רשומה זו עוסקת בכותבים אשר הקדימו את זמנם (לפחות בספרות העברית) וכתבו על צער בעלי חיים, על האכזריות הכרוכה באכילת בעלי חיים, על הניגוד בין מצוות הדת והמוסר האנושי בהקשר זה.
נתחיל את מסענו בשנת 1902. המשורר יעקב קפלן פרסם שיר בשם "גמוּל" ב- ספר-השנה: מאסף ספרותי בעריכת נחום סוקולוב. (עדיין לא הצלחתי לברר את פשר החותמת שתוף לודז'אי א' המתנוססת על גבי העמוד הראשון, הקשורה ללודז' שבפולין)
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
השיר עוסק בפרשה המתוארת בתנ"ך – שמואל א' פרק ו', אך מנקודת מבטן של הפרות:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הנה כמה פסוקים מן הפרק, לשם תזכורת: יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם. יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ. יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת. יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת-הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה.
באותו ספר-שנה, במדור "חזון השנה" מאת ש. י. יצקן, שהוא סיכום מאורעות שנת 1902 בעולם היהודי, מופיע דיווח על התנגדותן של אגודות צער בעלי חיים בגרמניה (פרוסיה) ושוויץ לשחיטה הכשרה של היהודים! (בהמשך העמוד תיאור עלילת דם).
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
באותה שנה, 1902 הגיע הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לעיר הגרמנית ברסלאו, לשם לימוד באוניברסיטה. האם הושפע מהלך הרוח החדש של חמלה על בעלי חיים כאשר כתב את סיפורו "פרה אדומה"? סיפור זה הוא מן החשובים והעמוקים ביותר של ברדיצ'בסקי ובו הוא נותן ביטוי לניגודים שבו, לקונפליקט בין קיום מצוות הדת והפולחן לבין המוסר, בין גוף ונפש, יצרים ורוחניות, טוב ורע. אפשר לקרוא את הסיפור הקצרצר באתר פרוייקט בן-יהודה.
אנו מדלגים לשנת 1930 לספרו של משה סטבסקי (סתוי) – ספר הבהמות (בשני כרכים). הספר מתאר את הווי העיירה היהודית ברוסיה, אך גיבורי הסיפורים הם בעלי החיים, חיות המשק – הפרות התרנגולות, הסוסים – רווחתם או סבלם מהווים את שיאו הדרמטי של כל סיפור. סטבסקי-סתוי נחשב לסופר העברי הראשון שהתייחס כך אל בעלי החיים. הסיפורים מתארים את הקשר בין האדם לבהמתו ובאותה מידה בין הפרה לעגלתה. את אכזריות הקצבים, המתוארת בצורה ריאליסטית מאוד. הסיפור הארוך ביותר מוקדש לחתול. את הסיפורים מלווים ציוריו של נחום גוטמן.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקדמת המחבר:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
לא אוכל להביא במסגרת זו את אחד הסיפורים בשל אורכם. להלן שני עמודים מן הספר לשם התרשמות מן הסגנון ומציוריו של גוטמן:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
מצאתי לנכון להביא את מילון המלים הקשות והחדשות המצוי בסוף כל אחד מכרכי הספר, על תחדישי הלשון (שעליהם היה אחראי כנראה שלונסקי) ועל הטעויות בשמות בעלי החיים שהובאו באנגלית:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, יצא לאור ספרו של אביגדור המאירי - חכמת הבהמות. על אף שהספר מתחזה כספר ילדים, גם בעזרת איוריו הפשטניים במתכוון של אריה נבון, אין הוא כזה. הספר כתוב בשנינות ובציניות. הייתי אומר שהוא אפילו פרודיה על ספרי ילדים ועל הדרך בה מוצגים בם בעלי החיים. מאחורי ההומר המריר מסתתרת ביקורת נוקבת על יחסו של האדם לבעלי החיים ואפילו על ניתוחים בבעלי חיים (ראו להלן בסיפור על הארנבת). בין "בעלי החיים" להם מקדיש המחבר רשימה, מצויים גם האדם, פרא-אדם, נמפות ופיות ואפילו שעון.
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונות לשם קריאת הטקסט:
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת
הערות העורך
כדאי לקרוא על קורותיה של המושבה באר טוביה, אשר במשך שנים רבות היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, בין קסטינה ובית דראס, והיתה נתונה להתנכלויות הערבים. משה סטבסקי היה בין תושביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנות הארבעים ונשא כל חייו את זכר התקפות הערבים עליה במאורעות תרפ"ט עד להחרבתה ונטישתה, ועל כך כתב את "לאחותי באר טוביה". סטבסקי היה מעורה בחיי הערבים וכתב את הספר "הכפר הערבי" בו תיאר את אורחות חייהם בצורה מפורטת. זהו מקור אמין להכרת הכפר הערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את אגדות הערבים הנציח בספר ילדים שכתב "בדרך לארץ האושר".
אביגדור המאירי היה סופר ומשורר פורה מאוד (מוכרים שיריו "תוכי יוסי" ו"מעל פסגת הר הצופים"). ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי הראשון הקומקום. לאחר קום המדינה היה העורך והמסגנן של הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.
"ספר השנה" בעריכת נחום סוקולוב משנת 1902 היה האחרון מבין ארבעה מאספים כאלה. קדם להם השנתון "האסיף" עב הכרס (1884־1888, 1893), אשר הופץ באלפי עותקים בקהל קוראי העברית. עוד נשוב לאוצרות הספונים בין דפיו המצהיבים.
