל זה

החגב והנמלה / איוון קרילוב

תירגמה חגית בנזימן

הִסְתַּכְּלוּ נָא בֶּחָגָב
לֹא חָדֵל מִדִּלּוּגָיו.
כָּל הַקַּיִץ מְקַפֵּץ
מְנַתֵּר מֵעֵץ לָעֵץ,
לֹא מֻטְרָד וְלֹא לָחוּץ,
בַּיִת לוֹ כְּלָל לֹא נָחוּץ,
בַּלֵּילוֹת יָשֵׁן בַּחוּץ,
לַעֲבֹד אֵינוֹ מֻכְרָח,
הֶעָלִים נוֹתְנִים לוֹ סְכָךְ. הוּא אֵינוֹ מַרְגִּישׁ רָעָב
בָּאָבִיב וּבַשָּׁרָב,
בַּשָּׂדוֹת, בֵּין דִּלּוּגָיו,
הוּא מוֹצֵא לוֹ אֹכֶל רַב…
הוּא חוֹגֵג וּמִתְעַנֵּג
לֹא עוֹבֵד וְלֹא דּוֹאֵג… אַךְ בֵּינְתַיִם בָּא הַקֹּר
אֶת הַקַּיִץ מִי יִזְכֹּר.
הִסְתַּכְּלוּ נָא בֶּחָגָב —
הַמַּזָּל הִפְנָה לוֹ גַּב. כְּבָר אֵינֶנּוּ מִתְעַנֵּג
וְאֵינֶנּוּ מְדַלֵּג
כָּל הַיּוֹם הוּא רַק דּוֹאֵג…
בַּשָּׂדוֹת כְּבָר אֵין פְּרָחִים,
הָעֵצִים כֻּלָּם קֵרְחִים. מְחַפֵּשׂ מְקוֹם מִסְתּוֹר
שֶׁיָּגֵן מִפְּנֵי הַקֹּר.
כְּבָר אֵינֶנּוּ מְרֻצֶּה,
שׁוּם מָזוֹן אֵינוֹ מוֹצֵא. מִתְחַנֵּן הוּא לַנְּמָלָה
שֶׁתִּתֵּן לוֹ מִשֶּׁלָּהּ,
הִיא הִצְלִיחָה לֶאֱגֹר
אֹכֶל רַב לִימֵי הַקֹּר
אַךְ אֵינֶנָּה מוּכָנָה
שֶׁיִּחְיֶה עַל חֶשְׁבּוֹנָהּ. “לֹא אֶתֵּן — הִיא לוֹ אוֹמֶרֶת —
לְעַצְמִי אֲנִי שׁוֹמֶרֶת.
וְאַתָּה הֲרֵי נִתַּרְתָּ
עַל בִּלּוּי כְּלָל לֹא וִתַּרְתָּ
אָז תַּמְשִׁיךְ עִם הַשִּׂמְחָה
וְתִדְאַג לְעַצְמְךָ”. קַר לוֹ, רַע לוֹ, הוּא רָעֵב
מֵהַקֹּר גּוּפוֹ כּוֹאֵב,
מְכֻנָּס בְּתוֹךְ עַצְמוֹ,
אִישׁ לֹא בָּא לְנַחֲמוֹ. הִסְתַּכְּלוּ נָא בֶּחָגָב
עוֹלָמוֹ מַמָּשׁ חָרַב.  

והנה תרגומו של רונן סוניס אשר בחר דווקא בצרצרית. הערה: אני מניח שסוניס כותב “צְרָצָרִית” ומתכוון לצרצר ממין נקבה, אך אבוי – גברת צרצרית אינה מסוגלת כלל להשמיע קולות ובודאי לא לשיר. כבשאר החגבאים (חגבים, חרגולים, צרצרים) רק הזכרים משמיעים קול.  טעות נוספת: צרצר כותבים בחיריק מתחת לצ’ (צירצר בכתיב מלא)

הצרצרית והנמלה / איוון קרילוב

תירגם רונן סוניס

כָּל הַקַּיִץ הַשּׁוֹפֵעַ
שָׁרָה צְרָצָרִית קַלָּה,
וּפִתְאוֹם חָשְׁכוּ עֵינֶיהָ —
חֹרֶף מְנַשֵּׁב מוּלָהּ. הַשָּׂדֶה כֻּלּוֹ הִקְרִיחַ,
כִּי כְּבָר תַּמָּה הָעוֹנָה
בָּהּ הִצִּיעַ לָהּ כָּל שִׂיחַ
גַּג וַאֲרוּחָה דְּשֵׁנָה, וְהִגִּיעַ יוֹם קוֹדֵר
שֶׁל רָעָב וְקֹר חוֹדֵר;
הִשְׁתַּתְּקָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת:
אֵיךְ תַּצְלִיחַ לְזַמֵּר
כְּשֶׁהַבֶּטֶן מְקַרְקֶרֶת? נִבְהֲלָה הָאֻמְלָלָה
וְזָחֲלָה לַנְּמָלָה: “אָנָּא אַל תַּפְנִי לִי עֹרֶף!
חַמְּמִי אוֹתִי בַּחֹרֶף,
תְּנִי לִי לֶאֱגֹר כּוֹחוֹת
וְטַפְּלִי בִּי כְּאָחוֹת!” אַךְ הַנְּמָלָה שׁוֹאֶלֶת:
“הִתְבַּטַּלְתְּ לְלֹא תּוֹעֶלֶת
כָּל הַקַּיִץ, אֲחוֹתִי?
לָמָּה לֹא טָרַחְתָּ כְּמוֹתִי?” “אוֹי, לְמִי יֵשׁ פְּנַאי לִטְרֹחַ
שָׁם בָּאָחוּ הַזּוֹהֵר,
כְּשֶׁהַלֵּב רוֹצֶה לִשְׂמֹחַ
וְהָרֹאשׁ כְּבָר מִסְתַּחְרֵר?” “מֶה עָשִׂית?” — “רַק שַׁרְתִּי כָּכָה
בְּלִי מָנוֹחַ, עוֹד וָעוֹד”.
“שַׁרְתְּ לָךְ כָּכָה? מָה אַתְּ שָׂחָה?!
אָז עַכְשָׁו לְכִי לִרְקֹד”.  

פגשנו את הילק, החרגול, החגב והצרצר, לו קרא ביאליק משורר הדלות, אך לא את הציקדה, שעל פי פאבר היא זו האמורה להיות מלוהקת במשל זה, לצד הנמלה. לפיכך הגיעה העת לבצע הנדוס לאחור  (reverse engineering)  כלומר לחזור למקור, משלי איזופוס, ולבדוק על איזה חרק מזמר המשיל איזופוס את משלו. מאחר ואיני שולט ביוונית עתיקה, בא לעזרתי שלמה שפאן, אשר תרגם לעברית את משלי איזופוס. (“משלי איזופוס“, מוסד ביאליק, 1960, ציורים בצלאל שץ). הספר מצוי ברשת (כותר, וגם בפרוייקט בן יהודה).

מסתבר שעל בסיס אותו רעיון המשיל איזופוס שני משלים.

קעד: הציקדה והנמלים     בִּימוֹת הַחֹרֶף נִתְרַטְּבוּ גַרְגְּרֵי-הַבָּר וְהַנְּמָלִים טָרְחוּ וְיִבְּשׁוּ אוֹתָם. צִיקָדָה אַחַת שֶׁהָיְתָה רְעֵבָה בִּקְּשָׁה מֵהֶן דְּבַר-אֹכֶל. אָמְרוּ לָהּ הַנְּמָלִים: ‘מִשּׁוּם-מָה לֹא צָבַרְתְּ גַּם אַתְּ מְזוֹנוֹת בִּימוֹת הַקַּיִץ?’ עָנְתָה לָהֶן: ‘לֹא הִתְבַּטַּלְתִּי, אֶלָּא שַׁרְתִּי שִׁירִים עֲרֵבִים’. צָחֲקוּ הַנְּמָלִים וְאָמְרוּ: ‘אִם שַׁרְתְּ בַּקַּיִץ, צְאִי בַחֹרֶף בִּמְחוֹלוֹת!’ ＊ הַמָּשָׁל מְלַמֵּד, שֶׁאֵין לִנְהֹג זִלְזוּל בְּשׁוּם עִנְיָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָבוֹא לִכְלַל יִסּוּרִים וְסַכָּנוֹת.  

קכו: הנמלה וחיפושית-הזבל     בְּעוֹנַת הַקַּיִץ הָיְתָה הַנְּמָלָה מְהַלֶּכֶת בַּשָּׂדוֹת וּמְאַסֶּפֶת גַּרְגְּרֵי חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְאוֹגֶרֶת אוֹתָם לִהְיוֹת לָהּ לְמַאֲכָל בִּימוֹת הַחֹרֶף. חִפּוּשִׁית אַחַת רָאֲתָה אוֹתָהּ וְתָמְהָה עַל חֲרִיצוּתָהּ, שֶׁהִיא טוֹרַחַת וּמִתְיַגַּעַת בְּשָׁעָה שֶׁכָּל שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת פּוֹרְקוֹת עֹל-עָמָל מֵעֲלֵיהֶן וּמְבַלּוֹת יְמֵיהֶן בַּנְּעִימִים. אוֹתָהּ שָׁעָה הֶחֱרִישָׁה הַנְּמָלָה, אוּלָם לְאַחַר זְמַן, כְּשֶׁבָּא הַחֹרֶף וְהַזֶּבֶל נִסְחַף כֻּלּוֹ בַּגֶּשֶׁם, בָּאָה הַחִפּוּשִׁית, וְהִיא רְעֵבָה, אֶל הַנְּמָלָה וּבִקְּשָׁה מִמֶּנָּה רְשׁוּת לָקַחַת חֵלֶק בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. אָמְרָה לָהּ הַנְּמָלָה: ‘חִפּוּשִׁית, חִפּוּשִׁית, אִלּוּ הָיִית עֲמֵלָה, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי הִתְיַגַּעְתִּי וְאַתְּ הוֹכַחַתְּ אוֹתִי עַל פָּנַי, לֹא הָיִית חֲסֵרָה עַתָּה מְזוֹנוֹת לְמִחְיָתֵךְ.’ ＊ כֵּן הַדָּבָר בְּכָל אֵלֶּה שֶׁבִּימֵי הַשֶּׁפַע אֵינָם רוֹאִים אֶת הַנּוֹלָד, וּבְתַהְפּוּכוֹת הַזְּמַן הֵם נִפְגָּעִים וּמִתְיַסְּרִים בְּיִסּוּרִים קָשִׁים.  

ואכן, הפתעה!!! איזופוס כתב על הציקדה. וגם על חיפושית הזבל. מדוע אם כן התעלמו כל מתרגמי המשלים לעברית מן הציקדה ובחרו בחרקים אחרים?

לפני שאנסה להציע תשובה חלקית, ברצוני לבדוק על איזה חרק כתבו ממשיכיו של איזופוס – לה פונטן וקרילוב? אין לי גישה למקור הרוסי של קרילוב, אך באשר ללה פונטן – למזלי הופיע בשנת 2007 תרגומו של הסופר, המשורר ואיש הפרסום ראובן וימר למשלי לה פונטן “כל משלי לה-פונטין“, איורים גוסטב דורה. וימר הותיר בראש כל משל את הכותרת המקורית בצרפתית:  

הצרצרית והנמלה

LA CIGALE ET LA FOURMI

כָּל הַקַּיִץ הַצִּרְצָרִית
זִמְרְרָה בְּקוֹל.
עִם בּוֹא הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית
נוֹתְרָה בְּחֹסֶר כֹּל,
בְּלִי פֵּרוּר אֶחָד עָלוּב
שֶׁל תּוֹלַעַת אוֹ שֶׁל זְבוּב. אֶל הַנְּמָלָה הַשְּׁכֵנָה
נִזְעֲקָה בְּרַעֲבוֹנָהּ:
תְּנִי גַּרְגִּירִים בְּהַקָּפָה…
בָּאָבִיב, בְּתֹם תְּקוּפָה,
אֲשַׁלֵּם כָּל הַקֻּפָּה –
כָּל גַּרְגִּיר מִן הַקָּצִיר,
גַּם הַקֶּרֶן גַּם רִבִּית!
נִשְׁבְּעָה הַצִּרְצָרִית. הַנְּמָלָה אֵינָהּ בֵּין הַמַּלְווֹת,
לָהּ זוֹ הַפְּחוּתָה בַּמִּגְרָעוֹת…
– וּמָה עָשִׂית בִּימוֹת הַחֹם?
אֶת הַלּוֹוָה תִּשְׁאַל בְּתֹם.
– בִּרְשׁוּתֵךְ, לְכָל פּוֹעֵל יוֹמָם וָלֵיל
הִנְעַמְתִּי בְּשִׁירֵי הַלֵּל.
– שַׁרְתְּ? בֶּאֱמֶת כָּל הַכָּבוֹד,
אָז עַכְשָׁו – לְכִי לִרְקֹד!  

הכותרת בצרפתית אומרת “הציקדה והנמלה” (CIGALE – ציקדה), וימר תרגם זאת כצרצרית ונמלה. ההערה לעיל בנושא צרצרית ממין נקבה בתרגום של סוניס תקפה גם כאן. לפחות במקרה זה הניקוד נכון משום שהזכר נקרא צִרצר  (צ’ בחיריק, כתיב מלא – צירצר ולכן בת זוגו השתקנית היא צִרצרית).

כאמור, התנ”ך היה המקור הראשוני של מידע לשוני ואנטומולוגי עבור סופרינו ומשוררינו. כל החרקים המזמרים מסדרת החגבאים (ORTHOPTERA) מקובצים יחדיו בכמה פסוקים המעניקים להם חותמת כשרות ומתירים את אכילתם, ואולי בשל כך בחרו המתרגמים העבריים ללהק חרקים אלה במשל הנמלה. הציקדה אינה מופיעה בתנ”ך ולפיכך בחירתו המאולצת של אוירבך בשם “צלצל”. ויקרא י”א, כ כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.  כא אַךְ אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע  אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ.  כב אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.  כג וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.  

המידע הזה מעניין מאוד משום שהוא כמובן שגוי ביסודו. אבותינו אסרו על אכילת חרקים בעלי 4 רגליים, למרות שאין בעולמנו חיה כזו (לכל החרקים 6 רגליים). את רגלי הניתור האחוריות של החגבאים לא החשיבו כרגליים, אך בזכותן הפכו חרקים אלו לכשרים. הסבר מפורט יותר בסוגייה זו ובזיהוי חרקים אלו תוכלו למצוא ב”נושנות” ברשומה 110 על אנשים וחרוקים בה מראיין דן בן אמוץ את יעקב פלמוני. יעקב פלמוני, מקיבוץ דגניה א’, מייסד מוזיאון הטבע ע”ש א.ד. גורדון, הוא הז’אן אנרי פאבר הישראלי. איש אשכולות אוטודידאקט ואנטומולוג בעל שם עולמי.

וכעת, לסיום, נשוב לציקדה הנשכחת ולפאבר שיצא להגן בנחרצות על שמה הטוב. מדוע בחר איזופוס דווקא בציקדה? בראש וראשונה בשל הקולות הרמים שהיא משמיעה. בארצנו הציקדות הגדולות המזמרות אינן כה נפוצות, אך מי שהיה ביוון ובאייה בימי הקיץ ודאי שמע אותה כהוגן. שמעון בודנהיימר, בספרו “החי בארצות המקרא” (מוסד ביאליק 1949) כותב על תדמיתה של הציקדה בעיני היוונים הקדמונים: “ציקאדות מורות על בני-אדם אוהבי נגינה שהם גם פטפטנים, הולכי-בטל וריקנים, מפני שגם הציקאדות אין להן כלום מלבד קולן הנעים, וכשם שהן עצמן אינן אוכלות, כן תבשרנה לחולה צמאון קטלני ומוות בלתי נמנע”. אולם הבחירה בציקדה היא טעות חמורה ושטות גמורה. ראשית, הציקדה איננה פעילה בימות החורף, אז מצוי הזחל מתחת לפני הקרקע. לאחר בקיעתו מן הביצה, מתחפר הזחל בקרקע ושם הוא עובר כמה נשלים במשך כמה שנים. כאשר הוא מגיע לדרגת בוגר, הוא מגיח בקיץ החם מן הקרקע (מין אחד עושה זאת לאחר 17 שנים), מתנשל בפעם האחרונה והבוגר ניזון ממוהל צמח או עץ בעזרת החדק שהוא מחדיר לתוכו. ושנית, הציקדה אינה זקוקה לחסדי הנמלים אלא להיפך. הנמלים ניזונות מעודפי הסוכר (טל דבש) שמפרישה הציקדה מגופה, ולשם כך מיני נמלים מסויימים אף שומרים ומטפחים את הציקדות. דוגמה יפה לכך היא יחסי הגומלין בין הציקדה גבנונית האשל והנמלה האורגת. צילמתי את התמונות הבאות בשמורת עינות צוקים (עין פשחה). הנמלה האורגת מקימה “רפתות” בעזרת קוריה, בהן היא שומרת על הציקדות ומגינה עליהן מטורפים.

ניתן לז’אן אנרי פאבר להציג בעצמו את כתב ההגנה שלו על הציקדה, מתוך הספר עולם החרקים המוזכר לעיל, וניהנה גם מן העברית הארכאית-מקראית של פסח אוירבך. זכרו שלציקדה הוא קורא צלצל ושימו לב לשם התלמודי של הצרצר – צרצוּר.

דבר העורך: כאן מסתיים המסע בו החזרנו לציקדה את כבודה האבוד. לא הלאיתי אותכם באורחות חייהם של החגב, החרגול והצרצר וההבדלים ביניהם, אך כל המתעניין ימצא חומר רב באתרי הרשת. אפשר לספר עוד המון על גלגולי המשל הזה וכיצד במהלך הדורות הוטחה ביקורת גם על הנמלה הקמצנית בעוד שעלתה קרנם של האמנים, אך די לנו בכך.

ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי משנת 1980, הוא אחד המשוררים האהובים עלי ביותר. בשיריו הוא מתאר בשפה השואבת מן המקורות היהודיים את הטבע והנוף הסובבים את קיבוץ בארי. בנוף ובשדות אלה עבדתי כאגרונום, גם עם אנשי בארי, החל משנת 1979. בעקבות האירועים המחרידים בקיבוץ בארי בימים האחרונים, חזרתי לשיריו של ישראל נטע, בשניים מספרי השירה שפרסם, שניהם בהוצאת כרמל: “צפון-דרום-מערב” (2006), “השיר על הארץ” (2011). על הספר הראשון הוענק לו פרס יהודה עמיחי לשירה.

שיריו של נטע פסטורליים וליריים, שירי טבע ואהבה, אהבה לנוף בו הוא חי ולבת זוגתו. שוב ושוב חוזרים אותם מוטיבים – שדות החיטה, הקומביין, אקליפטוס, ציפורים, חילופי העונות, מחזור החיים, משפחה והורים. אך בינות לשירים אלו שזורים גם שירים אפוקליפטיים, שירי מוות, בהם בתוך הנוף השליו מאיים הרוע הזומם מן המערב, מתוך הנוף הפסטורלי מבצבצים פתאום פריטים צבאיים. המציאות העכשווית הופכת שירים אלו לנבואה אכזרית שהגשימה את עצמה.

אציג כמה שירים מתוך שני הספרים שהזכרתי לעיל. השירים חסרי שם. מאחר ואנו באוקטובר, אתחיל בשיר אופייני, המתרחש באוקטובר, שיר ללא סימנים מדאיגים:

אך הנה, שיר שהוא פרוזה קצרה, רמז לעצמים שאינם משתלבים בנוף, “גופים זרים” המפרים את שלמות התמונה ואת שלוות הנפש

וכאן אף ביתר שאת, והשמש השוקעת במערב מזכירה בשר מדמם. מן המערב תפתח הרעה:

והנה כמה שירים בהם כבר שולט המוות, שבימים אלו מקבלים משמעות מצמררת: השיר הראשון הוא מחווה לשירו של חיים גורי שנכתב בעקבות נפילת הל”ה בגוש עציון. לא אוסיף דבר, אתן לשירים לדבר בעד עצמם.

בעקבות שאלות שאני מקבל – כאמור – השירים נכתבו בשנים 2006 ו- 2011. בשלב זה (13.10.23) לא ידוע לי מה עלה בגורלו של ישראל נטע ולא הצלחתי לקבל מידע מן הניצולים חברי בארי, שאף הם שרויים בחוסר ידיעה.

בעקבות אסון 7 באוקטובר.

אחרי הטקסט שלי, קראו את שירו של אלתרמן “לאן נוליך את החרפה”, אך תחילה הבית הראשון מתוך השיר “קולות חרישים” מאת המשורר זרבבל גלעד (1912 – 1988). השיר נכתב בשנת 1942. מתוך ספר השירים “נגונים בסער” (הקבוץ המאוחד 1946).

השפה היא ישות דינמית, המשתנה ללא הרף, מגיבה לכל מצב כסיסמוגרף רגיש, ומייצרת אווירה ותודעה. כל אירוע יוצר שפה משלו ומעשיר את שפתנו במילים חדשות, או טוען מילים קיימות במשמעות חדשה. כך מלחמת ההתשה הביאה לעולמנו את המלה הסלמה (אסקלציה) שתפקידה להחליף את המשפט “המצב היום גרוע מאתמול, ומחר יהיה עוד יותר גרוע”

מגפת הקורונה יצרה שפה חדשה, ממש פנדמיה  של מלים. מלים זנוחות כמו מתווה החלו להישמע עד לזרא. מלים מוזרות כמו לתכלל  צצו מאי-שם והשתלטו על השיח. ביטויים ציוריים כמו  אסטרטגיית יציאה, קטיעת שרשרות הדבקה מרחפים באוויר ומתפשטים כמו  הדבקה טיפתית. מי פילל שמקלון צנום יהפוך לכוכב-על בשם מטוש וכולנו נעשה למכורים לריאגנטים? צמד המילים שהיה המפחיד ביותר – מורדם ומונשם, שאחריו הזדנב הביטוי מחלות רקע. הביטוי מעורר הסלידה ביותר, שנולד בימי הקורונה וממשיך ללוות אותנו גם בימים אלה – הצהרת ראש הממשלה.

אינתיפאדת הבודדים  הזניקה את הפועל לנטרל שמשמעותו העמומה משתרעת בין לעצור ולאזוק את המפגע, לבין לרוקן מחסנית אל תוך בטנו, גם אם הוא רק מנופף במספריים.

הכתבים הצבאיים והפליליים מאמצים ביטויים בעגה שהם שומעים ממי שהם מסקרים, והמרואיינים אומרים:  חתרנו למגע, פעילות פחעית,  להסליק,  מידעים,  אמל”ח, שוחרר בתנאים, לתעדף. אנשי הביטחון כבר לא יוצאים מן הרכב, הם פורקים:  “פרקתי מהרכב, חתרתי למגע ונטרלתי אותו”  אומר איש הביטחון בראיון בטלוויזיה, ומשם זולגות המילים אל השפה המדוברת ברחוב, ברדיו ובכל הערוצים. המלים שליח או בא כח בוטלו ובמקומן יש לומר פרוקסי. המילים המכובסות מנסות ללא הצלחה להסתיר את הכוונה האמיתית, לרכך ולערפל את המסר ואת קריאת המציאות. ויש מי שמכוון זאת ומנצל זאת. כך למשל המלה שקמה לתחייה תמרון (שם מיושן לתרגיל צבאי) החליפה לאחרונה את צמד המילים המפחיד כניסה קרקעית. כאשר אני שומע את הביטוי “צ.ה.ל מתמרן”, אני רואה בעיני רוחי חיילים צועדים בשלשות ומבצעים תרגילי סדר על מגרש המסדרים בטקס הדלקת המשואות. הביטוי המשונה עוטף עזה התכווץ וכעת די לומר העוטף, לאחר שהניסיון להחדיר את הביטוי עוטף ישראל נחל כשלון. הביטוי ישובי העוטף משתייך לחבורה מכובדת ומאוימת – ישובי קו העימות, ישובי קו התפר, ישובים צמודי גדר. פעם כל אלו נקראו בכינוי הנוסטלגי ישובי ספָר. אולם כל אלו הם בעצם רמייה עצמית, משום שככל שגדל טווח הטילים והרקטות של שכנינו, הולך ומתרחב גם אזור העימות, וכל ארצנו היא אזור ספר. אם וכאשר ימטיר עלינו חיזבאללה את טיליו הכבדים, לאן יפונו תושבי תל אביב? היכן יימצאו אז מרחבים מוגנים? אולם להגדרות אלו משמעות כלכלית כבדת משקל – הן נועדו לתחום, בדיוק של מטר, את האזורים שתושביהם זכאים לפיצוי כספי ולמימון פינויים בעת משבר.

ישנם ביטויים שנועדו להעצים ולהאדיר, כמו למשל בלוני טרור או ראש מערך. ולעומתם ביטויים שמטרתם להקטין ולהמעיט בחשיבות, בראשם הכינוי סבב לעימות צבאי קצר, עימות שבו נהרגים ונפצעים אנשים בשני הצדדים ובתים נהרסים, אך “סבב” נשמע משהו בלתי נמנע שבא וחולף באופן מחזורי, כמו עונות השנה. כמו רעד קל בכנף, כמו ריקוד שכזה, עוד סיבוב ועוד סחרור וזה נגמר, אך יחזור במהרה. נסתובבה עוד ועוד עד אשר נפסיק לרקוד. וכמה נחמדות יש בביטוי נוהל הקש בגג. גם המלה המאוסה יחד נשמעת כעת מזויפת ומאולצת ומסתירה תחתיה זרמי מעמקים המבעבעים ומצפים לפרוץ ולשטוף את הכול.

אסון 7 באוקטובר הבלתי נתפס הביא בעקבותיו גל חדש של מילים וביטויים הנשמעים ללא הרף מכל עבר וכל גל פתוח. בעצב רב ניסיתי לרכז כמה מילות מפתח השגורות בפי כל בימים קשים אלו. מילים איומות כמו משפחות החטופים, טבח, הודעה נמסרה למשפחה. ביטויים תמימים נטענו במשמעות חדשה שכבר תלווה אותם תמיד. כך למשל הביטוי “זאת לא העת” כבר לא יוכל לעולם להשתחרר מן הכוונה הפוליטית הנכלולית שדבקה בו. ואני חושב על מדרג האימה והאומללות הגלומות במילים הללו: נרצחים, נעדרים, חטופים, מפונים.

הנה עוד כמה מילים וביטויים המלווים אותנו בימים קשים אלה:

היום שאחרי  – יש המייחלים לו ויש היראים מפניו ועושים הכל למנוע את בואו. הוא יגיע רק לאחר שתהיה לנו תמונת ניצחון.

עצימוּת – לחימה בעצימות גבוהה/נמוכה. מדוע לא עוצמה? למה עצימות?

זאת לא העת – אחותה החורגת של עדיין לא הבשילו התנאים

עסקה לשחרור חטופים – להתחלחל מן העובדה שמקור הביטוי עסקה בעולם העסקי, סחר-מכר.

הומניטארי – מסדרון הומניטארי, משבר הומניטארי, אסון הומניטארי.

פיר – פירי המנהרות, שערי הגיהינום, מלכודות מוות. אחים להם לרוע – בורות שיגור.

החברה האזרחית – כינוי כולל לאנשים פרטיים וקבוצות שפועלים בהתנדבות היכן שהממשלה מגלה אזלת יד, אדישות והפקרה.

ראש מערך – כינוי לאנשי חמאס שחוסלו ומנהיגינו רוצים שנדע עד כמה היו בכירים: ראשי המערך הימי, האווירי, הנ”ט, התצפיות, המודיעין וכד’

לזכות – הבית מזוכה, או זכאי – ביטוי מוזר בהקשר זה, שמשמעו אין בבית זה מחבלים או מטענים.

קונספציה – עוד משהו שקרס.

כתת כוננות

מגן אנושי

יחד ננצח – ביטוי המסיים כמס שפתיים כל פרסומת בטלוויזיה וברדיו, לאחר שניסו לשכנע אותנו לקנות משהו שאנחנו לא צריכים.

והנה שירו של נתן אלתרמן (ממנו הסרתי בית אחד) “לאן נוליך את החרפה”. מתוך ספר השירים “שמחת עניים” (1941), משיאי יצירתו של אלתרמן.

אנחנו על המפה – הייתי אמור לעטוף את הציטוט לעיל בגרשיים אולם הציטוט המקורי של טל ברודי היה: “אנחנו במפה”, עברית של עולה חדש וותיק.

המפות נוטלות את חיינו הרב ממדיים  והופכות אותם לשרטוט דו-ממדי שטוח. תהליך של הפשטה ושיטוח, צמצום והדמיה. כדור הארץ  נפרש והופך בהיטל מרקטור למלבן שטוח. זהו אילוץ הנובע מן הצורך להדפיס את המפות ולהכניסן לספרים לאטלסים, למסך הטלפון הסלולארי. ברשותי אוסף נאה של מפות ארץ ישראל ישנות, וגם מפות שפרסמה מחלקת ההיסטוריה של צ.ה.ל, מפות מפרסומי המנדט הבריטי ומספרים ישנים, אך המפות גדולות והפורמאט של בלוג זה ומגבלת גודל הקבצים אינם מאפשרים לי להעלותן כאן, ולכן אסתפק לצערי במפות קטנות שקל לסרוק.

בהקדמה לספרו של א.י. ברור “הנגב הערבה והר-אדום” (1947) כותב ברור “גיאוגרפיה מרבה להמחיש את תיאוריה בציורים וצילומים, כי גיאוגרפיה נקנית יותר בראיה מאשר בקריאה ושמיעה.” ואכן בהתבוננות במפה אפשר לקלוט מידע רב כהרף עין. מפה טופוגרפית, מפה גיאולוגית, מפה מדינית, מפת כבישים, מפת שבילים, מפות מסלולי טיולים, מפות אקלים (מפה סינופטית), מפות תפוצת צמחים ובעלי חיים, מפת הכוכבים, מפה אסטרולוגית. מתי לאחרונה דפדפתם באטלס? 

להלן מפה סינופטית, מפת תפוצת הצומח במדבר יהודה ומפת תפוצת השבלולים במדבר יהודה.

מפה סינופטית. המקור – טבע וארץ פברואר 1967

מפת הצומח במדבר יהודה. מקור – טבע וארץ מרס-אפריל 1973

תפוצת שבלולים במדבר יהודה. צפונות סלעי ארצנו, משה אבנימלך, ספרית פועלים 1948

המפות מעידות על ההיסטוריה שלנו – מסעות בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים, חלוקת הארץ בין 12 השבטים, קווי גבול שזזים לאחר כל מלחמה –  מפת החלוקה, קו ירוק, קו סגול, קו כחול. עדות היסטורית שנשמרת עבור הדורות הבאים. כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים התגלע ויכוח היכן עבר הגבול באזור טאבה. מפות רשמיות הוצאו מארכיונים ברחבי העולם וקווי גבול נמדדו במילימטרים לכאן ולכאן. מפות ששרטטו נוסעים וחוקרים שהגיעו לכאן במאה התשע עשרה מספרות לנו היכן היו כאן כפרים שנחרבו, יערות שנגדעו, תרבויות שנכחדו. מראות היכן השתרעה ימת החולה לפני ייבושה, כיצד נראה ים המלח לפני שהחל להתייבש ולהתכווץ. היכן נקבע הגבול בין הבריטים לצרפתים בהסכם סיקס-פיקו. מפות יודעות לספר במבט אחד, ללא מילים, מה היה בעבר, מה היה לפני המלחמה, לפני אסון הטבע, לפני הפלישה, לפני הגירוש. אבל אם הן מנסות לספר מה יהיה – אל תאמינו.

מחבר האטלס הראשון של ארץ-ישראל (בלטינית) היה י. ציגלר בשנת 1532. הנה המפה של ים-המלח מתוך אטלס זה. ים המלח נקרא בשמו היווני-לטיני ים החימר Aspaltis (אספאלט בלשון המקרא חימר). ירושלים בלטינית Aelia (זוכרים את איליה קפיטולינה הרומית?), במפה מופיעים המקומות עין גדי, יריחו, מצדה צוער ומעלה עקרבים. כמו כן מופיעים שמות השבטים שהתנחלו באזור זה – בנימין, ראובן ובעבר הירדן גד.

הנה מפה שכלולה בפרסום של Federation of American Zionists משנת 1918, השנה בה נכבשה הארץ ע”י האנגלים, על הפוטנציאל החקלאי של פלשתינה. שימו לב לחותמת של ועד הצירים לא”י ולהיעדרם של גבולות מדיניים.

מקור: ארצות תבל, יצחק לבנון, אחיאסף 1956. מיליוני אנשים נהרגו, או נאלצו לנדוד למקום אחר כדי שהמפה תיראה כך.

מפת גבולות החלוקה ע”פ החלטת האו”ם כט נובמבר 1947

הספר “ארץ-ישראל – ספר ללמוד ידיעת-הארץ” (לשנת הלמוד השמינית בבתי הספר היסודיים) מאת ד”ר י. פאפוריש, יצא לאור בהוצאת י. צ’צ’יק בחודש מאי 1967. כחודש לאחר הדפסת הספר מטעם משרד החינוך והתרבות – המחלקה להנחלת הלשון ולהשכלה, איבדה מפת גבולות הארץ שלהלן את תוקפה. (במפה זו רצועת עזה היא עדיין חלק ממצרים).

מפות מציעות לנו מסלולי טיולים, מפנות אותנו למקומות יפים ומעניינים, צימרים ומסעדות. שביל ישראל, שביל ירושלים, שביל הגולן. יש מפות שהפכו לאייקון, שמודפסות על ספלים ועטיפות של מחברות כמו מפת קווי הרכבת התחתית של לונדון.

בבית הספר היסודי למדנו על מלחמת העצמאות. למדנו על המבצעים – מבצע נחשון, מבצע בן עמי, מבצע יפתח וכו’. סיפור כל מבצע לווה במפה ובה חיצים שתיארו את תנועת “כוחותינו” ותנועת “כוחות האוייב” באתר הקרב. התקדמות, איגוף, נסיגה, כיבוש, חיצים מפותלים, עבים או דקים בקו רציף או מקווקו, המון חיצים. בהיתי במפות ובחיצים האלה מבלי להבין שמאחורי שמות היישובים והחיצים מסתתרים סיפורי גבורה, חיים שנגדעו, אלמנות, יתמות, נכות, צער התבוסה, שמחת הניצחון.

מקור: קורות מלחמת העצמאות, נתנאל לורך, מסדה 1958

אחר כך בשיעורי גיאוגרפיה היתה “מפה אילמת“, מפה ללא צבעים וללא שמות מקומות ואנו היינו צריכים להשלים את החסר. בשיעורי גיאוגרפיה דפדפנו באטלס לבתי ספר יסודיים של משה ברוור – מפה מדינית, מפה פיסית. כל העולם נפרש לעינינו, כשנהיה גדולים נבקר בכמה מן המקומות האלה ונחזור הביתה עם שוקולד טובלרון. בשיעורי גדנ”ע ואחר כך בצבא למדנו לפענח מפה טופוגרפית עם קווי גובה ונ.צ (נקודות ציון). ואני ראיתי בעיני רוחי את משה רבנו ושרי האלפים מתכננים את המשך המסלול של בני ישראל במדבר סביב שולחן חול.

הנה כריכת המפה לידיעת המולדת לנער ולעם משנת תש”ו. המפה מסתיימת מעט דרומית לים המלח והנקודה הדרומית ביותר בה היא מצפה רביבים. מפאת גודלה איני יכול להראותה כאן. המהדורה הבאה של המפה נקראה: מפה לידיעת המולדת לתלמיד ולעולה.

לפני שהטלפון הסלולארי ואפליקציות הניווט פרצו לחיינו האנלוגיים, שכן לו לבטח בתא הכפפות של כל מכונית מדריך כרטא לכבישי ישראל. בעזרתו מצאנו את דרכנו (או לא) בכבישים בצמתים ובעיבורי הערים. היום מפות אלה הן פריט לאספנים. אבל השימוש בתוכנות הניווט מייצג ומגלם כמה שינויים מהותיים שעליהם אני מבקש להתעכב מעט.

• בעבר, כאשר השתמשנו במפות-דרכים התייחסנו למסלול כולו, מנקודת היציאה ועד נקודת היעד. הנסיעה ליעד לא מוכר חייבה תכנון מוקדם ובחירת מסלול, לרוב זה שנדמה לנו כקצר ביותר ביחידות של מרחק – קילומטרים. ראינו את התמונה כולה. כעת המסלול נבחר עבורנו ואנו רואים במהלך הנסיעה רק קטע קטן ממנו, על מסך הטלפון או מסך המדיה במכונית. וגם זה מיותר משום שמישהי שקולה בוקע מן המכשיר מצווה עלינו: “בעוד 300 מטרים צא בכיכר ביציאה השנייה ואז הצמד לימין”. ואנו מצייתים ללא עוררין ונצמדים.

• המרחק אל היעד איבד מחשיבותו. כעת קובע רק הזמן הדרוש להגיע לשם וכך נבחר המסלול עבורנו ומכריז על זמן ההגעה הצפוי.המרחק בין שני מקומות כבר אינו חשוב, מה שחשוב הוא באיזו מהירות נוכל להגיע ממקום אחד לשני. אנחנו מונים עכשיו שעות ודקות במקום קילומטרים. וזהו בדיוק הזמן לדבר על יחידות של מרחק וזמן בעולמנו וכיצד הן נקבעות, משום שעד כמה שזה נשמע מוזר, יחידות המרחק מוגדרות בימינו באמצעות יחידות של זמן.

מתוך ילקוט כבישים – כרטא ירושלים 1978

מתוך רצון להגדיר יחידות קבועות, מוחלטות, אובייקטיביות ובלתי משתנות של מרחק וזמן, הצמידו בני האדם את היחידות הסטנדרטיות האלה לתופעות אסטרונומיות, משום שחשבו שהן יציבות ותתקיימנה לעד. מושג הזמן ויחידות הזמן נקשרו לתנועות גרמי השמים. גם הצמחים ובעלי החיים מכוונים את השעון הביולוגי הפנימי שלהם על פי סיבוב כדור הארץ, כלומר אורך היום והלילה, מספר שעות האור והחושך ביממה במהלך השנה. וכך, אורכו של מטר אחד הוגדר באופן רשמי כחלק האחד חלקי עשרה מיליון של המרחק הנמתח על פני כדור הארץ בין קו-המשווה לקוטב הצפוני. אך עם התקדמות הטכנולוגיה ושכלול שיטות המדידה, התגלה שהתופעות האסטרונומיות נתונות לשינויים ויש צורך בהסתמכות על אורכי גל אטומיים ותדירויות של קרינה מאטומים ומולקולות. (עכשיו מגיע קטע קשה, מותר לדלג). החל מ-1967 הוגדרה השנייה כזמן שנמשכים  9.192.631.770 פרקי הקרינה, שמציינת את המעבר בין שתי רמות אטומיות בעלות פיצול מזערי, במצב הבסיסי של אטום צסיום 133. ומאז יום חמישי, 20 באוקטובר 1983, מטר אחד מוגדר כמרחק שעושה האור בריק (וואקום) במשך 1/299.792.458 של שנייה. זאת לאחר שבשנות השבעים של המאה העשרים הצליחו, לראשונה בתולדות האנושות, למדוד את מהירות האור בריק ולבטא זאת במטרים לשנייה. בהתבסס על כך מבוטאים המרחקים בין הפלנטות והגלאקסיות ביחידות של שנות אור. (שנת אור היא המרחק אותו עובר האור במשך שנה). כה מוזר שכדי למדוד את אורך המטר משתמשים בשעון ולא בסרגל.

מדריך כרטא לכבישי ישראל – מי שמיפה את כבישי הארץ היה עמנואל האוזמן (1923-2022), חלוץ הקרטוגרפיה הגיאוגרפית-היסטורית- ארכיאולוגית בישראל, מייסד בית ההוצאה לאור “כרטא ירושלים“. בשנת 1960 הגה את הרעיון למפות את כבישי ישראל ואתריה אך במקום כנהוג להדפיס  מפת נייר גדולה, מתקפלת, ריכז את כל המידע בספרון “מדריך כרטא לכבישי ישראל” שיצא לאור בשנת 1962. מדריכים דומים יצאו לאור מטעם חברות שונות, למשל חברות הדלק, לצרכי פרסום ושיווק, אך כולם התבססו על מדריכי כרטא. המדריך “ילקוט כבישים” אשר יצא לאור בחסות חברת “פז” בשנת 1978, אך למעשה זהו מדריך כרטא ירושלים, ליווה אותי כמה שנים בנסיעותי הרבות בכבישי הארץ, עד שהתיישן, אך עדיין שמור אצלי.

ברצוני להציג כמה מעמודיו, אשר מדגימים כיצד כל מפה וכל קובץ מפות מייצגים את רוח התקופה, את מה שנקרא “מצבנו הגיאופוליטי”, וגם כמובן את רמת מערכת הכבישים שלנו. זה היה העידן ללא נתיבי איילון, ללא מחלפים וללא כביש חוצה ישראל, ודי להזכיר את הפקק האינסופי בצומת גהה, אך אל דאגה – פקק זה עדיין חי וקיים במלוא אונו בנתיב מצפון לדרום גם כיום.

תחילה מפת תל אביב מתוך ילקוט כבישים 1978. האם הייתם מסוגלים לנווט את דרככם לכתובת מסוימת בעזרת מפה זו? שימו לב שנתיבי איילון עדיין לא קיימים.

מאותו מדריך, מפות הערים בית שמש ועזה זו לצד זו. המדריך מציין שבבית שמש 14,000 תושבים (1978). כיום מתגוררים בבית שמש 165,563 תושבים (1.11.2023). גידול פי 12. באשר לעיר עזה, המדריך נוקב במספר 120,000 תושבים. כמה תושבים חיו בעיר בתאריך 6.10.23?  – כמעט מיליון במחוז עזה, כך שקצב גדילת האוכלוסייה בבית שמש גדול יותר פי שניים מאשר בעזה בארבעים השנים האחרונות. וכמה חיים בעיר עזה כיום??

הנה מפת חבל ימית מתוך ילקוט הכבישים. תושבי המקום העדיפו לקרוא למקום פתחת רפיח, או בקיצור הפתחה. החבל פונה באפריל 1982 ונותרה רק המפה.אני הספקתי לעבוד ביישובי החבל כאגרונום.

ועוד מאותו אזור. הנה מפה ענקית (ק.מ 1:50,000) של חבל עזה שפורסמה בשנת 1985 על ידי תושבי גוש קטיף, המציעים לנו נופש, תיירות וטיילות. אני מציג רק את כריכת המפה בשל הטקסט המעניין המופיע על גביה. היום טקסט זה מקבל משמעויות שונות עבור כל קורא. גם השימוש בשם “חבל עזה” ולא “רצועת עזה” הוא בעל משמעות.

במפות הישנות, שקדמו להקמת המדינה, שמות יישובים ונחלים רבים מופיעים בערבית ולידם, עם או בלי סוגריים, השם העברי (נוהג זה נמשך עד שנות החמישים המאוחרות) – ג’מאמה – רוחמה, ברייר – ברור-חיל, מג’דל – אשקלון, ח’לצה – חלוצה, עוג’ה אל חפיר – ניצנה, עראק סוויידאן – נגבה, חולייקאת – חלץ, דייר אל בלח – כפר דרום, דורה – אדוריים, אום רשרש – אילת, ועוד ועוד. (ראו לדוגמה את שמות היישובים במפה של מבצע חמץ בראש הרשומה). הר הוא ג’בל, נחל הוא ואדי, מעין הוא עין, מלחה היא סבחה, באר היא ביר, באר רדודה היא תמילה. תופעה נוספת במפות שקדמו להקמת המדינה – המפה מסתיימת מעט דרומית לים המלח. הנגב הוא טרה אינקוגניטה – ארץ לא נודעת. מה שנמצא דרומית לבאר שבע נקרא “הנגב הרחוק”. הנגב והערבה החלו להתגלות ולהתמפות בעקבות סיורי וטיולי הפלמ”ח, שהיו אסורים בפקודת שלטון המנדט הבריטי. וכמובן, לאחר קום המדינה נעלמו מן המפות שמותיהם של מאות כפרים ערביים, בארות וריכוזי בדואים על פי שבטיהם. אחרי מלחמת ששת הימים התרחבו המפות על מנת לכלול את סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן בצורה מפורטת. יישובים חדשים הוקמו, כבישים נסללו, והמפות נדרשו להתעדכן שוב ושוב. במהדורה המעודכנת של לוריא ובנבנישתי לבתי הספר נוסף עוד קו במקרא עם ההסבר: “תחום השטחים המוחזקים“. וחברת דלק קראה לנו ב-1970: “סע וטייל ברחבי ישראל” מראש הנקרה ועד עזה, חן יוניס ורפיח. וצירפה את מפת סיני שאצלי מעוררת געגועים.

ולקינוח – מפת אסיה ביידיש, מתוך האנציקלופדיה “אלגעמיינע ענציקלאפעדיע, דובנאוו-פאנד, פאריז 1934″

לשם כתיבת רשומה זו שלפתי מן הארכיון הפרטי כמה טקסטים מן העבר, המעוררים מחשבה ומתכתבים עם האקטואליה בימים אלו. אפשר לבחון על פיהם שינויים של אמות מידה וערכים לטובה או לרעה. כידוע, לעיתים מבט מן ההווה, בו אנו שרויים, אל העבר, מקנה לנו תובנות חדשות, המאירות באור חדש הן את העבר והן את ההווה. ונתחיל מן הקל אל הכבד.הקלקה על התמונות תציג אותן בצורה מוגדלת.

ביום העצמאות תשכ"ד (1964) צורף לעתון מעריב שירון "שירים במדים" ובו 20 שירים שהושרו בפי הלהקות הצבאיות באותה עת. הביא לדפוס וצייר משה בן שאול. איכות ההדפסה נגזרת מ-60 השנים בהן שרד גזיר עיתון זה.

השיר פרחים ונערות– מילים: יחיאל מוהר | לחן: אלכסנדר (סשה) ארגוב | ביצוע: להקת הנח"ל, 1962. הנה הביצוע של להקת הנח"ל. המנגינה וודאי מוכרת לכם.ן מאוד, אך אולי לא שמתם.ן לב למילים.

להגנתם של כותבי השיר אזכיר שרק בסוף 1964 נחקק "חוק ערכי הטבע המוגנים" אשר אסר על קטיפת פרחי הבר המוגנים. את החוק יזם ד"ר עוזי פז, אשר נעזר בתמיכתו החשובה של ח"כ הסופר ס. יזהר ובאי התנגדותו של שר החקלאות משה דיין. על הפרחים מגן החוק, אך מי מגן על הנערות? בהקשר זה אפנה אתכם.ן לשירה האירוני של נעמי שמר "ואלס להגנת הצומח" , אף הוא בביצועה של להקת הנח"ל.

ושיר נוסף ברוח דומה מאותו שירון: אילו היתה רק דורית פה בצה"ל – להקת פיקוד מרכז 1962 במסגרת התוכנית "חיילים יצאו לדרך".מלים עמוס אטינגר, לחן א. לבנון. השם המקורי בשיר היה בריז'יט (בארדו) אך השם שונה לדורית בגלל התנגדותו של קצין החינוך הפיקודי.

אפשר להאזין לשיר וגם לצפות במלות השיר באתר הספרייה הלאומית:

ולפני שנגיע לחומר "הכבד", אתנחתא קלה עם שתי פנינים שמצאתי בספר לימוד לכתה א' מאת א. בוכנר, י. לוינסון ולוין קיפניס, משנת 1955. הציורים ע"י צילה בינדר, אהובתו של נתן אלתרמן.

אנחנו עדיין לא הקצנו מן החלום הרע. לוין קיפניס מספר לילדינו, במסגרת המדור "העוזרים על ידנו" על השוטר. אני ממליץ להדפיס ולחלק לכל השוטרים, אולי במסגרת מה שמכונה בימינו "חידוד הנהלים".

בשנת 1970 הנפיק צה"ל פנקס כיס קטן ובו מפורטים הוראות מחייבות וכללי ההתנהגות במה שהחוברת מגדירה כ"שטחים המוחזקים". זהו חומר מעניין מאוד, שייצג את העמדה הרשמית של הצבא והממשל הצבאי באותה עת, וכדאי לקראו בעיון.

ואגב, שירות המילואים האחרון שעשיתי בשטחים המוחזקים היה בחאן-יונס, באבטחת מתקן חקירות של השב"כ, שירות מטלטל ומזעזע. לאחר אימון מקדים ב"שימוש באמצעים", הגיע קצין צעיר מן הפרקליטות הצבאית לתדרך אותנו בכללי התנהגות בתרחישים שונים, אולם התחמק מתשובות ברורות ורק הוסיף למבוכה ולתסכול. הנה החוברת במלואה. כיאה ל"נושנות" מסמך זה הינו בן 54 שנים. אני מניח שמאז יצאו לאור הוראות חדשות וחוברות מעודכנות.

זמן רב לא כתבתי רשומה חדשה בנושנות. בתחילה חשבתי שכל מה שאכתוב יראה תפל לעומת המציאות הנוראה. אחר כך נמנעתי מלכתוב כיצד רצועת עזה שזורה בהיסטוריה האישית שלי, החל מטירונות ברפיח, דרך שנים רבות של עבודה כאגרונום ביישובי הנגב המערבי (כיום יישובי העוטף) ופתחת רפיח (המכונה גם חבל ימית), ועד שירות מילואים מזעזע במתקן חקירות של השב"כ בחאן יונס בימי האינתיפאדה. אבל חששתי שהדברים ייצרו מחלוקת ולא רציתי שהבלוג הזה יהפוך לזירת התגוששות של תגובות בוטות. ומעל לכל – רשומות נושנות מבוססות על הספרים הישנים שברשותי, וכאשר אני קורא בהם כיצד ולשם מה אנשים, חלקם שרידי אדם שניצלו מן התופת ובאו לכאן לבנות משהו חדש ומעורר תקווה, הקריבו ופעלו בתחילת הדרך; וחושב למה הגענו אחרי כל זה וכיצד אנו נראים כיום כחברה וכמדינה, וידיי על המקלדת רפות, ומשהו חונק בגרון. האם לזאת פיללנו? אך בכל זאת צריך להביע עמדה כי זה נמשך ונמשך לבלי סוף.

קחו את הגליל למשל – מאז עלה, בתקופת השופטים, שבט דן אל ירכתי צפון לכבוש לו נחלה, אף פעם לא פסקה לגמרי רגל יהודי מתחומי הגליל (ויהודי אחד אפילו הלך על המים). קרבות גדולים ומכריעים התנהלו על אדמת ארץ-הגליל משחר ימי ההיסטוריה. כנענים, ארמים, צידונים, יוונים, רומאים, פרסים, מוסלמים, צלבנים, תורכים, צרפתים ובריטים, ופולשים מסוריה ומלבנון וצבא ההצלה של קאוקג'י במלחמת הקוממיות. הגבול הבינלאומי נקבע בזכות היאחזותם העיקשת של תל-חי, כפר גלעדי ומטולה. ולא רק בצבאות פולשים נלחמו אנשי הגליל. מלחמה עזה שהפילה חללים רבים ניטשה גם עם המחלות מלריה, קדחת צהובה וקדחת שחור השתן. כנימת הפילוקסרה הרגה את הגפנים וחיפושית הקפנודיס חיסלה את עצי המטעים. המעברה חאלסה הפכה לקריית שמונה לזכר שמונה שנפלו בתל-חי, קלטה עולים מתימן, עיראק ומרוקו וספגה אלפי קטיושות. רשימה ארוכה של פרעות, מאורעות, פיגועים ואסונות: אסון מעלות, אסון ילדי אביבים. הרעש בצפת, שרב, בצורת וקרה. אך הגליליים נאחזו שם בעקשנות, הפכו ביצות למים חיים, נטעו מטעי תפוח, אגס, קיווי ונקטרינה מפוארים ומצאו פרנסה בלולים ובתיירות פנים.   חלוצים,   השומר,   חומה ומגדל,   טוב למות בעד… , ייהוד הגליל – אבני יסוד במיתוס ובאתוס הציוני. ועכשיו? השרוף, המפונה, הנטוש…

ראו מה כתב יוספוס פלביוס (יוסף בן מתיתיהו) על הגליל (מלחמות היהודים ספר ג).

וכאשר נגמרות לי המילים, או שאיני רוצה להביע דברים במילותיי שלי, אני בורח אל השירים הישנים. שירים שנכתבו כאן לפני חמישים או שמונים שנה, אך מבטאים בדיוק רב את רוח הזמן הזה. ואני שב ומעלעל בספרי השירה הקטנים שדפיהם מצהיבים. הכותבים כבר עברו לעולמם אך השירים עדיין לא נס ליחם. חפשו ברשת מידע על כותבי השירים, וגלו אנשים מעניינים ומיוחדים מאוד.

דניאל קימלמן, יליד פולין, עלה לארץ בשנת 1935. בשנת 1942, בהיותו בן 22, התגייס לצבא הבריטי ונשלח לשרת במצרים. שלושה חודשים לאחר התגייסותו נהרג ונקבר בבית הקברות בהליופוליס, מצרים. בשנת 1943 הוציאו הוריו לאור ספרון קטן עם שירים מעזבונו.

את המשורר אברהם ברוידס אני אוהב מאוד. הנה שניים משיריו מתוך הספר "בקום ישראל" (הוצאת עמיחי 1957). האם לא נדמה שנכתבו ממש בימים אלה? שימו לב לכל מילה! יש כאן משפטים שאפשר לאמץ בחום.

מיכאל דשא היה חקלאי ומשורר נפלא, שהקדיש שירים רבים לפרחי הארץ. את השיר "הן כפשע" בחרתי בעקבות האמירה "אנחנו כפסע". שימו לב שהנקודה מעל הש' היא שמאלית, כלומר הכוונה לפסע בכתיב שונה. מתוך הספר "כמו אור ואויר" ((הוצאת עקד 1973).

 שני שירים מאת בנימין הלוי (1913 – 1980) ממייסדי קיבוץ בית זרע. מתוך הספר עד באו אל תמר עומד בשלכת (ספרית פועלים, 1976). השיר "ואיש לא קם" מבטא את הרגשתי והרגשתם של רבים אחרים בימים אלה.

שירו השני של בנימין הלוי "בבית קברות צבאי ארעי"

והנה שיר אופטימי מאת אריה חורשי. חורשי היה איש מוכשר ורב פעלים בשדה התרבות – היסטוריה, ידיעת הארץ, ספרות, שירה, תרגום; ובשדה החינוך. היה ממייסדי קיבוץ כפר החורש, שסבל מהתנכלויות ורציחות מן הכפרים העוינים שסביבו, אך ב-1948 נאלץ כל דור הוותיקים לעזוב את המשק לטובת גרעין צעיר. הנה מתוך הספר "צלילים מן העבר" (הוצאת ב. ליכטנפלד 1986) "אנחנו נתגבר". האמנם?

ולסיום – בונוס. אקטואליה מן הטבע כמתבקש בעונה זו, אם רק יניח לנו הקיץ ויפנה את מקומו לסתיו. שירה של חיה ורד "סוף קיץ" שאף הולחן ומושר בפי עפרה חזה, מתוך הספר "שירים על חרב ומיתר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1954).

אני מציע אתנחתא קצרה מאירועי הימים הכואבים העוברים על כולנו. הבה ננסה להתעלם לרגע מכך ש"מסביב יהום הסער" ולדבר על ספרים. ספרים מיוחדים.

הבית שלי הפך (בפרפראזה לעולם הטבע) לגן-מקלט לספרים נכחדים. בירידי הספרים המשומשים, בשוקי הפשפשים ובספריות הקהילתיות ברחוב, וגם לצערנו סביב פחי האשפה ומכלי מחזור הנייר, אני מחפש את הספרים "המיוחדים". כאשר יוצאים ספרי מהדורה מסויימת ממכבש הדפוס הם כולם זהים זה לזה. ספר הופך למיוחד או ייחודי בזכות רבדים נוספים אשר הצטברו עליו כאשר עבר מיד ליד, כמו פטינה על תכשיט עתיק המתגלה באתר ארכיאולוגי. ספר כזה עשוי להכיל חותמות, הקדשות, הערות הקוראים שנכתבו בשוליו, מדבקות Ex Libris המעידות אל מי השתייך הספר בעבר. כל אלו הם סימני דרך, סימני חיים של אנשים שאולי כבר אינם איתנו, שהספר חלף בחייהם ושרד. הספר אולי השפיע על מחשבותיהם, על הידע וראיית העולם שלהם, ואילו הם השאירו בין דפיו  עקבות  היוצרות את "הסיפור" שמאחורי הספר. כל אלו מזמינים חקירה וחיפוש ופענוח הרמזים שהותירו אחריהם יוצרי הספר, קוראיו ובעליו. כך הופך הספר עצמו לגיבורו של סיפור חדש.

ובעוד אני כותב דברים אלה, עולה בי הרהור מוזר. כידוע, המוסד בו למדנו והתחנכנו נקרא "בית ספר" – בית של ספרים. ואין צורך להסביר מדוע נקרא כך. על פי המגמה הרווחת היום במוסדות אלה, לא ירחק היום והם ייקראו "בית סמארטפון" או "בית סלולר". יתכן והמוסדות היותר יוקרתיים ייקראו "בית טאבלט". במחשבה שנייה, יתכן ותקום צעקה על כך שהשמות הנ"ל אינם עבריים למהדרין ולפיכך אולי מן הראוי שהשם יהיה "בית הנייד".

ברשומה זו אציג שני ספרים מיוחדים מתוך האוסף:.

סיפורנו מתחיל באירוע עצוב. בתאריך 9.9.1940 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיחו מכיוון הים חמישה מטוסים, מפציצים מסוג סבויה מרקטי של חיל האוויר האיטלקי, והטילו פצצות על תל אביב ויפו. בהתקפה נהרגו 137 אזרחים ונפצעו מאות. בתים רבים נפגעו ונהרסו. הנה תמונת ההרס ברחוב פינסקר פינת דרויאנוב:

החללים נקברו בבית העלמין נחלת יצחק, רבים מהם כאלמונים ללא זיהוי, לאחר שהלוויה עברה ברחובות המרכזיים של תל אביב. 360 פצועים הובהלו לבית החולים הדסה (רח' בלפור, ת"א). הועמדו שבעה שולחנות ניתוחים ובאותו ערב בוצעו שישים ניתוחים. בין הפצועים הרבים היה גם הסופר החרזן חנניה ריכמן. ריכמן (1905 – 1982) עלה לישראל מאוקראינה בשנת 1926. לפרנסתו עבד בחברה ליצוא הדרים ובמקביל עסק בתרגום שירה ופרוזה מכמה שפות (ידוע תרגומו לשיר החשוב IF מאת רודיארד קיפלינג) ופרסם מדורים בעיתונים שונים. בשנת 1945 פרש מכל עיסוקיו והתמסר רק לכתיבה

. את תהילתו קנה בתרגום מבריק ומחורז של משלי קרילוב ("כל משלי קרילוב", הוצאת נ. טברסקי, 1949, איורים נחום גוטמן).

הוא כתב למעלה מעשרים ספרים, ביניהם:  "פתגמים ומכתמים (מן הים הכללי – וטפה משלי)", דבש ועקץ", "בדיחות בחרוזים ושעשועי לשון", "הדי הימים".

ריכמן ניצל את שהותו בבית החולים לכתיבת ספר הדרכה בנושא עזרה ראשונה. הספר המאוייר כתוב בחרוזים ובהומור מאופק . (עזרה ראשונה בחרוזים, מאת ד"ר א. אלוטין וח. ריכמן, ציורים דוד שניאור, הוצאת ההסתדרות הרפואית העברית בארץ-ישראל והארגון הארצי של אגודות "מגן דוד אדום" בא"י, 1942).

את הייעוץ הרפואי נתן ד"ר אריה אלוטין, כירורג, ממייסדי מגן דוד אדום ומנהל מחלקת ההדרכה שם, שכתב ספרי רפואה. בעת שריכמן היה מאושפז בבי"ח הדסה, שימש שם ד"ר אלוטין כסגן מנהל המחלקה הכירורגית. בית החולים הדסה תל אביב הוקם ביפו בשנת 1918 ונדד לכמה מקומות בתל אביב. משנת 1929 ועד סגירתו ב-1992 פעל ברחוב בלפור, היכן שמצוי כיום רובע לב העיר.

ד"ר אריה אלוטין, 1962, הארכיון הציוני

צוות המחלקה הכירורגית בבי"ח הדסה. במרכז ד"ר אלוטין

את האיורים לספר צייר האמן המוערך דוד שניאור  (1905 – 1988), צייר ומעצב תפאורות תיאטרון ופוסטרים, שנולד בפולין, למד אמנות במינכן והחל להצליח כאמן אך לאחר עליית הנאצים ומאסרו בדכאו ב-1933 ברח לארץ ישראל. הנה האתר הרשמי של האמן, ערוך וכתוב ע"י בנו דן שניאור, אף הוא אמן וקולנוען. כדאי לראות את עבודותיו ולקרוא על חייו. הנה אחד האיורים מתוך הספר:

להלן כמה קטעים מן הספר עזרה ראשונה בחרוזים, זהו מדגם שמטרתו להתרשם מן הספר ומחרוזיו של ריכמן.

עד כאן הרובד הראשון של הספר, המעניין כשלעצמו, ספר שנשכח ונעלם בניגוד לספריו האחרים של ריכמן, שהיו נפוצים מאוד בבתי הורינו. עם פתיחת הספר מתגלית הקדשה בכתב יד נאה,

הספר הזה שיך לתלמידה (ו^א)

שושנה לנדוי.

הספר נתן לה בתורת פרס

בעד עזרה מסורה למנהלת

בהכנת כתבי-יד.

ת"א, ח' תמוז תש"ב               ר. שרשבסקי

ובין שורות הטקסט מוטבעת חותמת "בית ספר עירוני לבנות – תל-אביב.(לא ניכרת בסריקה).

"בית הספר העירוני לבנות" החל את דרכו ביפו, בשנת 1983, והיה המשכו של בית הספר העברי הראשון שהקים ביפו ישראל בלקינד (1890), איש הבילויים, ובו למדו בעברית בנים ובנות יחדיו. בית הספר נוהל במשותף על ידי שתי אגודות: "כל ישראל חברים" (כי"ח) ו"חובבי ציון" מאודסה. בשנת 1902 נפרדו דרכיהן של שני השותפים ובית הספר התפצל לבית ספר לבנים (כי"ח) ובית ספר נפרד לבנות (חובבי ציון). בשנת 1909 הושלמה בנייתו של מבנה חדש לבית הספר, על הגבול בין השכונות נווה שלום ונווה צדק. בקומה הראשונה התגוררו המורים ובקומה השנייה היו חדרי הלימוד. הבנייה, בניהולו של יוסף אליהו שלוש, ובעבודה עברית, התאפשרה הודות לתרומתו של יצחק פינברג מאירקוטסק שבסיביר. בניגוד לבית הספר לבנים (אליאנס), התנתק בית הספר לבנות מן השפה הצרפתית, והלימודים, בתוכנית עשירה ומתקדמת עם צוות מורים מצוינים, התנהלו בעברית. הצייר נחום גוטמן למד בבית ספר זה במשך חמש שנים מאחר ואביו הסופר ש. בן-ציון היה בצוות המורים. גם משה שרת למד שם. בשנת 1937 נפטר המנהל המיתולוגי יחיאל יחיאלי ובית הספר נקרא על שמו "בית ספר לנערות יחיאלי". את מקומו כמנהלת תפסה בתו הבכורה שפרה יחיאלי. בשנת 1972 פסקה פעילותו של בית הספר. שמונה שנים אחר כך החל לפעול במבנה זה תיאטרון נווה צדק, ביוזמתו של עודד קוטלר. לאחר סגירתו של התיאטרון עמד הבניין בשיממונו והיה מיועד להריסה, עד ששופץ והוקם בו "מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון" בתרומתה של משפחת דלל הלונדונית, לזכר בתם הרקדנית סוזן שנפטרה ממנת יתר של הרואין.

בניין בית הספר העירוני לבנות בנווה צדק עם הכתובות – בית ספר עירוני לבנות, מוסד חובבי ציון

מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון

בתל אביב פעלו במקביל עוד שני בתי ספר לבנות דתיות "בית צעירות מזרחי" ו"תלפיות". שני מוסדות חינוך אלה התאחדו תחת רשת אמי"ת בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת.

הרופא של כל בתי הספר שהוזכרו כאן היה המשורר שאול טשרניחובסקי. למרות ניסיונו הרב של טשרניחובסקי כרופא בבתי חולים ברוסיה, ואף בבתי חולים צבאיים, כאשר עלה לארץ ישראל בשנת 1931 לא הצליח להתקבל לעבודה כרופא ונאלץ להתפרנס בדוחק כמשורר, מתרגם, ועורך מילון למונחי רפואה. רצונו היה עז להתקבל כרופא בבית החולים הדסה בתל אביב, אך סורב. לבסוף, לאחר השתדלות אישים שונים אצל רוקח, סגן ראש העיר, קיבל משרה כרופא בתי הספר של העירייה, משרה זו שעיקרה אדמיניסטרטיבי, לא תאמה את כישוריו הרפואיים, אך הוא השלים עם כך והתמסר לעבודתו. משכורתו היתה 20 לירות לחודש, שאת מרביתה היה שולח לאשתו ובתו שחיו בפריז, ואחר כך במנזר בירושלים. בשנת 1937 חתם טשרניחובסקי חוזה עם זלמן שוקן המקנה להוצאת שוקן בלעדיות על כל כתביו, ומחייבו לעבוד כרופא בבתי הספר רק פעמיים בשבוע, בשכר של שש וחצי לירות לחודש.

המורה לציור היתה בלהה שחראית, הנה כתבה מעניינת אודותיה.

מי היתה התלמידה המצטיינת שושנה לנדוי ומה עלה בגורלה? ומי היתה או היה ר. שרשבסקי? ומה הכוונה "בהכנת כתבי-יד" המוזכרת בהקדשה? האם מדריך עזרה ראשונה, אף אם מחורז, הוא פרס מתאים לתלמידה בכתה ו'? שאלות אלה מצפות לתשובות כבר 83 שנים…

עדכון: מקורות יודעי דבר מוסרים שאדון שרשבסקי היה מורה להיסטוריה. ואוסיף גם אני שאשתו, ד"ר שרה שרשבסקי היתה המנהלת המיתולוגית של בית צעירות מזרחי.

הספר המיוחד השני הוא A HANDBOOK OF THE SWAHILI LANGUAGE – מילון ומדריך לשפה הסוואהילית,

הספר מיועד לשימושם של מיסיונרים נוצרים באפריקה (*) ולכן הוא הופק במימדים של ספר-כיס עם כריכה רכה אך עמידה. הספר נכתב בשלהי המאה התשע-עשרה על ידי הבישופ הקולוניאלי Edward Steere (1828 – 1882) בלשן בהשכלתו, אשר פעל רבות כמיסיונר במזרח אפריקה, בייחוד בזנזיבר (חבל ארץ ואי בטנזניה, משופע בקינמון, פלפל שחור ואגוז מוסקאט). הוא הקים כנסייה בבירתה העתיקה של זנזיבר – Stone Town. מן ההקדמה שכתב לספר אנו למדים שגדל בעיירה הזעירה Little Steeping (211 תושבים), 185 ק"מ דרומית-מזרחית ללונדון. הוא אף תרגם לסוואהילית חלקים גדולים מן התנ"ך. הנה דיקנו בהדפס אבן (ליתוגרפיה)

הספר יצא לאור על ידי  Society for promoting Christian knowledge. זוהי אגודה מיסיונרית אנגליקנית, שהוקמה בשנת 1698 ומאז מפיצה את המסר הדתי ברחבי העולם בעזרת מיליוני ספרים שהיא מוציאה לאור ומפיצה וכן הקמת בתי ספר וספריות ברוח הכנסייה האנגליקנית.

השפה הסווהילית נוצרה החל מתחילת האלף השני לספירה כשילוב בין השפה הערבית אותה הביאו עמם הסוחרים הערבים שפעלו במזרח אפריקה, והקימו לאורך החוף ערי מסחר משגשגות, ושפתם של שבטי הבנטו המקומיים. כחמישית מן המלים בשפה המדוברת הן מלים בערבית. הסוחרים הערבים סיפקו סחורות מהודו ומאירופה, והיו מעורבים באופן משמעותי מאוד בסחר בעבדים. עשרות מליוני אנשים באפריקה דוברים סווהילית הן כשפת אם (טנזניה, קניה, קונגו, אוגנדה) והן כלינגואה פרנקה, כלומר שפה המשמשת לתקשורת בין קהילות בעלות שפות אם שונות.

המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בשנת 1870 בלונדון. אחריה יצאו לאור כמה מהדורות נוספות, הספר שברשותי יצא לאור בשנת 1918. בעמוד הראשון של הספר מתוארים שלושה מגלגוליו וזה הדבר אשר משך את תשומת ליבי. לא הצלחתי לפענח במדויק את שם הכותב/ת אך כמדומני שהשם הפרטי הוא רינה. וכך היא כותבת:

קיבלתי מ- Mr. Montegue  ב- Southfields 6 Woodgreen London

October 1978

מיסטר מונטגיו שרת בצבא הבריטי בקניה

בשנים 1920 – 1946. התגורר בסטנליהוטל במפקדת העיר (קצין העיר).

חתימה: רינה מילמן (?)

הספר נקנה כמשומש ב- 1919 ונרכש ע"י מונטגיו ב- 1920.

ואכן, על גבי הכריכה הפנימית של הספר מופיעים בעפרון ראשי התיבות L/i והשנה 1919 וגם מתנוססת חתימתו של Y. Montegue והתאריך 7.2.20.

הקצין הבריטי מונטגיו שהה ב-Stanley Hotel בניירובי, בירת קניה. המלון הוקם על ידי גברת Mayence Bent בשנת 1902. זהו המלון הוותיק ביותר בניירובי. מאז עבר כמה גלגולים ואירח ידוענים ושועי עולם שעל שמם קרויים חדריו. כיום זהו מלון מפואר. על ההיסטוריה של המלון אפשר לקרוא כאן

כך נראה המלון בעת ששהה בו הקצין הבריטי מונטגיו

אפשר להניח אם כן שהספר נדפס בשנת 1918 באנגליה, נרכש ע"י מישהו בשנת 1919 ושנה אחר כך נרכש ע"י הקצין הבריטי מונטגיו, אשר לאחר 26 שנים בתום שירותו בקניה החזיר אותו למולדתו, ושם, בשנת 1978 מסר אותו לרינה, שהביאה אותו לירושלים, שם מצאתי אני אותו, ואימצתי אותו בטרם יושלך למיכל המחזור, 106 שנים לאחר צאתו לאור.

משתי הדוגמאות שלעיל אפשר להיווכח כיצד אפשר להעמיק ולהרחיב חקור ולהכיר עולמות תוכן חדשים בעקבות כמה רמזים המצויים בין דפיו הישנים של ספר משומש.

(*) למי הרוצה להכיר לעומקה את הפעילות המיסיונרית באפריקה, את מפגש התרבויות הטעון, את עוולות המשטר הקולוניאליסטי האכזרי בעיקר הבלגי בקונגו (כפות ידיהם של ילדים שלא עמדו במכסת איסוף שרף הגומי קוצצו) – אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר "תורת עץ הרעל". ספר מטלטל ועוצמתי. בישראל יצאו לאור בתרגום לעברית שתי מהדורות.