50. הירידה מן הארץ (1920)

מאמר מאת מרדכי (כנראה מרדכי קושניר), מתוך: קונטרס –  בטאון מפלגת "אחדות העבודה", חשון תרפ"א (1920).

בשל איכות הסריקה, הטקסט מופיע להלן, מוקלד.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מכורה

 יֵצֶר הנדודים בנו. עם חלב אמנו ינקנו אי מנוחה והתרוצצות תמידית. מקלנו ותרמילינו תמיד גרורים עמנו לנוע ממקום למקום. ארצות-העמים פולטים אותנו וחוזרים ובולעים אך אין אנו נבלעים. בשבע דרכים מראים לנו את פתח-היציאה ולחוץ, ודרך הפשפש אנו חודרים לחזור שוב אל אויר הארץ אשר בה אפנו נשם את נשימותיו הראשונות. ברית כרותה היא למקום אשר בו נחתך השרר ובו נצרר.

עצמותינו פזורות בכל ארבע ענפות הארץ ואל ארץ-ישראל נפשנו כלה, מדור דור. השארית הנשארה, השבים לציון, שבים שנית אל מעגל התועים: נקלעים בכף הקלע, בין מולדת למולדת. בין אויר ארץ אבות-אבות לאויר-רוחם הם. קטנה הארץ, בשממונה. ואנו צרכינו מרובים, הן בגשמיות והן ברוחניות. עוד טרם הוכחנו, אם יש בנו "הכשרון לארץ-ישראל" אבל אבותינו הנחילונו "מיחוש לארץ-ישראל", המחלחל בעצמות ואינו נותן מרגוע באשר הננו שם. שטר חוב בידינו על כברת אדמה זו, אשר הנחילה לנו יסורים עקרים במשך דורות ולא נתנה לנו להאחז אחיזה גמורה בשום ארץ מן הארצות אשר נקלענו אל תוכם. ולא אנו, ולא דורנו – הראשון לגורל הזה. אנו מתוחחים אבק תחוח זה כמה. דבר לא זז. ואפילו הנהיה למדינת הים ובולמוס היציאה לחוץ-לארץ מונה כבר דורות בקרבנו, מני טעום העם ארץ-נכריה. נקודות מושכות היו בכל דור ודור. ארץ-ישראל לחוף ימים תשכון. הים קורא! ארץ תרשיש וחוילה – מקום הזהב! אלכסנדריה של מצרים! אשור! בבל! יון! בירת רומא! המטרות היו שונות: לראות אור העולם, לצאת מן הקלפה, לסחור ארצות, ולצאת "על מנת לחזור" ולהשכין חכמת יפת באהלי שֵם. לא לשוא צוחו חכמים ככרוכיא. – "עוזבים חיק אמם ומחבקים חיק נכריה"!

[...] בולמוס היציאה מן הארץ ההולך ומתגבר מקורו במפח הנפש שלאחר הכזב התקוות הגדולות, ובשאיפה להלך בגדולות וחסר הכשרון לפעול קטנות. ואם אתה אף אתה נושא בלבך איזה הרהורים על דבר מדינת-הים (ואיזה בחור עברי אינו בכלל זה?) – תהא מטרתך איזו שתהיה – צא והטה אזנך אל שיחת הצובאים לפתח מחלקת הפספורטים – והרהוריך יגָמֵלו. שונים הנוסעים, מכל הסוגים, ורבים התירוצים. יש יוצאים בקולי קולות, ברגון על הארץ והיושבים בה, ובלב מרעל. ויש מתחמקים ויוצאים בהעלם גמור. רבות האמתלאות ועוד רבות מזה ההשָֹאות. כל יוצא משיא את עצמו, וביחוד בני הנוער והבחורות היוצאות. הללו – מסוגי הבוגרים – מתימרים ליצור בגולה סביבה עברית, עבודה לשם ארץ ישראל, הפצת השפה העברית וכו' בקיצור, לשמש מאורות לגולה. אך לב הכל מהסס בקרב פנימה, מהסס על היציאה וגוסס וגוסס… ובעמדך רגע מן הצד, מסתכל על השורה הנצבת מדי בקר בבקר בתור, כדי להתקבל בפני הוד הכַּתָּב של המחלקה (וזה לא עולה על נקלה, חבלי-היציאה אינם קלים כלל!), תראה לפניך שורה של 30 – 40 מבחורי ישראל שחזות פניהם כנאשמים, כאלו נתפסו אך זה עתה במשיכת חפץ זר, שלא משלהם… ואף אתה עומד בשורה עמם ומחשב הלהשאר או לצאת, ובפניך אזיל סומקא ואתי חיורה חליפות. והנה עולה במדרגות עוד בחור אחד ממכיריך, חבר-קבוצה. אף הוא בא לבקש רשיון. והוא מוריד את עיניו בפניך. – – ודאי להתראות עם הוריו הוא הולך..

נצבים בשורות בוגרים ובוגרות. סימינריסטים וגימנזיסטים. פקידים ובני סוחרים. בעלי-מלאכה יהודים בשנות העמידה. חיילים משוחררים. פועלים חברי קבוצה. חלוצים חדשים, שזה להם רק חדשים וגם שבועות בארץ ובני נוער שחלב אמם עדיין לא נסתפג מעל שפתותיהם. כל בחור יוצא הן הוא אוצר בלום של ידיעת הארץ וסגול של שנות חיים בה. עצם היציאה בשעה זו מדובבת: אזל כח היניקה מן הארץ והולכים לבקש יניקה מארצות העמים. ובמשקל ההכרעה לצאת או להשאר בא גם החשבון הכספי – וצריך לבוא! המצב הכספי של הארץ הן כה קשה עתה. כל יוצא מוציא עמו ובהתאמצות רבה של בני משפחתו או קרובו – כשלושים ארבעים ל"מ [לירות מצריות] מן הארץ. ויוצאים עשרות עשרות בחורים. נוסעים לכל ארבע קצוות עולם. נוסעים ללמוד: לגרמניה, לצרפת, לאנגליה, לאמריקה ואל אשר תוליך האניה. פועלים אומרים לנסוע לקליפורניה דרך ניו-יורק להשתלם בעבודה. (קליפורניה היא היא עתה מין היתר-עיסקא ליציאה מן הארץ.)  יוצאים בסך.

היעזוב איש את אשתו בבואה עד משבר וכח אין ללדת – באשר קשה לו לשמוע גניחותיה ואנקותיה? ואיך ימלאנו לבו – בעבור המשבר – לבוא אל המוכן? אנה תלך לבקש תורה, ומפי מי? – מפי צוררים צרורים ובסביבה שופעת שנאה אל בני גזעך?!

ואם לשם יצירת סביבה עברית וכו' וכו' – ודאי שברוכים יהיו כל העוסקים בטפוח השפה והספרות העברית באשר הם שם, אבל אתה שהנך פה, כלום הנך חסר כח לעבודה ולטפוח השפה והתרבות הלאומית?? הן, מי יעמיד לנו את עזרא ואת כנסת המקריאים והתורגמנים אשר ישמיעו לאזני העולים את דברות סופרי בני דורנו ויפרשו את יצירותיהם. הן הדבור העברי עודנו בעצם חבלי קליטתו ואומני הלשון ונושאי ילקוטה דרושים, דרושים. הן באטמוספרה החיה, בהבל-פה החם, בנשמת החיים אשר תברא את ההד הזמרי לכל ניב וניב עברי, תלויה מדת החשת תחית הלשון העברית.

קשה לשאת את השכול והכשלון שבאויר הארץ; נחוץ מעט אויר אחר לנשימה. אכן. אבל באיזו זכות תאכל שם לחם המוצא מן הארץ בעצב כזה? או שמא חשקה נפשך להיות בין המסובים על חתונה זרה כמעט-קט, לשמש שמן-משחה לגלגלי תנועה זרה?  או לשבת במנוחה אתה מבקש?   כל העולם כולו – תפתה ערוך על עברי פי פחת ובאשר תלך. מפלט תבקש? אל תבקש.   האסף אל עמך.    פה צוה הגורל לתת את הנפש. יאחז "מיחושך לארץ" בקוזזת אדמה כל שהיא, בחרון עצור ובעקשנות של הרגשת-נדוי – כרֵה כרֵה תחתך!  – – – המכורה היא הכל.

מרדכי

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כתב העת קונטרס  היה בטאונה של מפלגת "אחדות העבודה", החל משנת 1919. עורכה הראשון היה ברל כצנלסון (עד שהקים את עתון "דבר"). לכתב העת התווסף מוסף ספרותי בשם "האדמה", בעריכת י. ח. ברנר, עד הרצחו בשנת 1921. (ראו רשומות מספר 7, 10, או דרך הלינק בענן התגיות בצד שמאל של המסך). בחוברת זו, נ"ו, מופיע גם פרוטוקול הישיבה הראשונה של אספת הנבחרים, אשר מינתה את הוועד הלאומי.

אודות הירידה מארץ ישראל –  דוד בן גוריון אמר על העלייה השנייה: "לא יותר מעשרה אחוזים שבאו לארץ במשך עשר שנים מתרס"ד ועד פרוץ המלחמה נשארו בארץ. כתשעים אחוז שבאו עזבו כלעומת שבאו". ברל כצנלסון קבע: "מה שנשאר בארץ מן העלייה השנייה זה היה רק תמצית שבתמצית". מחקרים היסטוריים מעריכים ששיעור הירידה מבין בני העלייה השנייה היה בין ארבעים לשישים אחוז. היו גם רבים שהתאבדו.                                                                                                      בעלייה הראשונה (1882 – 1904) עלו לארץ ישראל עשרים וחמישה אלף עולים, מרוסיה, רומניה ותימן (2500 עולים). מתוכם נותרו בארץ רק 5000 איש (מתוכם 2500 עולי תימן). בעלייה השנייה (1904 – 1914) עלו לארץ שלושים אלף איש. כאמור, יותר ממחציתם ירדו מן הארץ, אך יש עדיין הערכות הקובעות שהיורדים היוו 90% מן העולים. גל ירידה גדול, בייחוד ממושבות העלייה הראשונה, התרחש בשנת 1900, כאשר הועברה החסות על המושבות מן הבארון רוטשילד לחברת יק"א. בשנות העשרים של המאה הקודמת (עלייה רביעית), בעת שנכתב המאמר המצוטט לעיל, ירדו מן הארץ כעשרת אלפים איש.                                                                                                                                  בין השנים 1882 – 1914 עלו לארץ ישראל חמישים וחמישה אלף איש (עלייה ראשונה ושנייה), באותן שנים היגרו ממזרח אירופה לאמריקה שני מיליון יהודים.

במאמר מופיע הביטוי "הכשרון לארץ ישראל". עזריה אלון קרא כך לאחד מספריו (1979). יעל קיפר ורונן זרצקי קראו כך לסרטם על עזריה אלון (2014). במאמר יפה המופיע בספר, (נכתב 1970) מזכיר עזריה אלון את מקור הביטוי וכותב על הירידה מארץ ישראל החל מתקופת התנך ועד ימינו.