ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי משנת 1980, הוא אחד המשוררים האהובים עלי ביותר. בשיריו הוא מתאר בשפה השואבת מן המקורות היהודיים את הטבע והנוף הסובבים את קיבוץ בארי. בנוף ובשדות אלה עבדתי כאגרונום, גם עם אנשי בארי, החל משנת 1979. בעקבות האירועים המחרידים בקיבוץ בארי בימים האחרונים, חזרתי לשיריו של ישראל נטע, בשניים מספרי השירה שפרסם, שניהם בהוצאת כרמל: “צפון-דרום-מערב” (2006), “השיר על הארץ” (2011). על הספר הראשון הוענק לו פרס יהודה עמיחי לשירה.
שיריו של נטע פסטורליים וליריים, שירי טבע ואהבה, אהבה לנוף בו הוא חי ולבת זוגתו. שוב ושוב חוזרים אותם מוטיבים – שדות החיטה, הקומביין, אקליפטוס, ציפורים, חילופי העונות, מחזור החיים, משפחה והורים. אך בינות לשירים אלו שזורים גם שירים אפוקליפטיים, שירי מוות, בהם בתוך הנוף השליו מאיים הרוע הזומם מן המערב, מתוך הנוף הפסטורלי מבצבצים פתאום פריטים צבאיים. המציאות העכשווית הופכת שירים אלו לנבואה אכזרית שהגשימה את עצמה.
אציג כמה שירים מתוך שני הספרים שהזכרתי לעיל. השירים חסרי שם. מאחר ואנו באוקטובר, אתחיל בשיר אופייני, המתרחש באוקטובר, שיר ללא סימנים מדאיגים:
אך הנה, שיר שהוא פרוזה קצרה, רמז לעצמים שאינם משתלבים בנוף, “גופים זרים” המפרים את שלמות התמונה ואת שלוות הנפש
וכאן אף ביתר שאת, והשמש השוקעת במערב מזכירה בשר מדמם. מן המערב תפתח הרעה:
והנה כמה שירים בהם כבר שולט המוות, שבימים אלו מקבלים משמעות מצמררת: השיר הראשון הוא מחווה לשירו של חיים גורי שנכתב בעקבות נפילת הל”ה בגוש עציון. לא אוסיף דבר, אתן לשירים לדבר בעד עצמם.
בעקבות שאלות שאני מקבל – כאמור – השירים נכתבו בשנים 2006 ו- 2011. בשלב זה (13.10.23) לא ידוע לי מה עלה בגורלו של ישראל נטע ולא הצלחתי לקבל מידע מן הניצולים חברי בארי, שאף הם שרויים בחוסר ידיעה.