משלי בעלי חיים מבוססים על שני עקרונות יסודיים וחופפים: א’ – שימוש בתדמיות ידועות של בעלי החיים (סטריאוטיפים: החמור עקשן, השועל ערמומי, הינשוף חכם, הזאב רע, השה תמים וכד’). ב’ – האנשה. וכמובן אלו אלגוריות עם מוסר השכל.
כולנו מכירים את המשל על הנמלה הטורחת במשך כל הקיץ לאגור מזון, בניגוד לחרק חסר הדאגות המנגן ומתהולל. עד שמגיע החורף והאומלל פונה בצר לו אל הנמלה בבקשת תמיכה וסעד, אך זו משיבה את פניו ריקם. הנמלה זכתה לתדמית חיובית כבר בזמן העתיק. ראו את הפרופיל שלה במשלי : משלי ו’, ו’: לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. משלי ל’, כ”ה: הַנְּמָלִים, עַם לֹא-עָז; וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם. הנמלה היא יצור צנוע ועמלני, נתין חרוץ וצייתן בשירות הממלכה. לעומתה מציב המשל חרק עצל החי את הרגע ואינו דואג לעתידו. כיצד אנו יודעים שהוא חסר אחריות וקל דעת? – זה ברור. הוא שר, מנגן ורוקד – הוא אמן ! וכדרכם של אמנים הוא בודאי מצפה לאיזו קצבה או מלגה, אולי אפילו לפרס.
אם כן מיהו החרק הזה? אנו כבר יודעים שתנאי הסף להשתתפות במשל זה מחייבים יכולת השמעת קולות, וכך משתלבת הביולוגיה, וביתר דיוק האנטומולוגיה (מדע חקר החרקים) עם הספרות. כאשר התחקיתי אחר כותבי המשלים לדורותיהם – איזופוס, לפונטיין, קרילוב ויותר מכך אחר המתרגמים השונים לעברית, מצאתי לא רק אי-סדר מרתק, אלא גם בורות והתעלמות מחוקי הטבע. מאחר ואני מחבב את עולמם של החרקים וגם את עולם הספרות, שמחתי לנסות ולהשיב את הסדר על כנו, תוך צלילה למעמקי הספרים הישנים, תרופה בדוקה להסחת הדעת בימים טרופים אלה, אך גם להרחבת הדעת.
נתחיל באזכור קצר של שושלת כותבי המשלים.
א. ראש וראשון לממשילי המשלים הוא איזופוס (או איסופוס), עבד ומספר סיפורים שחי ביוון העתיקה (620 לפנה”ס – 562 לפה”ס). איזופוס הומת על ידי כוהני דלפי לאחר שעלב באורקל. רק לאחר כ- 300 שנים בהן נמסרו המשלים בעל-פה, ולכן היו קצרים וענייניים בסגנון עממי, הופיעו תרגומים שונים של מאות המשלים, ומאז התפתחו המשלים בסגנונות גבוהים יותר על ידי משוררים, סופרים וחרזנים, והם התפשטו בעולם כולו. כשלושים ממשלי איזופוס נזכרים במדרש ובתלמוד ובמקורות יהודיים נוספים.
ב. ז’אן דה לה פונטן הצרפתי (1621 – 1695). גדל ברווחה כלכלית במשפחה מכובדת והיה סמוך על שולחנותיהן של בנות אצולה. כתב שני אוספי משלים, כל אחד בן ששה ספרים. משליו באוסף הראשון (בשנת 1668) הועתקו ממשלי איזופוס, והושפעו גם מכתביהם של הורציוס, בוקאצ’ו ומשוררים איטלקיים ידועים, ורק באוסף השני התגלה כישרונו העצמי הגדול.
ג. איוואן אנדרייביץ’ קרילוב (1769 – 1844). משורר, מחזאי וממשיל משלים רוסי. החל את דרכו בתרגום המשלים של איזופוס ולה פונטן, אך המשיך בכתיבת משלים ואגדות עם משל עצמו וזכה לתהילה.
Krilov פסל של קרילוב במוסקבה. הפסל מוקף תבליטים עם דמויות ממשליו. צילום: יהודית מוגל
וכעת נסטה לרגע קט מכותבי משלים ואגדות אודות חרקים שלא ראו מעולם, אל ז’אן-אנרי פאבר (Jean-Henri Casimir Fabre) שהקדיש את כל חייו להסתכלות על חיי החרקים. פאבר נולד ב-1823 בסן-ליאון, עיירה קטנה בדרום צרפת, למשפחה ענייה, ורכש את כל הידע שלו כאוטודידאקט. הוא עבד כמורה לכימיה ופיסיקה בקורסיקה ובאביניון. בהיותו בן 55 פרש מעבודתו, רכש חלקת אדמת בור בפרובאנס והתמסר לתחביבו חקר עולם החרקים. הוא החל לפרסם את תגליותיו שבזכותן הוא נחשב לאבי מדע האנטומולוגיה המודרנית. פאבר תיאר את ממצאיו בצורה סיפורית פיוטית כובשת לב ולא בנוסח מדעי יבשושי, ואף חטא באנתרופומורפיזם (האנשה). דרווין הכתיר אותו בתואר “המסתכל למופת” ובשל כישרונו הספרותי כינהו גם “הומרוס של החרקים”. הוא סיכם את תצפיותיו בעשרה כרכים שהחזיקו כ-4000 עמודים, בשם “זכרונות אנטומולוגיים“.
בשנת 1945 עיבד פסח אוירבך כמה פרקים מכתביו של פאבר והתאימם לבני הנוער בספר “מעולם החרקים” (עם עובד, סדרת שחרות). פרקים נבחרים נוספים, אודות חרקים המצויים בארץ ישראל תורגמו מצרפתית ע”י חיים בן-עמרם ופורסמו בספר “זכרונות אנטומולוגיים” (עם עובד, 1955), שגם הוא נמצא בספרייתי.
סיפורנו מתחיל כאשר הגעתי לפרק בספרו של אוירבך “מעולם החרקים” הנקרא “הצלצל והנמלה“. הפרק מתאר את תצפיותיו של פאבר על הציקדות, אך להפתעתי מכריז מייד בפתיחה כי הציקדה (לה המתרגם לעברית קורא צלצל) היא החרק עליו מספר לה פונטיין במשל “הצלצל והנמלה”, כלומר הציקדה והנמלה.
ציור ציקדה מזמרת מתוך האנציקלופדיה החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 3, ציור טוביה קורץ
אנחנו גדלנו על המשל הזה בכיכובם של החרגול או החגב או הצרצר, והנה מגיחה לה מן הקרקע הציקדה ומכריזה שהיא הכוכבת האמיתית. אוירבך מצטט עבור הקורא הישראלי את המשל של לה פונטן בתרגומו של יהודה לייב גורדון (יל”ג), אך בתרגום זה שותפה של הנמלה הוא הילק, כלומר דרגת הזחל הצעיר של הארבה (ולכן הוא משמיט את שורות השיר הראשונות). כיצד הפכה הציקדה לארבה? אלו הם יצורים שונים בתכלית. כמה מבין הקוראים ודאי אומרים לעצמם כעת שזה ממש לא משנה להם, ציקדה, חרגול, מה כבר ההבדל? כולם ג’וקים. אבל עבור מי שמצוי בעולם החרקים זה נשמע כאילו בסיפור כפה אדומה את הסבתא בולעת ארנבת.
לציקדה ולפאבר עוד נחזור בהמשך, כדאי להגיע לסוף הרשומה…
נתחיל “לעשות סדר” בדברים:
ותחילה הערה כללית: בטרם נוסדו וועד הלשון והאקדמיה ללשון עברית, לא היו שמות עבריים (שמות גנריים) רשמיים ומוסכמים לצמחים ולבעלי החיים בארץ ישראל. כל סופר, חוקר או מורה לטבע נקב בשמות אחרים כאוות נפשו. המקור הנגיש והמועדף ביותר היה התנ”ך אך מלאי השמות שם מאוד מצומצם וגם לרוב לא ברורה זהות הצמח או בעל החיים על פי שמו התנ”כי. עד היום נטוש וויכוח מיהם למשל ברוש תדהר ותאשור, מיהי החבצלת או השושן משיר השירים. חוקרים רבים עדיין יושבים על המדוכה בנסיון לזהות את הצמחים ובעלי החיים בתנ”ך. אחד הבולטים שבהם הוא יהודה פליקס שפרסם בשנת 1954 את הספר הזה:
לאור זאת אפשר להבין את הכפילויות, השרירות והבלבול בשימוש בשמות מן המקורות. ולאור זאת – אוירבך מכנה את הציקדה בשם “צלצל“. מיהו הצלצל? בספר דברים פרק כ”ח בין שאר האסונות, הקללות והאיומים אשר יהיו מנת חלקו של העם אם לא ישמור את מצוותיו וחוקותיו של אלוהים, מופיעה גם הקללה הזו בפסוק מ”ב: כָּל-עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל. רש”י מפרש צלצל אחד ממיני הארבה. והכוונה – “יירש הצלצל – יעשנו הארבה רש (עני) מן הפרי”. אולי בחר אוירבך בשם זה משום שכל מי ששומע את הקולות הרמים שמשמיעה הציקדה תצילנה שתי אוזניו?
ומהיכן נטלו סופרינו ומשוררינו את הילק? מן התנך כמובן: יואל פרק א פסוק ד: יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל.
מתוך ספרו של יהודה פליקס – החי של התנ”ך – 1954
בשנת 1859 פרסם המשורר הצעיר, מן העיר הליטאית פוניבז’, יל”ג, את הספר “משלי יהודה” ובו תרגומיו המחורזים למשלי לה פונטיין וקרילוב (שהם בעצם גרסאותיהם למשלי איזופוס).
הנה בשלמותו המשל אותו ציטט אוירבך בפרק על הציקדה מאת פאבר (מתוך כתבי יהודה ליב גורדון, דביר, 1959):
הילק מופיע גם בתרגומו של חנניה רייכמן למשלי קרילוב, בספרו “כל משלי קרילוב” משנת 1949 עם איוריו של נחום גוטמן.
כל הקיץ שר ורן ילק דלג הרקדן ופתאום פנה לו עורף תור הגיל- ובא החורף. נוי שדות נמחה ופג. נגמרו ימי החג, כאשר כל עץ ושיח גג ואוכל לו הבטיח תור הקור והמצוקה ממשמש ובא עם שלג כבר לא שר יותר הילק, כי הבטן הריקה- ברינה לה אין כל חלק בצרה כל כך גדולה הוא זוחל אל הנמלה: “רחמי עלי ותני לי חממי והאכילי עד חזור ימי הזיו” “ זה מוזר לי, דוד חביב איך קפץ עלייך עוני? העמלת , דוד, כמוני? “ הוי ,בת חמד , מה עמך? כלום היה לי פנאי לכך? על דשאנו רך כצמר, לא פסק משחק וזמר. איך יכולתי לעבוד?”
“ ואם כן הרי …” – הרי אמרתי: כל ימי הקיץ שרתי”. שרת דוד? יפה מאד! צא עתה אפוא לרקוד?”
ספר זה היה פופולארי מאוד, בייחוד כמתנת בר-מצווה כנהוג באותם ימים, ויצא לאור ב-26 מהדורות. במהדורה העשרים (הוצאת ברונפמן 1971) הפך לפתע הילק לחרגול. הנה תחילתו של המשל:
מתוך ספרה של חנה נמליך – פרקים בתורת החי, חסרי חוליות, עם עובד 1954
והנה שתי דוגמאות מן הזמן האחרון לתרגומים חדשים של משל זה, מתוך רשימתו של רונן סוניס במדור ספרים של עיתון הארץ (1.2.23). תחילה תרגומה החינני של חגית בנזימן מתוך ספרה “איבן אנדייביץ’ קרילוב, כל המשלים” (כרמל, 2015). בנזימן בחרה ללהק את החגב במשל זה
והנה תרגומו של רונן סוניס אשר בחר דווקא בצרצרית. הערה: אני מניח שסוניס כותב “צְרָצָרִית” ומתכוון לצרצר ממין נקבה, אך אבוי – גברת צרצרית אינה מסוגלת כלל להשמיע קולות ובודאי לא לשיר. כבשאר החגבאים (חגבים, חרגולים, צרצרים) רק הזכרים משמיעים קול. טעות נוספת: צרצר כותבים בחיריק מתחת לצ’ (צירצר בכתיב מלא)
מתוך ספרה של חנה נמליך – פרקים בתורת החי, חסרי חוליות, עם עובד 1954
פגשנו את הילק, החרגול, החגב והצרצר, לו קרא ביאליק משורר הדלות, אך לא את הציקדה, שעל פי פאבר היא זו האמורה להיות מלוהקת במשל זה, לצד הנמלה. לפיכך הגיעה העת לבצע הנדוס לאחור (reverse engineering) כלומר לחזור למקור, משלי איזופוס, ולבדוק על איזה חרק מזמר המשיל איזופוס את משלו. מאחר ואיני שולט ביוונית עתיקה, בא לעזרתי שלמה שפאן, אשר תרגם לעברית את משלי איזופוס. (“משלי איזופוס“, מוסד ביאליק, 1960, ציורים בצלאל שץ). הספר מצוי ברשת (כותר, וגם בפרוייקט בן יהודה).
מסתבר שעל בסיס אותו רעיון המשיל איזופוס שני משלים.
ואכן, הפתעה!!! איזופוס כתב על הציקדה. וגם על חיפושית הזבל. מדוע אם כן התעלמו כל מתרגמי המשלים לעברית מן הציקדה ובחרו בחרקים אחרים?
לפני שאנסה להציע תשובה חלקית, ברצוני לבדוק על איזה חרק כתבו ממשיכיו של איזופוס – לה פונטן וקרילוב? אין לי גישה למקור הרוסי של קרילוב, אך באשר ללה פונטן – למזלי הופיע בשנת 2007 תרגומו של הסופר, המשורר ואיש הפרסום ראובן וימר למשלי לה פונטן “כל משלי לה-פונטין“, איורים גוסטב דורה. וימר הותיר בראש כל משל את הכותרת המקורית בצרפתית:
הכותרת בצרפתית אומרת “הציקדה והנמלה” (CIGALE – ציקדה), וימר תרגם זאת כצרצרית ונמלה. ההערה לעיל בנושא צרצרית ממין נקבה בתרגום של סוניס תקפה גם כאן. לפחות במקרה זה הניקוד נכון משום שהזכר נקרא צִרצר (צ’ בחיריק, כתיב מלא – צירצר ולכן בת זוגו השתקנית היא צִרצרית).
כאמור, התנ”ך היה המקור הראשוני של מידע לשוני ואנטומולוגי עבור סופרינו ומשוררינו. כל החרקים המזמרים מסדרת החגבאים (ORTHOPTERA) מקובצים יחדיו בכמה פסוקים המעניקים להם חותמת כשרות ומתירים את אכילתם, ואולי בשל כך בחרו המתרגמים העבריים ללהק חרקים אלה במשל הנמלה. הציקדה אינה מופיעה בתנ”ך ולפיכך בחירתו המאולצת של אוירבך בשם “צלצל”. ויקרא י”א, כ כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. כא אַךְ אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ. כב אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. כג וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.
המידע הזה מעניין מאוד משום שהוא כמובן שגוי ביסודו. אבותינו אסרו על אכילת חרקים בעלי 4 רגליים, למרות שאין בעולמנו חיה כזו (לכל החרקים 6 רגליים). את רגלי הניתור האחוריות של החגבאים לא החשיבו כרגליים, אך בזכותן הפכו חרקים אלו לכשרים. הסבר מפורט יותר בסוגייה זו ובזיהוי חרקים אלו תוכלו למצוא ב”נושנות” ברשומה 110 על אנשים וחרוקים בה מראיין דן בן אמוץ את יעקב פלמוני. יעקב פלמוני, מקיבוץ דגניה א’, מייסד מוזיאון הטבע ע”ש א.ד. גורדון, הוא הז’אן אנרי פאבר הישראלי. איש אשכולות אוטודידאקט ואנטומולוג בעל שם עולמי.
וכעת, לסיום, נשוב לציקדה הנשכחת ולפאבר שיצא להגן בנחרצות על שמה הטוב. מדוע בחר איזופוס דווקא בציקדה? בראש וראשונה בשל הקולות הרמים שהיא משמיעה. בארצנו הציקדות הגדולות המזמרות אינן כה נפוצות, אך מי שהיה ביוון ובאייה בימי הקיץ ודאי שמע אותה כהוגן. שמעון בודנהיימר, בספרו “החי בארצות המקרא” (מוסד ביאליק 1949) כותב על תדמיתה של הציקדה בעיני היוונים הקדמונים: “ציקאדות מורות על בני-אדם אוהבי נגינה שהם גם פטפטנים, הולכי-בטל וריקנים, מפני שגם הציקאדות אין להן כלום מלבד קולן הנעים, וכשם שהן עצמן אינן אוכלות, כן תבשרנה לחולה צמאון קטלני ומוות בלתי נמנע”. אולם הבחירה בציקדה היא טעות חמורה ושטות גמורה. ראשית, הציקדה איננה פעילה בימות החורף, אז מצוי הזחל מתחת לפני הקרקע. לאחר בקיעתו מן הביצה, מתחפר הזחל בקרקע ושם הוא עובר כמה נשלים במשך כמה שנים. כאשר הוא מגיע לדרגת בוגר, הוא מגיח בקיץ החם מן הקרקע (מין אחד עושה זאת לאחר 17 שנים), מתנשל בפעם האחרונה והבוגר ניזון ממוהל צמח או עץ בעזרת החדק שהוא מחדיר לתוכו. ושנית, הציקדה אינה זקוקה לחסדי הנמלים אלא להיפך. הנמלים ניזונות מעודפי הסוכר (טל דבש) שמפרישה הציקדה מגופה, ולשם כך מיני נמלים מסויימים אף שומרים ומטפחים את הציקדות. דוגמה יפה לכך היא יחסי הגומלין בין הציקדה גבנונית האשלוהנמלה האורגת. צילמתי את התמונות הבאות בשמורת עינות צוקים (עין פשחה). הנמלה האורגת מקימה “רפתות” בעזרת קוריה, בהן היא שומרת על הציקדות ומגינה עליהן מטורפים.
ניתן לז’אן אנרי פאבר להציג בעצמו את כתב ההגנה שלו על הציקדה, מתוך הספר עולם החרקים המוזכר לעיל, וניהנה גם מן העברית הארכאית-מקראית של פסח אוירבך. זכרו שלציקדה הוא קורא צלצל ושימו לב לשם התלמודי של הצרצר – צרצוּר.
דבר העורך: כאן מסתיים המסע בו החזרנו לציקדה את כבודה האבוד. לא הלאיתי אותכם באורחות חייהם של החגב, החרגול והצרצר וההבדלים ביניהם, אך כל המתעניין ימצא חומר רב באתרי הרשת. אפשר לספר עוד המון על גלגולי המשל הזה וכיצד במהלך הדורות הוטחה ביקורת גם על הנמלה הקמצנית בעוד שעלתה קרנם של האמנים, אך די לנו בכך.
