אני מציע אתנחתא קצרה מאירועי הימים הכואבים העוברים על כולנו. הבה ננסה להתעלם לרגע מכך ש"מסביב יהום הסער" ולדבר על ספרים. ספרים מיוחדים.
הבית שלי הפך (בפרפראזה לעולם הטבע) לגן-מקלט לספרים נכחדים. בירידי הספרים המשומשים, בשוקי הפשפשים ובספריות הקהילתיות ברחוב, וגם לצערנו סביב פחי האשפה ומכלי מחזור הנייר, אני מחפש את הספרים "המיוחדים". כאשר יוצאים ספרי מהדורה מסויימת ממכבש הדפוס הם כולם זהים זה לזה. ספר הופך למיוחד או ייחודי בזכות רבדים נוספים אשר הצטברו עליו כאשר עבר מיד ליד, כמו פטינה על תכשיט עתיק המתגלה באתר ארכיאולוגי. ספר כזה עשוי להכיל חותמות, הקדשות, הערות הקוראים שנכתבו בשוליו, מדבקות Ex Libris המעידות אל מי השתייך הספר בעבר. כל אלו הם סימני דרך, סימני חיים של אנשים שאולי כבר אינם איתנו, שהספר חלף בחייהם ושרד. הספר אולי השפיע על מחשבותיהם, על הידע וראיית העולם שלהם, ואילו הם השאירו בין דפיו עקבות היוצרות את "הסיפור" שמאחורי הספר. כל אלו מזמינים חקירה וחיפוש ופענוח הרמזים שהותירו אחריהם יוצרי הספר, קוראיו ובעליו. כך הופך הספר עצמו לגיבורו של סיפור חדש.
ובעוד אני כותב דברים אלה, עולה בי הרהור מוזר. כידוע, המוסד בו למדנו והתחנכנו נקרא "בית ספר" – בית של ספרים. ואין צורך להסביר מדוע נקרא כך. על פי המגמה הרווחת היום במוסדות אלה, לא ירחק היום והם ייקראו "בית סמארטפון" או "בית סלולר". יתכן והמוסדות היותר יוקרתיים ייקראו "בית טאבלט". במחשבה שנייה, יתכן ותקום צעקה על כך שהשמות הנ"ל אינם עבריים למהדרין ולפיכך אולי מן הראוי שהשם יהיה "בית הנייד".
ברשומה זו אציג שני ספרים מיוחדים מתוך האוסף:.
סיפורנו מתחיל באירוע עצוב. בתאריך 9.9.1940 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיחו מכיוון הים חמישה מטוסים, מפציצים מסוג סבויה מרקטי של חיל האוויר האיטלקי, והטילו פצצות על תל אביב ויפו. בהתקפה נהרגו 137 אזרחים ונפצעו מאות. בתים רבים נפגעו ונהרסו. הנה תמונת ההרס ברחוב פינסקר פינת דרויאנוב:
החללים נקברו בבית העלמין נחלת יצחק, רבים מהם כאלמונים ללא זיהוי, לאחר שהלוויה עברה ברחובות המרכזיים של תל אביב. 360 פצועים הובהלו לבית החולים הדסה (רח' בלפור, ת"א). הועמדו שבעה שולחנות ניתוחים ובאותו ערב בוצעו שישים ניתוחים. בין הפצועים הרבים היה גם הסופר החרזן חנניה ריכמן. ריכמן (1905 – 1982) עלה לישראל מאוקראינה בשנת 1926. לפרנסתו עבד בחברה ליצוא הדרים ובמקביל עסק בתרגום שירה ופרוזה מכמה שפות (ידוע תרגומו לשיר החשוב IF מאת רודיארד קיפלינג) ופרסם מדורים בעיתונים שונים. בשנת 1945 פרש מכל עיסוקיו והתמסר רק לכתיבה
. את תהילתו קנה בתרגום מבריק ומחורז של משלי קרילוב ("כל משלי קרילוב", הוצאת נ. טברסקי, 1949, איורים נחום גוטמן).
הוא כתב למעלה מעשרים ספרים, ביניהם: "פתגמים ומכתמים (מן הים הכללי – וטפה משלי)", דבש ועקץ", "בדיחות בחרוזים ושעשועי לשון", "הדי הימים".
ריכמן ניצל את שהותו בבית החולים לכתיבת ספר הדרכה בנושא עזרה ראשונה. הספר המאוייר כתוב בחרוזים ובהומור מאופק . (עזרה ראשונה בחרוזים, מאת ד"ר א. אלוטין וח. ריכמן, ציורים דוד שניאור, הוצאת ההסתדרות הרפואית העברית בארץ-ישראל והארגון הארצי של אגודות "מגן דוד אדום" בא"י, 1942).
את הייעוץ הרפואי נתן ד"ר אריה אלוטין, כירורג, ממייסדי מגן דוד אדום ומנהל מחלקת ההדרכה שם, שכתב ספרי רפואה. בעת שריכמן היה מאושפז בבי"ח הדסה, שימש שם ד"ר אלוטין כסגן מנהל המחלקה הכירורגית. בית החולים הדסה תל אביב הוקם ביפו בשנת 1918 ונדד לכמה מקומות בתל אביב. משנת 1929 ועד סגירתו ב-1992 פעל ברחוב בלפור, היכן שמצוי כיום רובע לב העיר.
ד"ר אריה אלוטין, 1962, הארכיון הציוני
צוות המחלקה הכירורגית בבי"ח הדסה. במרכז ד"ר אלוטין
את האיורים לספר צייר האמן המוערך דוד שניאור (1905 – 1988), צייר ומעצב תפאורות תיאטרון ופוסטרים, שנולד בפולין, למד אמנות במינכן והחל להצליח כאמן אך לאחר עליית הנאצים ומאסרו בדכאו ב-1933 ברח לארץ ישראל. הנה האתר הרשמי של האמן, ערוך וכתוב ע"י בנו דן שניאור, אף הוא אמן וקולנוען. כדאי לראות את עבודותיו ולקרוא על חייו. הנה אחד האיורים מתוך הספר:
להלן כמה קטעים מן הספר עזרה ראשונה בחרוזים, זהו מדגם שמטרתו להתרשם מן הספר ומחרוזיו של ריכמן.
עד כאן הרובד הראשון של הספר, המעניין כשלעצמו, ספר שנשכח ונעלם בניגוד לספריו האחרים של ריכמן, שהיו נפוצים מאוד בבתי הורינו. עם פתיחת הספר מתגלית הקדשה בכתב יד נאה,
הספר הזה שיך לתלמידה (וא)
שושנה לנדוי.
הספר נתן לה בתורת פרס
בעד עזרה מסורה למנהלת
בהכנת כתבי-יד.
ת"א, ח' תמוז תש"ב ר. שרשבסקי
ובין שורות הטקסט מוטבעת חותמת "בית ספר עירוני לבנות – תל-אביב.(לא ניכרת בסריקה).
"בית הספר העירוני לבנות" החל את דרכו ביפו, בשנת 1983, והיה המשכו של בית הספר העברי הראשון שהקים ביפו ישראל בלקינד (1890), איש הבילויים, ובו למדו בעברית בנים ובנות יחדיו. בית הספר נוהל במשותף על ידי שתי אגודות: "כל ישראל חברים" (כי"ח) ו"חובבי ציון" מאודסה. בשנת 1902 נפרדו דרכיהן של שני השותפים ובית הספר התפצל לבית ספר לבנים (כי"ח) ובית ספר נפרד לבנות (חובבי ציון). בשנת 1909 הושלמה בנייתו של מבנה חדש לבית הספר, על הגבול בין השכונות נווה שלום ונווה צדק. בקומה הראשונה התגוררו המורים ובקומה השנייה היו חדרי הלימוד. הבנייה, בניהולו של יוסף אליהו שלוש, ובעבודה עברית, התאפשרה הודות לתרומתו של יצחק פינברג מאירקוטסק שבסיביר. בניגוד לבית הספר לבנים (אליאנס), התנתק בית הספר לבנות מן השפה הצרפתית, והלימודים, בתוכנית עשירה ומתקדמת עם צוות מורים מצוינים, התנהלו בעברית. הצייר נחום גוטמן למד בבית ספר זה במשך חמש שנים מאחר ואביו הסופר ש. בן-ציון היה בצוות המורים. גם משה שרת למד שם. בשנת 1937 נפטר המנהל המיתולוגי יחיאל יחיאלי ובית הספר נקרא על שמו "בית ספר לנערות יחיאלי". את מקומו כמנהלת תפסה בתו הבכורה שפרה יחיאלי. בשנת 1972 פסקה פעילותו של בית הספר. שמונה שנים אחר כך החל לפעול במבנה זה תיאטרון נווה צדק, ביוזמתו של עודד קוטלר. לאחר סגירתו של התיאטרון עמד הבניין בשיממונו והיה מיועד להריסה, עד ששופץ והוקם בו "מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון" בתרומתה של משפחת דלל הלונדונית, לזכר בתם הרקדנית סוזן שנפטרה ממנת יתר של הרואין.
בניין בית הספר העירוני לבנות בנווה צדק עם הכתובות – בית ספר עירוני לבנות, מוסד חובבי ציון
מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון
בתל אביב פעלו במקביל עוד שני בתי ספר לבנות דתיות "בית צעירות מזרחי" ו"תלפיות". שני מוסדות חינוך אלה התאחדו תחת רשת אמי"ת בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת.
הרופא של כל בתי הספר שהוזכרו כאן היה המשורר שאול טשרניחובסקי. למרות ניסיונו הרב של טשרניחובסקי כרופא בבתי חולים ברוסיה, ואף בבתי חולים צבאיים, כאשר עלה לארץ ישראל בשנת 1931 לא הצליח להתקבל לעבודה כרופא ונאלץ להתפרנס בדוחק כמשורר, מתרגם, ועורך מילון למונחי רפואה. רצונו היה עז להתקבל כרופא בבית החולים הדסה בתל אביב, אך סורב. לבסוף, לאחר השתדלות אישים שונים אצל רוקח, סגן ראש העיר, קיבל משרה כרופא בתי הספר של העירייה, משרה זו שעיקרה אדמיניסטרטיבי, לא תאמה את כישוריו הרפואיים, אך הוא השלים עם כך והתמסר לעבודתו. משכורתו היתה 20 לירות לחודש, שאת מרביתה היה שולח לאשתו ובתו שחיו בפריז, ואחר כך במנזר בירושלים. בשנת 1937 חתם טשרניחובסקי חוזה עם זלמן שוקן המקנה להוצאת שוקן בלעדיות על כל כתביו, ומחייבו לעבוד כרופא בבתי הספר רק פעמיים בשבוע, בשכר של שש וחצי לירות לחודש.
המורה לציור היתה בלהה שחראית, הנה כתבה מעניינת אודותיה.
מי היתה התלמידה המצטיינת שושנה לנדוי ומה עלה בגורלה? ומי היתה או היה ר. שרשבסקי? ומה הכוונה "בהכנת כתבי-יד" המוזכרת בהקדשה? האם מדריך עזרה ראשונה, אף אם מחורז, הוא פרס מתאים לתלמידה בכתה ו'? שאלות אלה מצפות לתשובות כבר 83 שנים…
עדכון: מקורות יודעי דבר מוסרים שאדון שרשבסקי היה מורה להיסטוריה. ואוסיף גם אני שאשתו, ד"ר שרה שרשבסקי היתה המנהלת המיתולוגית של בית צעירות מזרחי.
הספר המיוחד השני הוא A HANDBOOK OF THE SWAHILI LANGUAGE – מילון ומדריך לשפה הסוואהילית,
הספר מיועד לשימושם של מיסיונרים נוצרים באפריקה (*) ולכן הוא הופק במימדים של ספר-כיס עם כריכה רכה אך עמידה. הספר נכתב בשלהי המאה התשע-עשרה על ידי הבישופ הקולוניאלי Edward Steere (1828 – 1882) בלשן בהשכלתו, אשר פעל רבות כמיסיונר במזרח אפריקה, בייחוד בזנזיבר (חבל ארץ ואי בטנזניה, משופע בקינמון, פלפל שחור ואגוז מוסקאט). הוא הקים כנסייה בבירתה העתיקה של זנזיבר – Stone Town. מן ההקדמה שכתב לספר אנו למדים שגדל בעיירה הזעירה Little Steeping (211 תושבים), 185 ק"מ דרומית-מזרחית ללונדון. הוא אף תרגם לסוואהילית חלקים גדולים מן התנ"ך. הנה דיקנו בהדפס אבן (ליתוגרפיה)
הספר יצא לאור על ידי Society for promoting Christian knowledge. זוהי אגודה מיסיונרית אנגליקנית, שהוקמה בשנת 1698 ומאז מפיצה את המסר הדתי ברחבי העולם בעזרת מיליוני ספרים שהיא מוציאה לאור ומפיצה וכן הקמת בתי ספר וספריות ברוח הכנסייה האנגליקנית.
השפה הסווהילית נוצרה החל מתחילת האלף השני לספירה כשילוב בין השפה הערבית אותה הביאו עמם הסוחרים הערבים שפעלו במזרח אפריקה, והקימו לאורך החוף ערי מסחר משגשגות, ושפתם של שבטי הבנטו המקומיים. כחמישית מן המלים בשפה המדוברת הן מלים בערבית. הסוחרים הערבים סיפקו סחורות מהודו ומאירופה, והיו מעורבים באופן משמעותי מאוד בסחר בעבדים. עשרות מליוני אנשים באפריקה דוברים סווהילית הן כשפת אם (טנזניה, קניה, קונגו, אוגנדה) והן כלינגואה פרנקה, כלומר שפה המשמשת לתקשורת בין קהילות בעלות שפות אם שונות.
המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בשנת 1870 בלונדון. אחריה יצאו לאור כמה מהדורות נוספות, הספר שברשותי יצא לאור בשנת 1918. בעמוד הראשון של הספר מתוארים שלושה מגלגוליו וזה הדבר אשר משך את תשומת ליבי. לא הצלחתי לפענח במדויק את שם הכותב/ת אך כמדומני שהשם הפרטי הוא רינה. וכך היא כותבת:
קיבלתי מ- Mr. Montegue ב- Southfields 6 Woodgreen London
October 1978
מיסטר מונטגיו שרת בצבא הבריטי בקניה
בשנים 1920 – 1946. התגורר בסטנליהוטל במפקדת העיר (קצין העיר).
חתימה: רינה מילמן (?)
הספר נקנה כמשומש ב- 1919 ונרכש ע"י מונטגיו ב- 1920.
ואכן, על גבי הכריכה הפנימית של הספר מופיעים בעפרון ראשי התיבות L/i והשנה 1919 וגם מתנוססת חתימתו של Y. Montegue והתאריך 7.2.20.
הקצין הבריטי מונטגיו שהה ב-Stanley Hotel בניירובי, בירת קניה. המלון הוקם על ידי גברת Mayence Bent בשנת 1902. זהו המלון הוותיק ביותר בניירובי. מאז עבר כמה גלגולים ואירח ידוענים ושועי עולם שעל שמם קרויים חדריו. כיום זהו מלון מפואר. על ההיסטוריה של המלון אפשר לקרוא כאן
כך נראה המלון בעת ששהה בו הקצין הבריטי מונטגיו
אפשר להניח אם כן שהספר נדפס בשנת 1918 באנגליה, נרכש ע"י מישהו בשנת 1919 ושנה אחר כך נרכש ע"י הקצין הבריטי מונטגיו, אשר לאחר 26 שנים בתום שירותו בקניה החזיר אותו למולדתו, ושם, בשנת 1978 מסר אותו לרינה, שהביאה אותו לירושלים, שם מצאתי אני אותו, ואימצתי אותו בטרם יושלך למיכל המחזור, 106 שנים לאחר צאתו לאור.
משתי הדוגמאות שלעיל אפשר להיווכח כיצד אפשר להעמיק ולהרחיב חקור ולהכיר עולמות תוכן חדשים בעקבות כמה רמזים המצויים בין דפיו הישנים של ספר משומש.
(*) למי הרוצה להכיר לעומקה את הפעילות המיסיונרית באפריקה, את מפגש התרבויות הטעון, את עוולות המשטר הקולוניאליסטי האכזרי בעיקר הבלגי בקונגו (כפות ידיהם של ילדים שלא עמדו במכסת איסוף שרף הגומי קוצצו) – אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר "תורת עץ הרעל". ספר מטלטל ועוצמתי. בישראל יצאו לאור בתרגום לעברית שתי מהדורות.
