רשומה זו מוקדשת לזכרו של דניאל טרגרמן מקיבוץ נחל עוז, בן ארבע וחצי במותו.

מתוך:  Handbook of the Jewish Communal Villages in Palestine (מדריך הקיבוצים בפלסטינה), בהוצאת מחלקת הנוער של ההסתדרות הציונית (1938):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך: אגרת לחינוך, איחוד הקבוצות והקיבוצים, חוברת דצמבר (1964):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך: החינוך המשותף, החינוך הרעיוני, המחלקה לחינוך, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, חוברת אוקטובר,  (1965):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך: אגרת לחינוך, איחוד הקבוצות והקיבוצים, חוברת יוני (1965):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מתוך: שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, גליון ל"ז, אביב (1970):

לוח קואופרטיבי שמושי יצא לאור אחת לשנה במשך עשרות שנים, החל משנת 1930. (ראה הערות העורך להלן). החומר המובא כאן לקוח מן הלוחות הראשונים – 1930 – 1935.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כמה פנינים מתוך הלוחות, בייחוד מן הלוח הראשון (1930 – 1931): 

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

עשרת הדברות לחוסכים

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחלקות ממשלת המנדט. שימו לב למחלקה לחפוש חטאים (המחלקה לחקירות פליליות):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שערי המטבע בשנת 1930 – שימו לב לחוזקה של הלירה הא"י (לירה א"י אחת שווה 4.86 דולר, היום התהפכו היוצרות). עם השלטת המנדט הוחלפה בישראל הלירה המצרית בלירה הא"י.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

רשימת הבנקים בארץ ישראל. לאן נעלם האוצר הבולגרי?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מידע מענין הוא מספר היהודים בארצות שונות בעולם (1929) ובישראל (1931) וגם היחס בין מספר הערבים והיהודים ביישובי ארץ ישראל באותה עת. (שימו לב למספר היחסי בין ערבים ויהודים בערים רמלה, טבריה, עכו, אך בייחוד באר שבע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטע מתוך סקירה על מצב התחבורה בארץ ישראל, 1934 לעומת 1933. ראו כמה טרקטורים היו בישראל:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כדאי לצפות בכמה פרסומות על מנת לחוש את רוח התקופה. תחילה מספר חברות ביטוח. המלה ביטוח עדיין לא היתה קיימת והביטוח נקרא "אחריות". שימו לב, שגם אז חברות הביטוח הבטיחו הבטחות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יוסף ריבלין שלח ידו בכמה סוגי מסחר, כולל פילמים מדברים עברים ויהודים

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

לוח קואופרטיבי שמושי יצא לאור על-ידי "המרכז" – מוסד מרכזי של האגודות ההדדיות לאשראי ולחסכון בארץ-ישראל, אשר ריכז את הפעילות של הגופים הקואופרטיביים – בעברית: אגודות שיתופיות. החל משנות העשרים של המאה הקודמת, ואף לפני כן, הוקמו בישראל אגודות שיתופיות רבות בתחומי המסחר והצרכנות, התחבורה, החקלאות, התעשייה והבנקאות. גופים כגון אגד, דן, הארגז, אגודות הכורמים, תנובה המשביר ורבים אחרים, חלקם בחסות ההסתדרות ותנועת העבודה וחלקם גופים פרטיים. עם דעיכת הרעיון הקואופרטיבי בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, עברו אגודות רבות  תהליכי הפרטה. מידע על אגודות שיתופיות הקשורות לתנועת העבודה אפשר לקרוא כ א ן. סקירה מקיפה על הקואופרציה בישראל בתקופת המנדט, בייחוד הגופים הפרטיים, אפשר לקרוא במאמרו של נחום קרלינסקי.

הלוח הקואופרטיבי, בעריכת יל"ג כהנוביץ (הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי, שהיה העורך הלשוני של הלוח, החליפו כעורך ושימש בתפקיד למעלה מארבעים שנה) אשר כתוב ברוח של "עשיית נפשות" לרעיון הקואופרציה, הוא מקור בלתי נדלה של מידע כלכלי והיסטורי על התפתחותה של ארץ ישראל ועל המעבר משלטון המנדט אל מדינה עצמאית, מן ההיבטים הכלכליים והשלטוניים-ממסדיים. למשל – בסקירה הכלכלית על שנת 1931 אפשר ללמוד על היבוא והיצוא של ארץ ישראל. היצוא העיקרי של ישראל הוא תפוזים (50%), שאר המוצרים שישראל מייצאת הם סבון כביסה (10%), אבטיחים ותבואות (15%) ומוצרי תעשייה – מלט, גרביים ושניים תותבות!. המדינה אליה היצוא הוא הגבוה ביותר היא אנגליה (תפוזים) ואחריה צועדות מצרים וסוריה, הקונות גם מוצרים נוספים הנזכרים לעיל. מסוריה מייבאת ארץ ישראל אריגי משי וכותנה, ממתקים, נעלים, ביצים. עצי-בנין מיובאים מרומניה, תפוחי-אדמה מקפריסין ושמן זית מאיטליה. מכשירי כתיבה, מכונות וכימיקלים מגיעים מגרמניה. בשנת 1931 פקדו את נמלי ארץ ישראל (עזה, יפו, חיפה, עכו) 806 אניות-קיטור ו-2143 אניות-מפרשים.

הבעת תודה – הסריקות מלוח הקואופרציה השמושי נעשו באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

מתוך האוסף שלי – תכניות ישנות של תיאטראות ישראל, חלק ראשון:

נתחיל בתיאטרון הקאמרי. כאן: אפשר לקרוא על תולדות התיאטרון הקאמרי, וכאן: רשימת כל ההצגות שהעלה תיאטרון זה. המחזה המלא הראשון שהועלה על-ידי התיאטרון הקאמרי היה "משרתם של שני אדונים" בשנת 1945.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התכניות הודפסו אז על נייר דקיק ופשוט ומימדיהן היו זעירים, אך כבר מעטרים אותן פרסומות.  בעמוד שלעיל – פרסומת לסיגריות "מספרו". עדיין לא הופיעו תמונות השחקנים בתכניות. בשנות החמישים, וגם מאוחר יותר במקרים רבים, לא השתמשו עדיין בתואר "במאי" אלא נכתב: ההצגה – ושם הבמאי. האמן שצייר את התפאורה נקרא בתכנייה הצייר.

בשנת 1949 הועלתה ההצגה "הצל", אשר נכתבה על-ידי ייבגני שוארץ על פי האגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. בין השחקנים יוסף ידין וחנה מרון שהפכו לכוכבים הגדולים של הקאמרי:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התכנייה מודפסת בצבע – חריג באותן שנים. על גב התכנייה מוכרז המחזה הבא:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במלאת לתיאטרון הקאמרי 10 שנים, הועלה המחזה "קזבלן" מאת יגאל מוסנזון, עדיין לא כמחזמר. בתפקיד קזבלן יוסף ידין. יוסף מילוא – שעמד בראש קבוצת השחקנים מייסדי התיאטרון, מתאר את תולדותיו של הקאמרי.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת אנו עוברים לכמה תכניות של תיאטרון הבימה. בשנות החמישים עדיין לא הוכרז כתיאטרון הלאומי. ההצגה "רוחות" מאת איבסן. צייר התפאורות (הצייר) מרסל יאנקו, הצגת הבכורה – 1947. בכיכובם של הענקים: רובינא ומסקין.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומשנת 1950, ההצגה "אותלו הכושי מונציה" בתרגומו של נתן אלתרמן. לצוות הצטרפו כמה כוכבים צעירים כמו שלמה בר שביט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נעבור לשנת 1961, להצגה "נישואיו של האדון מיסיסיפי" מאת המחזאי השוויצרי פרידריך דירנמאט. רשימת המשתתפים מלווה כבר בתמונות השחקנים, וזו הסיבה שאני מעלה לכאן תכנייה זו דווקא, על מנת שתוכלו לראות כיצד נראה אז יוסי בנאי וכן מתרגם ההצגה לעברית – המשורר נתן זך. התכנייה משופעת בפרסומות ויש גם עמודים נוספים, המוקדשים אך ורק לפרסומות. סקר חטוף ובלתי מדעי בעליל מראה שהפרסומות הנפוצות ביותר בתכניות אז היו של חברות הביטוח וסיגריות (תחשבו על הקשר בין סיגריות וביטוח חיים). היו גם פרסומות רבות של חנויות לפרוות, סלונים אלגנטיים לפרוות ובתי קירור לשמירת פרוות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשנת 1963 שופרה איכות התמונות לבלי הכר. גם איכות הפרסומות. ראו למשל בתכנייה להצגה "סוף המירוץ" מאת סר פיטר יוסטינוף, שחקן אנגלי מפורסם, במחזות וסרטים, במאי סרטים אך גם מחזאי.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולסיום – כרטיס ההצגה.

עד כאן החלק הראשון. בשבוע הבא – בחלק השני בנושא תיאטרון – תכניות של תיאטראות נוספים, מן הקטנים והשכוחים, אשר פעלו בצלם של הגדולים, כמה הצגות מפורסמות וכמה פרסומות מפתיעות.

המשך הצגת תכניות תיאטרון ישנות מתוך האוסף שלי. ראו חלק ראשון בנושא תיאטרון (הקאמרי והבימה) ברשומה הקודמת (לגלול כלפי מטה לרשומה מס' 43). בחלק זה נעסוק תחילה בתיאטרונים נוספים, אשר כולם לא שרדו וירדו מעל במת התיאטרון, אך טבעו את חותמם על תרבות התיאטרון הישראלית והיוו בה ציון דרך. ולסיום ניזכר באחד המחזות המצליחים ביותר בישראל בכל הזמנים…

א. תיאטרון זוטא. תיאטרון זה פעל בשנים 1956 – 1967. מייסדיו היו זיגמונט טורקוב ומאיר ינאי, שניהם דמויות מעניינות מאוד. קיראו בכתבה מעיתון דבר על תיאטרון זוטא ומייסדיו. על מאיר ינאי, מן הדמויות הבולטות בחיי התיאטרון בארץ בשנות החמישים והשישים, שהפך לרב מומחה לקבלה, קראו באתר זה.  תיאטרון זוטא היה תיאטרון נודד, שהופיע בעיקר ביישובי הפריפריה וההתיישבות העובדת בהרכב מצומצם של 3 – 5 שחקנים. בתכנייה משנת 1963 של ההצגה "סע הביתה יונתן" מאת הסופר חנוך ברטוב, מסביר זיגמונט טורקוב את דרכו של התיאטרון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כריכה אחורית.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. תיאטרון זוית תיאטרון נייד ואינטימי שהוקם בשנת 1959 ע"י פנינה גרי, שמואל עצמון ושמואל עומר ופעל עד 1968, אז נטמע בתיאטרון הבימה. מתוך התכנייה של ההצגה "נושים" משנת 1967, בבימויו של יוסי יזרעאלי:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. תיאטרון אהל, פעל בחסות הסתדרות העובדים הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, בין השנים 1925 – 1969. בשמו המלא: "אהל, תיאטרון פועלי ישראל". מתוך תכניית ההצגה "זהירות סבוב מסוכן" משנת 1955, בבימויו של מנחם גולן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ד. תיאטרון במת השחקנים הוקם ב-1966 על-ידי עודד קוטלר ושחקנים עמיתים. שיחקו בו לאורה ריבלין, אמנון מסקין, אילן תורן וגם טוביה צפיר ואסי דיין (שפרש במהרה). (אפשר לקרוא במאמר זה בפרק ד' על במת השחקנים). בשנת 1970 קיבל על עצמו עודד קוטלר לנהל את תיאטרון חיפה ולקח לשם את חבורת במת השחקנים. תיאטרון חיפה בהנהגתו של קוטלר ודמויות כמו נולה צ'לטון שינו את פני התיאטרון הישראלי. מתוך תכניית ההצגה "עלילות טלמכוס קליי" משנת 1967. תרגום המחזה – תרצה אתר (בתו של נתן אלתרמן):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב לאסף דיין, כוכב ההצגה, ולטוביה צפיר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ה. תיאטרון בימות נוסד ונוהל על ידי יעקב אגמון ופעל בין השנים 1956 – 1967. כוכביו היו גילה אלמגור, אבנר חיזקיהו ויוסי בנאי (בנאי ואלמגור זכורים לטוב מן ההצגה הכלה וצייד הפרפרים). מתוך התכנייה של ההצגה "גבעת ספון ריבר" משנת 1968. שימו לב לצוות השחקנים, שכיכב באותה שנה בלהיט "איש חסיד היה". ראוי לציון גם האחראי על התפאורה, דני קרוון, שעלה אחר כך לגדולה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתכנייה זו מצאתי פנינה אמיתית, מלאת תקווה וחזון:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ו. תיאטרון השדרה הוקם על-ידי מנחם גולן בשנת 1951. בשנת 1952 הועלה המחזה המצליח "עליזה מזרחי" אותו הפך גולן לסרט בשנת 1967. ראו את הפרסומת לסרט בתכנייה של ההצגה "בודדה באפלה" משנת 1967, מחזה מתח בכיכובם של דינה דורון, ראובן זינגר והשחקנים הצעירים חנן גולדבלט, יוסף שילוח ושי דנון:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ז. ולסיום פרק זה המוקדש לתיאטרון הישראלי, נחזור אל התיאטרון הקאמרי ולמחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"   במהדורת מחזמר, משנת 1964 (כפי שמעידים הכרטיסים המצורפים להלן). זהו אחד ממופעי הבמה המצליחים של כל הזמנים בישראל והתכנייה בהתאם. כריכה צבעונית, ארבעה-עשר עמודים מוקדשים לפרסומות! בצבע ספיה חגיגי (ראו דוגמה להלן). ראו מידע מעניין על כותב המחזה, דמות ססגונית כשלעצמה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הפקת ההצגה ריכזה את טובי האמנים בתחומם:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אילי גורליצקי בכפל תפקידים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אילי גורליצקי עם עדנה פלידל ועם רחל אטאס:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יונה עטרי:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אם סבא שלי היה שולח לי היום, כמנהגו שנים רבות, איגרת ברכת שנה טובה, הוא היה כותב בראשה: בעה"ש ערה"ש ה'תשע"ה. (למתקשים: בעזרת השם, ערב ראש השנה, השנה בתוספת ה' אלפים לבריאת העולם). גם הורי עשו כך. גם כאשר גרנו באותה עיר, הקפידו לשלוח לנו "שנות טובות" בדאר, ובראשן – ערה"ש ואותיות השנה הנכנסת. אך 'בעה"ש' כבר נעלמה. וגם ה-ה' אלפים נשמטה ואיננה. היום שולחים ברכות שנה טובה במייל ובמסרון ובווטסאפ והדאר בשביתה. אבל פה ושם עדיין צצים דוכנים לממכר שנות טובות, ואנשים קונים בשביל הנוסטלגיה. הכותל, חייל עברי, מנורה ושופר, מגדל דוד, ציפורים ופרחים, ועל הכל זרוייה אבקת כסף מנצנצת.

ראש השנה הוא א' תשרי. על תשרי מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

את מסכת ברכות נתחיל בברכתו של יעקב אריאל, מחבר הספר "מחזות לכל השנה" (1925) (ראו רשומה מספר 30). זהו העמוד החותם את הספר. אל תחמיצו את הערות השוליים בתחתית העמוד!!!:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ונמשיך בכמה שנות טובות מן האוסף. ותחילה, כמצוות ימים אלה – שנת בטחון ושלום, או שלום ובטחון.  שימו לב לזחל"ם ולמכונת הירייה, ובמהדורה מאוחרת יותר, גם מקומו של התומ"ת לא נפקד:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ואין מתאים יותר מלהמשיך עם ברכתו של הרב הראשי אלוף שלמה גורן לחיילי צה"ל בפרוס שנת תשכ"ד – מתוך: מחניים פ"ד, הוצאת צבא הגנה לישראל, הרבנות הצבאית הראשית, ערה"ש ה'תשכ"ד:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וקולאז' של איקונים מוכרים ואהובים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומקבץ נוסף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשבוע שעבר צילמתי דוכן שנוטובות ברחוב אלנבי ת"א.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולכל מי שחפץ להכין כרטיס ברכה במו ידיו – להלן ההוראות, מתוך ספר לימוד השפה העברית שיצא בניו-יורק בשנת 1951 (תודה לתמי).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

שנה טובה !!!

בשיטוטיי המענגים בין דפיהם המצהיבים של כתבי עת ישנים, תכניות תיאטרון וכד' נתקלתי להפתעתי בשפע של פרסומות לסיגריות במגוון רחב של מותגים. בדיקה קצרה העלתה שהחל משנות העשרים המוקדמות פרחה כאן תעשיית הסיגריות וגם גידול הטבק. היו כאן סיגריות שטוחות וסיגריות עגולות, עם פילטר ובלעדיו. ריכזתי מדגם שאינו מייצג של פרסומות משנות הארבעים והחמישים, וכן מבחר כרזות בנושא סיגריות וגידול טבק, אשר הוענקו לבלוג נושנות באדיבות הארכיון הציוני המרכזי. וגם כמה עדויות על גידול הטבק, גידול חקלאי שעלה כמטאור אך עלה בעשן לאחר כמה שנים (ראה הערות העורך להלן). ריבוי הפרסומות מעיד על תחרות עזה, בין היצרנים המקומיים לבין עצמם ובין היצרנים הערבים והיהודים. היו אלה שנים בהן עדיין לא נודעה השפעתן המזיקה של הסיגריות, ומפליא שגם כיום, כאשר הידע הוא נחלת הכלל, לא פס מן העולם מנהג משונה זה, שהוא עדיין בעל כוח כלכלי אדיר. מבט אל תעשיית הטבק פותח צוהר נוסף לראשיתה של התעשייה העברית והחקלאות העברית בארץ ישראל.

א.  פרסומת משנת 1941, של חברת מַספֵרוֹ (ראו בהערות העורך), המיועדת לחיילים העברים בצבא אנגליה, המצויים על אדמת אירופה בעת מלחמת העולם השניה, רחוק מן הבית. קופירייטינג במיטבו, הפורט על הנימים הנכונות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. מדגם של פרסומות נוספות למותגי סיגריות משנות הארבעים והחמישים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרסומת (1949) ששלח אלי ידידי מקוראי הבלוג מרמת הגולן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. כרזות פרסומת לסיגריות המצויות בארכיון הציוני המרכזי בירושלים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ד. עדות על גידול טבק מתוך: ירחון השדה, 1923 (ראה על ניסיונות נוספים שכשלו בהערות העורך). בירחון השדה פורסמו מידי חודש הנחיות לגידול טבק. (שימו לב לשימוש בקולטיבטור-סוס).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ה. כרזות הקשורות לגידול הטבק ולהתארגנות יצרני הסיגריות לשם עמידה בתחרות מול הסיגריות המיובאות. הכרזות באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יצרני הסגריות היהודים התארגנו לשם התחרות בסיגריות המיובאות, והקימו גוף בשם "ברית נאמני התוצרת". הם פרסמו כרזות כגון זה המופיע לעיל על לוחות המודעות. כרזה נוספת פורסמה בזו הלשון: "ברית נאמני התוצרת" ואף פרסמו פשקווילים על לוחות המודעות, כמו זה ששלחת וגם בנוסח הזה: "לקהל המעשנים, הייתכן שעוד היום תמשיך לעשן סיגריות מתוצרת לא עברית??? התגרום עוול לאחיך? התפגע בריעך ובנפשך אתה? אף אם אתה בעצמך מעשן סיגריות מתוצרת עברית – עדיין לא יצאת ידי חובתך. חובה קדושה מוטלת עליך להסביר לחברייך ולכל קרוב אליך כי אלפי פועלים עברים מתפרנסים מתעשיית הסיגריות העברית. מאות משפחות עבריות סובלות מחרפת רעב בגלל ההרגל הנפסד של חלק מהקהל  להמשיך עוד כיום לעשן סיגריה מתוצרת זרה. אזרח עברי – זכור ושמור לעמוד בפרץ בשעת חירום זאת."

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ייצור הסיגריות בארץ ישראל קשור בתקופת היישוב ובתקופת המדינה לחברת מספֵרוֹ שהיתה חברת-בת של ענקית הטבק British American Tobacco. היא החלה את פעילותה בארץ ישראל בשנת 1921 ולפני כן פעלה במצרים. מי שהיה אחראי על הבאתה לישראל ואף על הדרכת החקלאים בגידול טבק הוא יוסף ויקטור לופ. בשנת 1956 הפסיקה החברה את פעילותה בישראל כמו חברות בינלאומיות אחרות בשל החרם הערבי ומכרה את מותגיה לחברת דובק, שהפכה ליצרן הסיגריות היחיד בישראל. עם נעקוב אחר שמות הסיגריות, אשר הופיעו בעשרותיהם, ניווכח שהם נעים בין שמות האמורים לעורר גאווה לאומית ציונית (עדן, נשיא, אל על, כנסת, דגל, כרמל, דפנה, גלבוע) לבין שמות בעלי ניחוח של "חוצלארץ" ותדמית בינלאומית (אסקוט, ראודור, נובלס, רויאל, נלסון, מונטבלאן, אימפריאל, פולריס, לידו, ברודווי, מונטנה, מוסטאנג). סקירה קצרה על תחילתה של תעשיית הטבק בישראל נמצאת כאן. כאמור, גידול הטבק על ידי חקלאים יהודים (הייצור נשלט על ידי הערבים והדרוזים) החל בשנת 1921, עם החלת חוקי המנדט הבריטי וביטול המונופול והמיסוי הכבד של השלטון העותמני. הגידול ידע פריחה קצרה, אך דעך במהרה בשל עודף ייצור ומס כבד שהטילו האנגלים על תעשיית הטבק. ניסיון לגדל טבק בקיבוץ הראל מתואר כאן, ותיאור נוסף של פריחת הענף הקצרה ונפילתו מצוי כאן על גידול הטבק ברעננה. למעוניינים – עבודה מקיפה על גידול הטבק במושבות הגליל בשנות העשרים.

כל מי שמתעניין בספרים משומשים שם לב בוודאי שחלק ניכר מן הספרים בחנויות בהן הם נמכרים הגיעו (על פי החותמות שעליהם) מספריות של קיבוצים. בייחוד הספרים האיכותיים – ספרי שירה וספרי עיון. נראה כאילו ספריות שלמות חוסלו והתרוקנו מספריהן וקוראיהן, או לפחות התדלדלו וירדו מנכסיהן. יצאתי לבדוק הכצעקתה והתחלתי בספרייה של קיבוץ נתיב הל"ה. פגשתי שם את הספרן, ד"ר נחום בּוֹגְנֶר, איש מקסים, מלא חכמת-ספרים וחכמת-חיים. צילמתי וערכתי את אשר ראיתי ושמעתי, והנצחתי בסרטון וידאו עולם הולך ונעלם זה, בו הפכו נחום וספריו לזנים נדירים, הנאבקים על קיומם במציאות משתנה. עוד על נחום בהערות העורך בתחתית הרשומה.

צפו בנחום מספר על ספרים ועל קוראים, על מצבן של הספריות, כיצד גורמים לקוראים לקרוא שירה, אלו סוגי ספרים נגנבים מן הספרייה ומדוע הספרייה היא מרפאה לבריאות הנפש, בסרטון "איש ספר" (לינק ישיר לאתר VIMEO). עדיף לצפות על מסך מלא.

ובאותו נושא – פרסומת ל"בית-ספרים" ו"בית-מקרא", ספרייה לבני הנוער בירושלים, מתוך לוח מולדתי, (ראו רשומה מס' 38)  (1937). אני מציע לאמץ ולהחיות את הביטוי בית-מקרא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ד"ר נחום בוגנר נולד בפולין בשנת 1933. הוא ניצול שואה – את עדותו משנת 1946 השמורה בבית לוחמי הגיטאות אפשר לקרוא כאן. נחום הוא אוטודידקט ותוך כדי עבודה בחקלאות, בענף הפלחה, למד בכוחות עצמו ואחר כך באוניברסיטה, עד שהשיג תואר דוקטור והפך לחוקר מוערך בתחומי השואה, העפלה, עלייה ב', מחשבה צבאית. בסיום סרטון הוידאו מוצגים ארבעה ספרים אותם כתב בנושאים אלו. כאן אפשר למצוא חלק מן הפרסומים הנוספים של נחום. הוא נטל חלק מרכזי בהקמת ובניהול ספריית הקיבוץ, במשך למעלה מחמישים שנה.

הרשומה מוקדשת למשורר שאול טשרניחובסקי, לציון יום פטירתו – נולד: י"ט באב תרל"ה (20 באוגוסט 1875), נפטר ט"ו בתשרי תש"ד (14 באוקטובר 1943, א' סוכות).

א. המשורר כאייקון גרפי.

ישנם אישים, אשר מלבד אישיותם, תפקידם, או כישרונם המוכח, ניחנו בהופעה מיוחדת, אשר מקנה להם משנה תוקף בזיכרון ובתודעה הקולקטיבית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כמובן דמותו של הרצל, אשר הדרת פניו המטופחת, המוקפדת, הפכה לסמלה הבלתי מעורער של התנועה הציונית. אנשים אלה הופכים לאייקון המוכר לכל רואה, וזוכים להנצחת דמותם בצילומים, ציורים, איורים ואפילו קריקטורות למכביר. כך רעמת השיער של בן-גוריון או שלונסקי, פניו העגלגלים של ביאליק המקריח, משקפיו העגולים של ז'בוטינסקי. וכך גם תלתליו הפרועים ושפמו העבות של שאול טשרניחובסקי, המוכרים לכל גם לפני שהתנוססו על שטר של 50 ש"ח.

אחד הצילומים המאוחרים של המשורר, כאשר כבר זרקה שיבה בשערו

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו "חיים למופת – ספורים מחיי אנשים גדולים" (הוצאת מסדה, תשט"ז) כותב יעקב פיכמן: "בחור כהלכה היה. איש-קומה ורחב-כתפים, יפה-ראש ויפה-עינים. שערו היה מתולתל ונאה, גם כשזרקה בו שיבה. משנכנס לאוטו האיש הגבוה והדור-הפנים, היו הנוסעים מפנים לו תכף מקום, ואם לבנה הקטן לחשה: עכשיו הס, אין להשתובב, ילדי! יודע אתה מי זה? הוּ שאול טשרניחובסקי!" ומיד היה הילד משתתק". בפרק זה של הספר, המוקדש לטשרניחובסקי, מופיע ציור שלו (הצייר אינו ידוע):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בתאריך 26.10.1936 צייר המאייר אריה נבון (צייר, קריקטוריסט ותפאורן) את טשרניחובסקי בעיתון דבר, והנציח את התלתלים והשפם הידועים. ציור זה מופיע בספר "שחור על גבי לבן" , בהוצאת דבר   (1938), בו כונסו  קריקטורות אשר פרסם אריה נבון בדבר. עורכי הספר ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (זלמן שז"ר).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התמונה בה לדעתי נראה שאול טשרניחובסקי במלוא הדרו ואונו מצוייה בספר שיריו "שירים" , אשר יצא לאור באודסה, בשנת 1921 בהוצאת השילוח (היתה זו השהות השנייה של טשרניחובסקי בעיר זו, שהיתה אז המרכז של התרבות והספרות העברית. בימי נעוריו ובחרותו שהה שם לרגל לימודיו בבתי ספר למסחר) :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שימו לב ללבוש המהודר והצווארון האופנתי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חדי העין הבחינו בודאי, בעמוד הראשון של ספר השירים לעיל, בהקדשה – הקדשה שכתב המחבר, טשרניחובסקי, לנחום סוקולוב. ואכן, ספר זה מצוי בארכיון הציוני בירושלים, באוסף הספרים הפרטי של נחום סוקולוב, כלומר – זהו פריט ארכיונאי נדיר, אשר כמותו קיים רק אחד בלבד, בעולם כולו. אחזור ואציג בהגדלה את ההקדשה, אשר נכתבה בצניעות רבה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, אשר קרא בעיון כל שיר ושיר, סימן על גבי הספר את המלים הקשות והמיוחדות ובשולי כל עמוד הוסיף הערות על מקורותיה של כל מלה, ועל מקבילותיה בערבית ובשפות אחרות. ולבסוף ציין לעצמו שסיים את הקריאה: "כליתי לקרוא, ברלין ב' אלול התרע"ב".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וכעת נחבר יחדיו את כל הספרים והאישים אשר נזכרו לעיל: את ההקדמה לספר הקריקטורות של אריה נבון, "שחור על גבי לבן",  כתב יעקב פיכמן ("אמנות הקריקטורה"). אריה נבון היה הקריקטוריסט של עיתון דבר במשך 31 שנים (1933 – 1964) ובשנת 1958 קיבל את פרס סוקולוב לעיתונאות על פעילותו זו. נחום סוקולוב תרגם בשנת 1902 את ספרו של הרצל אלטנוילאנד כ-"תל-אביב", שם אשר נבחר שבע שנים אחר-כך כשמה של העיר העברית הראשונה.

ב. שאול טשרניחובסקי כמתרגם

שאול טשרניחובסקי, שהיה כידוע רופא, שלט בשמונה שפות (לפחות): רוסית, עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית, יוונית עתיקה, לטינית. הוא היה מתרגם מחונן של יצירות מופת רבות, כולל מחזותיו של שקספיר. אתעכב על שניים מתרגומיו, אשר לדעתי מעידים על העדפותיו של המשורר, על נטיית ליבו ואישיותו, לא פחות (ואולי אף יותר) מאשר שיריו. אין זה מן הראוי או המקובל שמשורר יעיד על שיריו או יעניק להם את פרשנותו, אך בתור מתרגם, הוא יכול להעיד על עצמו, כפי שעשה בהקדמות לתרגומים שלהלן.

1. שירת הַיְאַוַתָה - תרגומו של טשרניחובסקי מאנגלית ליצירתו של Henry Wadsworth Longfellow‏;  (1807 – 1882), פואמה המבוססת על אגדות עם אינדיאניות. (ראה בהערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה הקדמתו של שאול טשרניחוסקי. שימו לב שלאינדיאנים הוא קורא הודים (ממש כמו קולומבוס). עוד נבאר ש"תרגום ז'רגוני" הוא תרגום ליידיש. ביטוי נוסף, אשר נעלם משפתנו הוא "בית עֵקֶד ספרים", כלומר ספרייה. משמעות המלה יאותה היא מורה ונביא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

יעקב פיכמן, בספרו אשר הוזכר לעיל "חיים למופת" מזכיר את "שירת היאותה", בתארו כיצד היה טשרניחובסקי הצעיר מקריא פרקים מן היצירה באזני מנדלי מוכר ספרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קריאת התרגום מעידה על דלות הלשון העברית באותה עת בכל הקשור לתיאורי טבע ובייחוד שמות בעלי חיים וצמחים, ותלותה בטקסט המקראי. הנה העמוד הראשון מתוך התרגום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירי אנקריאון – תרגום מיוונית של שירי המשורר אשר חי במאה השישית לפני הספירה וכתב שירי אהבה, יין ותענוגות אחרים. ורשה, 1920, הוצאת שטיבל. תרגום זה מייצג את בקיאותו ואהבתו של טשרניחובסקי את תרבות יוון העתיקה (בייחוד יצירתו של הומרוס), (ראה השיר "נוכח פסל אפולו").

החותמת בפינה העליונה של העמוד שלהלן היא "ספרית קבוץ השומר הצעיר "לשחרור" רחובות". גרעין זה של השומר הצעיר הוקם ברחובות בשנת 1929, אך התפרק בטרם הבשיל להקמת קיבוץ. משם נדד הספר לקיבוץ רמת השופט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חלקה הראשון וחלקה האחרון של הקדמת טשרניחובסקי לתרגום: האם מישהו יודע מיהי יליסבטה קולמן?

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במרבית השירים מושא האהבה של המשורר הוא עלם יפה, כמנהג היוונים (פדרסטיה). הנה שיר בו מושא הערצת המשורר היא נערה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. ולסיום – פרסום בעיתון הילדים "הבקר הוצאה לילדים" לציון שנה לפטירתו של טשרניחובסקי – 12.10.1944 . הקוראים מתבקשים לנסות ולמצוא מה עומד מאחורי הבלדה המעובדת מאת ליכטנבום והציור הנלווה (לפותרים נכונה לא יחולקו פרסים).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

באתר הספריה הלאומית אפשר למצוא חומר מקיף על טשרניחובסקי ועל קורות חייו

מיהו לונגפלו המשורר האמריקאי שכתב את שירת היאותה?

עוד על שירת היאותה

על שירי אנקריאון מצוי חומר רב ברשת, ואתם מוזמנים לחקור ולדרוש.

אליזבט (יליסבטה) קולמן הייתה ילדת פלא, אשר ידעה 11 שפות וכתבה כ-1000 שירים בטרם גוועה בגיל 17. בת להורים גרמנים שגדלה ברוסיה (סאנקט פטרבורג). שומאן הלחין כמה משיריה. (תודה לענת).

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

רשומה זו עוסקת בכותבים אשר הקדימו את זמנם (לפחות בספרות העברית) וכתבו על צער בעלי חיים, על האכזריות הכרוכה באכילת בעלי חיים, על הניגוד בין מצוות הדת והמוסר האנושי בהקשר זה.

נתחיל את מסענו בשנת 1902. המשורר יעקב קפלן פרסם שיר בשם "גמוּל" ב- ספר-השנה: מאסף ספרותי בעריכת נחום סוקולוב. (עדיין לא הצלחתי לברר את פשר החותמת שתוף לודז'אי א' המתנוססת על גבי העמוד הראשון, הקשורה ללודז' שבפולין)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר עוסק בפרשה המתוארת בתנ"ך – שמואל א' פרק ו', אך מנקודת מבטן של הפרות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה כמה פסוקים מן הפרק, לשם תזכורת:                                                                                יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.  יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.  יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת.  יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת-הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה.

באותו ספר-שנה, במדור "חזון השנה" מאת ש. י. יצקן, שהוא סיכום מאורעות שנת 1902 בעולם היהודי, מופיע דיווח על התנגדותן של אגודות צער בעלי חיים בגרמניה (פרוסיה) ושוויץ לשחיטה הכשרה של היהודים! (בהמשך העמוד תיאור עלילת דם).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

באותה שנה, 1902 הגיע הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לעיר הגרמנית ברסלאו, לשם לימוד באוניברסיטה. האם הושפע מהלך הרוח החדש של חמלה על בעלי חיים כאשר כתב את סיפורו "פרה אדומה"? סיפור זה הוא מן החשובים והעמוקים ביותר של ברדיצ'בסקי ובו הוא נותן ביטוי לניגודים שבו, לקונפליקט בין קיום מצוות הדת והפולחן לבין המוסר, בין גוף ונפש, יצרים ורוחניות, טוב ורע. אפשר לקרוא את הסיפור הקצרצר באתר פרוייקט בן-יהודה.

אנו מדלגים לשנת 1930 לספרו של משה סטבסקי (סתוי) – ספר הבהמות (בשני כרכים). הספר מתאר את הווי העיירה היהודית ברוסיה, אך גיבורי הסיפורים הם בעלי החיים, חיות המשק – הפרות התרנגולות, הסוסים – רווחתם או סבלם מהווים את שיאו הדרמטי של כל סיפור. סטבסקי-סתוי נחשב לסופר העברי הראשון שהתייחס כך אל בעלי החיים. הסיפורים מתארים את הקשר בין האדם לבהמתו ובאותה מידה בין הפרה לעגלתה. את אכזריות הקצבים, המתוארת בצורה ריאליסטית מאוד. הסיפור הארוך ביותר מוקדש לחתול. את הסיפורים מלווים ציוריו של נחום גוטמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדמת המחבר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לא אוכל להביא במסגרת זו את אחד הסיפורים בשל אורכם. להלן שני עמודים מן הספר לשם התרשמות מן הסגנון ומציוריו של גוטמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצאתי לנכון להביא את מילון המלים הקשות והחדשות המצוי בסוף כל אחד מכרכי הספר, על תחדישי הלשון (שעליהם היה אחראי כנראה שלונסקי) ועל הטעויות בשמות בעלי החיים שהובאו באנגלית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, יצא לאור ספרו של אביגדור המאירי - חכמת הבהמות. על אף שהספר מתחזה כספר ילדים, גם בעזרת איוריו הפשטניים במתכוון של אריה נבון, אין הוא כזה. הספר כתוב בשנינות ובציניות. הייתי אומר שהוא אפילו פרודיה על ספרי ילדים ועל הדרך בה מוצגים בם בעלי החיים. מאחורי ההומר המריר מסתתרת ביקורת נוקבת על יחסו של האדם לבעלי החיים ואפילו על ניתוחים בבעלי חיים (ראו להלן בסיפור על הארנבת). בין "בעלי החיים" להם מקדיש המחבר רשימה, מצויים גם האדם, פרא-אדם, נמפות ופיות ואפילו שעון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונות לשם קריאת הטקסט:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כדאי לקרוא על קורותיה של המושבה באר טוביה, אשר במשך שנים רבות היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, בין קסטינה ובית דראס, והיתה נתונה להתנכלויות הערבים. משה סטבסקי היה בין תושביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנות הארבעים ונשא כל חייו את זכר התקפות הערבים עליה במאורעות תרפ"ט עד להחרבתה ונטישתה, ועל כך כתב את "לאחותי באר טוביה". סטבסקי היה מעורה בחיי הערבים וכתב את הספר "הכפר הערבי" בו תיאר את אורחות חייהם בצורה מפורטת. זהו מקור אמין להכרת הכפר הערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את אגדות הערבים הנציח בספר ילדים שכתב "בדרך לארץ האושר".

אביגדור המאירי היה סופר ומשורר פורה מאוד (מוכרים שיריו "תוכי יוסי" ו"מעל פסגת הר הצופים"). ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי הראשון הקומקום. לאחר קום המדינה היה העורך והמסגנן של הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.

"ספר השנה" בעריכת נחום סוקולוב משנת 1902 היה האחרון מבין ארבעה מאספים כאלה. קדם להם השנתון "האסיף" עב הכרס (1884־1888, 1893), אשר הופץ באלפי עותקים בקהל קוראי העברית. עוד נשוב לאוצרות הספונים בין דפיו המצהיבים.

מאמר מאת מרדכי (כנראה מרדכי קושניר), מתוך: קונטרס –  בטאון מפלגת "אחדות העבודה", חשון תרפ"א (1920).

בשל איכות הסריקה, הטקסט מופיע להלן, מוקלד.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מכורה

 יֵצֶר הנדודים בנו. עם חלב אמנו ינקנו אי מנוחה והתרוצצות תמידית. מקלנו ותרמילינו תמיד גרורים עמנו לנוע ממקום למקום. ארצות-העמים פולטים אותנו וחוזרים ובולעים אך אין אנו נבלעים. בשבע דרכים מראים לנו את פתח-היציאה ולחוץ, ודרך הפשפש אנו חודרים לחזור שוב אל אויר הארץ אשר בה אפנו נשם את נשימותיו הראשונות. ברית כרותה היא למקום אשר בו נחתך השרר ובו נצרר.

עצמותינו פזורות בכל ארבע ענפות הארץ ואל ארץ-ישראל נפשנו כלה, מדור דור. השארית הנשארה, השבים לציון, שבים שנית אל מעגל התועים: נקלעים בכף הקלע, בין מולדת למולדת. בין אויר ארץ אבות-אבות לאויר-רוחם הם. קטנה הארץ, בשממונה. ואנו צרכינו מרובים, הן בגשמיות והן ברוחניות. עוד טרם הוכחנו, אם יש בנו "הכשרון לארץ-ישראל" אבל אבותינו הנחילונו "מיחוש לארץ-ישראל", המחלחל בעצמות ואינו נותן מרגוע באשר הננו שם. שטר חוב בידינו על כברת אדמה זו, אשר הנחילה לנו יסורים עקרים במשך דורות ולא נתנה לנו להאחז אחיזה גמורה בשום ארץ מן הארצות אשר נקלענו אל תוכם. ולא אנו, ולא דורנו – הראשון לגורל הזה. אנו מתוחחים אבק תחוח זה כמה. דבר לא זז. ואפילו הנהיה למדינת הים ובולמוס היציאה לחוץ-לארץ מונה כבר דורות בקרבנו, מני טעום העם ארץ-נכריה. נקודות מושכות היו בכל דור ודור. ארץ-ישראל לחוף ימים תשכון. הים קורא! ארץ תרשיש וחוילה – מקום הזהב! אלכסנדריה של מצרים! אשור! בבל! יון! בירת רומא! המטרות היו שונות: לראות אור העולם, לצאת מן הקלפה, לסחור ארצות, ולצאת "על מנת לחזור" ולהשכין חכמת יפת באהלי שֵם. לא לשוא צוחו חכמים ככרוכיא. – "עוזבים חיק אמם ומחבקים חיק נכריה"!

[...] בולמוס היציאה מן הארץ ההולך ומתגבר מקורו במפח הנפש שלאחר הכזב התקוות הגדולות, ובשאיפה להלך בגדולות וחסר הכשרון לפעול קטנות. ואם אתה אף אתה נושא בלבך איזה הרהורים על דבר מדינת-הים (ואיזה בחור עברי אינו בכלל זה?) – תהא מטרתך איזו שתהיה – צא והטה אזנך אל שיחת הצובאים לפתח מחלקת הפספורטים – והרהוריך יגָמֵלו. שונים הנוסעים, מכל הסוגים, ורבים התירוצים. יש יוצאים בקולי קולות, ברגון על הארץ והיושבים בה, ובלב מרעל. ויש מתחמקים ויוצאים בהעלם גמור. רבות האמתלאות ועוד רבות מזה ההשָֹאות. כל יוצא משיא את עצמו, וביחוד בני הנוער והבחורות היוצאות. הללו – מסוגי הבוגרים – מתימרים ליצור בגולה סביבה עברית, עבודה לשם ארץ ישראל, הפצת השפה העברית וכו' בקיצור, לשמש מאורות לגולה. אך לב הכל מהסס בקרב פנימה, מהסס על היציאה וגוסס וגוסס… ובעמדך רגע מן הצד, מסתכל על השורה הנצבת מדי בקר בבקר בתור, כדי להתקבל בפני הוד הכַּתָּב של המחלקה (וזה לא עולה על נקלה, חבלי-היציאה אינם קלים כלל!), תראה לפניך שורה של 30 – 40 מבחורי ישראל שחזות פניהם כנאשמים, כאלו נתפסו אך זה עתה במשיכת חפץ זר, שלא משלהם… ואף אתה עומד בשורה עמם ומחשב הלהשאר או לצאת, ובפניך אזיל סומקא ואתי חיורה חליפות. והנה עולה במדרגות עוד בחור אחד ממכיריך, חבר-קבוצה. אף הוא בא לבקש רשיון. והוא מוריד את עיניו בפניך. – – ודאי להתראות עם הוריו הוא הולך..

נצבים בשורות בוגרים ובוגרות. סימינריסטים וגימנזיסטים. פקידים ובני סוחרים. בעלי-מלאכה יהודים בשנות העמידה. חיילים משוחררים. פועלים חברי קבוצה. חלוצים חדשים, שזה להם רק חדשים וגם שבועות בארץ ובני נוער שחלב אמם עדיין לא נסתפג מעל שפתותיהם. כל בחור יוצא הן הוא אוצר בלום של ידיעת הארץ וסגול של שנות חיים בה. עצם היציאה בשעה זו מדובבת: אזל כח היניקה מן הארץ והולכים לבקש יניקה מארצות העמים. ובמשקל ההכרעה לצאת או להשאר בא גם החשבון הכספי – וצריך לבוא! המצב הכספי של הארץ הן כה קשה עתה. כל יוצא מוציא עמו ובהתאמצות רבה של בני משפחתו או קרובו – כשלושים ארבעים ל"מ [לירות מצריות] מן הארץ. ויוצאים עשרות עשרות בחורים. נוסעים לכל ארבע קצוות עולם. נוסעים ללמוד: לגרמניה, לצרפת, לאנגליה, לאמריקה ואל אשר תוליך האניה. פועלים אומרים לנסוע לקליפורניה דרך ניו-יורק להשתלם בעבודה. (קליפורניה היא היא עתה מין היתר-עיסקא ליציאה מן הארץ.)  יוצאים בסך.

היעזוב איש את אשתו בבואה עד משבר וכח אין ללדת – באשר קשה לו לשמוע גניחותיה ואנקותיה? ואיך ימלאנו לבו – בעבור המשבר – לבוא אל המוכן? אנה תלך לבקש תורה, ומפי מי? – מפי צוררים צרורים ובסביבה שופעת שנאה אל בני גזעך?!

ואם לשם יצירת סביבה עברית וכו' וכו' – ודאי שברוכים יהיו כל העוסקים בטפוח השפה והספרות העברית באשר הם שם, אבל אתה שהנך פה, כלום הנך חסר כח לעבודה ולטפוח השפה והתרבות הלאומית?? הן, מי יעמיד לנו את עזרא ואת כנסת המקריאים והתורגמנים אשר ישמיעו לאזני העולים את דברות סופרי בני דורנו ויפרשו את יצירותיהם. הן הדבור העברי עודנו בעצם חבלי קליטתו ואומני הלשון ונושאי ילקוטה דרושים, דרושים. הן באטמוספרה החיה, בהבל-פה החם, בנשמת החיים אשר תברא את ההד הזמרי לכל ניב וניב עברי, תלויה מדת החשת תחית הלשון העברית.

קשה לשאת את השכול והכשלון שבאויר הארץ; נחוץ מעט אויר אחר לנשימה. אכן. אבל באיזו זכות תאכל שם לחם המוצא מן הארץ בעצב כזה? או שמא חשקה נפשך להיות בין המסובים על חתונה זרה כמעט-קט, לשמש שמן-משחה לגלגלי תנועה זרה?  או לשבת במנוחה אתה מבקש?   כל העולם כולו – תפתה ערוך על עברי פי פחת ובאשר תלך. מפלט תבקש? אל תבקש.   האסף אל עמך.    פה צוה הגורל לתת את הנפש. יאחז "מיחושך לארץ" בקוזזת אדמה כל שהיא, בחרון עצור ובעקשנות של הרגשת-נדוי – כרֵה כרֵה תחתך!  – – – המכורה היא הכל.

מרדכי

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כתב העת קונטרס  היה בטאונה של מפלגת "אחדות העבודה", החל משנת 1919. עורכה הראשון היה ברל כצנלסון (עד שהקים את עתון "דבר"). לכתב העת התווסף מוסף ספרותי בשם "האדמה", בעריכת י. ח. ברנר, עד הרצחו בשנת 1921. (ראו רשומות מספר 7, 10, או דרך הלינק בענן התגיות בצד שמאל של המסך). בחוברת זו, נ"ו, מופיע גם פרוטוקול הישיבה הראשונה של אספת הנבחרים, אשר מינתה את הוועד הלאומי.

אודות הירידה מארץ ישראל –  דוד בן גוריון אמר על העלייה השנייה: "לא יותר מעשרה אחוזים שבאו לארץ במשך עשר שנים מתרס"ד ועד פרוץ המלחמה נשארו בארץ. כתשעים אחוז שבאו עזבו כלעומת שבאו". ברל כצנלסון קבע: "מה שנשאר בארץ מן העלייה השנייה זה היה רק תמצית שבתמצית". מחקרים היסטוריים מעריכים ששיעור הירידה מבין בני העלייה השנייה היה בין ארבעים לשישים אחוז. היו גם רבים שהתאבדו.                                                                                                      בעלייה הראשונה (1882 – 1904) עלו לארץ ישראל עשרים וחמישה אלף עולים, מרוסיה, רומניה ותימן (2500 עולים). מתוכם נותרו בארץ רק 5000 איש (מתוכם 2500 עולי תימן). בעלייה השנייה (1904 – 1914) עלו לארץ שלושים אלף איש. כאמור, יותר ממחציתם ירדו מן הארץ, אך יש עדיין הערכות הקובעות שהיורדים היוו 90% מן העולים. גל ירידה גדול, בייחוד ממושבות העלייה הראשונה, התרחש בשנת 1900, כאשר הועברה החסות על המושבות מן הבארון רוטשילד לחברת יק"א. בשנות העשרים של המאה הקודמת (עלייה רביעית), בעת שנכתב המאמר המצוטט לעיל, ירדו מן הארץ כעשרת אלפים איש.                                                                                                                                  בין השנים 1882 – 1914 עלו לארץ ישראל חמישים וחמישה אלף איש (עלייה ראשונה ושנייה), באותן שנים היגרו ממזרח אירופה לאמריקה שני מיליון יהודים.

במאמר מופיע הביטוי "הכשרון לארץ ישראל". עזריה אלון קרא כך לאחד מספריו (1979). יעל קיפר ורונן זרצקי קראו כך לסרטם על עזריה אלון (2014). במאמר יפה המופיע בספר, (נכתב 1970) מזכיר עזריה אלון את מקור הביטוי וכותב על הירידה מארץ ישראל החל מתקופת התנך ועד ימינו.

לעתים מתגלגל לידיך ספר ישן ובלתי מוכר, אשר נכתב על-ידי, או על אודות, אדם בלתי ידוע לרבים, או שכבר נשכח. קריאת הספר עשויה לגלות אדם מיוחד במינו ולהאיר, מבעד לסיפור חייו, את התקופה בה חי והמאורעות בהם נטל חלק או להם היה עד. אם סקרן אתה ותרצה להעמיק ולחקור, למשל: מי צייר את האיורים ומי צילם את הצילומים המעטרים את הספר, יתגלו לפניך עוד סיפורי חיים מופלאים.

כזה הוא הספרון הקטן "בחיק הגליל", מאת נחום זכאי,  בן קיבוץ איילת השחר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1953). קורות חייו של נחום דומים לאלו של רבים אחרים, אשר עלו ארצה, הצטרפו לקיבוץ והפכו ל"אנשי עבודה והגנה" וחייהם נגדעו באחת מ"מערכות ישראל". אך רגישותו וכשרון הכתיבה שלו והדפים אשר הותיר אחריו, עוזרים להנציח אותו ואת סביבתו הקרובה ולגאול את זכרם מחשכת השיכחה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קורות חייו של נחום זכאי בהקדמת הספרון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום היטיב לתאר את נופי הגליל ובייחוד את אגם החולה, לפני שהחלו עבודות ייבושו, ברשימות ובסיפורי ילדים שכתב ("ארץ ירדן וחרמונים"). בייבוש החולה תלה תקוות רבות לניצול אוצרות הטבע ופיתוח החקלאות ולא זכה לחזות בהיכזב תקוות אלה. ברשימותיו משנות השלושים ועד 1952, השנה בה נפל, בנסיבות עלומות, כתב נחום על יישוב הגליל, על היחסים עם ערביי הסביבה ועם אנשי המנדט, שאת נחת זרועם למד להכיר על בשרו. הוא כתב על קרבות מלחמת השחרור ונפילת משמר הירדן, על לילות של שמירה ועל חדוות הקציר בקומביין ("מפנקסו של איש גלילי"). בחרתי כמה קטעים בהם ניכרת רגישותו של נחום לבני אדם, בייחוד החלש והשונה – עולים חדשים, ערבים מפוני הכפרים בחולה.

דייגים מחולתה באגם החולה. הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מי צייר איור זה? ראו בהמשך…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

את הספר מלווים איורים נפלאים של נופי החולה, שאינם חתומים בשם הצייר. רק בתוכן העניינים, מופיע תחת הכותרת "רישומים" השם אריה חצור.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אריה חצור נולד בשנת 1907 במצרים למשפחה בעלת נתינות גרמנית, אשר גורשה בחזרה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. החל ללמוד ציור בגרמניה אך נאלץ להפסיק את לימודיו עקב עליית הנאצים. עלה לארץ בשנת 1930 והיה ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר. גוייס לפלמ"ח ונכלא ב"שבת השחורה". בקיבוץ היה מורה לציור וצייר תפאורות להצגות, הגדות לפסח ואת תוויות מוצרי בית החרושת "רימון" לריבות ומיצים. כאשר החלו לייבש את אגם החולה הוזמן אריה להנציח בציוריו את נופי האגם וציפוריו. הוא רבץ בבוץ בין הקנים, במשך שלושה ימים והוציא תחת ידיו ציורים נפלאים ומדוייקים מדעית. אריה ציווה במותו לא לפרסם את ציוריו והם נמצאו לאחר למעלה מעשרים שנה בארכיון הקיבוץ. את סיפור חייו של אריה חצור אפשר למצוא באתר של קיבוץ גבעת ברנר (כדאי לעבור בין הלינקים ולראות את הרישומים של אריה ששירבט בעזרת 3 עטים צבעוניים בישיבות המזכירות, את תוויות מפעל רימון וציורים נוספים). כמה מציורי הציפורים מן החולה אפשר לראות כאן בכתבה על גילויים המקרי בארכיון הקיבוץ.

הערות העורך

נסיבות נפילתו של נחום זכאי אינן מוזכרות, גם לא בדף הזיכרון באתר קיבוץ איילת השחר. מצויין רק שהוא נפל ביום העצמאות תשי"ב בעת תמרון (כנראה תאונת אימונים (?)) כל היודע פרטים נוספים מוזמן להאיר את עינינו. אין בספר "בחיק הגליל" פרטים על הצלמים שצילומיהם מופיעים בו. יתכן שהצילומים הם של הצלם הידוע מקיבוץ חולתה פטר מירום. ואגב – שמו העברי של אגם החולה, כפי שמופיע בספרים ישנים הוא מֵי מָרוֹם.

ציורים נוספים של אריה חצור מופיעים כאן. קווים לדמותו כאמן באתר גבעת ברנר

ברשומה זו אנו ממשיכים להכיר אנשים מיוחדים על פי ספרים שכתבו, ספרים המשקפים גם את התקופה בה חיו ופעלו.

א.

שלומית פרידה פלאוּם – "התרמילאית" הארצישראלית הראשונה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשנת 1935 כתבה שלומית פרידה פלַאוּם את הספר "בת-ישראל נודדת" בו היא מתארת את פרשיות חייה המיוחדים, את מסעותיה בעולם ואת האישים עמם נפגשה. הספר מלווה בצילומים והקדשות של האישים אותם פגשה ובאיורים מעשה ידיה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלומית פלאום נולדה בליטא בשנת 1893. היא נשלחה ללמוד בסמינר יוקרתי לגננות בפרנקפורט, גרמניה, בשיטת פיסטלוצי-פריבל. בהיותה בת 18 עלתה לישראל (1911) והחלה לעבוד כגננת בעיר העתיקה בירושלים, מטעם חברת "עזרא". כך מתארת שלומית את יומה הראשון במקום עבודתה בירושלים, בארץ בה יש לדבריה "רק שני מעמדות – המרמים והמרומים":

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלומית יצאה למסעות רבים בארץ ישראל ובארצות השכנות ואף עבדה כגננת בדמשק. היא נסעה לבירות אירופה ופגשה באנשי רוח ואנשי חינוך, ביניהם הרופאה מריה מונטסורי, שפיתחה שיטת חינוך חדשנית. בארצות הברית  פגשה שלומית לראשונה את המשורר ההודי רבינדרַא-נַת טַאגור. בשנת 1922 יצאה להודו, לאשראם של המשורר טאגור – שַנטיניקֵטַן (נווה השלום) שם שהתה לצידו של המשורר שהעריצה, למדה את שפת הסנסקריט וטיילה בכל רחבי הודו והרי ההימליה. שלומית אף נפגשה עם מאהטמה גנדי ("אליו נמשכה כבחבלי קסמים") ויצאה להתחקות אחר אורחות חייהן של הקהילות היהודיות בבומביי (בני ישראל) וקוצ'ין, אליהן הביאה את "בשורת ארץ ישראל" מטעם ההסתדרות הציונית וקרן היסוד. השיר אותו כתבה שלומית על רגשותיה כלפי הודו, לצד דיוקנו של טאגור המוקדש לה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קהילת היהודים בבומביי (היום מומבאי):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשנת 1924 חזרה שלומית לארץ ישראל, פתחה גן פרטי בתל אביב והרצתה ברחבי הארץ על הודו, אך יצר הנדודים גבר עליה והיא שוב יצאה למסעות אינטלקטואליים באירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה. היא נפגשה עם אנשי-שם רבים, ביניהם: אדולף שטיינר, ג'ון דיואי, שלמה שילר, קרישנמורטי, הלן קלר, דוד ששון, פרל בק ואפילו עם שירלי טמפל. רשמיה מן הארצות בהן ביקרה ומן האישים עמם נפגשה מתוארים בספרה, כאשר התיאורים המפורטים והנלהבים ביותר מוקדשים להודו ("הודו ארץ-הפלאים").

כאשר נפטר המשורר טאגור, כתבה שלומית ספר נוסף (1946) ובו תרגומים של שירי המשורר, הגותו וחליפת המכתבים בינו לבין שלומית, אשר נמשכה עד לפטירתו.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלומית פרידה פלאום סיימה את חייה בעוני ובחולי ומתה, ערירית, שכוחה ובלתי מוכרת, בשנת 1963. בעוד שבאירופה ובארצות הברית נחשבה לדמות רצויה ומכובדת והוזמנה להרצות ולייצג את ארץ ישראל והציונות, בארץ התייחסו אליה בחשדנות ובזלזול כאל תמהונית, בשל דיעותיה המתקדמות (בשדה הפמיניזם והפדגוגיה) ואולי אף בשל לבושה הבלתי מקובל, בגדים אותם הביאה מהודו. שמה ופעלה נשכחו לחלוטין. בזמנה היה זה נדיר ובלתי מקובל שאשה יוצאת בגפה למסעות לקצווי עולם, מדמשק וקהיר ועד האוורסט.

ב.

אייבי נתן

יש מי שבוחר לספר את סיפור חייו כסיפור דמיוני, בגוף שלישי ולא בגוף ראשון. כזה היה אייבי נתן, הטייס, פעיל השלום והבוהמיין. בשנת 1961, שלוש שנים לאחר שפרש מתפקידו כטייס וקברניט באל-על, יצא לאור ספרו "שכר התאווה". זהו ספרון קטן וצנום, "ספר כיס" בכריכה רכה, אשר שיני הזמן לא היטיבו עמה. הספר כתוב בסגנון ה"רומן הרומנטי" ומתאר את קורותיו של משולש אהבים בלונדון – הקברניט אלן ג', אהובתו נאדין ובעלה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על אף שעל כריכת הספר הפנימית נכתב שכל הדמויות בספר הן פרי דמיונו של המחבר, הרי שגיבור הספר, אלן הוא בעל ביוגרפיה דומה להפליא לזו של מחבר הספר אייבי נתן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר מייצג את התקופה בחייו של אייבי אשר קדמה לפעילותו הציבורית, כלוחם שלום וכמארגן ותורם לפעילות הומאניטרית בישראל ובמוקדי אסון רבים בעולם.

הערות העורך

חוקרת הספרות נורית גוברין ערכה מחקר על שלומית פלאום ואיששה את הפרטים הכתובים בספרה של שלומית "בת-ישראל נודדת" כאמיתיים, כלומר שאינם פרי התפארות סתמית של הכותבת. את ממצאיה פרסמה נורית גוברין בספרה – נוסעת אלמונית : שלומית פלאום : חיים ויצירה, ירושלים : כרמל, תשס"ה 2005.

שלומית מתארת בספרה בפירוט רב, על ההיסטוריה והמנהגים של קהילות היהודים בהודו (בומביי וקוצ'ין) ועל הדרך בה הם משמרים את המסורת היהודית, על פי מראה עיניה ומה ששמעה מן האנשים עצמם ורבני הקהילות, אך גם ניכר ששלומית בקיאה במקורות היסטוריים מהימנים, אותם היא מזכירה בסקירתה. חלק מן המידע אינו עומד בקנה אחד עם המידע המצוי כיום באתרי האינטרנט (כגון ויקיפדיה) אודות הקהילות האלה, למשל – מהו ההבדל בין היהודים "הלבנים" ו"השחורים" בקהילת קוצ'ין.

כותבת שלומית על הודו: "נפל בגורלי לחדור לתוך לבה הפצוע של הודו ולתוך סבלותיה, להיות ידידה של הודו, ולהיות כמעט בתה, כאילו היתה הודו מולדתי השניה. תקותה היחידה של הודו מן ההמונים תבוא לה. המעמדות העליונים שמה ירודים בנפש וברוח. [...] המערב חי על כתפי אסיה אלא שאין הוא יודע את טיבה".

בהיותה על סיפון האניה בדרכה חזרה לארץ ישראל, מהרהרת שלומית: "לבי נתעצב. הן עזבתי אחרי דבר-מה אשר אהבתי. דמעות רתחו בעיני. לא יכלתי לשבת שוב לבדי. עליתי על משכבי וכל הלילה עבר עלי בין הזיה וחלום. אחרי ימים מספר הגענו לסודאן. ירדתי אל החוף לראות את העיר. ירד גשם טורד בשעה שעברנו את הים האדום, והכל נראה אפור ומשעמם."

עוד על אייבי נתן

עם בואם של העגורים לחרוף באגַמון החולה, מגיעה לשיאה עונת התיירות שם. השבוע מתקיים במקום פסטיבל הצפרות הבינלאומי הרביעי בעמק החולה. כדאי להזכר מה היה בעמק החולה לפני שיובשו האגם והביצות. הייבוש הכחיד לא רק ערכי טבע רבים – מגוון עצום של צמחים ובעלי חיים, חלקם נדירים וייחודיים לנישה אקולוגית זו – אלא אף תרבות אנושית ייחודית שהתקיימה במקום במשך שנים רבות: שבט הע'וארנה. ברשומה מס' 51 "בחיק הגליל, ארץ ירדן וחרמונים" פגשנו את אריה צחור, אשר הנציח בציוריו את ציפורי אגם החולה בטרם יובש. וגם נרמז, באחת מרשימותיו של נחום זכאי, גורלם של מפוני שני כפרים מאזור החולה.   תיאור מהימן ומדוייק, המנציח את אורח חייהם של אנשים אלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, מצוי בספרו של ד"ר נתן שלם, משנת 1935 "עמק החולה", ספר בסדרת הספרים המצוינים " ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל" בהוצאת אמנות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נתן שלם מתאר מסע של כעין משלחת מחקר בארץ לא נודעת לעמק החולה, אותה הוא מכנה בהקדמה לספרו "נפת פלאים רבת-גונים". את עמיתיו למשלחת הוא מכנה: הטבעוני, הרופא, ההיסטוריון, הארכיאולוג והמהנדס. הטבעוני הוא הביולוג, איש הטבע, והרופא הוא ד"ר מֵר, חוקר ומרפא המלריה מראש פינה. בחרתי להביא מן הספר חלק מן הכתוב על אנשי הע'וארנה – הָעָוַרְנִים. מספרם של אלה הגיע בשנות השלושים של המאה הקודמת לכ-16,000 איש, אשר חיו ב-24 כפרים (ראה פרטים בהמשך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ים סמכו הוא שמו התלמודי של אגם החולה. מצפון לאגם הרדוד משתרעת הביצה, שטח מוצף אשר שטחו השתנה בהתאם לכמות הגשמים מידי שנה. שימו לב למיעוט הישובים היהודיים  (אילת השחר, משמר הירדן, יסוּד המעלה, תל חי, כפר גלעדי. ומצפון להם מטולה). המפה והטקסט קודמים כנראה להקמת חולתה ב-1934.

הכפר העוארני הראשון בו מבקרת המשלחת הוא אל חלצה (או חלסה) שעל אדמותיו קמה בשנת 1949 המעברה שהפכה לעיר קריית שמונה. (שימו לב לריבוי הפעלים ושמות העצם הנגזרים מן השרש ח.צ.ל וקשורים לתעשיית המחצלות מצמחי הגמא).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחבר הספר מוסר פרטים על גודלה של אוכלוסיית עמק החולה מפי אנשי המקום, ומאמת זאת עם נתוני מפקד ממשלתי שנעשה בשנת 1931:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מספרם של היהודים 370 נפש מתוך 13515 תושבי העמק.

בעודם שטים על גבי אלומות של קנים, כלי התחבורה המקובל באגם, ומתרשמים מיפעתו של הטבע ושפע המים, הצמחים ובעלי החיים, עולה בשיחה נושא ייבוש האגם. הרופא, ד"ר מֵר מביע דעה שאינה מקובלת באותו זמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נבואתו של ד"ר מר התקיימה במלואה, ואכן הוקם במקום "פרק נציונלי" – גן לאומי, האמור לייצג את אגם החולה האבוד. היה זה ד"ר מר עצמו אשר הביא לאזור את ה-DDT, אשר פותח בשנות מלחמת העולם השנייה, הדביר לחלוטין את היתושים ומיגר את המלריה, לפני שייובש האגם. מי שתולה במלריה את אחת הסיבות שהצדיקו את ייבוש החולה – טועה ומטעה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת (נקראה גם "לנֹער – ספרית ארץ ישראל) כללה ספרים משובחים שנכתבו על-ידי טובי הכותבים, אנשי ספרות ומדענים. החוברת הראשונה יצאה בשנת 1928 ונושאה היה נס ציונה. כתב אותה ש. בן-ציון ואייר בנו – נחום גוטמן. החוברות שנכרכו לספרים יצאו לאור בהוצאת אמנות האיכותית (של שושנה פרסיץ) אשר הקפידה לנקד את כל הספרים, לילדים ולמבוגרים.

ביאור מלים המופיעות בטקסט המצוטט:                                                                              קטיל – מלאכת גדיעת קני הגמא, חומר הגלם לתעשיית המחצלות. מקורה של מלה זו בתלמוד והיא אף השתמרה בערבית, כמוזכר בציטוט לעיל. מלאכת קטילת הקנים נחשבה למלאכה הבזוייה והנחותה ביותר ומכן הביטוי "קוטל קנים" – שם נרדף לבור ועם הארץ.

בַּבִּיר – שיבוש וקיצור בערבית לשם פפירוס (גמא הפפירוס) שאגם החולה היה מקום תפוצתו הצפוני ביותר.

דוּרָה – גידול דגני (סורגוּם) שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל לפני שהוחלף כליל ע"י החיטה.

מריאים – מחבר הספר משתמש בטעות בשם המקראי לפרה (מריא) עבור התאו שמחייתו בחולה (ג'מוס בערבית, באפלו באנגלית).

שטח הזכיון – (ראה במפה לעיל). שטח בן 57,000 דונמים שכלל את אגם החולה, הביצה בצפונו ושטח נוסף מסביבם. השתלשלות רכישת אדמות "הזכיון" היא דוגמה מאלפת לרכישת קרקעות הארץ על ידי המוסדות הלאומיים בזמנו, המחירים המופרזים והמשמעויות הנגזרות מן הרכישה על תושבי המקום. לפיכך כדאי להביא כאן את תקציר הארועים. שטח זה היה ג'יפטליק, כלומר אדמה ממשלתית בתקופה העותומנית ונמסר בזכיון לידי שתי משפחות סוריות (סוּרסוּק ועומר ביהום) תמורת 5000 לא"י ובתנאי שייבשו את הבצה ויפרישו 10,000 דונם לבני המקום. האפנדים המכובדים החלו לגבות מיסים מן הדיג, קטיל הקנים ויבול האדמה הנעבדת, אך לא עשו דבר לייבוש הבצה. בשנת 1914 עבר הזכיון לידי "החברה החקלאית הסורית-העותומנית"תמורת 15,000 לא"י. הזכיון הוצע שוב ושוב ליק"א, אך הברון התנגד וההנהלה הציונית קיוותה שיזכו באדמה בחינם. לבסוף קנה ד"ר חיים ויצמן את הזכיון מידי הבעלים (בעיקר סלים בק סלאם) בשנת 1925 במחיר 96,000 לא"י. מקדמה בסך 5000 לא"י שולמה למוכרים, אך מנהיגי הישוב החליטו שהקניה יקרה מידי ודרשו לבטלה. דמי הקדימה וכן 1000 לא"י דמי ביטול החוזה ירדו לטמיון. באביב 1933 עלה בידי יהושע חנקין, בא-כחה של חברת הכשרת הישוב לחתום על הסכם רכישה והחולה קמה לנחלה לעם ישראל במחיר 184,000 לא"י (מחיר כפול מזה שהוכרז כיקר מדי בשנת 1925). האדון סלים בק עשה רווח נאה של 169,000 לא"י (כמליון דולר בערכי אותם ימים). על אדמה זו ישבו אלפי כפריים אשר היו אריסיהם של האפנדים מדמשק. על פי תנאי הזכיון היה על הרוכשים להקצות להם 15,000 דונם מאדמות העמק ללא תמורה. מה עלה בגורלם ובגורל בני הע'וארנה אנו יודעים. ׁׁ(ארועי מלחמת העצמאות, ואתם גירוש והמלטות בני הע'וארנה, קדמו לייבוש הסופי של החולה). פלג נוסף של הע'וארנה ישב בביצות כבארה בחוף הכרמל ולאחר ייבוש הביצה יושבו בכפר ג'יסר א-זארקה. אגדות שונות הרווחות על מוצאם של בני הע'וארנה כצאצאי עבדים ועריקים חסרות בסיס היסטורי וכנראה נועדו לבסס את מעמדם הנחות.

יש ספרים משומשים הנושאים עליהם הקדשות, או חותמות, או ומדבקות EX LIBRIS , המעידות על בעליהם הקודמים של הספרים. אלו הם הספרים החביבים ביותר עלי, כאספן ספרים. מעניין מאוד לראות באיזה אופן מציגים בעלי הספר את בעלותם עליו, וגם – כיצד כותבים מחברי הספרים את הקדשותיהם. אך הגמול הגדול ביותר מתקבל כאשר מתייחסים לסימנים אישיים אלה כאל סימני דרך. סימני דרך המספקים לעיתים רמז או קצה-חוט לסיפורי חיים מרתקים. הנה כמה דוגמאות מן האוסף שלי. הכנסו ללינקים וקראו על האנשים שהחזיקו את הספרים בידיהם לפני עשרות שנים.

א. ד"ר יוסף אפשטיין

הספר: אידפוס המלך מאת סופוקלס, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי (1929). טשרניחובסקי גם כתב מבוא מעניין ועל הספר מצויין "זכות ההצגה ל'הבימה'".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הראשון של הספר נמצאת מדבקת EX LIBRIS :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו ד"ר יוסף אפשטיין מבאר שבע, אשר בחר את סמל החוכמה לייצג אותו על גבי ספריו? התייעצות עם הרב גוגל הביאה אותי לאתר שכותרתו: "מדען מהכור האטומי בדימונה ואשתו הירושלמית מאמצים בתחילת שנות השישים את תינוקם של רקדנית אמריקנית צעירה ומרגל מזרח גרמני רב מעללים… " הבן המאומץ הוא רוני אפשטיין, אשר חיפש וגילה את אמו הביולוגית בעזרת האינטרנט ופרסם ברשת את סיפור משפחתו, הוריו המאמצים (ד"ר יוסף אפשטיין ורעייתו) ואמו הביולוגית. את הסיפור המרתק אפשר לקרוא כאן.

ב. יוסף אוּפין

הספר: אהבה במדבר, ספר שירים של המשורר רפאל אליעז (1946). זהו ספר שיריו השני של מי שהתפרסם בשיריו, "הרועה הקטנה", "זמר אהבה לים", אך היה ידוע ומצליח יותר כדרמטורג וכמתרגם של מחזות ושירה משפות שונות, בייחוד שיקספיר ולורקה. (לפרסום נוסף זכה לצערו כאשר המאהבת שלו רצחה את אשתו בשנת 1960).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המשורר הקדיש את ספר השירים ליוסף אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי הכריכה הפנימית מצוייה מדבקת EX LIBRIS של יוסף ושרה אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו יוסף אופין?    ממייסדי השומר הצעיר בליטא, מקבוצת נצ"ח – בוני נהריים, חבר קיבוץ אפיקים, מחניכי קורס הטייס האזרחי הראשון בארץ. כל זאת אפשר למצוא בדף ההנצחה המוקדש לו באתר קיבוץ אפיקים. פרטים מעניינים יותר והקשר בינו לבין לאה גולדברג והצלמת אנה ריבקין-בריק (שיזמה וצילמה את סדרת הספרים "ילדי העולם") מופיעים בכתבה מעיתון הארץ (2010) שהתפרסמה לאחר שנמצאו בקופסת נעליים בעליית גג 42 מכתבים גנוזים שכתבה גולדברג ליוסף אופין. דמויות נוספות המוזכרות בכתבה מככבות בספרו של אסף ענברי "הביתה" על קיבוץ אפיקים. זוהי דוגמה כיצד שם המופיע על ספר מוביל מסיפור לסיפור ומדמות לדמות.

ג. רבקה בוגוסלוביץ

הספר: "הקטיף והאריזה בפרי-הדר" מאת האגרונום יעקב ליברמן (1946). ספר מקצועי המסביר את עקרונות הקטיף והאריזה של פירות ההדר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מעמודי הספר לדוגמה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הפנימי הראשון כתובה הקדשה: "להחברה רבקה בוגוסלוביץ ממרכז עובדי האריזה יאנואר 1946".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהי רבקה בוגוסלוביץ?   תחילה מצאתי את דף ההנצחה של בעלה, משה בוגוסלביץ, באתר הראשונים של פתח תקוה, ואכן מוזכרת שם רעייתו רבקה. בדף ההנצחה של בתם, דליה לקח מקיבוץ כרמיה, אשר נפטרה ממחלה בטרם עת, מצויים פרטים נוספים על הוריה, משה ורבקה, בין השאר נכתב: "בחצר ביתם הקטן בקצה המושבה גידלו ירקות, עופות ועצי פרי. עבדו לפרנסתם והקדישו מזמנם הפנוי לפעילות ציבורית: משה – בנגרות בנין , ולימים מונה מטעם מפלגתו מפ"ם לפעיל האיגוד המקצועי ולחבר מזכירות מועצת פועלי פ"ת; ורבקה – בקטיף פרי הדר ולימים באגודת 'האורז'." כך נשלם איסוף המידע על החברה רבקה בוגוסלביץ, קוטפת ואורזת פרי הדר.

ד. שלום לוין

הספר: "דור דור וסופריו" הכולל סיפורים מאת מנדלי מוכר ספרים, חלק מסדרת ספרים על יצירתם של סופרים שונים, בעריכת ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי בהוצאת דביר (1938):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר הגיע לידיו של שלום לוין בשנת 1939. על צידה הפנימי של הכריכה הוא כתב בצד ימין את שמו ובצד שמאל ציין בדרך מיוחדת את התאריך: "יום כ"ח אייר תרצ"ט ערב פרסום ספר הבגידה בעם ישראל"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התאריך זכור וידוע – יום פרסומו של הספר הלבן השלישי, אשר כונה בפי בן-גוריון "ספר המעל" כלומר ספר הבגידה, בגידה בישוב היהודי. הספר, אשר מיוחס לשר המושבות מלקולם מקדונלד, כונה גם "הספר השחור" בשל שינוי המדיניות הבריטית וההחלטות אשר פורסמו בו להקמת מדינה דו-לאומית בה ישמר רוב לערבים ובעקבות כך תוגבל עליית היהודים לארץ ישראל. הספר עורר גל של מהומות והפגנות ביישוב היהודי.

מיהו שלום לוין?  שלום לוין היה מזכ"ל ונשיא הסתדרות המורים, מקורב לבן-גוריון וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת 7-8. בתפקידיו השיג הישגים רבים עבור המורים ומערכת החינוך. פרסם ספרים ומאמרים רבים. זהו הדף המוקדש לו באתר הכנסת. בין דפי הספר מצאתי דפי נייר ובהם רשימות ביבליוגרפיות בכתב ידו של לוין, אשר שמשו כנראה להכנת מאמר או הרצאה.

ה. אני יודע שאתם רוצים לקרוא גם על אנשים ידועים יותר. אם כן, הרי לכם שתי דוגמאות:

1. עם תום מבצע קדש ובטרם נסוגו כוחותינו מסיני, יצאו עזריה אלון והצלם מיכה בר-עם לסיני וצילמו בחטף את נופיו ואת עקבות הקרבות. בשנת 1957 יצא לאור הספר "על פני סיני", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו"למרחב", עם צילומיהם של השניים וטקסטים שכתב עזריה אלון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הצילום הפותח את הספר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדשה מאת המחברים וההוצאה לאברהם יפה מפקד חטיבה 9, אשר כבשה במבצע קדש את ראס נצראני ואת שארם אל שייך. מעניין תאריך ההקדשה, 21.3.57, בחודש בו נסוגו כוחות ישראל מסיני.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אברהם יפה היה אלוף בצ.ה.ל, ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה, חבר כנסת מטעם הליכוד ומנהל רשות שמורות הטבע.

2. בשנת 1961 יצא לאור ספר שיריו של אלכסנדר קלַוּזנֶר "שירים", מתורגמים מרוסית. אלכסנדר קלוזנר הוא אחיו של פרופ' יוסף קלוזנר וסבו של הסופר עמוס עוז. דמותו של אלכסנדר מונצחת בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" (בעמוד 103 מתייחס עוז אל שיריו של הסבא), אך הגיבור השרמנטי והמטורזן מופיע בתפקידים שונים גם בספרים אחרים של עוז (כגון אביו של פימה בספר "המצב השלישי").

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מן השירים בספר, המסכם את חייו של המשורר באופן פסימי למדי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לסיום, ברצוני לבקש את עזרת הגולשים ולעזור בזיהוי הגברת פנינה מועֵד, לה מקדיש המשורר את ספר שיריו. "לפנינה מועד הקרינת [קריינית?] היקרה מאת המחבר ירושלים ניסן תש"ל" . הראיתי לעמוס עוז את הספר והוא אישר שזהו כתב-ידו של סבא שלו. השיר האחרון בספר מוקדש לנכדיו של המשורר, להם הוא מועיד את תפקידי בר כוכבא ורבי עקיבא…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בעקבות מהומות השחורים בעיירה פרגוסון במיזורי, ארה"ב.

מה כתבו בעיתונות העברית כאשר הפוליטיקלי עדיין לא היה קורקט?

א. מתוך: קונטרס, בטאון התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי א"י "אחדות העבודה", ל' תשרי התר"ף     (1919). מן המדור "בעולם". [בסוגריים מרובעים – הערות שלי א.ר.]

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בשל איכות הסריקה, להלן המאמר מוקלד:

הניגרים בדרומה של אמריקה ובצפונה

עד שנות המלחמה האחרונות היה מקום מושב הניגרים [מלשון niggers – כינוי שהפך מאוחר יותר לשם גנאי לשחורים] בעיקר בדרום-אמריקה [הכוונה דרום ארה"ב], שם ראו אותם הלבנים כראות חיות, שכל הורגיהן לא יאשם. ביחידות ובהמונים נרצחים הניגרים בראש כל חוצות. הלבנים חושבים את זה לדבר שבהכרח ולדבר שבחריצות. העתונות המכורה למלך מגדילה את תאוות-הרצח, בהראותה השכם והערב על הסכנה הנשקפה מן השחורים. זאת לא אומרת, שהאמריקאים הדרומים הנם רוצחים בטבעם יתר מן הצפוניים. אלא שמצב הדברים גורם לכך: היחס הטבעי מצד הלבנים לניגרים המרובים, שעוד לפני עשרות בשנים היו עבדיהם, הוא כאל זבובים רעים ומטרידים, שכל מי שאינו מתעצל, ממעכם. אמנם, החוק אוסר רציחת-נפשות ניגרים. אבל חוק שבעל פה ושבלב תמיד כחו גדול מחוק שבכתב. והרי בבתי הספר ובטרמוויים [כלי תחבורה עירוני – חשמלית] ללבנים אין מקבלים שחורים ללמוּד ולנסיעה, וזה בורא אטמוספירה מיוחדה.

בצפון-אמריקה, במקום שהניגרים הם מועטים, לא התפשט האנטיניגריזמוס כל כך. ואולם כשהתפרצה המלחמה, ובעלי בתי החרשת הצטרכו לפועלים יתירים, הביאו הרבה ניגרים מן הדרום. כחצי מיליון ניגרים חדשים התישבו במשך המלחמה בערי התעשיה: וושינגטון, שיקגה [שיקגו] ועוד. ועם רבוים, נתרבתה גם השנאה אליהם. דאגו להושיבם ברחובות מיוחדים, לגזור עליהם גזירות-פרעה. מנהיגי-פועלים ידועים התחילו לעשות תעמולה: הנה עם יצא מן הדרום ולא ישאיר לנו מקומות-עבודה וכו' וכו'.

בינתים עבדו הרבה ניגרים בצבא, וכששבו עכשיו אין הם נושאים בדומיה את כל הפוגרומים שעורכים להם הלבנים.                                                                                                                  החדוש של המאורעות האחרונים בוושינגטון ובשיקגה אינו בפרעות. פרעות על ניגרים מצד הפורעים הלבנים הנם חזיון ישן. החדוש הוא, שהניגרים מתחילים להגן על עצמם, והעתונות מתחילה לספר, שעורכי הפוגרומים הם הניגרים, הניגרים הם עושי-פוגרומים.

עולמו של הקב"ה מלא צדק.

ב. וכעת: עת לצחוק.

מתוך: עתון הילדים "הבקר לילדים", מוסף הילדים של העתון "הבקר" 28.9.1944

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המדור: "עת לצחוק"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה ההלצה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

עיתון הבקר היה עיתונם של הציונים הכלליים, כלומר חוגי הסוחרים ומעמד הביניים, אשר לא נמנו על מפלגות השמאל.

בתאריך כ"ט סיון התרע"ט (1919) הופיע בכתב-העת קוּנטרֵס – בטאונה של התאחדות ציונית סוציאלית של פועלי א"י "אחדות העבודה", דיווח שכותרתו:

"תערוכת חֹמר לבית-אֹסף חקלאי בארץ-ישראל".

היה זה מוזיאון הטבע הראשון בארץ-ישראל. קדמו לו תערוכות ותצוגות זמניות (ביניהן של אפרים וחנה רובינוביץ-הראובני בביתם בשנת 1918), אך זה היה מוזיאון של ממש, אשר נועד להתקיים במשך זמן ממושך ולהוות משכן לאוספים בתחומים מגוונים. על הצד הבוטני היה אחראי האגרונום ברוך צ'יזיק (המוכר בזכות האנציקלופדיה "אוצר הצמחים", "צמחיאל" ופרסומים רבים אחרים). על תצוגת בעלי-החיים היה אחראי הזואולוג ישראל אהרוני ואת המוצגים מתחום המינרלוגיה והפאליאונטולוגיה סיפק ד"ר נתן שלם (שמספרו "עמק החולה" ציטטתי ברשומה מס' 53). הציורים יצאו תתת ידיו האמונות של הצייר אהרן לוי. היו אלו מחלוצי מדעי-הטבע בארץ ישראל, בטרם הוקם פה ממסד אקדמאי (האוניברסיטה העברית נוסדה רק ב-1925). על כולם ניצח האגרונום עקיבא אטינגר, איש רב-פעלים, אודותיו ארחיב בהמשך.  דיווח זה מאפשר להתוודע אל הצמחים החשובים ביותר, אשר היו ראויים לתצוגה לציבור הרחב ביישוב הארץ ישראלי המתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולנסות לזהותם על פי שמם העברי שהיה מקובל אז. היו אלו ימים של ראשית הייעור בארץ ישראל והגדלת מגוון מיני העצים והצמחים בשטחי המטעים והשדות החקלאיים. כפי שניכר מן הכתבה, הרמה המדעית היתה מעט חובבנית, אך נוגעת ללב ומלאת כוונות טובות. אל המוצגים הבוטניים צורפו שימורי פירות וירקות, וגם "גבינה טובה" שהדגימו את מיטב הישגי החקלאות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מי היה עקיבא אטינגר?

כאמור, מוזיאון הטבע, או כפי שנקרא בכתבה "בית-אוסף" היה יוזמתו של האגרונום עקיבא אטינגר. עקיבא אטינגר (1872 – 1945) היה נוכח בצמתים החשובים ביותר של מפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לצידם של אישים כחיים ויצמן, נחום סוקולוב, ארתור רופין, יוסף ויץ ויהושע חנקין, אך לא נכנס, משום מה, לפנתיאון הלאומי (אפילו בויקיפדיה המידע אודותיו דל ושגוי). הוא היה שותף בניסוח הצהרת בלפור!, היה שותף בוועד שהחליט לייסד את הגדוד העברי עם טרומפלדור וז'בוטינסקי, פעל להכשרת יהודים לעבודה חקלאית באירופה ובדרום אמריקה. בין תפקידיו – ראש המחלקה החקלאית ב"משרד הארץ ישראלי", מנהל המחלקה להתיישבות חקלאית של ההסתדרות הציונית ומנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל. אני רואה בו את אחד האנשים המרכזיים אשר החדירו עקרונות מדעיים לתכנון וניהול התשתית להתיישבות חקלאית ולייעור בארץ ישראל. למשל – ההבנה שאת הביצות אפשר לייבש רק בעזרת תיעול וניקוז ולא על-ידי נטיעה מסיבית של עצי אקליפטוס. כאשר החלה הקק"ל בפעולות הייעור הם נטעו חורשות של עשרות אלפי עצי זית (בן-שמן 1908) ואטינגר היה זה שדחף להשתמש בעצי סרק ולייער שטחים הרריים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, למשל בהר כרמל. אטינגר הקים יישובים רבים, בעיקר בעמק יזרעאל, הכניס לארץ גידולים חדשים, בין היתר בננות, אספסת, עצי פרי נשירים וענבי מאכל. בשנת 1936 החל לערוך ולהוציא לאור את ירחון "השדה", שבו גם אני זכיתי לפרסם מאמרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המקור: ספרו של אטינגר "עם חקלאים עברים" (1945). התמונה במסגרת שחורה משום שהמחבר נפטר בעת הגהת הספר ולא זכה לראותו בדפוס.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו "עם חקלאים עברים בארצנו" (אטינגר, 1945, 122 – 125) מספר אטינגר על הקמת המוזיאון:

"הצגתי למוזיאון את המטרה לאסוף דוגמאות מן העושר הטבעי של ארצנו, מן החי, הצומח והדומם, ומכל מה שהיהודים יצרו או חידשו בשדה החקלאות בארץ לכל ענפיה, בתוספת ביאורים מובנים לכל, לכל שדרות הציבור, לתלמידי בתי-הספר ולחובבי טבע – כדי לנטוע בלבם חיבה לארץ ולחקלאות. […] נוסף לתפקיד העיקרי – ההסתכלותי-הלימודי – הוטל על המוזיאון התפקיד התעמולתי של הכשרת הלבבות לטבע הארץ."

כאשר יצא עקיבא אטינגר לדרום אמריקה בשליחות קרן היסוד, בשנת 1928, חוסל המוזיאון, ובהעדרו נארזו האוספים המרובים ונמסרו למחלקות שונות של האוניברסיטה העברית בירושלים.

הערות העורך

תוכן רשומה זו הופיע לאחרונה, בגירסה מעט שונה, כמאמר במגזין האינטרנטי כלנית – כתב עת לצמחי ישראל. 

על שמו של עקיבא אטינגר קרוי המושב ניר עקיבא

אפשר לראות בכתבה את דלותה של השפה העברית, של אותם ימים, במונחים מדעיים. מבחנה נקראת "קנה-זכוכית", חיטוי הוא "דיזינפקציה" וכותנה היא "צמר-גפן". אך הסגנון המליצי שובה-לב. לכל המעוניינים בכך, להלן פירוט הצמחים אשר מוזכרים בדיווח והוצגו בבית-האוסף, עם שמם העדכני: (כל שאר הצמחים המוזכרים בדיווח נותרו עד היום באותו שם). בולטת גם העובדה שלשם הבהרה מוזכר בדיווח שמם הרוסי של הצמחים ולא השם המדעי.

הכשותה: כשות השדות, בתלמוד – כשותא (צמח טפיל),

בטנים: כנראה אלת הבטנה,פיסטוק. את עצי הפיסטוק הביא לארץ מפרס ברוך צ'יזיק.

אגס-היער: אגס סורי,

קנבוס: קנביס,

צמר גפן: כותנה,

קורטום (חריע): קורטם הצבעים,

חלבנה ולבונה: אלו הם שנים מ-11 הצמחים שנכללו בתערובת הקטורת, אשר הוקטרה במשכן ובבית המקדש, יחד עם מור, צרי, צפורן, קנמון ועוד. מקובל לחשוב שחלבנה הוא מין של כלך ואילו הלבונה היא שרף המופק מקליפת עץ שיובא מאפריקה ב"דרך הבשמים". מסקרן לדעת אלו צמחים אכן הוצגו בשמות אלו במוזיאון.

אבֶה: צמח מים, כנראה מין של גומא. מקור השם באכדית: אֵבֶה – צמח נחלים וביצות, וגם בשיר השירים מופיע הצירוף "איבי נחל".

עָרָב: הכוונה לעץ צפצפת הפרת, אשר צורת עליו גרמה לבלבול במקורות היהודיים עם צמח הערבה. אלו עצי הערבים הנזכרים במזמור קל"ז בתהלים "על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו". לכן מזכיר המחבר את נחל פרת.

אורן ארם-צובא: זהו כמובן אורן ירושלים. שמו המדעי של המין Pinus halepensis הוא על שם העיר ח'אלב שבסוריה, היא ארם-צובא.

עוזרד: בתחילה נקרא העץ עוזרד, אך בהשפעת השם הערבי – זערוּר (שפירושו זעיר), שונה שמו לעוזרר. מקור השם זעיר הוא שמו העממי "תפוח זעיר", להבדילו מן התפוח הרגיל.

קשוא הספוג: זהו הצמח הטרופי ממשפחת הדלועיים Luffa – המכונה בטעות ליפה, שפריו המיובש שימש כספוג רחצה.

קולקס או קורקס: זהו הצמח קולקס נאכל (קורקס הקדמונים) Colocasia esculenta ממשפחת הלופיים, אשר פקעותיה נאכלות ומשמשות גם לנוי.

לא זוהו הצמחים הנקראים בדיווח לעיל: זון לבן ושחור, שוּכָה, מֵז.

בחנוכה בשנת 1922 נפטר אליעזר בן-יהודה, "מחייה השפה העברית". רבות נכתב על מלחמתו חסרת הפשרות להשלטת השפה העברית בבתי-הספר ובמושבות העלייה הראשונה, על תרומתו בחידושי-לשון ובמפעל האדירים של מלון הלשון העברית. ברצוני להפנות מבט אל המחיר האישי הכבד אשר שילם אב"י, הוא ובני ביתו, אשר כונו "המשפחה העברית הראשונה". זאת אעשה באמצעות כתביה של אשתו השניה, חמדה בן-יהודה, אחותה הצעירה של אשתו  הראשונה.                                                       אשתו הראשונה של בן-יהודה, דבורה, אשר המתינה לו בבית הוריה שבע שנים עד ששב מצרפת ומאלג'יר לשאתה ולהעלותה לארץ ישראל, בשנת 1881, מתה ממחלת השחפת, (לאחר שנדבקה מבעלה החולה) בהיותה בת שלושים ושש שנים. כמה שבועות לאחר מכן מתו שלושה מתוך חמשת ילדיהם ממחלת האסכרה (שנית). אב"י קרא לאחות אשתו לעזור בגידול שני ילדיו הנותרים, והיא, שהיתה רק בת תשע-עשרה, עלתה לישראל, נישאה לו והפכה לא רק ליד ימינו במאבקיו ובמפעליו, בהזדהות מוחלטת, אלא אף לסופרת ועיתונאית בפני עצמה, מגייסת כספים ופעילת ציבור נמרצת. היא הקימה את הוצאת הספרים "בן-יהודה הוצאה-לאור לזכר אליעזר בן-יהודה" וארגנה את השלמת הכתיבה וההוצאה לאור של שמונת כרכי המלון (מלה אותה חידש אב"י) אותו לא הספיק להשלים אב"י. אחד מספריה של חמדה הוא הספר "ספורים מחיי החלוצים" אשר יצא לאור בשנת 1945, בו ריכזה חמדה כמה מסיפוריה וכן את תולדות חייו של אליעזר בן-יהודה.

שימו לב לסמלה של ההוצאה, למפת ארץ ישראל הגדולה ולאותיות הכתב העברי הקדום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

את הספר פותח שיר הלל לאליעזר בן-יהודה. מלים: א. דנציג, לחן: קרל סלומון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וזהו סיפור חייו של אליעזר בן-יהודה מאת ביילה (פולה) אשר שמה שונה לחמדה. חמדה מכנה את בעלה "הלוחם המאושר" על אף שאופיו ומאבקיו הביאו עליו ועל משפחתו חיי עוני ומחלות, חרמות ונידויים (ראה הרחבה ב-הערות העורך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כתיבתה של חמדה מיוחדת – פנטסטית וריאליסטית כאחד, אידילית אך גם מפוכחת. מצד אחד היא מעלה את אליעזר, דבורה והילדים למעלת דמויות מיתולוגיות ומתייחסת אל אב"י כאל נביא ומנהיג האומה, כמי שבהשראתו החל כל מפעל ההתיישבות הציונית וגאולת הארץ. ומאידך היא מתארת בצורה לקונית ויובשנית מאבקים ואסונות אישיים. העמודים המצוטטים להלן הם שיא רגשי בסיפור, אשר בטוחני שאף עין לא תשאר יבשה למקראם – מותם של דבורה והילדים והמאבק לקבורתה בקבר ישראל.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

אליעזר בן יהודה גידל את ילדיו בבידוד, כדי שלא יהיו חשופים להשפעת הז'רגון האשכנזי (יידיש) או הז'רגון הספרדי (לאדינו). כך גם הקשה על הטיפול באשתו החולה, כאשר מנע מעוזרות ומטפלות שאינן דוברות עברית להקל על סבלה. אב"י התעמת עם היישוב הישן (החרדים) כאשר פרסם בעיתונו "הצבי" קריאה לא לקיים את מצוות השמיטה, אשר מקשה על איכרי המושבות. כמו כן יצא כנגד שיטת ה"חלוקה" ואורח חייהם של החרדים. בשל כך הוכרז עליו ועל בני ביתו חרם (כמתואר בציטוט לעיל). גם יחסיו עם היישוב החדש (איכרי המושבות) הורעו כאשר קרא להם לציית לפקידות הברון. מאבקיו הרבים, שנגרמו בשל טהרנותו ועקשותו חסרות הפשרות, הביאו לחיי נידוי, עוני וחולי.

אליעזר בן-יהודה רצה לקרוא לבנו הראשון איתמר, אך נכנע למנהג המקום וקרא לו בן-ציון. בן-ציון עצמו הוא זה ששינה לימים את שמו לאיתמר בן אב"י. בנו השני נקרא אבי-חיל, ולו הועיד אב"י את תפקיד המצביא העברי (בנו זה נפטר עם שתיים מאחיותיו). חמדה כותבת שאת מקומו כמצביא ומפקד תפס זאב ז'בוטינסקי, מקים הגדוד העברי.

בכתביה ובסיפוריה, גם בספר המצוטט לעיל, משתמשת חמדה במלים אותם חידש והמציא אב"י, על אף שלא התקבלו ולא השתרשו בשפה המדוברת. למשל:

היסטוריה – דוריה (כנראה מלשון דור)

בסקרנות – בתאבדעות

צילום – ציור-אוֹרי

חרדי – אדם תלמודי

עוד על אליעזר בן יהודה אפשר לקרוא כאן

על חמדה בן-יהודה אפשר לקרוא במאמרה של יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות העלייה הראשונה, ובייחוד ספרות נשים.

א.

מתוך ספרו של אליעזר ריגר "החנוך העברי בארץ ישראל: יסודות ומגמות" הוצאת דביר (1940). פרק יז' – העתונות, הקולנוע והרדיו  –  רוח זמננו וסרסוריו

מובא בזאת החלק הראשון של הפרק, ההקדמה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למען הסר ספק, זה נכתב לפני 74 שנים. (על אליעזר ריגר ראו ב"הערות העורך"). מאחר ומדובר ברשימה לעיל על הרדיו, העתונות והקולנוע, יש לתת ייצוג הולם גם לטלוויזיה:

ב.

בחודש פברואר, שנת 1962 נערך דיון פומבי ("סימפוזיון מיוחד") מטעם אגודת העתונאים על הנושא "טלביזיה בישראל". זאת לאחר שמומחי אונסק"ו המליצו על הקמת טלוויזיה חינוכית בישראל. בספר השנה של העתונאים (בהוצאת אגודת העתונאים בתל אביב, תשכ"ב) הופיע סיכום הדיון. ראו להלן את העמוד הראשון מתוך הדיווח, בראשיתו מוזכרים המשתתפים בדיון, ובהמשך אצטט כמה מן הפנינים שדליתי מן הדיווח.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

עוד מתוך הדיון:

"את מירב הרצאתו במסגרת סימפוזיון זה, הקדיש המבקר פרופ' ברוך קורצווייל לחלקה של הטלביזיה במיתוס של שלטון הטכניקה על האדם. […]  הוא ראה בהקמת טלביזיה – בלא לציין כלל את סוגה – קץ התרבות לגבי דור, שהספר לא יתפוס מקום בחייו, ואשר צלילי בטהובן, מוצארט או באך יהיו זרים לו: "התיאטרון יתחסל; מתוים את הדרך לחיסולו. השיחה האמיתית בין האדם החי לרעהו – תידום. מספיק הסלוגאן; מספיקה ההתגלות שעל-יד המכונה המאגית". ומה יתפוס את מקומם של כל אלה? הידענות הפסבדו-אנציקלופדית, שהטלביזיה תהיה לה שופר ראשי: "כיום כבר רואים את השממה הנוראה בנשמתו של האדם הצעיר. הטלביזיה תרחיב את השממה. ישנה ידענות פסבדו-אנציקלופדית אשר עושה שמות. אנו יודעים יותר על השטח – יודעים פחות בעומק. גם הידיעה בשטח היא מדומה, מיכנית, לא מובנת". הדובר הרחיב את היריעה, בציינו כי מה שלפנים נחשב כעיקר, היינו ידיעת המקצועות ההומאניסטיים, היה לתפל, לאביזר של רומנטיקה: "חידה בעיני, משום מה רובוטים טכנוקראטיים זקוקים עוד לשיפוץ הומאניסטי בכלל". הטלביזיה, אומר קוצווייל, תוסיף לתת תנופה לאותה ידענות קלוקלת: "כמו שכבר היום, לצערי הרב, מכוונים מורים תלמידיהם לקריאה מתוך אנציקלופדיות מטומטמות, שטחיות, במקום ליצור את המגע בין הילד ובין הספר המקורי, האמיתי, כך, חוששני, ישתמשו בטלביזיה למטרות חינוכיות, כביכול". (האם חזה קורצווייל בשנת 1962 את הגוגל והוויקיפדיה?) 

העיתונאי רם עברון נקט בוויכוח את העמדה הברורה והבוטה ביותר נגד הטלוויזיה, וצידד בחיזוק השימוש ברדיו: "שיטה תמוהה היא, סבור הדובר, לקום ולנסות מכשירים חדשים וקורצים, בטרם נוסו כלים קיימים ומבוססים (הראדיו), שהוכיחו את מידת יעילותם הפוטנציאלית". רם עברון הדגיש את הסכנה שהטלוויזיה החינוכית תהפוך עד מהרה לטלוויזיה המשדרת בידור ופרסומות מסחריות, כדרישת ההמון. "עצם קיומה יהיה אסון, וכל מה שישאר לעשות הוא להביע צער וחרטה". על כך השיב לו טדי קולק מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומראשי התומכים בטלוויזיה, "שאינו חושש מפני מיסחור המכשיר. הוא רואה את התהליך כטבעי. מאחר שהטלביזיה תכוון דווקא לחוגי ישובי העולים אין סכנה גדולה של מיסחור, כיוון אין זה קהל קונים גם מבחינה אובייקטיבית". עוד הביעו הדוברים את חששם שלא ירחק היום והצופים הישראלים יוכלו לראות שידורים ישירים של טלביזיה מארה"ב ואירופה. "איש לא יוכל למנוע מן המסתכל לראות תכנית אירופית זולה, על ההשפעות השליליות הנלוות לה". כמו כן הובע החשש שבמושבי העולים יצפו בשידורי הטלוויזיה מארצות ערב וב"תעמולת הסטריפ-טיז של רשתות הטלביזיה השכנות"."

ומה מתאים יותר מן הפרסומת הזו לסיום הרשומה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

איש החינוך אליעזר ריגר (מחבר הספר ממנו הובא הציטוט לעיל) היה ממניחי היסוד לחינוך העברי בארץ ישראל. היה המפקח הכללי על החינוך, פעל לביטול הזרמים בחינוך ולחיזוק החינוך הממלכתי. בשנת 1935 הקים את בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה) בבית הכרם בירושלים. מונה לפרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית ובשנת 1950 הפך למנכ"ל משרד החינוך תחת השר בן-ציון דינור.

העיתונאי רם עברון היה כאמור מן המתנגדים הבולטים להקמת הטלוויזיה בישראל. היה זה אך טבעי שעם הקמת הטלוויזיה היה מראשוני שדרני החדשות בה ומנחה תוכניות תרבות ואירוח (זה הזמן, הופכים דף, הקצב הנכון).

על שמירת טבע

ט"ו בשבט כבר קרוב, על פי הפרות היבשים הגודשים את המדפים בסופרמרקט, ולכן אנו מפנים את מעיינינו אל היער, אל העצים, אל הטבע. להלן טקסט לירי נפלא, המקדים את זמנו בנושא זה ונקרא כחזון אפוקליפטי.

מתוך המדור "קו לקו: חזיונות, שיחות, שרטוטים-לתמונות מאלבומי" מאת נחום סוקולוב, המופיע בספר-השנה: מאסף ספרותי, בעריכתו של סוקולוב, (1902). - על סוקולוב ראו ב"הערות העורך" בסוף הרשומה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

המלאך, המופיע בקטע זה כמגינו של היער, לקוח מן הפסוק:

שאין לך עשב בעולם שאין לו מלאך שמכה עליו ואומר לו גדל. (בראשית רבא פ"י פר' ו).

על נחום סוקולוב:

נחום סוקולוב (1859-1936), מנהיג ציוני, עורך וסופר וממניחי היסוד לעיתונות העברית המודרנית,  היה סופר נערץ ופורה מאוד. ח.נ. ביאליק כתב עליו בשנת 1931: "אילו נמצא מי שיתאווה לאסוף את כל כתבי סוקולוב, מאמריו, מסותיו, פיליטוניו, רשמי מסעיו, מחקריו, ספריו וכ' וכו', ולהביאם למקום אחד, עליו להכין לשם כך שלוש מאות גמלים". ואכן, בארכיון הציוני המרכזי בירושלים שמורה היטב ספרייתו הפרטית של סוקולוב, המכילה כ-2500 ספרים בשמונה השפות בהן שלט. בנוסף לספרות ציונית ענפה ולספרות יפה, מייצגים ספריו של סוקולוב תחומי הגות וידע רבים, ביניהם ספרי מדע, אשר הופיעו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה בעקבות תהליכי ההשכלה והחילון בחברה היהודית. סוקולוב עצמו היה עילוי, וכבר בגיל בר-מצווה החל לפרסם מאמרים מדעיים בכתב העת "הצפירה" של חז"ס (חיים זליג סלונימסקי, מדען וממציא). לימים הפך לבעלים ולמו"ל של "הצפירה", ואחריה של האלמנך "האסיף" וממשיכו "ספר השנה", ממנו לקוח הציטוט שלעיל. כאמור, שלט סוקולוב גם במדעי הטבע, וראיית עולמו הרחבה משתקפת בטקסט המצוטט. באותה שנה בה כתב רשימה זו, (1902) השלים סוקולוב את תרגום ספרו של תיאודור הרצל אלטנוילנד (ארץ ישנה-חדשה) והעניק לו את השם "תל-אביב" (תל – מקום עתיק, אביב – מסמל חידוש).

ברשומה זו מקבץ מעניין ואף מדהים ומוזר בענייני בריאות של היישוב העברי.

א. עודף רופאים בארץ ישראל

בשנת תר"ף (1919 – 1920) הופיע בכתב העת "קונטרס" מאמר מאת שמואל יבנאלי  על החלטת רופאי ארץ ישראל לפנות במנשר אל יהודי הגולה ולהזהיר את הרופאים מביניהם לבל יעלו ארצה בגלל מצב של עודף רופאים בארץ ישראל. להלן סריקת המאמר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מעיון ברשימה עולה שבארץ היו באותה עת 85 רופאים, פי שניים ממספרם לפני מלחמת העולם הראשונה. מתוכם רק שני רופאים מומחים למחלות אף וגרון ושניים-שלושה למחלות עיניים. בחשבון גס היה בארץ ישראל פחות מרופא אחד לכל 1000 תושבים יהודים, ורופאים מומחים בודדים בלבד. בשנת 2005 היה מספר הרופאים בישראל 32036, אך אם לוקחים בחשבון רק רופאים עד גיל 65 הרי שמספרם היה 25059. בתל אביב יש כיום 4.7 רופאים לכל 1000 נפש ובפריפריה פחות מכך, עד כדי מחצית.

סקירה של כרך כתב העת מאותה שנה מעלה עוד כמה איזכורים מעניינים בנושא הבריאות. למשל – מצבם הבריאותי של התימנים במושבה רחובות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

דו"ח קופת חולים משנת 1919 (קופת חולים של מפלגת אחדות העבודה) מפרט את המחלות העיקריות שטופלו באותה שנה: "הראשונה מלריה, שחלק גדול ממנה מלריה כרונית, אחריה: אינפלואנציה, ברונכיט, פלרביט, דזינטריה, ריבמטיזם, אפנדיציט, חוסר דם, מחלת הריאה, דלקת הריאה, שחפת, טיפוס איספני." (כך במקור). אין פלא שהציבור נקרא ליטול כינין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחברי הדוח קובלים על כך שאין רופא בהנהלת קופת החולים.

גם ברשימה שמפרסם בית ההבראה בירושלים, למען איסוף תמיכה כספית, מופיעה רשימת המחלות בהן לקו מבריאיו. ראו בתחילת המאמר (שימו לב לפצועי התנפלות הערבים, היתה זו שנת פרעות בירושלים), מסקרנת גם זהותה של ה"מצלמת":

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וגם כמה פרסומות בנושא הבריאות מאותה שנה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הגרענת המוזכרת לעיל היא מחלת הטראכומה, הפוגעת בעיניים וגורמת לעיוורון, מחלה שהיתה נפוצה מאוד בארץ ישראל עד שהבריטים פעלו לחיסולה.

ובשנת 1925 הופיעה בעתונות העברית המודעה המסקרנת הזו:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מסתבר שתרופת פלא זו מצוייה עד היום למכירה, ללא מרשם. החומר הפעיל בתכשיר זה הוא  קפסאיצין, המופק מפלפל צ'ילי חריף, כפי שמוסבר בדף המידע הזה. על ממציא התרופה (שפותחה מלכתחילה עבור סוסים) וקורות חייו, אפשר לקרוא כאן.

ב. סודות הריפוי בחמי טבריה

להפתעתי, מצאתי בכמה פרסומות ומאמרי תדמית של חמי טבריה, משנות הארבעים, איזכור על סגולות המרפא של המים במעיינות התרמו-מינרליים שלהם, שאותן מייחס המוסד הוותיק לחומרים רדיואקטיביים. הנה פרסומות ומאמר-תדמית מן השנים 1945, 1946, 1948 אשר הופיעו בספר השנה של אגודת העיתונאים בתל אביב.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומשנת 1948 – הכרזה על הקמת מכון לטיפול ברדיו-אקטיביות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הפרסום הראשון הוא כללי מאוד ואילו בשנים הבאות כבר מוזכר הרדיום, כאחראי על התרומה ל"בריאות העם". הדבר מוזר מאוד ומעורר תהיות אם נתייחס לעובדה שהרדיום בעל פעילות רדיואקטיבית גדולה פי מיליון מאשר האוראניום. בעבר היה נהוג לצפות מחוגים של שעונים בחומר זה, אשר זהר בחושך באור כחלחל (ומכאן שמו), אך מנהג זה הופסק לאחר שהסתבר שכל העובדים בתהליך זה מתו. את הרדיום גילתה מארי קירי (הצליחה לבודד אותו מן הכלוריד), האשה הראשונה  והיחידה עד כה אשר זכתה בשני פרסי נובל (פיזיקה 1903, כימיה על גילוי הרדיום 1911). הרדיום אף הביא למותה של החוקרת הדגולה, אשר לא היתה מודעת להשפעה ההרסנית של הקרינה.

בפרסומים עדכניים של חמי טבריה לא מופיעה עובדת נוכחות חומרים רדיואקטיביים במעיינותיהם, אך אני תמה – כיצד הוא נעלם משם לאחר שנמצא שרמתו היא השניה בעולם???