אזהרת מסע: לקוראיי הדתיים – אני מתנצל אם הטקסט הבא יפגע ברגשותיכם.
רשומה זו היא המשכה של הרשומה הקודמת (עזרה ראשונה בחרוזים) ולכן ההקדמה לרשומה הקודמת תקפה גם לזו. גם כאן אנו עוסקים בספר מיוחד ומעניין בזכות מחברו ותוכנו, ובעקבות רמז המעיד על בעליו, מגלים פרק בתולדות היישוב. הספר: זיכרונותיו של האלוהים (1911באיטלקית , 1922 בעברית ) מאת ג'ובאני פאפיני.
ג'ובאני פאפיני Giovanni Papini (1881 – 1956) נולד וחי בפירנצה, איטליה. עיתונאי, מסאי, סופר, משורר, מבקר ספרות ופילוסוף. מוערך מאוד על כתיבתו המבריקה אך אישיותו ודעותיו שנויים במחלוקת. הוא שינה תדיר את עמדותיו והיה מזוהה עם כמה וכמה תנועות וזרמים פוליטיים ופילוסופיים – פרגמטיזם, פוטוריזם, פוסט-דקאדנטיזם, עד שבשנות השלושים תמך בפאשיזם. גם בתחום הדתי עבר מהפך, ומאתיאיזם ואנטי-קלריקליזם עבר לתמיכה בכנסייה הקתולית.בגלל דיעותיו הוכפש לאחר מלחמת העולם השנייה ופרסומיו לא קיבלו תהודה לאחר מותו.
הצלחתו הספרותית של פאפיני החלה ב-1906 עם פרסום ספרו "עת הדמדומים של הפילוסופים". הוא ייסד את המגזין Il Leonardo ופרסם סיפורים קצרים ומאמרים, ובהמשך ספרים רבים, ביניהם על חייו של ישו, ביוגרפיה של מיכלאנג'לו, והספר "מילים ודם" בו ביטא את האתיאיזם שלו ועורר שערורייה כשטען שישו והשליח הצעיר ביותר יוחנן בן זבדי קיימו יחסים הומוסקסואליים. בשנותיו האחרונות חלה במחלה ניוונית, לקה בשיתוק ובעיוורון ונפטר בגיל 75.
הספרון "זיכרונותיו של האלוהים" LE MEMORIE D'IDDIO יצא לאור לראשונה בשנת 1911 בפירנצה.
ב-1922 הוא תורגם לעברית בוורשה, פולין, על ידי ש. מימון, ויצא לאור בהוצאת "טרקלין", בימים בהם וורשה שקקה תרבות עברית, חוגים ספרותיים ומו"לים. הפריט המצוי בידי הוא ממהדורה זו. אין זה מובן מאליו שספר המכיל דברי כפירה יצא לאור בעברית בוורשה בשנת 1922. שימו לב לחותמת בפינה העליונה משמאל, עוד נחזור אליה בהמשך!
הספרון הצנום (58 עמודים) נקרא כתרגיל מחשבתי-תיאולוגי, המבטא את האתיאיזם והאיקונוקלזם של המחבר. אלוהים "מדבר" כאן בגוף ראשון ופונה אל בני האדם, אותם לכאורה יצר. אלוהים מתלונן על בדידותו ודכאונו – אין לו ביוגרפיה, הוא לא נולד, אין לו משפחה וחברים, בן השיח היחיד שיש לו הוא השטן. הוא בז לבני האדם על יצריהם וחטאיהם, לועג להם על תפילותיהם, טוען שהם יצרו אותו ולא הוא אותם, ולבסוף מפיל בפניהם את תחינתו עם בקשה מפתיעה. האלוהים המוכר לנו מן התנ"ך ככל-יכול אכזר, המחוקק ומצווה, "אלוהי צבאות", "צור ישראל", "אֵל קַנָּא" , נצח ישראל", "מלך מלכי המלכים", מתגלה "מפי הגבורה" אצל פאפיני כישות לגלגנית הסובלת מדיכאון, בדידות ושעמום וקצה בחייה, בקיצור – מאוד אנושית. אך הרי גם בתנ"ך כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וגם: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א').
ודאי תשאלו כיצד נוטל לעצמו אותו פאפיני את החירות לדבר בשמו של האלוהים? אם כן, אענה לכם, השופטים והנביאים והסופרים המקראיים לדורותיהם (התנ"ך נכתב במשך כ-1200 שנים), אשר העלו את דבריהם וקורותיהם על הכתב, עשו בדיוק כך: מדברים בשמו ומצטטים את האלוהים האבסטראקטי (מופשט), הנסתר, הנצחי. אלוהים מדבר עם אדם הראשון, עם נוח, האבות והשופטים, ויש מי שמצטט אותו או מדבר בשמו לאורך 1200 השנים בהם נכתב התנ"ך. פאפיני מתייחס לכך מייד בתחילת ספרו:
ובהקשר זה, במאמר מוסגר: לפני שנים רבות כתבתי ספר על יין ("יין מכל דבר" בהוצאת רות סירקיס) וחפצתי לעטר אותו במובאות מן התנ"ך, התלמוד והמשנה, משלים ומכתמים בנושא יין, שהבנת תהליך ייצור היין מבהירה את משמעותם (למשל: "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו ). ביקשתי את עזרתם של בני הדודים שלי, אברכים חרדים, חובשי ספסלי ישיבות, אך הם סירבו בטענה שהטקסטים האלה, דברי אלוהים חיים, נכתבו במו ידיו של הקדוש ברוך הוא ולכן מקומם לא יכירם בספר של חילונים. שמתי פעמיי לספריה של אוניברסיטת באר שבע, ושם עלעלתי בקונקורדנציה עבת כרס ודליתי את כל הדרוש לי בהנאה רבה (לפני עידן האינטרנט). כך פתרו לעצמם בני דודי היקרים את כל השאלות והספקות, בהפכם את התנ"ך לחיבור אוטוביוגרפי, יומן אישי של בורא עולם, ובעצם "זיכרונותיו של האלוהים – גרסת המקור". את אותו "במו ידיו" מפעילים קרוביי החב"דניקים מן הפלג המשיחי בכל פעם שהם חוזרים מביקור בברוקלין, ומקריאים לכל המעוניין מכתב מאת הרבי, אשר בתחתיתו, הם טוענים, מתנוססת חתימת ידו מאתמול או שלשום (הדיו עדיין לא יבשה).
ואם תשאלו כיצד הגוי הזה, פאפיני, מעז להתעסק עם האלוהים שלנו, לשים מילים בפיו, לבעוט במוסכמות תיאולוגיות – אזכיר שאת האסכולה המדעית שנקראת ביקורת המקרא, או חקר המקרא, וגם מחשבת ישראל (ביטוי מרוכך) ייסדו דווקא חוקרים נוצרים מאירופה, צרפתים אך בעיקר גרמנים, במאות ה-18 וה-19, בעוד עבור היהודים המקרא היה עדיין חסין מחקירה (במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, כזה ראה וקדש). עם צמיחת תנועת הנאורות החלו חוקרים אלו לערער על הסמכות הדתית ולחקור את המקרא בכלים היסטוריים, לשוניים, ספרותיים ואנתרופולוגיים, תוך שימוש באמות מידה מדעיות. גם כיום, מי שלומד באוניברסיטאות בישראל חקר מקרא או ארכיאולוגיה, מחויב ללמוד גם גרמנית, על מנת לרכוש נגישות למחקרים אלה (למשל תורת התעודות). חלק ממסקנותיהם היו מוטות בגלל השקפה נוצרית ואנטישמית, אך חלקים אחרים מקובלים אף היום בחקר המקרא.
הנה קטע נוסף, לגלגני, מתריס, מן הספר:
וכך אנו מגיעים לסופו של הספר, בו אלוהים לא מתחנן על חייו כי אם מתחנן על מותו. בני האדם בראו אותו, הם אלו היכולים להמית אותו ולגאול אותו מייסוריו.
וכאמור, מטרתנו להתחקות אחר גלגוליו של הספר, ודרכו להכיר את בעליו ותקופתם. כדי לעשות זאת נחזור אל החותמת המתנוססת בכמה מקומות בספר: ספרית "שבתי", יהודית ודוד רבינוביץ, פתח-תקוה א"י. מיהו שבתי (שבתאי) שעל שמו נקראת הספריה? מי הם יהודית ודוד רבינוביץ? האיזכור של פתח-תקווה והשם "שבתי" הקנו לי רמזים עבים, ו"חפירות" ברחבי הרשת העלו את הממצאים הבאים:
הנה כמה פרטים מזהים אודות דוד רבינוביץ מתוך אתר מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה:
דוד רבינוביץ
מקום לידתו: רוסיה, דניפרופטרובסק
עלה ארצה ב- 1905
השכלתו: בי"ס לנגינה "שולמית", בית ספר חקלאי ע"ש ד"ר פיקהולץ
תפקידו בקהילה: מזכ"ל אגודת "האורז"
מקום מגוריו: פתח תקווה, ישראל
בת זוגו: יהודית
ומידע נרחב יותר על משפחת רבינוביץ:
בשנת 1905, ימי העלייה הראשונה, עלו ר' שבתי רבינוביץ, רעייתו רייזה-הינדה ובניהם יחיאל, צבי ודוד מן העיר יקטרינוסלב (כיום נקראת דנייפרופטרובסק) רוסיה לארץ ישראל והתיישבו במושבה פתח-תקוה. זאת בעקבות פוגרום שהתחולל שם.
שבתי רבינוביץ, אביו של דוד
עלה גם אחיו ישראל עם רעייתו חיה-שרה (כנראה כמה שנים לפני שבתי). בשבתי דבק הכינוי "דער שווארצער" (השחור ביידיש), להבדילו מאחיו האדום – ג'ינג'י "דער רויטער". שני האחים רכשו את ביתו של שמעון רוקח (ממייסדי אגודת "פרדס") והקימו מלון צנוע, עממי וזול, ברחוב פינסקר בפתח תקווה, "הוטל רבינוביץ". במלון התארחו פועלי העלייה השנייה, וגם עולים חדשים מייד עם הגיעם ארצה. הנה שרידי המלון כיום, ושלט ההנצחה שלצידו:
בשנת 1906 התארח שם הפועל דוד בן גוריון, שהחל את דרכו בארץ ישראל כפועל בפרדסי פתח תקווה, וגם ברנר היה שם וברל כצנלסון שכתב בזיכרונותיו: זו אכסנייה של פועלים. כאן אוכלים ושותים ולנים וכותבים מכתבים. כאן משתגעים וכאן חי כל איש בזכות הקפה (תשלום דחוי)", ורבים אחרים. המלון שכן בצריף עץ פשוט, בעל גג רעפים ונייר זפת על כתליו. אני מכיר היטב את הצריפים האלה בפתח תקווה, משום שאבא שלי גדל באחד כזה , בכפר גנים פ"ת, בשנות השלושים. בשל מריבה משפחתית נפרדו שני האחים, ושבתי, אביו של דוד, הקים באותו רחוב, מעבר לכביש, הוטל רבינוביץ נוסף, יוקרתי יותר, הפעם במבנה אבן, ולכן נקרא "הוטל רבינוביץ לעשירים" וגם "הוטל ציון".הנה שרידי המבנה ושלט ההנצחה שלידו:
שני המלונות פעלו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר יהודי פתח תקווה גורשו ע"י התורכים צפונה. שני המבנים עומדים בשממונם ולא עברו תהליך של שימור, למרות שהם מעידים על ראשית ענף המלונאות בארץ ישראל.
מן החותמת על גבי הספר אפשר להבין שדוד ויהודית הקימו, או נתנו חסות, לספרייה ע"ש שבתי (כל היודע פרטים נוספים אודות הספרייה מוזמן לכתוב בתגובות). גם בנם של דוד ויהודית רבינוביץ נקרא שבתאי. מאחר והספרייה נקראת "שבתי" אני בטוח שהיא מנציחה את הסבא, ולא את הנכד חלילה.
בפרטיו האישיים של דוד רבינוביץ מצוין שהיה מזכיר כללי של "אגודת "האורז". אם כן לא מדובר במאכל אורז, אלא באגודה מקצועית של אורזי פרי הדר.
אגודת "האורז"
בין המלאכות הקשורות לקטיף ההדרים, אריזת הפרי לשם יצוא היתה המלאכה המקצועית ביותר, שדרשה זריזות ידיים, התמחות ומיומנות. בראשית המאה הקודמת הכל בפרדס נעשה באופן ידני על ידי בעלי מקצוע שונים. תהליך האריזה החל בבירור ומיון הפרי, ואז התפוזים היו נעטפים בנייר משי דקיק, מוספג בחומר הדברה קוטל פטריות "דיפניל" למניעת התפתחות פטריות עובש במהלך המשלוח הימי הממושך לאירופה (בתחילה באוניות קיטור). עדיין זכור לי הריח הדוחה של החומר, וכיצד "ריחמתי" על הצרכן האירופי שלא זכה להריח את ריחו הטבעי הנפלא של התפוז. הנה שתי דוגמאות לניירות העיטוף:
התפוזים סודרו בתיבות עץ (בוקסות) שנקשרו ונחתמו ברצועות ארוכות של קליפת עצים מיוחדת. את התיבות היו בונים נגרים מומחים לדבר. האריזה נעשתה, משום מה, בישיבה על הקרקע, מה שודאי הפך אותה למפרכת יותר. הנה כמה צילומים המראים כיצד נעשתה מלאכת המיון והאריזה, עד שנות החמישים של המאה הקודמת:ותחילה הנגרים והתיבות:
פתח תקווה, 1911
עד שנת 1904 היתה מלאכת אריזת התפוזים מונופול של ערבים נוצרים מיפו, אשר מנעו כל תחרות. בשנת 1903 השתלב נער בשם יצחק ברלוביץ מפתח תקווה בקבוצת אורזים ערבית ולמד מהם את מלאכת העיטוף, ובהדרגה את שאר שלבי המיון והאריזה. הוא ארגן קבוצות אורזים יהודים שהחלו, תוך התנגדות עזה שלוותה בהתנכלויות מצד הערבים, לעבור מפרדס לפרדס ולכבוש את שוק העבודה הזה במושבות האיכרים. הוא אף התחתן עם הבחורה הראשונה שהורשתה לעסוק במקצוע הגברי הזה ופילסה את הדרך לחברותיה הנשים.בצילום זה נראה יצחק ברלוביץ יושב בקדמת התמונה בצד שמאל:
בשנת 1909 עם כמה מחבריו הקימו את אגודת "האורז" אשר לא שרד זמן רב. בשנת 1929, בעיצומם של "מאורעות תרפ"ט" הוקם האיגוד שנית, כארגון פועלים עצמאי, והפעם צלחה דרכו, כאחת ההתארגנויות הראשונות של פועלים עבריים. הנה צילום משנת 1935, ישיבה של הנהלת האגודה, ברלוביץ יושב אל השולחן, מעונב.
לאחר מלחמת העולם השנייה הוכנס מיכון לבתי האריזה והאיגוד פורק סופית ב-1959, כאשר כבר לא היה צורך בחבריו האורזים. היום, בבתי האריזה הממוכנים, עוברים פירות ההדר קילוח בחומר חיטוי ואחר כך מצופים בדונג.
כאמור, אשמח לקבל פרטים נוספים על ספריית "שבתי" וגם על הוצאת טרקלין בוורשה.