בספר השנה של אגודת העיתונאים משנת 1945 (מסכם את שנת 1944) הופיעה כתבת תדמית מענינת מאוד של חברת התחבורה "אגד". בכתבה זו מצאתי איזכור של פרשייה נשכחת – משייתם מן הים של אוטובוסים של חברת פורד, אשר היו על סיפונו של כלי שייט של בנות הברית, אשר טובע מול חופי ישראל במלחמת העולם השנייה. משיית המכוניות נעשתה בשנים 1943 (6 מכוניות) ו- 1944 (13 מכוניות). מכוניות אלו היוו תוספת נכבדה לצי ה"אבטובוסים" של אגד, אשר סבלה ממצוקת חלפים ובייחוד צמיגים במהלך שנות המלחמה.

הכתבה מספקת מוקדי עניין נוספים (ראה "הערות העורך"):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

האם ידעתם שאת השם "אגד" העניק לחברה חיים נחמן ביאליק?

לא הצלחתי להתחקות אחר הפרשייה המוזכרת בכתבה של אגד. איזו אניה טובעה מול חופי ישראל?, כיצד?. הגורם שהיה הפעיל ביותר (ובאופן מוצלח) בהטבעת אניות מערכה של הבריטים והצרפתים במימי הים התיכון היתה שייטת הצוללות האיטלקית "שייטת 10", אשר צוללותיה היו מצויידות בצוללות זעירות ("חזירי ים") בעלות מוקשי עלוקה. שייטת זו הניחה את הבסיס לתורת הקומנדו הימי, ממנו שאב גם חיל הים הישראלי את מקורותיו.

ציטוט מתוך האתר "שבעת הימים" של יפתח קוזיק, על הצוללת האיטלקית "שירה" (SCIRE), שטובעה ע"י האנגלים כאשר תקפה את נמל חיפה:

"הצוללת המפורסמת " שירה " , סיימה את חייה במפרץ חיפה במהלך התקפה תת ימית על ספינות קרב ברטיות כחלק משרשרת התקפות מרשימות במיוחד של השייטת העשירית של חיל הים האיטלקי , הצוללת מדגם אפריקנו אדואה 600 נבנתה במשך שנתיים והושקה למים בינואר 1938 כדוגמתה נבנו 17 צוללות תאומות אורך הצוללת 61 מטר ודחי של 620 טון 45 ימאים על סיפונה  מנוע דיזל בעל 1200 כוחות סוס מתוצרת חברת פיאט ובנוסף שני מנועים חשמליים בני 800 כוחות סוס מתוצרת חברת מרלי , בשיוט מעל פני המים הגיעה הצוללת למהירות של 14 קשר ומתחת לפני המים יכלה לשייט במהירות של 7.5 קשר , שישה קני טורפדו 533 מ"מ ועומק צלילה מרבי של כ- 80 מטר , בהתאמה מיוחדת הוסיפו לצוללת שלושה תאים לאחסון " חזירי ים " ( צוללות אישיות לפשיטה ותקיפה ) סגן אלוף ולריו בורגזה היה מפקדה האגדי הראשון של הצוללת אשר שימשה את השייטת העשירית של חיל הים האיטלקי ובמובנים רבים נחשבת לשייטת "שהמציאה " את הקומנדו הימי , בחילות שונים בעולם ובכלל זה בחיל הים הישראלי הטמיעו שיטות עבודה וטקטיקות שפותחו הלכה למעשה בשייטת העשירית האיטלקית בפיקודו של בורגזה , שימוש בסירות נפץ בקאייקים בחזירי ים ועוד .

הצוללת שירה הייתה בראיה יהודית ישראלית צוללת עוינת אשר שרתה תחת המשטר האיטלקי הפאשיסטי והייתה בת ברית למשטר הגרמני נאצי במסגרת פעילותה התקיפה הצוללת מטרות רבות (בהצלחה מרובה ) בנמלים שונים באגן הים התיכון מגיברלטר ומזרחה והיוותה איום רציני ביותר עבור הצי הבריטי , באוגוסט 1942 במהלך משימת תקיפה שמטרתה לפגוע בספינות מלחמה בריטיות בנמל חיפה כשעל סיפונה 27 צוללנים אותרה והוטבעה הצוללת שירה ע"י ספינת הקרב הבריטית HMS ISLAY במרחק 11 ק"מ מהחוף בעומק של 32- 33 מטר על קרקעית הים. לימים אבד מיקומה של הצוללת הטבועה ורק בשנת 1984 תוך כדי ביצוע סקר ארכיאולוגי במפרץ חיפה התגלתה הצוללת האבודה , משלחת מהצי האיטלקי בסיוע צוללים ישראלים חילצו מתוך הצוללת עצמות אדם מהצוות שטבע במהלך המשימה האחרונה בה הוטבעה השירה , לוח זיכרון הונח על הצוללת במקום טביעתה וטקס רשמי נערך במקום ."

מידע מפורט יותר על עלילותיה של "שירה" אפשר למצוא באתר של צור שיזף ובאתר Tek-Dive (כאן המידע הרב ביותר).

אולם, המידע המצוי ברשת כולל תיאורי תקיפות של הצוללות הללו על ספינות מלחמה, ואילו סביר שכמות  כזו של אוטובוסים תמצא על ספינת הספקה (גם אלו היוו מטרה אסטרטגית בימי המלחמה). בכתבה מוזכרת המלה "טורפדה", כלומר נעשה שימוש בטורפדו להטבעת האניה. כל היודע משהו היכול לשפוך אור נוסף על הפרשה – מוזמן להעשיר את ידיעותינו.

ראו בתגובות לרשומה (בועה למעלה, או לינק לתגובות בתחתית הרשומה) את המשך הצטברות המידע על האוטובוסים (פורד פרגו) שנמשו מן הים.

מעניין כמובן להיווכח מה היה אוצר המלים העבריות בנושאים שונים הנסקרים בכתבה. אוטובוסים נקראים "אבטוסובים", מוסך הוא "גרג'" (וברבים "גרג'ים). יפה השימוש במלה "אמודאים". המלה "דרכים" מוטית בלשון זכר (במפה).

מפת קווי אגד מראה מה היו צירי התחבורה העיקריים בארץ ישראל בשנת 1944, אשר שיקפו את פריסת ריכוזי האוכלוסייה העברית. בולטים במיוחד ניתוקו של הנגב וריקנותו באותה עת. באר שבע היתה עיר ערבית לחלוטין וישובי "11 הנקודות" הוקמו רק בשלהי 1946. נקודת היישוב הדרומית ביותר היתה באר-טוביה (קוסטינה) ומרבית המפות מאותה תקופה מסתיימות בקו רוחב של דרום ים המלח. ספרות מן התקופה ההיא מעידה שהנגב היה "ארץ בלתי נודעת", עד שהחלו סיירי הפלמ"ח לתור אותה ברגליהם (גם זאת בניגוד לחוק המנדטורי שאסר טיולים בנגב). בית הערבה וקליה עדיין שוכנות מצפון לים המלח, לפני הריסתן במלחמת השחרור. (קליה חודשה לאחר מלחמת ששת הימים). כביש החוף (כביש מס' 2) בין תל אביב וחיפה עדיין לא היה קיים והתנועה נעשתה דרך מה שמכונה היום כביש מס' 4 (אשר נחנך בשנת 1937, לפני כן הדרך עברה בקלקיליה, טול-כרם וג'נין). סלילתו של כביש החוף החלה בשנת 1949 (בין ת"א ונתניה) והושלמה בשנת 1959 (בין חדרה וחיפה). הרחבת הכביש למסלול נוסף החלה בשנת 1963 והושלמה ב-1969.

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות

על חודש שבט מתוך לוח החייל היהודי 1941 (ראו רשומה מספר 36):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בארצות מזרח אירופה היה שמו של החג "חמשה-עשר בשבט", או בקיצור "חמשה-עשר". הגדולים לא חשו באווירה מיוחדת בחג זה, משום שלא היו בו טקסים ומסורות הקשורים לחג ואף לא תפילות ופיוטים מיוחדים. אך ילדי החדרים ותלמודי התורה קיבלו יום חופש וחגגו באכילת פירות ארץ ישראל (במצבם המיובש). בייחוד זכו להצלחה הפירות המוזרים חרובים. בארץ ישראל המתחדשת, בימי העלייה הראשונה וחידוש קיומן של המצוות התלויות בארץ, עלה החג הזה לגדולה. שמו קוצר והוסב ל-ט"ו בשבט (על משקל ל"ג בעומר). מי שחידש את מנהג הנטיעות (שלא התקיים כמובן בכל שנות הגלות) היה הרב זאב יעבץ, היסטוריון מחנך וסופר, ממייסדי תנועת "המזרחי" כזרם של הציונות הדתית, אשר יצא בשנת תר"ן (1890) עם תלמידיו בבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, ובכך קבע באופן רשמי את ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות. (עוד מידע מענין על ר' זאב יעבץ ראו ב"הערות העורך" בתחתית הרשומה). בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כעל חג הנטיעות, כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. מאוחר יותר אומץ החג על ידי הקרן הקיימת לישראל, כסמל לפעולות הייעור בארץ. בט"ו בשבט תש"ט הפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה של מדינת ישראל, ולכן נחשב חג זה ליום הולדתה של הכנסת.

בתמונה – ילדים יהודים בט"ו בשבט בחוות גרוכוב – קיבוץ הכשרה של תנועת דרור החלוץ הצעיר ליד וורשה, הוקם ב-1919. צולם בשנות השלושים. מתוך הספר החלוץ הצעיר, בעריכת משה בסוק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1944.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בכתב העת קונטרס, בטאון מפלגת אחדות העבודה, המוכר כבר היטב לקוראי בלוג זה, הופיעה בשנת 1920 כתבתו של ז. דויד, שעניינה קרוב למה שהתקבע בתודעה הקולקטיבית כסמלי ט"ו בשבט – ייעור ושמירת טבע. ז. דויד הוא שם העט של דוד זכאי, בעל מדור קבוע בקונטרס ולאחר מכן בעיתון דבר (בשם "קצרות"). עיתונאי ועורך בעל עין חדה ועט מושחזת שתר בארץ וכתב כתבות אווירה על מקומות ואנשים ותמיד עם מסר חברתי ואנושי וביקורת גלוייה. להלן סריקת הרשימה הקצרה ולאחריה הקלדת הטקסט למתקשים לפענח את הסריקה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כיצד מיָעֲרין?

על יד ביתי יש משתלה. מבקר-אור עד צאת הכוכבים טורח בה הגנן. מרקיד הוא את החול ומנפה אותו. משקה וחוזר ומשקה, פעם מעבה את הקלוח ופעם מדיקו – "לפי הטף". מאהיל על עציציו בחום היום וחוזר ומגלם לעת ערב. ציץ ציץ וצרכיו ומשאלותיו. "קשה גדול עצים בארץ ישראל כקריעת ים סוף" – כה דברי הגנן. ממשתלתו יקחו הפעם ליעור הארץ, עבודתו עבודה לדורות.

וממול המשתלה לארך הרחוב בואך תל-אביבה עמדו חמש שקמים רבות-ענף וכבדות-צל, מ"יתר הענקים" שבארץ. לב מי מאתנו לא חרד בגיל למראה גאונם: לא שממה היא ארצנו קלוית-השמש וחסרת-הצל אם כאלה גִדֵלה. אל יפל רוחך, הגנן, עמלך לא שוא!

ובבקר יום אחד קם הערבי אשר לו השדה ובגבולו העצים והניף עליהם גרזן ומשור. שלשה ימים טרח ויגע לעין השמש ולעין המון עובר ושב עד כרות כלם. כי על כן השדה שדהו והעצים בגבולו. לא מושל העיר (לא התורכי בן-אסיה הפרא – זה בשעתו ידע לנטוע ביפו שדרת תמרים נהדרה! – אלא האנגלי בן אירופא בן תרבות), אף לא ועד העיר ואף לא ועד תל-אביב הקרובים אל החלל – לא נמצא בכל אלה גואל לעצים ומצילם מיד אכזריה. כי על כן אין אדונים לעיר ואין שומרים בה!

רק הצפרים התעופפו מסביב, חפשו קניהם ומצאו אותם ואת אפרוחיהם קבורים חיים מתחת כבד הענפים – וצרחו ופרחו –

עכשיו קרחה ועריה במקום השדרה המצילה. כי כן. עבודה לדורות אנו עומדים לעשות ואת זה אשר דורות רבים גדלוהו לפנינו ועשוהו כבר אין אנו יודעים לשמור.

הלא נִכָּלם!

ז. דויד

באותו כתב עת הופיעה לקראת החג המודעה הבאה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ברשותי כמה וכמה ספרים שעניינם הנחיות לעריכת טקסי החגים השונים והמלצה על קטעי שירה, קריאה ודקלום מתאימים. מלבד חגי ישראל העיקריים, כוללים ספרים אלו גם "חגי טבע ועבודה" (היורה, חג הגז, הקציר, הבציר, מסיבת המסיק) ו"חגי תנועה וזיכרון" (יום ההסתדרות, האחד במאי, יום הרצל, יום תל-חי, יום א.ד. גורדון, יום רחל). תוכנית טקסי החג המומלצת בהתיישבות העובדת הורכבה מתמהיל מדויק של ישן וחדש: קטעים מן המקורות, שירה ופרוזה מן הספרות שנכתבה באותו זמן וקטעי הגות של עסקן ציבורי שהיטיב לאחוז גם בעט הסופרים. ועל הכל נסוך תום אידיאליסטי-סוציאליסטי. בחרתי להציג דוגמה לכך מתוך הספר "מסיבות" מאת שושנה צ'נסטוחובסקה (הקיבוץ המאוחד, 1946), ולהביא לכאן את מלוא תוכנית הטקס, על מנת לאפשר לקורא להתרשם מן הקשר העז אל טבע הארץ ועבודת האדמה, וכיצד הוא הונחל לדור הצעיר. אני מתגעגע את האמונה היוקדת הזו, בגאולת הארץ ונשמות הילדים כאחד.  אפשר לבחון, על פי גוף הטקסט המייצג לשעתו, מי מן היוצרים (משוררים, מלחינים) שרד ועדיין מושר בגני הילדים ובבתי הספר עד לימים אלה, ומי נשכח ונעלם מן הקנון התרבותי שלנו. את קול ההגמוניה מייצג כאן יוסף ויץ, (שבנו יחיעם נהרג בפעולת ליל הגשרים ועל שמו נקרא קיבוץ יחיעם), מראשי ההתיישבות ורכישת הקרקעות, מנהל הקרן הקיימת ובעל כשרון כתיבה רהוטה וקולחת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

למי שהצליח להתגבר על כל קטעי הקריאה-שירה-דקלום והגיע עד הלום – מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ולסיום – שיר קטן, עממי שמצאתי בספרו של דניאל פרסקי "זמנים טובים"

אדם ואילן היינו-הך; אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך – אדם ואילן היינו-הך.

הערות העורך

ר' זאב יעבץ, היסטוריון וסופר, עלה לארץ בשנת 1887, מראשוני ההוגים של הציונות הדתית, כתב סיפורים בז'אנר האהוב על סופרי העלייה הראשונה – סיפורי מסע. תיאור של סיור (אמיתי או בדיוני) בארץ ישראל המתחדשת, ובתוך כך דיווח על הקשיים וההצלחות של המתיישבים הראשונים. ברובם היו אלו סיפורים ריאליסטיים, עד כדי כך שנדמו לרפורטאז'ות עתונאיות ולא לספרות בלטריסטית, שהיו מיועדים לקוראים היהודים שהיו עדיין בגולה ("להוציא לאחינו מזמרת הארץ ומפרי חמדתה"). זאב יעבץ כתב סיפורים מגמתיים, בעלי אופי של אגדה, בהם הבליט את היהודי-החדש המתגבר על כל הקשיים, מחדש את הקשר עם מכורתו בעבודת האדמה ושב כך אל סגנון החיים של אבותיו המקראיים, והכל על פי חוקי ההלכה והמצוות. יעבץ גילה פתיחות למדעי הטבע וקרא לכלול אותם בחינוך הציוני-דתי. הוא היה מן הראשונים שהטיפו לאמץ את גידול ההדרים. איכרי מושבות עלייה ראשונה גידלו במצוות הברון ופקידיו כרמי ענבים ושקדים, עצי תות לתולעי משי, גרניום לתעשיית הבשמים – גידולים שכולם נכשלו אגרונומית וכלכלית והביאום אל סף רעב ותלות בנדבת הברון, בעוד הערבים ביפו מגדלים בהצלחה מרובה אלפי דונמים של תפוזים ומייצאים אותם באוניות קיטור לאירופה. בסיפורו "ראש השנה לאילנות" (פורסם לראשונה בוורשה, 1892) מודגמת הטפה זו והאדרת הפרדס. לא רק שיעבץ מתאר את יפי הפרדסים ביפו ואת ריחם המשכר, הוא אף מציע לכלול את התפוזים בתקרובת המסורתית לכבוד החג ולאכול אותם יחד עם שאר מיני הפרי המסורתיים שהארץ נתברכה בם. כך הוא מעלה את התפוז למעלת שבעת המינים וכחלק מן הפולחן הדתי. היה זה חלק מתהליך "גיור" מטע התפוזים, שכלל גם את הענקת השם "פרדס" השאוב מן המקורות ככינוי לגן עדן. להלן סריקת העמוד הראשון של הסיפור מפרי עטו "ראש השנה לאילנות". את הסיפור במלואו אפשר לקרוא באתר "פרוייקט בן יהודה".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספרות והעיתונות הארץ ישראלית מתחילת המאה העשרים גדושות בדיווחים על קהילת התימנים. הן עדויות על אורח חייהם בתימן, והחל מהתגברות עלייתם והשתלבותם כפועלים בשולי מושבות העלייה הראשונה, דיווחים על מצבם ותנאי חייהם הקשים בארץ ישראל. התימנים, בייחודם הרב, יצרו עניין אשר מצא את ביטויו בספרות ובאמנות. כל צלם בראשית המאה הקודמת ראה לנכון לצלם דיוקן של ישיש תימני חרוש קמטים ומסולסל פאות, במיטב הסגנון הקולוניאלי-אוריינטאלי. בכתבי העת של מפלגות הפועלים, כגון קונטרס והפועל הצעיר וגם בדרך מן הקצה השני של הקשת הפוליטית (מהם אצטט להלן) רבו הכתבות על התימנים, אך בניגוד לכתבים רשמיים ופרסומים ממשלתיים, משקפות כתבות אלה את מצבם האמיתי של העולים : תנאי מחייה קשים, התעמרות מצד האיכרים ותמותת תינוקות גבוהה. יהודי תימן היו קהילה מופלאה ועתיקה, מן העתיקות ביותר בתפוצות ישראל בנכר (כנראה עוד לפני חורבן בית שני, כתחנת קשר בדרכי המסחר של שיירות סוחרים יהודים). אגדות רבות נקשרו לקהילה זו וכוחה הרב, אשר גרם להצטרפות גרים מתייהדים רבים לשורותיה, עד שהחלו הרדיפות והגזירות עם עליית האיסלם. מאות שנים לפני שהחלה מה שנהוג לכנות "העלייה הראשונה" (1882) כבר עלו יהודים מתימן לארץ ישראל והתיישבו ביישוב הישן. עליית יהודים מתימן הפכה לאפשרית כאשר תימן הפכה לחלק מן האימפריה העותמנית בשנת 1872. גל עלייה מתימן החל במקביל לעליית הבילויים וגל נוסף גדול יותר בשנת 1907. בשנת 1910 יצא שמואל יבניאלי כשליח מטעם "המשרד הארצישראלי" בניהולו של ד"ר א. רופין אל יהודי תימן במטרה לשכנעם לעלות לארץ ישראל ולשמש כאן כפועלים במושבות החקלאיות. הוא בילה ביניהם כשנתיים, במסווה של שליחות דתית והצליח להניע גל עלייה. באותה עת נאבקו ללא הצלחה עולי עלייה שנייה על "כיבוש העבודה העברית", כלומר להיות מועסקים כפועלים חקלאיים על-ידי האיכרים במושבות הברון ויק"א. איכרי המושבות, אשר העדיפו את הפועלים הערבים על פני היהודים, קיבלו בשמחה את פניהם של התימנים, אשר הסתפקו במועט והצטיינו בעבודתם, אך לא התייחסו אליהם כאל שווי זכויות. התימנים לא הורשו להתגורר בקרבם, אלא בשכונות נפרדות, ואף לא להקבר באותם בתי עלמין. פרשת "תימני כנרת", אשר אולצו לנטוש את קבוצת כנרת ולעבור לכפר מרמורק ברחובות היא דוגמה לכך. גם הפועלים האשכנזים התייחסו לתימנים בריחוק והתנשאות וראו אותם כ"פועלים טבעיים" בעוד את עצמם ראו כ"פועלים אידיאולוגיים" (והמבין יבין). לאחר קום המדינה הועלתה קהילת יהודי תימן כמעט כולה "על כנפי נשרים" ו"מרבד הקסמים". סקירה קצרה וממצה, ברוח ממלכתית, על ההיסטוריה של קהילת יהודי תימן ועלייתה לארץ ישראל נכתבה ע"י דוד בן -גוריון והתפרסמה בחוברת "ראשונים" מטעם משרד ראש הממשלה ומשרד ההסברה בשנת תשכ"ג:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אך קדמו לכך פרסומים מעניינים יותר. בשנת 1931 יצאה לאור במסגרת הסדרה הנהדרת של הק.ק.ל "לנער – ספרית ארץ-ישראל של הקרן הקיימת לישראל", בהוצאת אמנות החוברת "גולת תימן" מאת אברהם טבּיבּ (מנהיג קהילת יוצאי תימן וחבר כנסת). כהקדמה לחוברת ניתנה סקירה היסטורית מאת ב. דינבורג (בן ציון דינור שהיה שר החינוך).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

טביב מתאר את מנהגי העדה בתימן, את קיום החגים והמצוות ואת סבלם הרב של הילדים הרכים בבתי הספר, בהם המכשיר הפדגוגי העיקרי של הרב המלמד היה השוט המצליף ללא הרף. סבלם של הילדים מן האלימות הזו היה כה רב עד שהשפיע על בריאותם ועיכב את התפתחותם הגופנית. כותב טביב: "אחרי כל השעבוד הגדול הזה שמשעבדים את הילד, תמצא כל ילד כחוש וצנום וחור, כאלו עברה עליו מחלה אנושה. וגדול ההבדל בין הילדה והילד. משל יהודי בתימן אומר: הילד גדל בכל יום כגרעין חטה והילדה כחצי ביצה." על תמותת תינוקות כותב טביב: "בזמנים האחרונים עלה מספר התמותה בילודים במדה מבהילה. ובלי ספק אם תשאל את האמהות התימניות, רק מעט מהן כי אינן שכולות, כי רובן המוחלט יש להן חלק לעולם הבא מילדיהן, טמון בארץ חבלן, ואפשר לשער כי לא יותר מארבעים למאה מתקיימים, והשאר מתים ברעב ובמצוקה. וגם הנשארים כחושים וצנומים וחיורים." חוברת נוספת באותה סדרה נכתבה על-ידי יצחק בן-צבי, הנשיא השני, אשר חקר את עדות ישראל. החוברת יצאה לאור בשנת תרצ"ו (1936) בשם "שבטי ישראל בירושלים".

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כותב בן-צבי: "הקבוץ המרובה ביותר, ושהוא גם המענין ביותר והמקורי ביותר בקרב הקבוצה היהודית של מדברי ערבית, הוא הקבוץ התימני. […] לפי מראיהם החיצוני אין התימנים עושים רושם אימפוזנטי. קומתם היא, על הרוב, נמוכה מבינונית, פניהם צנומים ודלים, חזיהם צרים, גון עורם שחרחור, פאותיהם מסולסלות ויורדות להם על כתפיהם. עול של אלפיים שנות גלות איומה, גלות תימן, רובץ עליהם. לעומת זאת מצטיינים התימנים בכשרונותיהם הרוחניים. גם מראה פניהם הוא יהודי טפוסי. אדם חדש עלול לפעמים לטעות ולחשוב יהודי חלבי או כורדי כערבי. אולם אי אפשר לטעות בחזות פניו של התימני: עיניו הנוצצות וכל קוי פניו הבולטים דומים יותר ליהודי טפוסי מוילנא, מאשר ליהודי ערבי מסוריה או ממצרים." בספר נוסף שכתב יצחק בן-צבי, "נדחי ישראל" (הוצאת נ. טברסקי, תשי"ג – 1953) הוא מרחיב על ההיסטוריה של עדה זו.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה לקט קצר מכתבות אשר הופיעו בכתב העת "הפועל הצעיר" על אודות התימנים. כדוגמה אצטט דיווחים מן המושבה רחובות: א. חשון, תר"ע (1910) – "מענין הוא המצב של התימנים. להם יש תמיד עבודה, ולא עוד אלא שגם בזמן אשר הפועלים האשכנזים הלכו בטל, באו למושבה 12 משפחות תימניות והשיגו עבודה. המחיר הנמוך שהם מקבלים מספיק להם לא רק למחיתם אלא גם לחסוך כסף, בייחוד מרויחים היטב בעלי המשפחות הגדולות, כי הם כולם עובדים: אנשים, נשים וטף. ההוצאה שלהם קטנה מאד, אוכלים הם "פתות", אורז, קפה בלי סוכר, ולעתים רחוקות גם חתיכת בשר. ההלבשה ג"כ עניה מאד."

ב. "מכתב מרחובות", כסלו תרע"א (1911) – "לרגלי התרבות משפחות התימנים ברחובות נתקבלו התימניות למשרתות בבתי האכרים, ולאלה שאין ידם משגת לשכור משרתת תמידית, באות התימניות לעבוד שעה קלה בשכר איזו מטליקים, ואפילו בהבתים שישנן בנות בוגרות, באות התימניות כפעם בפעם לרחוץ את הרצפות, לנקות את כלי הבשול, להסק את התנור וכו' וכו'."

ג. תמוז, תרע"ב (1912) – בזמן האחרון באו לרחובות קבוצות אחדות של תימנים חדשים. […] על החדשים להתגולל במרתפים אפלים ובאורוות לא נקיות, המלאות זבובים ורמשים שונים ולבקש בתחנונים עבודה. ביחוד מרבים להתאונן התימנים שהולכים לעבוד בנכסי הפקידות "מנוחה ונחלה", ששם מוסרים את ההשגחה עליהם לאחד המשגיחים הידוע לקפדן ורתחן. משגיח זה הנהו נוח להתרגז ולירוק בפני הפועל בעד כל טעות קלה ומכשול קל הערך, ולפרקים אינו נמנע מללמד פרק בהלכות העבודה בעזרת המקל, פשוטו כמשמעו…"

ד. שבט, תרע"ג (1913) – "בשבוע שעבר נעשה פה ע"י האכר יונתן מקוב מעשה גס, המטיל צל על החברה והמקום שבהם נעשים מעשים כאלו. כידוע רגילים התימנים ללקט בשדות ובכרמים ולאסוף שם ענפים וזמורות שבהם משתמשים הם להסקה. […] ומעשה שהיה כך היה. האכר הנזכר למעלה מצא בכרמו שלוש תימניות, המלקטות ענפים. ולא הסתפק הלז בזה שהכה את המלקטות, אלא שמצא לנחוץ גם לאסור אותן ולהובילן שבויות למושבה. כמובן שהנשים התנגדו, ברחו והתפזרו בכרם, אולם הפועלים הערבים רצו אחריהן ותפשו אותן. והתפוסות – אסרו את ידיהן בחבלים, קשרו אותן לזנבו של חמור, וככה הובילון אל המושבה: הנשים קשורות, מקוב מנצח על החמור, וערבי אחד שומר על הנשים מאחריהן ומאיץ בהן. על יד המושבה ירד המנצח מעל החמור, לקח בידו את קצות החבלים שבהם היו אסורות התימניות והכניסן לתוך המושבה. והנשים תושבות קבועות של המושבה…" (על המשכה של הפרשה בשנת 2006 ראה להלן ב"הערות העורך".

ה. ומה קורה בינתיים במושבה פתח תקווה? מתוך הפועל הצעיר אייר, תרע"ג (1913) – "התימנים בא"י חולים ומתים במספר מבהיל. בפ"ת מתו בקיץ העבר 30 – 40 נפש. ועכשיו מתחילת האביב מתו ג"כ רבים. מספר הילדים המתים עולה הרבה על מספר הנולדים. כל זמן שהתימני יושב במושבה בין אשכנזים, או כשהתימניה משרתת בבית אשכנזי הרי הם נמצאים בסביבה קולטורית פחות או יותר. יש שהוא נחלה במחלה חזקה, והאשכנזי שכנו, גם זה שאינו מתענין בתימנים, מתחיל לפחוד פן טיפוּס היא המחלה או מחלה מתדבקת אחרת – והרי זה לבד מניעו לידי כך שיעורר את התימני ושגם יכריחהו לשאול ברופא. יותר רע המצב אצל אלה התימנים הגרים קבוצות קבוצות במגרשים מיוחדים, ביקבים, באורוות וכדומה. […] ההשפעה הקולטורית של המושבה נחלשת ע"י התבדלות זו. התימנים הולכים וכלים ע"י המחלות והתמותה, וכוחם של אלה שנשארים בחיים גם כן נחלש. […] ואילו היו בני המושבות מבינים את חובתם לאחיהם אלה, אילו היה התימני בשבילם קודם כל אדם ויהודי – אפשר שהיה ניטל אז מהשאלה הזאת מקצת מעוקצה, אעפ"י שלא היתה נפתרת לגמרי."

וכיצד מצטיירת התמונה בפרסום רשמי של המחלקה לעלית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית - מתוך פרסום באנגלית, אוקטובר 1949:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כמה מקרי הצלחה עם צילומי "לפני ואחרי"

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ונסיים בציטוט מתוך מאמרו של משה ציוני, מתוך "בדרך" בטאון מחלקת ההסברה והתעמולה של הסתדרות הציונים הכלליים בישראל – מפלגת המרכז, תמוז, תש"י (1950): "האם מקרה הוא ש-85.3% מבין אלפי התימנים חברי ההסתדרות מתפרנסים משרותי הנקיון? מעטים הם העובדים בחומרי בנין, חפיפה, סיתות, ריצוף וכד., ואילו השאר פנו מחוסר ברירה לסבלות, שמירה, צחצוח נעלים, שמשוּת ועוד. מדוע ישנם 15 פקידים יוצאי תימן מתוך 18 אלף עובדי הממשלה? מדוע ישנם תימנים יחידים בין 7000 פקידי ההסתדרות ומוסדותיה? ולמה זעום חלקנו במנגנון הסוכנות? ומדוע "אגד", "דרום יהודה", "דן", "השחר", "שלב", "תחבורה" ועוד נקיים מתימנים? ומדוע נפקד מקומנו בכל ענפי הקואופרציה היצרנית והצרכנית? האם מקרה הוא? האם אין לנו אנשים מוכשרים לכל התפקידים האלה? ומדוע מוסדות התרבות והמדע כמעט נקיים מתימנים? ועוד דוגמאות כהנה וכהנה בכל מערכת חיי הארץ הכלכליים, אשר כף רגלם של יוצאי תימן לא תדרוך בהם."

הערות העורך דן אלמגור, יליד המושבה רחובות, אשר שמע את סיפור מה שכונה "מקרה מקוב" כתב על כך שיר בשם "הזמורות היבשות" בשנות השמונים, עבור הצגה על התימנים.  את השיר הלחין וביצע  הזמר בן העדה התימנית יזהר כהן, אך לאחר השמעת השיר ברדיו נגנז השיר, צונזר ונאסר לשידור והתוכנית בה הושמע הורדה מארכיון השידורים. ביזהר כהן שר את השיר בתוכנית לכבוד יום העצמאות אפשר לצפות כאן. (שידור התוכנית נדחה לשעה 1 בלילה בגלל השיר הכלול בה). את הסיפור במלואו אפשר לקרוא כאן, בכתבה של ערוץ 7. וכאן מצויות מילות השיר.

היום – י"א באדר – חל יום האזכרה הרשמי ליוסף (אוסיה) טרומפלדור ולשאר מגיני תל-חי אשר נפלו על משמרתם. ל"ארוע תל-חי" (כפי שכונה אז בכתבים) קדמו וויכוחים על הצורך בשמירה ובהמשך ההאחזות בארבע נקודות היישוב המבודדות בגליל העליון – תל-חי, כפר גלעדי, מטולה, חמארה – באזור אשר על פי הסכם סייקס-פיקו היה מיועד למנדט הצרפתי (הגבול בין שטחי שליטת צרפת ובריטניה היה אמור לעבור דרומית לצפת).  מעקב אחר העיתונות העברית בשנים 1919 – 1920 מגלה מכתבים רבים ונואשים בהם מתחנן יוסף טרומפלדור שוב ושוב בפני ועד הצירים בראשותו של חיים וויצמן לקבלת עזרה בכח-אדם, בסוסים ובכסף לרכישת מזון ואספקה. קטעים מיומנו האישי של טרומפלדור נשלחו דרומה על ידי שליחים לשם תיאור המצב הקשה: התנכלויות הערבים והבדווים וחוסר הגנה מצד כוחות הצבא הצרפתי שעל כוחותיו נמנו באזור זה חיילים ממוצא אלג'יראי שנטו לטובת הערבים. למרות הבקשות והתחנונים עזרה לא נשלחה (זאב ז'בוטינסקי היה מן המצדדים בפינוי הנקודות), גם לאחר רצח אהרן שֶר ושניאור שפושניק. לדוגמה מכתבו האחרון של טרומפלדור, כפי שהתפרסם 11 ימים לאחר מותו בכתב העת קונטרס (בטאון מפלגת אחדות העבודה):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לאחר ההלם הראשוני ונטישת ארבע נקודות הישוב, לא המשיך הארוע הטרגי להכות גלים ביישוב העברי. גם הרשימות בהן הובעה הכאה על חטא על הפקרת מגיני נקודות היישוב הבודדות בגליל לגורלם נכתבו בשפה רפה. אולם מעת שהחלו האזכרות, שנה לאחר מכן, ומשנה לשנה, התעצם המיתוס והפך לדעתי לאחת מאבני היסוד של תרבות ההקרבה, השכול וההנצחה בישראל. לפיכך מצאתי לנכון לתת עליו את הדעת, בטרם יתגברו על הכל צהלולי פורים. בלוח השנה הישראלי דרים בסמיכות רבה העצב והשמחה.

באותה חוברת של קונטרס, מתאריך כ"ב אדר, התפרסמה מודעת האבל על חללי תל-חי. ברל כצנלסון חיבר תפילת יזכור, המוקראת עד היום בשינויים קלים בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (וזכתה למתקפה מן החוגים הדתיים זה לא מכבר):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

כחודש לאחר מאורע תל-חי, באפריל 1920, התרחשו בירושלים פרעות, על-ידי המון ערבי אשר חזר מחגיגות נבי מוסה. רכוש נשדד ונבזז, יהודים רבים נפצעו, כולל נשים וילדים ושמונה יהודים נהרגו, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים, אשר עמדו מנגד. ז'בוטינסקי ועוד 19 צעירים אשר ארגנו כוח הגנה נאסרו על ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש הצבא הבריטי (כמשוחררי הגדוד העברי) ללא רשות ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות (בסופו של דבר שוחררו ע"י הנציב הראשון הרברט סמואל, מייד עם בואו ארצה, שלושה חודשים לאחר מאסרם). בעודם שוהים בכלא עכו, חיברו ז'בוטינסקי וחבריו שיר, אשר התפרסם מיד וקיבל את השם "שיר אסירי עכו" (או בשמו האחר "מני דן ועד באר שבע") על מגיני תל-חי. הפרסום בכתב העת קונטרס כלל את הנוסח הזה בלבד:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מאז נפוצו גרסאות רבות של השיר עם שיבושים רבים, עד שנתקבע הנוסח הזה (שימו להבדלים לעומת הנוסח הראשוני ולמוטיבים של דם ואדמה):

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

שירים נוספים על תל-חי, אשר הפכו לחלק מן הזיכרון והאבל הקולקטיבי הם "בגליל בתל-חי" שרק בשנת 1965 נחשף מחברו – אבא (שנלר) חושי, לאחר שיוחס אף הוא לז'בוטינסקי וכמובן השיר "עלי גבעה" (מלים אברהם ברוידס). השיר הזכור מן הטקסים בבית הספר, על הגיבור שהילך עליי אימה בזרועו היחידה:

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.
הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.
לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.
הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.
בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.
בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.
'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.
הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

לאחר שקיבל הצעה מן הלורד מלצ'ט, בחר הפסל אברהם מלניקוב, בעזרתו של יצחק שדה (מומחה לחציבה וסיתות) וחוצבי גדוד העבודה שבהנהגתו, אבן אפורה במשקל שני טון במחצבת כפר גלעדי. שמונה שנים ארכה העבודה על פסל הארי השואג, בהן עבר מלניקוב להתגורר בגליל, ואף נסע לעקוב מקרוב אחר אריות בגן החיות בקהיר, שם נפצע בחזהו פצע עמוק מצפורניו של אריה. הפסל נחנך בשנת 1934, 14 שנים לאחר הארוע, והפך לאייקון מוכר ומכונן באמנות הישראלית ולסמל לאומי.

בשנת תרפ"ב (1922) יצא לאור אוסף מכתביו של יוסף טרומפלדור, בעריכת מנחם פוזננסקי. בין מתרגמי המכתבים מרוסית גם י.ח. ברנר, אשר יש המייחסים לו את הצמדת האימרה המפורסמת "טוב למות בעד ארצנו" לטרומפלדור, בעת נאומו באזכרה לכבודו. הספר כולל מכתבים מכל תקופות חייו של טרומפלדור והוא נחתם במכתבו האחרון של טרומפלדור, מתוך קונטרס, בצירוף מכתב שקדם לו, וגם בו בקשה לתגבור הכוח המגן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לאחר קום המדינה הוקמה על חורבות הכפר הערבי חלסה מעברת קריית יוסף (ע"ש יוסף טרומפלדור) שהפכה לקריית שמונה, ע"ש שמונת חללי תל-חי.

בחיפוש אחר מפלט ממאורעות הימים האחרונים, מצאתי בין ספריי הישנים שני ספרונים קטנים שעניינם הצייר היהודי-הולנדי יוסף ישראל'ס (1824 – 1911). וכך התוודעתי לצייר חשוב זה, אשר כונה "רמבראנדט של המאה התשע-עשרה", אשר ביקש להמשיך את סגנונו של רמבראנדט מבלי לחקות אותו. בעקבותיו קמה אסכולת ציור אשר נקראה "אסכולת האג", אשר חבריה חזרו ודבקו ברמבראנדט ובציור האורצל. גם ואן גוך, במכתבים אל אחיו וידידיו מציין את גדולתו של ישראל'ס ואת השפעתו עליו. וכמו תמיד, ענין מוביל לענין ומיוסף ישראל'ס התגלגלתי אל מקס ליברמן ואל הרמן שטרוק ואל ראובן הכט, שהגיע אל ישראל'ס בעקבות הרצל, ועד טנג'יר שבצפון מרוקו הגעתי.

הספר הראשון – יוסף ישראל'ס -יצא לאור בשנת 1945 בהוצאת ספרית פועלים, כאחד מסדרה שנקראה: "חוברות לאמנות בספרית פועלים" אשר כללה נושאים כמו "ציירים יהודים", "גרדום" (מציורי האימים של גויא, דומיה, גרוס, פיקאסו), "כפרים" (בציוריהם של מילא, פיסארו, ואן גוך). עורכי הסדרה היו לאה גולדברג ואריה נבון, צמד יוצרים אשר שתפו פעולה גם בספרי ילדים וסדרות קומיקס בעיתוני הילדים של אותה תקופה.

על כריכת הספר הציור – בת דייגים. בשנת 1855, בשל מחלה, עבר ישראל'ס להתגורר בכפר דייגים לחוף הים ונחשף לחייהם. הדייגים ובני משפחותיהם היו לנושא העיקרי של ציוריו, שהפכו ריאליסטיים ומלאי חמלה, וזכו לפופולריות ברחבי אירופה. בחרתי להציג שניים מן הציורים אשר בספר (מתוך 25 ציורים) ואחד נוסף אציג מייד בהמשך. את ההקדמה לספר כתב הצייר היהודי-גרמני – ידידו ותלמידו של ישראל'ס – מקס ליברמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר השני יצא לאור בשנת 1953 – יוסף ישראלס – מסות ומסעות,  בהוצאת מוסד ביאליק. הספר כולל עשר מסות שכתב יוסף ישראל'ס (מתורגמות ע"י מ. נרקיס ומ. גרטנר) וכן תשעה מציורי האמן. מרדכי נרקיס כתב סוף דבר בשם "בשבילי צייר". את דיוקן הצייר על גבי הכריכה הפנימית צייר אמן ההדפסים הרמן שטרוּק (שהיה גם פעיל ציוני), אשר בעקבות תיווכו של מקס ליברמן הפך לתלמידו של ישראל'ס.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בהקדמה לחלק בספר בו מתאר הצייר את מסעותיו בספרד, הוא כותב:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בפרק זה מתאר ישראל'ס את מסעו לעיר טנג'יר בצפון מרוקו וכיצד הגיע באקראי ובאופן מופלא אל ביתו של סופר סת"ם יהודי.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ישראל'ס צייר נושאים יהודיים רק בערוב ימיו, כאשר התגבשה זהותו היהודית. ביומניו נמצאו שיעורי תנ"ך ועברית שלימד את עוזרת הבית שלו. אחד הנושאים החביבים עליו היו חתונה יהודית. אחד הציורים המפורסמים ביותר מבין ציוריו ה"יהודיים" הוא הציור "סופר סת"ם". לא קשה להבחין שבציור מופיע אותו יהודי עבדקן מטנג'יר ואפילו הקביים שלו מונצחות בציור, שעונות על הקיר מאחוריו. האור, המגיע מן האשנב, קורן ממצחו ומיריעת הקלף שעליה כותב הסופר. הציור מתוך הספר הראשון המוזכר לעיל:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

נחום סוקולוב, במאמר על מנדלי מוכר ספרים המופיע באתר פרוייקט בן-יהודה, מזכיר ציור זה כאות ומופת לכך שציור יהודים באופן זה יכול להיות מושג רק מתוך פאתוס הנובע מרגש דתי.

הערות העורך

ראובן הכט, ציוני רוויזיוניסטי ובעל ממון, שהקים את ממגורות דגון בחיפה ובאשדוד וממייסדי אוניברסיטת חיפה, שמע שתאודור הרצל מעריץ את הצייר יוסף ישראל'ס ואף שהרצל נסע להפגש עמו. בעקבות כך החל הכט להתעניין בצייר ולרכוש את ציוריו. בשנת 2004 התקיימה תערוכה של ציורי ישראל'ס במוזיאון ראובן ועידית הכט שבאוניברסיטת חיפה. אפשר לקרוא על תערוכה זו כאן ואף לחזות בכמה מציוריו של ישראל'ס. באתר המוזיאון נמצא מידע נוסף על הצייר וגם על ראובן הכט עצמו.

על תולדות הקהילה היהודית בטנג'יר אשר במרוקו אפשר לקרוא כאן.

רשומה זו מוקדשת לחג הפסח.

ראשית, כבכל חג – מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. ציור מאת ה. הכטקופף:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הפעם אני מביא מאוצרות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים (תודתי לענת בנין).

א. מתוך שתי הגדות אשר נכתבו, צויירו והודפסו בפלוגת מודדי השדה הארצישראלית 524 של הוד מלכותה – (ובשמה הפחות רשמי: המודדים 524) – יחידת עילית של יהודים מארץ ישראל אשר גויסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ועסקו במדידות ומיפוי במסגרת חיל ההנדסה המלכותי הבריטי במצרים, איטליה וארצות נוספות. פרטים נוספים על אודות בחורינו המצוינים ראו למטה ב-הערות העורך.

שתי ההגדות נוצרו באיטליה, בסוף המלחמה ולאחריה, בשנים 1945-1946. מאחר והחיילים עסקו בגרפיקה ובדפוס, הפיקו הגדות מאויירות בכשרון רב. הטקסטים משלבים את הנוסח המסורתי עם פרטים מהווי היחידה (כולל מושגים צבאיים באנגלית) וביטויים באידיש מבית אבא. והכל בחוש הומור. הנה טעימה קלה משתי ההגדות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

תחילה תפריט ארוחת ליל הסדר. שימו לב גם להערות הקטנות אשר בשולי התפריט, אשר מקנות משמעות חדשה למצוות פסח, בהתאמה למציאות ביחידה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

תפריט נוסף מופיע באידיש, ובו מיטב המאכלים של האם היהודייה, בעדות מסויימות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לטובת אלו שהאידיש אינה שגורה בפיהם, תרגום חופשי: מנה ראשונה: ביצה קשה, סרדינים אורגינאליים מפורטוגל ושאר ירקות. דגים: געפילטע פיש כמו אצל אמא בבית. מרק: מרק חם עם כופתות (קניידלעך) של פסח. בשר ותוספות: שור הבר צלוי (רק לצדיקים ולבעלי תשובה) עם תפוא"ד מטוגנים וירוקים שונים. לפתן: מרק פירות (קומפוט) וגלידה. קינוח הסעודה: עוגת טורט ביתית של יום-טוב, כשרה לפסח אפילו למהדרין עם קפה שחור טעים.

עוד בענייני אוכל: שיר הלל לטבחי היחידה, ושיר שנועד להנעים את ההמתנה לקניידלך: (פרומושן וסטרייפס – קידום וסרטי-דרגות. אג-פאודר – אבקת ביצים. בולי-ביף – מה שאצלנו נקרא "לוף").

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

טקסט המבטא את שהותם של החיילים באיטליה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקרדיטים לסיום ההגדה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. המצליף

המצליף היה שמה של חוברת סאטירית, אשר נוצרה ונערכה בידי זאב אשור, שהקים (יחד עם רחל ינאית בן-צבי) את הדפוס הקואופרטיבי "אחדות" ואת ההוצאה לאור אחדות. פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל, הוא נכדו של זאב אשור. זאב היה מנהיג פועלים (ארגן את שביתת הפועלים הראשונה בישראל) בעל המצאות בתחום הדפוס ומחבר כמה ספרים בתחום זה.

חמש חוברות "המצליף" בלבד יצאו לאור בין פורים תר"ף לבין פורים תרפ"ב. בחוברות כתבו טובי הכותבים בעילום שם. להלן טעימה מתוך החוברת אשר יצאה לכבוד פסח תרפ"א (1921).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בטקסט זה, המבוסס על נוסח ההגדה לפסח, מוזכרים רבים מראשי היישוב. אני מזמינכם לזהות את הדמויות הנזכרות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

אנשי יחידת המודדים 524 אספו מידע רב על היחידה, ראיינו את חבריה ואף פרסמו את זכרונותיהם בשני ספרים. מידע מקיף ומרתק אודות היחידה ופעולותיה בזמן המלחמה אפשר למצוא כאן. האישור להקמת יחידות יהודיות לוחמות במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה התקבל רק בשנת 1943. חטיבה יהודית לוחמת (חי"ל) המוכרת בשם הבריגדה היהודית, הוקמה רק לקראת סוף המלחמה.

פלוגות המיפוי היו חלק מחיל ההנדסה המלכותי. תפקידן היה מדידות ומיפוי זירות הלחימה השונות, לשם איתור מקומות אפשריים לנחיתת כוחות מן הים, הכשרת דרכי גישה ושדות תעופה והקמת גשרים. בעקבות מפלות שנחל הצבא הבריטי בכרתים ובמדבר המערבי, בהן נלקחו בשבי שתי פלוגות מיפוי, פנה הצבא הבריטי אל הסוכנות היהודית בארץ ישראל בבקשה לגייס בעלי מקצוע (מתחומי הנדסה, אדריכלות, מדידות, שרטוט ודפוס) לשם הקמת פלוגת מודדים מקצועית. הפלוגה התקבצה בשנת 1942 במצרים, במערות טורא, בין קהיר וחלואן (מערות מהן נחצבו האבנים לבניית הפירמידות), לשם הכשרה צבאית. בשל הישגיה המקצועיים, היתה היחידה היהודית צמודה למפקדה העליונה של צבאות בנות הברית והכינה מפות, פיענוחי תצלומי אוויר ומדידות בתנאי שדה. היחידה פעלה במצרים, סוריה, לבנון, האי רודוס, בעיקר בהכנת מפות מטרה עבור חיל האוויר המלכותי. בשנת 1944 הועברה הפלוגה על כל ציודה לאיטליה והקימה את בסיסה במנזר עתיק ליד העיר סיינה. בתום המלחמה פעלו חיילי היחידה בעזרה לפליטים היהודים, ניצולי השואה במחנות העקורים.

חברי פלוגת המודדים הקימו את מושב כפר מונש שבעמק חפר, מתוך כוונה לנצל את כישוריהם בהקמת בית דפוס. יוצאי היחידה הפכו למקימי וראשי מחלקת המדידות הממשלתית ויחידות המיפוי של צ.ה.ל. רבים מהם השתלבו בצמרת האקדמיה ובעולם העסקים (נזכיר את ארנסט יפה, מנכ"ל בנק לאומי).

על זאב אשור אפשר לקרוא גם באנציקלופדיית האישים של דוד תדהר (לינק לעמוד הבא).

יום העצמאות כבר נראה באופק, מבין דגלי כחול לבן המוצבים כעת בכל אתר, ולכן ניזכר בפרשה הקשורה להתיישבות ובטחון וקביעת גבולות הארץ – הקמת גדר התיל לאורך גבול הצפון בשנת 1938. נעשה זאת בעזרת ספרה של ברכה חבס, הכתבת הצבאית הראשונה בעיתונות העברית – "הגודרים בצפון", אשר יצא לאור עם סיום הקמת הגדר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מבצע הקמת גדר הגבול הצפונית , שהחל בחודש מאי 1938, היה המבצע הארגוני הגדול ביותר שידע היישוב היהודי בארץ ישראל עד אז. הגדר הוקמה במשך שלושה חודשים בלבד, על ידי אלף פועלים אשר נקבצו מתשעים יישובים ברחבי הארץ. האזור היה בלתי מוכר ועוין, הן מבחינת הטבע הפראי וסבך הצמחייה ובעיקר בשל התקפות והתנכלויות מצד ערביי הכפרים באזור. מאתיים נוטרים גויסו באישור הבריטים לשם שמירה על העובדים. הוקם מחנה אוהלים אשר נדד ממקום למקום עם התקדמות תוואי הגדר. היתה זו משימה לא פשוטה לשכן ולהאכיל אלף איש בתנאי שדה ולשמור על בריאותם, לספק להם מים וחומרי גלם לשטח ולהגן עליהם מפני התקפות עוינות, משימה בה עמד בהצלחה המשק ההסתדרותי בביצועה של חברת סולל בונה (הוקמה בשנת 1924).

ההקדמה לספר ושניים מתוך הקטעים שכתבו בוני הגדר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על הקמת הגדר המליצו מטעם הבריטים מושל הגליל מר קירקבריד והיועץ המיוחד לעניני ביטחון ומלחמה בטרור סיר צ'ארלס טֶאגאַרט, אשר על שמו קרויות גם המצודות (60 תחנות המשטרה) שהוקמו לאורך הגבול הצפוני ובמקומות אחרים בארץ (למשל לטרון). קדמה להקמת הגדר סלילת כביש הצפון שנקרא "הכביש הצבאי", ממטולה ועד ראס-א-נקורה (ראש הנקרה) – 67 קילומטר. לאורך הכביש הוצבו 16 תחנות משטרה, בצריפים ובאוהלים, שכל אחת מאוישת בארבעה אנגלים, ארבעה יהודים ושני ערבים בפיקודו של סרג'אנט אנגלי. הכביש נסלל (תחילה כדרך עפר) במשך תשעה חודשים בידי אלפי ערבים מיישובי הסביבה. מערכת ביטחון זו, כביש, עמדות שמירה וגדר, הוקמה בעקבות המרד הערבי הגדול אשר החל בשנת 1936, רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס והנשק שזרם מאזור המנדט הצרפתי באין מפריע.

הגדר הצבאית, התוואי שלאורכו הונחה הגדר, 1938.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

גדר התיל נמתחה בשלב הראשון מקיבוץ איילת השחר ועד ראש הנקרה, כך שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לה. משם המשיכה דרומה עד הכנרת והירמוך. גובהה כ-2 מטרים. ארבע שורות של מוטות ברזל במרחק 1.60 מטר זו מזו, וביניהם, מעשה תחרה, חוטי התיל שנקראו אז "חוטים דוקרים". למעשה לא היה אף ישוב יהודי אחד לאורך התוואי בו עברה הגדר, רק כפרים ערביים (אקרית וברעם הנוצריים, סעסע, פרדיה, תרביחא, באסה). תוך כדי הנחת הגדר הוקם קיבוץ איילון במסווה של מחנה פועלים לייצור חצץ. על העובדים שמרו 200 נוטרים יהודים, בפיקודם של אנשי "הנודדת" של יצחק שדה. במהלך כל ימי ההקמה הותקפו העובדים ודרכי ההספקה וצלפים ירו כל העת על מחנה האוהלים. שניים מן העובדים נהרגו. אחת המתקפות היוותה פעולת הסחה ובאותו זמן נעקרו 14 קילומטר מן הגדר. לאורך הגדר הוקמו אחר כך ארבע מצודות טאגארט וביניהן 20 פילבוקסים.

שיירת הגודרים יוצאת מאיילת השחר אל השטח:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ממראות הקמת הגדר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אלף הפועלים ומאתיים הנוטרים אשר עסקו במלאכה היוו מיזוג גלויות של ממש. בין המקימים היו עשרה מן הפועל המזרחי, עשרה יהודים מפקיעין, שנים עשר מאגודת ישראל. כמו כן תשע נשים. כך מתאר את קבוץ הגלויות והטיפוסים השונים יוסף שפירה מיבנאל. אפשר לראות גם את סירי הענק בהם הובא אוכל לעובדים:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מחנה האוהלים אשר נדד מנקודה לנקודה לאורך תוואי הגדר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מגן דוד אדום שלח אמבולנס אחד וצוות רפואי הכולל גם חובשת לטיפול בפציעות ומחלות. כך כותב ד"ר ב. פדרסקי: – "משאר המרעין -בישין נפוץ השלשול. את המזון קבלנו שעות רבות לאחר בישולו. ויש שהשכילו להותיר מן הבשר גם למחרת היום. לא ייפלא אם אברי העכול התמרדו. יום אחד נהרו למרפאה 150 משלשלים. הדרך המובילה למרפאה נקראה מאז בשם "רחוב השלשול".

אמצעי הקשר היו בעיקר איתות באמצעות פנסים בלילה ומראות "הליו" ביום. הוקם גם קשר רדיו אלחוטי מול תחנת האם בחיפה. שימו לב לתמונת מכשיר ההליו המנצל בעזרת שתי מראות את אור השמש ונראה עד למרחק 80 ק"מ, וגם לציוד האלחוט.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה דברו של נציג הפועלים הדתיים במחנה. שימו לב לתמונת הנוטרים על כובעיהם המיוחדים, שריד לשלטון העותמני:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

והנה כמה תמונות מן התהלוכה שציינה את סיום הקמת הגדר ( על השלט כתוב: היי שלום !!! הגדר – האריכי חיים) והמסיבה שנערכה לציון ההישג האדיר. שימו לב לפחי הביסקוויטים המשמשים ככלי הקשה לליווי הריקודים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

וגם החבר בן-גוריון נשא נאום:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הגדר לא האריכה ימים. היא פורקה בשנים 1942- 1946 ומרכיביה נלקחו למאמץ המלחמתי של בריטניה במדבר המערבי.

לסיום אביא קטע מתוך מה שכתב בן-ציון מקבוץ עמל, מפי חבר אלמוני. דברים שריחם לא נמר, שתוקפם לא פג עד ימינו אלה.

"מנושלים ומדולדלים פלטה אותנו הגלות הדאובה. אובדי עצות עמדנו שם מול נחשול של מטורפים, שאבדה בינתם בשגעון שנאתם. שמנו פנינו אל ארץ מולדת. אמרנו: בצפרניים נאחז באדמת טרשים זו – ולא נרפה ממנה! זאת אדמתנו, כל חלקה שוממה תעניק לנו מטובה הרב. ועוד אמרנו: זכר נזכר, שנים ודורות, להיות לסמל ולמופת לעיני העולם כולו ביחסנו לשכנינו ולעמים השוכנים בגבולותינו. את פתנו החרבה אתם נחלק, מכוסנו הדלה נשקם. כי שלום, שלום יצא מציון. אך הנה העמידונו החיים בתפקיד אחר. אלצונו המסיבות להכין את לבות צעירינו לכידון ולפגיון, להפיל ולפול. תקופת דמים היא תקופתנו, ובהכרח ואונס עלינו לענות בדם ובאש, להתגונן.

אולם עם כל אלה – ידוע נדע: לא חומת תיל, לא שנאת לבבות יביאונו אל חוף מבטחים! תקופת בין השמשות תקופתנו, תקופת מעבר. יבוא יום וחומת תיל זו אשר ידינו הקימוה מתוך צו השעה – תמוגר במו ידינו כשם שימוגרו כל גבולות עולם המפרידים בין בנים ואבות, אחים ואחיות, ידידים וקרובים. אני מתפלל לאותו היום בו אצא אל הגליל למגר את חומת התיל אשר הקימותי במו ידי בתקותי לארץ ישראל חופשית. היום בוא יבוא!"

היכן הם הבחורים ההם?

הערות העורך

גבול הצפון – הגבול בין שטחי המנדט הבריטי והצרפתי נקבע בחשאיות בשנת 1916 בין שתי המדינות בהסכם סייקס-פיקו. הגבול היה אמור לעבור מצפון לעכו עד צפון הכנרת (טבחה). לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה היו שלושת היישובים הצפוניים מטולה, תל-חי וכפר גלעדי בשטח אשר בשליטה צרפתית במשך 6 שנים וסבלו מהתקפות, נטישה ובזיזה. עם הכרזת בלפור התחדש המשא ומתן על תוואי הגבול. בכל ספרי הגיאוגרפיה מתחילת המאה הקודמת מצויין נהר הליטאני כגבול הטבעי והמדיני של ארץ ישראל וכך גם סברו הבריטים, אך כפר מתואלי-שיעי גדול ששכן משני צידי הנהר מנע את קביעתו כגבול. לאחר כמה שינויים נקבע בשנת 1924 הגבול כפי שהוא כיום. בזכות שלושת היישובים נותרה אצבע הגליל בתחום ישראל.

בעקבות פרסום הרשומה, שלח אלי (באמצעות ידידי מורה הדרך משה מיצד) מר משה שטרמן שאביו עזב את לימודי הרפואה בפולין, עלה לארץ ונמנה על הגודרים, כמה צילומים שסרק מן האוסף המשפחתי: בצילום השני – בן-גוריון ופולה מבקרים במחנה הגודרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לכבוד היום הכי עצוב בשנה, אביא שני שירים:

א. השיר "קינות על המתים במלחמה" מאת יהודה עמיחי.

השיר (פואמה) הופיע במלואו בספרו של עמיחי: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (1974 או 1975). בניגוד לשיר הקינה הקצר  (5 שורות) של עמיחי, על אותו נושא – "גשם בשדה הקרב" שנלמד בבתי הספר, מוקרא בטקסי זכרון ומולחן (גרוניך), שיר זה ידוע פחות ופורסם באנתולוגיות שונות באופן מקוצר. משרד החינוך צינזר קטעים ממנו ואסר ללמדו במלואו. השיר משלב בצורה מצמררת בין התרשמויות מדברים פשוטים ובנאליים בחיינו לבין הזכרון שמתעורר על מתי המלחמות. מצאתי את השיר בגרסה מלאה בספר "גשר בין חופים" שערך המשורר  יבי  ויצא לאור בשנת 1973. בספר שירים בנושא מלחמה ושכול מאת משוררים יהודים וערבים, כולם מתורגמים לעברית וערבית:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרופ' ישעיהו ליבוביץ כתב הקדמה (הטקסט היחיד בספר שאינו כתוב בכתב-יד ואינו מנוקד).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. השיר "החילים הצעירים שמתו" מאת ארצ'יבלד מקליש.

השיר הופיע בספר "חטיבת הנגב במערכה" בהוצאת מערכות (1950). הספר מתאר את קרבות מלחמת העצמאות בחזית הדרום, מן ההכנות והיערכות היישובים המעטים ב-1947 ועד כיבוש אילת ב-1949, וכולל עדויות לוחמים, יומן מלחמה וקטעי ספרות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בסיום הספר – רשימת חללי חטיבת הנגב של הפלמ"ח בקרבות מלחמת השחרור.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

ארצ'יבלד מקליש  (באנגלית –  Archibald MacLeish )מגדולי המשוררים של מלחמת העולם הראשונה והספרן הראשי של ספריית הקונגרס האמריקאי (הספרייה הגדולה ביותר בעולם). השיר החילים הצעירים שמתו תורגם לעברית ע"י שלונסקי, אהרן אמיר ואחרים. המתרגם של הגרסה המופיעה לעיל אינו מוזכר בספר.

חיים גורי מקריא את השיר בפסטיבל "שער" של הליקון (2009). הגירסה זהה לזו שלעיל ויתכן שגורי הוא המתרגם.

א.  שנת העשור לישראל הצטיינה בגודש של פרסומים רשמיים, מוסדיים ופרטיים עם סיכומים של עשר שנות המדינה הראשונות. היה זה פרק זמן מצוין להעיף מבטים לאחור וקדימה, לסכם את מה שהיה ולקוות לעתיד טוב יותר. חגיגות העשור נפתחו עם המצעד הצבאי בירושלים. בחיפה הוחג "יום הים", באשקלון "יום הצנחנים" ובבאר שבע – "יום חיל האויר" בו כיכבו מטוסי הווטור הסילוניים מתוצרת צרפת. בקיבוץ דליה התקיים פסטיבל הריקודים העממיים. אך, באופן בלתי צפוי,  האירוע המרכזי אשר ריכז סביבו את כל תשומת הלב היה חידון התנך הבינלאומי, בהשתתפות נציגים מ-15 מדינות (19 באוגוסט 1958). עמוס חכם, פקיד בבית חנוך עוורים בירושלים, הפך בין לילה לגיבור הלאומי. תערוכת-העשור שהוצגה בירושלים בהשתתפות חצי מליון מבקרים הוכרזה ככשלון בשל רמת המוצגים הירודה.

וועדת-העשור לתערוכת-העשור הזמינה אצל המאייר אריה נבון ספר קריקטורות על הישגיה של ישראל בעשר שנותיה הראשונות. הספר יצא לאור בהוצאת דבר והוצג גם בתערוכה בינלאומית בבריסל.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מהישגיה של המדינה הצעירה – הושלם ייבוש אגם החולה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב. ולכבוד שנת העשור – העתון "ניר – ידיעות למורה" (עיתון אינפורמטיבי וחינוכי למורה) היוצא לאור מטעם המחלקה לחינוך של הק.ק.ל בפברואר 1959, מציע נושאי לימוד לילדי ישראל. כמו כן מודיעה הק.ק.ל על שירות של סירטונים לפנסי-קסם, המיועדים להיות מכשיר-עזר חינוכי בהקניית נושאים לימודיים שונים בדרך ההמחשה על-ידי תמונות מוקרנות. הק.ק.ל היתה בשנים אלה סוכן תרבות מרכזי בחברה הישראלית ובמוסדות החינוך הציוניים. הפרסום שלהלן אינו שוכח כמובן להעלות גם את קרנה של הק.ק.ל עצמה והסדרים ממשלתיים שנועדו להנציח את מעמדה הנדלנ"י.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ג. את התיאור היפה, הריאלי והממצה ביותר של יומה הראשון של מדינת ישראל ושל שנתה הראשונה, מצאתי ב"אלמנך העשור" בהוצאת ידיעות אחרונות (1958):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ומתוך האלמנך – תעריפי משלוח מברקים לארצות השונות והנחיות להזמנת קו טלפון. במודעה נרמז שהאספקה מוגבלת (גילוי נאות – אני קיבלתי קו טלפון בשנת 1980, לאחר המתנה של 8 שנים, בעיר רחובות).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ועוד פרט אחד מענין שדליתי מתוך ספר זה – בשנת 1958 היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים ובהם למדו 15% מתלמידי ישראל, אשר הצליחו להתקבל ללימודים מתוך 20% מן התלמידים אשר הגישו מועמדותם. מתוכם 5 בתי ספר חקלאיים דתיים.

ד.  נחזור עשר שנים לאחור, אל נושא ממלכתי. ביולי 1948 מפרסם מרדכי נימצביצקי, אשר עברת את שמו ל-נמצא-בי, את הספר (המעט איזוטרי אולי)  "הדגל" ובו הצעות לדרך בה יש לעצב את דגל ישראל. באותו זמן, כפי שגם משתמע מן ההקדמה שכתב לספר דוד בן-גוריון, עדיין לא התקבלה החלטה על צורתו הרשמית החוקית של דגל ישראל (ההחלטה נפלה רק באוקטובר 1948). מרדכי נמצא-בי, שהיה מייסד ומפקד הג"א (הגנה אזרחית) במלחמת השחרור, כתב סקירה היסטורית על הדגל היהודי והציוני והמליץ על צורתו של הדגל הלאומי. בנוסף לכך פירט בדקדקנות את כל התקנות והחוקים הנוגעים למידות הדגל והשימוש בו בקישוט בניינים, בטקסים, ארועים, חגיגות, מסדרים ולוויות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הבעלים המקורי של הספר הצמיד לעמודו הראשון הודעה על אזכרה לנמצא-בי, אשר נהרג בתאונת דרכים בינואר 1949.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ה. ובענייני ביטחון – נחזור עוד כמה שנים לאחור, לשנת 1943, ונצפה במסמך המתעד את טקס השבועה לארגון ההגנה ואת נוסח השבועה. המסמך פורסם בכתב העת הצבאי "מערכות" בחודש פברואר 1949. פרסום בכריכה צבעונית כגון זו היה נדיר למדי בעת ההיא.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

חג עצמאות שמח.

הערות העורך

סקירתו ההיסטורית של נמצא-בי משקפת את ההיסוס שהיה קיים בישראל באשר לאימוצו של הדגל הציוני כדגל של מדינת ישראל. היה חשש שהקהילות היהודיות בגולה, אשר השתמשו בדגל היהודי-ציוני הכחול-לבן, יתקלו בבעיות פוליטיות אם יניפו דגל של מדינה זרה (ישראל). לאחר חצי שנה של דיונים, במהלכם התייעץ משה שרתוק (שרת) עם אישים ומנהיגי קהילות בחו"ל, הוחלט בכל זאת לאמץ את הדגל הציוני כדגל ישראל. הדגלים אשר היו תלויים מעל הבמה בטקס הכרזת המדינה ומגילת העצמאות אינם תואמים את תקן הדגל הרישמי – קודקודי משולשי המגן-דוד אינם פונים לעבר פסי התכלת…

יהדות התורה חתמה אתמול על הסכם קואליציוני עם מפלגת הליכוד. הדרישות הכספיות הכלולות בהסכם זה מטעם החרדים מוערכות בשלושה וחצי מיליארד שקל. מה כתבו אנשי העדה החרדית על הצטרפותה של אגודת ישראל לממשלתו של מנחם בגין בשנת 1977? מעבר לדיאלקטיקה האנטי ציונית המוכרת, מעניין בראייה היסטורית לקרוא מה כתבו על ראשי הליכוד – מנהיגי המחתרות יצחק שמיר ומנחם בגין, ומה יחסם אל הציונות הדתית לאומית.

מתוך "העדה" בטאון העדה החרדית, גליון כח – תמוז תשל"ז

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

קטעים מתוך נאומיהם של מנהיגי העדה בעצרת מחאה אשר התקיימה בד' תמוז תשל"ז "במעמד נקיי הדעת, סלתה ושמנה של ירושלים החרדית". ביאור ראשי התיבות: ע"ז = עבודה זרה, ש"ש = שם שמיים, עיה"ק = עיר הקודש, דת"ל = דתית לאומית, ת"ת = תלמוד תורה.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

פרסום נוסף, כאשר החלו לזרום אל מוסדות אגודת ישראל כספי התקציבים

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בימים אלה אני משלים את עריכתו של סרט תעודה (דוקומנטרי) באורך 90 דקות, אודות מקהלת הנשים "נוה שיר". בחודשים האחרונים צילמתי את המקהלה בחזרות ובהופעות וערכתי ראיונות מצולמים לשלושים בנות המקהלה, מנצחת אחת ופסנתרנית אחת. בנוסף לשירתן הנהדרת ומרנינת הלב, למקהלת נוה שיר סיפור מיוחד. המקהלה הוקמה בפתח תקוה כמקהלת ילדות בשנת 1961, על-ידי המנצח נתן מרגלית. היתה זו חלוצת מקהלות הילדים בישראל, מקהלה איכותית ביותר, אשר הופיעה בכל הטקסים הממלכתיים (פרס ישראל, הדלקת המשואות, כינור דוד וכד') ועל כל הבמות המרכזיות בארץ וגם יצאה ארבע פעמים לסיורי הופעות באירופה.

בשנת 1988 נקטע הכל. המנצח, נתן מרגלית נפטר ממחלה קשה, בהיותו בן 59 בלבד, וקולה של המקהלה נדם.

ענת דור-מרגלית, אחייניתו של נתן, שרה במקהלת הילדות מאז היותה בכתה ד' ובבגרותה נעשתה אף היא מנצחת מקהלות. בשנת 2006 כינסה ענת את חברות מקהלת הילדות נוה שיר לדורותיה, ילדות אשר הפכו לנשים בוגרות, והן ערכו ערב לזכרו של נתן, בו שרו את שירי המקהלה. הצלחתו של הערב והמפגש המחודש הביאו לתחייתה המחודשת של המקהלה, הפעם כמקהלת נשים, אשר פועלת בהצלחה בניצוחה וניהולה המוסיקלי של ענת כמעט 10 שנים. וכל השאר יסופר בסרט "מקהלת נשים" עם צאתו לאקרנים.

במהלך איסוף חומרי ארכיון עבור הסרט, מצאתי באלבום התמונות של אחת מבנות המקהלה צילום שדיבר אל ליבי ועורר בי מחשבות רבות, על השינויים שעברנו, כחברה וכמדינה. (הקליקו על התמונה לשם צפייה בתמונה מוגדלת)

התמונה צולמה בשנת 1969, בעת שמקהלת הילדות הופיעה בבית-הנשיא בפני הנשיא זלמן שז"ר ורעייתו. מעבר לאיכות הצילומית של התמונה – הפרספקטיבה המושלמת בה נטוע נתן, המנצח, במרכז חלקת הדשא הקטנה, בצד אחד בנות המקהלה ומולן הנשיא, רעייתו ופמלייתו הצנועה; מה שצד את עיני ושבה את ליבי היא הפשטות הניבטת מן הצילום. הבנות עומדות על איזה קרש עקום המונח על כמה בלוקים. חלקת הדשא עם העץ הצעיר (אולי היום הוא כבר עץ גדול המתנשא אל על?), הנשיא ורעייתו יושבים קשובים על הכיסאות הפשוטים האלה, שהובאו מתוך הבית (כי אין בחצר "רהיטי גינה"). את הממלכתיות מייצגים שני אנשים בחליפה כהה ושוטר אחד בכובע רחב תיתורה, ואת החגיגיות מייצגת שרשרת הנורות מלמעלה.

הערות העורך

לטעימה קלה משירתה הזכה של מקהלת נוה שיר אפשר לצפות ולהאזין  כאן.  בתחילה נשמע קולן של הילדות מתוך תקליט (1984) ובהמשך מקהלת הנשים שצילמתי בהופעה בכנסיית מנזר האחיות מציון , עין-כרם, ירושלים.(רצוי לצייד את המחשב ברמקולים משובחים). ראו כיצד נראות היום הילדות שעמדו אז נרגשות מול הנשיא. ובעצם, גם השיר אותו הן שרות מתאים לתקופת החגים המסתיימת היום.

כך זה התחיל.

מאורעות תר"פ (1920) בירושלים נחשבים לביטוי האלים הראשון של הסכסוך היהודי-פלסטיני. היה זה באפריל, בחג הפסח, חודש בלבד לאחר ארוע תל-חי בגליל העליון. המון ערבי שחזר מחגיגות נבי-מוסא הוסת על ידי מנהיגים ערבים והחל לבזוז, להרוג ולאנוס. הצבא הבריטי עמד מנגד, לא רק שלא הגן על היהודים, אלא גם אסר את חיילי הגדוד העברי אשר היו בחופשת הפסח, בטרם הספיקו לצאת להגנת תושביה היהודים של העיר העתיקה. נאסרו 43 חיילים יהודים, בראשם זאב ז'בוטינסקי, אשר נשפט ל-15 שנות עבודת פרך ונכלא עם שאר חבריו בעכו (הם שוחררו כאשר הגיע לארץ הנציב העליון הראשון הרברט סמואל). בפרעות נפצעו 211 יהודים ונהרגו ששה. בכתבי העת של אותם ימים דיווחים רבים ומפורטים על השתלשלות האירועים ועל מעשי הרצח והאונס, וכיצד הצילו רופאי הדסה את ספרי התורה מן הישיבות המותקפות. וכך היה כתוב בעתונות הירושלמית אודות ההרוגים:

"ששה הם הפצועים אשר כבר מתו, ובהם קרבן כל מעמד וכל עדה בישראל: שמואל אברהם הרמתי, בעל השכלה גבוהה (אגרונום, א.ר.), מן העולים החדשים לארץ ישראל, עסקן ציוני במקום מושבו וחנוכו, מועיל לעבודת הארץ ולהתפתחותה בעבודתו המדעית הנסיונית בארץ גופה; יהודה ליב לזובסקי, רב מאמריקה, אשר תנועת חבת ציון הקודמת העלתהו מן הנכר לארץ ישראל, איש מלא תורה ודעת, מומחה בחקירת הארץ על פי שטה מיוחדת לו, אשר ידע לעמוד שלשה ימים על נפשו (נורה ע"י חיילים הודים מן הצבא הבריטי, א.ר.); ר' מיכל גרוס, יהודי ירא שמים, אדוק בדת, בן הדור הישן, מתפלל ותיק ליד הכותל המערבי; שמואל אליעזר נגר, כבן ששים וחמש, תושב ירושלים זה חמשים שנה, בעל בית כנסת; מאיר גנו, צעיר ספרדי, אשר דם אבות גדולים נזל בעורקיו וידע להתאבק עם הורגיו; וילד תמים ויתום מאב ואם, מבני עדת התימנים, יוסף בן שלום חמדי – ששה הם קורבנות הפסח אשר הוקרבו השנה על מזבח השנאה העורת וההסתה השפלה, אשר אחזו בהן בני בליעל משכנינו הערבים. הנפרדים לעדותיהם, לדעותיהם ולהשקפותיהם בחייהם – שכבו יחד זה בצד זה במותם מות קדושים בעד כבוד עמם האחד, בעד שאיפת עמם האחת. […] ואולם דבר גדול יותר אירע אצלנו. ה"חברא קדישא" של הפרושים האשכנזים החליטה לא לשים פדות בין המחולקים בדעות, בין פרושים וחסידים, בין אשכנזים ובין ספרדים ותימנים, וקבעה קבר משותף על נחלתה לששת הקדושים, להיותם מונחים זה בצד זה. המות הנורא – קדש את הרגשות. והן מונחות שש הגויות בחצר, והרב קוק נצב עליהן וסופד : דם פסח, דם ברית, דם קדושים – דמים בדמים נוגעים בסערת ההספד. גם מתוך פיו של הרב המקובל הזה מבריק הרעיון: "בדמייך חיי!" בדמנו נגאל!

ועוד על הדם במאמר אשר פורסם בעתון הפועל הצעיר 26, כ"ד ניסן תר"פ, 1920 מיד לאחר המאורעות

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ובאותו עיתון פורסמה גם פנייה מאת ההנהגה היהודית – הועד הזמני ליהודי א"י – אל העם הערבי:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

דבר העורך

ז'בוטינסקי ועוד 19 חיילים מן הגדוד העברי נאסרו על-ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש צבאי (הנשק האישי שברשותם) ללא רשות. בעת היותם בכלא עכו התפרסם השיר שחיברו, בעקבות נפילת תל חי וטרומפלדור – שיר שאף הוא רווי בדם: (פורסם בבלוג זה בעבר).

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית בימים אלה, ברצוני לכוון את אלומת הזיכרון לנסיבות הקמתו של מוסד מכובד, מן המוערכים בסוגו בעולם כולו. בתחילה נקרא מכון יהודי לחינוך טכני, אחר כך טכניקום ולבסוף הטכניון העברי בחיפה, או בקיצור – הטכניון. בהקמתו הוחל בשנת 1912, אך בגלל מלחמת העולם הראשונה החל לפעול רק בשנת תרפ"ה (1925). באותה שנה בה נאם הלורד בלפור בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, נאם הלורד מלצ'ט (אז סיר אלפרד מונד) בטקס פתיחת הטכניון על הר הכרמל. אך בעוד שהאוניברסיטה העברית החלה את דרכה רק כמכון מחקר, הטכניון החל מראשיתו בהוראת סטודנטים והענקת תארי אינג'נר. המחלקה הראשונה והחשובה ביותר אשר פעלה בשנותיו הראשונות של הטכניון, כחלק מן "המכון לאינגגנרים" היתה "המחלקה למהנדסוּת בנאית".

בטרם נחזור לסערת הרוחות הגדולה אשר קמה סביב ההחלטה על הקמת הטכניון ואופי הלימודים שם, בשנת 1913, נציץ אל בין דפיה של חוברת צנועה, אשר פורסמה בשנת 1949 על ידי המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, שם נמצא כמה פרטים על ההיסטוריה של המוסד. פרק המבוא מתגאה בתרומתו של הטכניון לתחיית השפה העברית והעשרתה בטרמינולוגיה טכנית. איזכור זה לא בכדי נעשה והוא קשור לסערה עליה כבר רמזנו. ב-20 המחזורים שבין 1929 ל-1948 העניק הטכניון תואר מהנדס ל- 604 סטודנטים. (ראו להלן על השתתפותם של הסטודנטים במלחמת השחרור ונפילת 45 מהם במערכה, בנוסף ל-25 נוספים מבין תלמידי ובוגרי בתי הספר התיכוניים המסונפים לטכניון).

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

כמה תמונות המנציחות את האנשים והציוד במוסד המדעי בשנת 1949 :

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

בשנת 1948 הוקם בניין מעבדות חדש מכספי הקרן אשר הוקמה להנצחת זכרו של בריגדיר פ.ה. קיש, אשר נהרג בשנת 1943 בסך 200,000 דולר.

וכעת נחזור אחורה לשנת 1912, עת התקבלה ההחלטה על הקמת הטכניון, על ידי חברת "עזרה" בישיבה חגיגית שהתקיימה בברלין. ההחלטה כוללת גם את ההנחייה ששפת ההוראה של הלימודים המדעיים תהיה גרמנית. החלטה זו הביאה להתפטרותם של אחד העם, שמריהו הלוי וצ'לנוב   מן הוועד המנהל (ראה מכתבם לעיל), ולגל של מכתבי מחאה מן הארץ ומחו"ל אשר יצאו להגן על השפה העברית אשר עדיין לא עמדה על רגליה בבטחה. אני מצרף להלן כמה דוגמאות מרתקות בהן אפשר לקרוא גם על יחס היישוב לחברת עזרה ומוסדות החינוך שהקימה.

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

הערות העורך

על אף התנאותה של הנהלת הטכניון בפרסום משנת 1949 על תרומתה לשפה העברית, עדיין ניכרת דלותה של העברית בתחום הטכנולוגי. ויעידו האינג'נרים הלומדים במחלקת המהנדסות הבנאית.

ענת בנין, מנהלת מדור הצילומים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים וקוראת נאמנה של בלוג זה, שלחה מכתב מארכיון מוצקין, שקבל את המכתב מאחד העם. פנייה נרגשת של תלמידי בית המדרש למורים ובית הספר למסחר בירושלים וגימנסיה הרצליה ביפו, אל אחד העם, חבר הוועד המנהל של הטכניון, ובו הם מביעים את מחאתם על כך שהשפה העברית לא תהיה שפת הלימוד בטכניון. בין החתומים: משה שרתוק (שרת), גב הוז, אליהו גולומב – נערי הגימנסיה בשנת תשע"ג. שימו לב ללהט ולסגנון. תודה לענת.

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

יש להקליק על התמונה על מנת להציג תמונה מוגדלת

במסענו בהיכל-התהילה של מייסדי המדע המתהווה בארץ ישראל, אנו עוצרים בתחנה נוספת.

ברשומה הקודמת סופר על הבוטנאי (נהוג היום לכתוב גם בוטניקאי) אלכסנדר איג, שעל אף העדר השכלה אקדמית רשמית היה ממניחי היסוד לבוטניקה המודרנית בישראל ופיתח אסכולה המוכרת בכל העולם המדעי כ"אסכולת ירושלים". גיבורה של רשומה זו הוא אגרונום ובוטנאי נוסף, (ללא תואר רשמי), אשר פעל במקביל באותן שנים, אך לא היה חלק מן הממסד, האקדמי או אחר, ופעל כיזם פרטי, כאיש אשכולות רחב יריעה, ללא מימון וללא עזרה, ואולי כבר נשתכח מן התודעה הקולקטיבית – ברוך צ'יז'יק.

ברוך נולד באוקראינה, כבכור מבין עשרה אחים ואחיות, בשנת 1884. בשנת 1905 עלה לארץ והיה פועל חקלאי בפרדסיו של משה סמילנסקי ברחובות. בשנת 1907 עלה לגליל והפך לאיכר, אחד מבין שמונה איכרים/אריסים שייסדו את המושבה כנרת. משם עבר למושבה מלחמיה (כיום מנחמיה) מן המושבות שהוקמו על האדמות שרכש חיים קלווריסקי- מרגליות, לשם הצטרפה כל המשפחה שעלתה מאוקראינה. עם התגייסו לצבא התורכי בעת מלחמת העולם הראשונה, מונה על ידי ג'מאל פאשה (בהמלצת נחום וילבושביץ, מייסד מפעל "שמן") לגנן הראשי של דמשק ונטע עצים וגנים ברחובותיה. איכרים אחרים מן המושבה גויסו ל"עבודת הסוחרה" – בעזרת עגלותיהם עזרו בהובלת אספקה לצבא התורכי, בדיוק כמו "רכב מגוייס" כיום. בתום המלחמה, כאשר חזר ארצה, נטש את המושבה והצטרף בהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר למחלקת החקלאות וההתיישבות של ועד הצירים לארץ ישראל ועזר לאטינגר בהקמת מוזיאון הטבע והחקלאות הראשון בישראל. על אטינגר והמוזיאון אפשר לקרוא ברשומה קודמת בנושנות, כאן.

ברוך צ'יז'יק היה מומחה לשתלנות ועסק כל ימיו באינטרודוקציה של גידולים שונים לשם שילובם בחקלאות הישראלית, למשל הבאת עצי אלת הבטנה (פיסטוק) מסוריה, עירק ואירן והקמת מטע בהרי גוש עציון. במקביל החל בכתיבה מקצועית-מדעית. הוא היה מעורכיו של כתב העת החקלאי "השדה" (נוסד בשנת 1920, גם לי היה הכבוד לפרסם בו מאמרים חקלאיים).

פרסומו העצמאי הראשון היה הספר "אגדות צמחיאל" (1930), אוסף אגדות מקוריות שחיבר על צמחי ארץ ישראל.  בשנת 1937 פרסם את המונוגרפיה "צמחי הדלועיים" ושנה לאחר מכן, בשנת 1938 החל במפעל חייו האדיר – "אוצר הצמחים". בשנים הראשונות יצאו לאור חוברות, כל חוברת בת 16 עמודים, בהן נמסר מידע מקיף על הצמחים, שהופיעו על פי סדר הא-ב של שמותיהם.

כריכת חוברת ה' ועליה ההערה על פרס ביאליק:

בשנים 1938 – 1948 יצאו לאור 34 חוברות, ולאחר מכן החל צ'יז'יק לרכז את החומר לקראת הופעת הכרך הגדול, אשר יצא לאור רק בשנת 1956. ברוך לא זכה לראות את האנציקלופדיה, הוא נפטר בשנת 1955 ורעייתו, שרה לבית אטקס, היא זו שהשלימה את הדפסת הספר עב הכרס – 932 עמודים, 1114 ציורים.

עמוד השער של האנציקלופדיה "אוצר הצמחים". ניתן לראות את חותמת ספריית מפעל "שמן":

בספר שברשותי מצאתי דף פרסומת משנת הוצאתו של הספר, עם הפנייה מאת אשתו שרה, אשר השלימה את הפקת והדפסת האנציקלופדיה. בציטוט מתוך הקדמת הספר אפשר להתרשם מהיקף החומרים אשר שמשו את צ'יז'יק כמקורות מידע לכתיבת הספר ועל סיוריו בארצות השכנות לשם מחקר השוואתי:

כתיבתו של ברוך צ'יז'יק היתה שילוב בין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח. במידע שמסר בכתביו על הצמחים הוא הקדיש משקל שווה לתיאורים אנטומיים, נוסחאות ותהליכים ביוכימיים ופיסיולוגיים, אזכורים מן המקורות היהודיים ומתוך ממצאים ארכיאולוגיים, אגדות שהוא חיבר ותיאור שימושים חקלאיים ותעשייתיים קדומים ומודרניים של הצמחים ברחבי העולם. הכל היה מלווה בציורים, איורים וצילומים. הכתיבה האנציקלופדית התרחבה והתפרשה לתחומים רבים. למשל – אם תיאר צמחי מים, כתב באריכות גם על כל שאר היצורים החיים בסביבה המימית – רכיכות, דגים, דו-חיים ויונקים. לפרק על צמח גפן היין צירף כמאה עמודים בהם סקר את ייצור היין לכל פרטיו, היסטוריה, מיקרוביולוגיה וביוכימיה. אופן כתיבה זה, הנפרש על יריעה רחבה, גרם לכך שלאחר כמעט 20 שנות עבודה על "אוצר הצמחים" הגיע המחבר לאות… א' (הערך האחרון בספר עב הכרס הוא "אגס"). צ'יז'יק חידש מונחים עבריים רבים בתחום הבוטניקה ותחומי מדע אחרים, והעניק שמות עבריים לצמחים רבים שעדיין חסרו שמות בעברית, תוך הסתמכות על המקורות העבריים ותרגום מילולי של השמות המדעיים הלטיניים. על אף שחידושיו ותחדישי הלשון שלו התקבלו בהתלהבות על ידי הקוראים, הם לא אומצו על ידי הקהילייה המדעית. צ'יז'יק הציע זיהויים לצמחים המוזכרים בתנך, במשנה ובתלמוד שזהותם נתונה לוויכוח בין החוקרים עד ימינו. כדוגמה לכך יכול לשמש הסעיף המוקדש לשושן הצחור, ובעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של עוזי פז במגזין כלנית (לינק למעלה). כבר בעמוד השער של האנציקלופדיה, מלווה את הציטוט משיר השירים "כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים" בציור של צמחי איריס ושושן צחור. את השושן הוא מכנה "שושנת המלך", מתאר פרט שמצא בפקיעין (מקום בו לראשונה נמצא שושן צחור על ידי נח נפתולסקי וזוהה והוגדר כשושן צחור על ידי אוטו וארבורג) ומצרף אגדה על ימי החשמונאים ומטבעות מתקופתם. (מקובל לראות בציור ע"ג המטבע רימונים ולא כדעתו של ברוך פרחי שושן).

באגדה מוזכרים שני צמחים שצ'יז'יק העניק להם שם עברי: מחמדה – זהו החבלבל הרפואי, נרד רפואי – זוהי הוולריאנה הרפואית. מרבית השמות שהציע לא התקבלו.

על הציור חתומה נעמי צ'יז'יק איילון, בתו, אשר החלה לצייר את הצמחים בכישרון רב בשלבי העבודה המאוחרים. (נעמי הפיקה מחדש את הספר אגדות צמחיאל לאחר שיצרה עבודות ריקמה על פי האגדות, כפי שניתן לראות כאן). ציירים אחרים שתרמו מכישרונם למפעל האנציקלופדי היו אהרון הלוי, ששירת עם ברוך בדמשק וכבר אז רקמו יחדיו את חלום אוצר הצמחים (מידע נוסף על אהרון הלוי באתר מכון וולקני), עליזה ברגמן-רובינגר וכמה בוגרי בצלאל נוספים.

צ'יז'יק הוציא לאור בעצמו את ספריו ואת כל חוברות "אוצר הצמחים" וכך גם שרה אשתו שהשלימה את הוצאת האנציקלופדיה הגדולה שנה לאחר מותו, ללא כל תמיכה כספית מגורם ממסדי. זאת על אף שקיבל את פרס ביאליק ופרס ההסתדרות על שם יוסף אהרונוביץ כהכרה במפעלו התרבותי-חינוכי; ועל אך שבחים רבים שחלקו לו אנשי המקצוע המובילים. אני מניח שתקופת איכרותו הרחיקה אותו מן הממסד הסוציאליסטי ומן ההגמוניה השולטת וגם העובדה שלא היה שייך לחוגי האקדמיה. הוא פנה במכתבים רבים לגופים ואישים שונים בבקשות תמיכה, אך פניו הושבו ריקם. לדוגמה: מכתבו לדוד בן גוריון לאחר צאת החוברות ראשונות בשנת 1938 (למכתב צורפה אחת החוברות):

"לכבוד החבר בן-גוריון

ידוע לך בטח מספר השנים שחי אני בארץ. מן השנה הראשנה לבואי ארצה עד עתה עוסק אני בחקירת הצומח. לפרסם את ידיעותי החילותי עם הופעת "השדה", שהייתי גם בין עורכיו בשנים הראשונות להופעתו.

במשך שנים רצופות הדפסתי את המונוגרפיות שלי, בצירוף כל מיני צילומים וציורים אוריגינלים. גם הציורים, הצלומים והקלישאות כלם נעשו על חשבוני הפרטי. רק בזמן האחרון משלם "השדה" עבור הקלישאות, הצילומים  והציורים נעשים גם כיום על חשבוני.

רב הוא החומר הספרותי המצפה והמפוזר פה ושם והנה יש לי הרצון הכביר לכנס את כל אותו החומר המודפס ולהוסיף עליו כל מה שלא נדפס עדין, בצורת אנציקלופדיה לצמחים. זהו מפעל עז מצדי, אולם מרגיש אני שיש בכחי לעשות את הדבר הזה.

צרה אחת בצד – האפשרויות הכספיות. החלטתי א"כ להוציא לאור את אוצר הצמחים שלי חוברות, חוברות, מה שיקל על ההוצאה וגם על בני הישוב לרכוש להם את הספר בפרוטות, פרוטות.

רציתי להתראות אתך עוד לפני הופעת החוברת ולא עלה בידי והנה עתה, לאחר שיכול אני להראות דוגמה חיה וקימת, הנני פונה אליך כאל אדם המבין את ערכו של מפעל זה ואשר יש בידו גם לעזור. הנני מבקש שתשתדל לסדר תמיכה כספית מאיזה מוסד שהוא, יהיה זה מוסד ביאליק או מוסד אחר אשר ירצה לתת את הסיוע לאדם העמל ועובד זה למעלה משלושים שנה בחקירת הצומח בארץ.

רוצה אני לקוות שתעמוד לי איזו שהיא זכות, שתקרא את במכתב בעיון ותמלא את בקשתי.

בברכת חברים

ברוך צ'יז'יק"

ברוך ורעייתו שרה התגוררו בהרצליה וביתם עם הגן הבוטני המקיף אותו משמש כיום כמוזיאון "בית ראשונים".

אחותו של ברוך, שרה צ'יז'יק, נהרגה בתל-חי בשנת 1920, לצדו של יוסף טרומפלדור והונצחה באנדרטת "האריה השואג" ובשמה של העיר "קריית שמונה".

אחיו של ברוך, אפרים צ'יז'יק, היה חבר בארגון ההגנה ונשלח לעזור בהגנה על חוות חולדה, אשר הותקפה על ידי מאות ערבים בשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט) ושם מצא את מותו.

הערות העורך

הסופר ס. יזהר  כתב בשנת 1946 את הסיפור "החורשה בגבעה" המנציח את מאורעות אותו לילה בחולדה, בו הותקפו קומץ בני המשק על ידי המון רב, שלווה בנשים שבאו לאסוף את השלל. החורשה – על שום מה שנקרא היום "יער חולדה" והיה היער הראשון שנטע בארץ ישראל ע"י הקק"ל בשם "יער הרצל" בשנת 1907, שלוש שנים לאחר מותו של הרצל (היער השני נטע בבן-שמן). הנטיעה, שהיתה של 95,000 עצי זית, נכשלה כליל, ומאוחר יותר הוחלפו הזיתים בעצי סרק כגון אקליפטוס ואורן. בתוך החורשה הוקם "בית הרצל" בית אבן יפהפה בתכנונו של יוסף ברסקי (שוחזר ושופץ במלאת 50 למדינת ישראל). בתמונה – בית הרצל כיום:

לאחר שהגורן, הרפת והלול נשרפו בידי הפורעים, מצאו בני המשק מקלט בבית הרצל, אך אפרים צ'יז'יק נורה ונהרג בהיותו בחוץ, חשוף לכדורי התוקפים. הבריטים פזרו את התוקפים אך לא נתנו רשות לפנות את גופתו של אפרים, אשר נקבר במקום על ידי אחותו רק לאחר שבוע. הפסלת בתיה לישנסקי הקימה במקום את "אנדרטת העבודה וההגנה" בה נראות דמויותיהם של אפרים ושרה צ'יז'יק (שנהרגה בתל-חי) ובנימין מונטר איש חולדה, שנהרג אף הוא בתל-חי. האנדרטה נחנכה בשנת 1937.

סיפורו של יזהר "החורשה בגבעה" יצא לאור לראשונה בשנת 1947 (ספרית פועלים) כקובץ בו נכללו גם סיפורו הראשון משנת 1938: "אפרים חוזר לאספסת" ושני סיפורים נפלאים: "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות".

העמוד בספר בו מתואר מותו של אפרים, המכונה "אברשקה" בספר:

מהדורה נוספת של הסיפור יצאה לאור בשנת 1979 (הקיבוץ המאוחד).

בספר המוקדם חתומה על הציורים נעמי וולמן, שם נעוריה בטרם הפכה לנעמי סמילנסקי, רעייתו של יזהר. הנה אחד מציוריה בו מתוארים הרגעים לאחר מותו של אפרים:

יזהר הוסיף הקדמה קצרה לספר, בה, באופן נפתל, אפשר לחוש את הקונפליקט שחש, בין הכתיבה הריאליסטית והביוגרפית שאפיינה אותו בכל יצירתו, יצירה הצמודה לזמן ומקום ומבוססת על דברים שראה וחווה, לבין התיאוריה בה דגל, ולפיה לסיפור יש חיים עצמאיים, ומרגע שנכתב כבר אינו מייצג את המציאות, אפילו אם נכתב אודותיה.

מכתבו של ברוך צ'יז'יק לבן-גוריון מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (תודה לענת). העותק של האנציקלופדיה "אוצר הצמחים" הושאל לי לצורך הכנת הרשומה על ידי עתי יפה מקיבוץ נתיב הל"ה. עתי מספר שהספר ניתן לו על ידי אראלה הורביץ, המאיירת המיתולוגית, אשת הפלמ"ח, ממייסדי נתיב הל"ה.

ובאו על התודה והברכה.

בשנת 1967 השתתפתי בחידון טבע בבית הספר העממי (יסודי) בארי בנתניה. הפרס בו זכיתי בחידון זה היה אוגדן של ציורי צמחים אותם ציירה ברכה לוי אביגד. האוגדן יצא לאור על ידי עיריית חיפה, ביוזמתו של אבא חושי, בשנת 1966.

הנה כמה מן הציורים (במקור בצבעי מים) מתוך האוגדן:

כעבור ארבעים ותשע שנים, ביולי 2016, הגעתי לביתה של הציירת, ברכה, בטבעון, כדי לראיין אותה, ביוזמתו של ד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, לו תרמה ברכה את כל ציורי הצמחים שלה. ביקשתי מברכה לחתום על האוגדן ששמור אצלי עשרות שנים והיא עשתה זאת בשמחה ובהתרגשות, אף כי בקושי רב, משום שאיבדה את מאור עיניה. הנה מה שכתבה:

"בשמחה רבה הסכמתי להוסיף כמה מילים לאוגדן הזה – וזה 49 שנה מאז הופעתו הראשונה.          ברכה לוי אביגד"

כעבוד כחודשיים, ב-21 לספטמבר 2016 הובאה ברכה למנוחות ונטמנה בירושלים ליד בעלה מאיר. הראיון עמה אותו צילמתי והעליתי לרשת היה הראיון האחרון שהעניקה. הנה הלינק לסרטון:

*ראיון אחרון עם ציירת הצמחים ברכה אביגד *

******************

ברכה שייכת לחוג המצומצם של ציירי הצמחים בישראל, ועומדת בשורה אחת עם שמואל חרובי, אהרון הלוי, רות קופל. אך גישתה לציור הצמחים היתה הוליסטית ושונה ונעשתה בצניעות כמו כל הליכות חייה. על כך אפשר לצפות בראיון ובהמשך הדברים כאן.

בשנת 2001 כתבה ברכה ספר אוטוביוגרפי שהוקדש לנכדיה, לו קראה "סיפור על מרחקים קרובים" אצטט כמה קטעים שכתבה ברכה, כהשלמה לסרטון הראיון אשר ערכתי עמה, בו השמטתי דברים רבים ונוגעים ללב שסיפרה.

כריכה קדמית של הספר. ההרים הם דמויות של גבר ואשה.

כריכה אחורית של הספר, הדברים כה רלוונטיים לימינו.

לא אפרט אודות תולדות חייה של ברכה, בנושאים שאינם קשורים לציוריה, אך הנה כמה קווים כלליים:  ברכה נולדה בגרמניה בשנת 1920 בעיר דרמשטאט (Darmstadt) בעלת המוניטין המפוקפק כעיר הראשונה בגרמניה בה הוחרמו חנויות היהודים לאחר עליית היטלר לשלטון. את ההשראה לציורי הצמחים קיבלה בהיותה בת 13 מתערוכה של הציירת מרגרטה קרנץ בה ביקרה עם כיתתה: "עמדתי בתערוכה כאילו פגע בי ברק. כל הציורים היו בנושא פרחי בר. בו במקום החלטתי כי אני אצייר ספר על פרחי ארץ ישראל. […] בדרכי חזרה מהתערוכה הביתה עברתי ליד חנות ספרים. הפלא ופלא, בחלון הראווה היה מוצג ספר בשם "ספר הפרחים הקטן", שהוסיף חיזוק לשאיפתי לבחור בנושא זה." ברכה חשה שציור צמחים הוא צו הגורל עבורה. בעוד ההווייה הנאצית הולכת ומשתלטת על עיר הולדתה, עלתה ברכה לישראל בשנת 1935 בהיותה בת 15, במסגרת "עליית הנוער". קבוצת הנערים ה"ייקים" הובאה לתל-חי, שם רוכזו כחברת נוער עצמאית. הם עבדו בקיבוץ כפר גלעדי הסמוך, שם הכירה ברכה דמויות הרואיות כמייסדי "השומר" ומניה שוחט. הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל הוא הצלף, אותו מצאה צומח בין אבני הקיר בתל-חי. (ציור זה מופיע על כריכת ספרה "פרחי ירושלים"). בביקור שערכה הנרייטה סולד בתל-חי הוצגו לפניה הציורים של ברכה והיא התרשמה עמוקות והבטיחה לממן לברכה לימודים בבצלאל בירושלים. הצלם המפורסם טים נחום גידל ליווה את הביקור והנציח את הפגישה שהשפיעה על מהלך חייה של ברכה. (גידל פרסם ספר על הנרייטה סולד, הכולל את צילומיו וטקסטים שכתב אודותיה).

ברכה חלתה בקדחת ולאחר החלמה בגבעת ברנר הגיעה לירושלים והתקבלה ללימודים בבצלאל. שאר חברי הקבוצה של ברכה יצאו להקים את קיבוץ חולתא שעל גדות אגם החולה. ברכה קיבלה את המלגה הראשונה שהעניקה עליית הנוער. היא החלה ללמוד בבצלאל בשנת 1937, במחזור השני של המוסד, בין מוריה היו מרדכי ארדון ויוסף בודקו. שלוש פעמים בשבוע אכלה ארוחת צהריים בביתם של רופא העיניים ד"ר טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו, שהתנדבו במצוות הנרייטה סולד לעזור לסטודנטית הצעירה.

ברכה ביומה הראשון בבצלאל, 1937

ציור דיוקן עצמי שברכה ציירה בשנת 1941 בהדרכת הצייר יעקב שטיינהרדט (קטע מן הציור)

עם הגיעה לירושלים נשלחה ברכה לפגישה עם פרופ' אפרים הראובני, הבוטנאי מן האוניברסיטה העברית, אשר רצה להעסיקה בציור צמחים וחלקי צמחים. גישתה המיוחדת של ברכה לציורי צמחים הביאה לסירובה להצעה וכך איבדה אולי קריירה אקדמית בתחום התמחותה. כותבת ברכה: "ילדה כבת 12 פתחה לי את הדלת ואדון ורוד-פנים עם משקפיים קיבל את פני. הוא מיד הראה לי ציורי פרחים. לאחר מכן רצה לראות מה הבאתי איתי. הוצאתי את ציורי והוא קרא לאישתו, בנו ובתו, נוגה ואיילת השחר עמדו לצדו. מיד ניחשתי מה הם יציעו לי והחלטתי מראש לסרב. פרופ' הראובני אמר: האם תוכלי לצייר כמו הציור הזה, חלקים של הצמח, אבקנים וכו? עניתי: אני אוכל, אבל אני לא חושבת שזו דרכי. חששתי שאחנק בבוטניקה וגורלי יהיה כגורל הפרחים לפני. אני רוצה לצייר פרח חי כמו שאני אוהבת ורואה אותו, ולמסור את יפי הפרח דרך האמנות שלי."

בשנת 1941 נישאה ברכה למאיר (קורט) לוי, אותו הכירה עוד בעיר הולדתה. לימים נהיה מאיר מנהל המחלקה לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך "אבי החינוך המקצועי בישראל" (נפטר בירושלים, 1995).

ברכה מתארת את תהליך ציור הפרחים, אשר מזכיר תהליך רוחני מיסטי, או אפילו דתי: "נהגתי לקטוף רק פרח אחד או שניים. הבאתי אותם הביתה והתבוננתי בהם היטב. לאחר מכן כאשר ספגתי אותו אל תוכי, ציירתי את הפרח בתשומת לב. התמלאתי בהרגשת כבוד בפני הכח הבורא שיצר בחוכמתו את היופי הזה. נהגתי לשאת תפילה משלי שתהיה בי הצניעות הראויה וחוכמת הידיים לעשות את מלאכתי נאמנה." ציוריה של ברכה הם ריאליסטיים ומשקפים בדיוק רב את מראה הצמחים, אך מעבר לכך זהו מעשה אמנות המשלב בין הרוח והחומר. ועוד אמרה ברכה: "בניגוד לציירים אחרים, המבטאים בציוריהם את רגשותיהם האמנותיים, נאלצתי אני לרוקן את האגו שלי ושאפתי לבטא את הפרח ואישיותו בלבד."

בשנות החמישים מתגוררים ברכה ומאיר בחיפה ושם יוצאים לאור הפרסומים הראשונים עם ציורי הפרחים שלה. ציוריה של ברכה הפכו למוכרים לאחר שכמה מהם הוצגו בגן האם ב"תערוכת הפרח" המסורתית, השנתית, ולאחר מכן, בהמלצת שני מורים מבית הספר הריאלי –  זאב ברלינגר וצבי זילברשטיין, ובתמיכת ראש העיר אבא חושי, יצא לאור בשנת 1958 הספר "פרחי הכרמל" ובו ציורי 32 פרחים מאת ברכה והסברים בוטניים מאת שני המורים הנ"ל. את הפקת הספר ארגן מיכה ברלינגר, מנהל מחלקת החינוך בעיריית חיפה ואחיו של זאב.

בני אליאסון שלח את צילום כריכת הספר המקורי משנת 1958

ברכה וכמה מספריה כפי שצילמתי ביולי 2016, חודשיים לפני פטירתה.

הספר השני היה "פרחי החוף והכרמל" שיצא לאור, אף הוא ע"י מחלקת החינוך של עיריית חיפה, בשנת 1960. שנה לפני צאת הספר לאור מת בנה הצעיר של ברכה, גדי, בטביעה בסחנה, בהיותו בן 12. ברכה ביטאה את אבלה בעזרת הפרחים שבחרה לצייר על כריכת הספר: "עדיין לא יכולתי להיפרד מאבלותי ובציור הכריכה היבעתי את יגוני. בזוכרי את גדי שלי ציירתי קבוצת פרחים: פעמונית שעירה בצבע סגול עמוק – צבע אבל, דמעות חוה, דם המכבים – פרח אלמוות – כסמל לכאבי הנצחי והוספתי וינקה צהובה הדומה לפרפר שמתרומם בקלילות כנשמה אל על." בעקבות מותו של גד שינתה ברכה את שם משפחתה מלוי לאביגד. בספרה מספרת ברכה בכאב כיצד חזה בנה גדי, ילד חכם ומוכשר ומיוחד מאוד, את מותו כמה ימים לפני האירוע. לאחר מותו מצאה ברכה בחדרו ציורים בהם הוא מתאר את מותו הצפוי.

הספר השלישי היה "חורש הכרמל" ואחריו  נוצר הספר "פרחי הגליל" ביוזמתו של עוזי פז. ספר זה היה קשור ליצירת הכרזה שהובילה את מסע ההסברה המוצלח לשמירת פרחי הבר והאיסור על קטיפתם, כרזה בה מופיעים ציורי הפרחים של ברכה:

בספרו "לשמרה ולעבדה – שמירת טבע בישראל" (הוצאת אריאל, ירושלים, 2008) מספר עוזי פז כיצד נולד הרעיון להעלות את מודעות הציבור לנושא שמירת פרחי הבר: "יום אחד הגעתי לתחנת הרכבת בחיפה, ואת עיני צדו שתי כרזות צבעוניות. בכל אחת מהן נראו שלושה פרחים צבעוניים, ובראשה נכתב: שמרו על פרחי הכרמל!" […] כשראיתי את הכרזות, כמעט צעקתי "אאורקה" כארכימדס בשעתו. כך נולד רעיון הכרזות הצבעוניות." להשלמת רשימת הפרחים המוגנים חסרו פרחי הגליל כגון אדמונית החורש, יקינטון וסחלבים ולפיכך הסכימה עיריית חיפה להוציא לאור קובץ נוסף "פרחי הגליל" (ראה בראש הרשומה). הפרוייקט נמשך שנה. ברכה שהתגוררה בירושלים באותה עת, הוסעה במועדים המתאימים לגליל, במיוחד להר מירון, וציירה את פרחי הגליל.

אחר כך נוצר הספר "פרחי הנגב" עם הטקסטים של יהושע זימרה ויואל דה-מלאך מקיבוץ רביבים, ובשנת 1969 החלה לעבוד על הספר "פרחי ירושלים" עם פרופ' אבינועם דנין. הסופר אנטון שמאס תרגם את הספר לערבית "פרחי אל-קודס" (1972). החומר לספר השביעי "פרחי השרון" צוייר ונכתב ע"י פרופ' אמוץ דפני, אך לעולם לא יצא לאור.

צמח הצלף – הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל.

מתוך ספרה האוטוביוגרפי של ברכה:

"על פיסגת ההר  –  90 שנה ויותר עברו מאז שהחילותי את הטיפוס על ההר הבלתי נראה שלי. עכשיו אני עומדתעל פסגתו וסוקרת את הדרך הארוכה שעברתי עד בואי לכאן. הפחידו אותי התהומות שפערו את פיהם כדי לבלוע אותי בדרך החתחתים שעברתי, רעדתי בכל גופי כאשר הגנבתי מבט לתוכם. ראיתי בעומקים גוויות אדם תלויות על גדרות תיל. אמהות מרימות את ילדיהן גבוה כדי להצילם מלהבות האש. קפצתי באומץ מעל נקיקים. היו גם בורות שחפרתי במו ידי, נפלתי לתוכם ובעמל רב יצאתי מהם. בעומדי עכשיו על ההר שלי אני מרגישה דחף חזק לתת לעצמי דין וחשבון ולחקור את זהותי. מאין שאבתי את כוחותי? איזה כח תמך בי? מה עזר לי להגשים את עצמי? # במקום הראשון אני מונה את האהבה שזכיתי לה מהורי בילדותי. # במקום השני זוהי הנאיביות הברוכה שאיפשרה לי ללכת שבי באופטימיות אחר האידאל הציוני, הכולל את גאולת העם עם גאולת האדם. # במקום השלישי למזלי, על שלום עם עצמי הגנה עלי העובדה שאין בי קנאה. לא נמשכתי אחר ההתמודדות עם יוצרים אחרים. בחרתי במבט פנימה אל תוכי לגלות ולהאיץ את כח היצירה שבי. לעיתים נפגשתי בו והתמוגגתי. ביצירה נפגשים עם "הניצוץ האלוהי" שטמון בכל אחד מאתנו במידות שונות. שאפתי לעשות "עבודה טובה" ככל שיכולתי.[…] הצורך להתבטא בציור ואהבת הארץ הביאו אותי לצייר את פרחי הבר באהבה מיוחדת, כי הם צמחו באדמה הזו שלנו."

מתוך הספר שבילים, סדרת מקראות ללימוד הספרות והלשון לכתות ו'-ח', מאת זלמן אריאל ונתן פרסקי, הוצאת מסדה, תשכ"ח. הציור על-ידי ה. הכטקופף:

ושוב אנו בחודש שבט. הכנסת חוגגת את חגה, הקרן הקיימת מציגה את פניה היפות ועצי השקד שוקדים על פריחתם ומקבלים שבועיים של תהילה בהזדרזם לפרוח לפני כל שאר העצים. בתקופה זו של השנה זוכה עץ השקד לשם שקדייה, שם אותו חידש לוין קיפניס בשנת 1919.

אולי נתחיל בשיר שיזכיר לנו את ילדותנו: ריקוד עצי הגן מאת אמיתי נאמן מאתר זמרשת הנפלא.

ניזכר במטען התרבותי של ט"ו בשבט בעזרת לוח "מולדתי – לנוער ולעם" משנת 1936, מטעם הקרן הקיימת לישראל, בהוצאת ראובן מס, ירושלים, בעריכת אהרן זאב בן ישי.

(שימו לב למניין השנים מן החורבן ומהכרזת בלפור, בכיתוב אשר מתחת לשנת ההוצאה לאור לעיל).

אמרות החודש המופיעות לעיל מצוטטות מאישים אשר נפטרו בט"ו בשבט. האחרון שבהם הוא המלך ג'ורג' החמישי (נפטר שנה לפני צאת פרסום זה) שאת מקומו וכתרו תפס מיד אדוארד השמיני, אך התפטר לאחר שנה אחת בלבד, בשל אהבתו לגרושה אמריקאית בשם ווליס סימפסון.

וכמובן, הספרון מעודד את התרומה לקרן הקיימת, ומזכיר לקוראים בסוף כל חודש לרוקן את הקופסאות.

הספרון "מולדתי" מקדיש לכל חודש מחודשי השנה שני עמודים ובהם תיאור התמורות בטבע, בנוף ובגרמי השמים. "השקד עוטה לבן". שימו לב לקטע המחורז על ראשית וסוף החודש. הצפרדעים והקרפדות היו נפוצות יותר באותם ימים, אך לא כך שמות עבריים לצמחי הארץ ולחיפושיותיה:

ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, על מנת ללמוד מתי וכיצד נוטעים, פנינו לעזרתו של הספר "פרקים בחקלאות" ספר למוד לשנת הלימודים השביעית (כתה ז'), – הוצאת השדה, 1955.

בשנים האחרונות התקבע ט"ו בשבט גם כחגו של הטבע, חג שמירת הטבע והנוף. חיפשתי קטע שימחיש זאת ומצאתי דובדבן (או ברוח החג – שקד מסוכר) בכתב העת "הגנת הטבע" מיוני-יולי 1966. זהו חוזר פנימי של החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע (בטרם הפכה לרשות הטבע והגנים הלאומיים).

על הכריכה – מפל הטחנה, צילום של עוזי פז. ובעמוד הראשון, למטה בצד שמאל, מכתב שהתקבל ברשות שמורות הטבע וכותרתו: פגיעה והתנצלות.

ורק המכתב בהגדלה:

המכתב, אשר אולי מתאים להצגה גם ביום כיפור ולא רק בט"ו בשבט,  מדבר בעד עצמו, אך עם זאת מעורר כמה תמיהות (האם הילדים כתבו מיוזמתם?). לידיעה: עמישב הוקמה ב-1951 כמעברה וזו הפכה לאחר מאבקים פוליטיים לשכונה בפתח תקווה רק בשנת 1955. כיום אין בנמצא בשכונה בית ספר בשם זה.

והנה שני צילומים עדכניים (צולמו על ידי בתאריך 8.2.17) המעידים על ההכנות לחג. ראשית – אתר נטיעה בסמוך לצומת גולני – יער לביא:

מה לקופיקו ולט"ו בשבט? לקק"ל פתרונים…

מודעה שהודבקה על דלת הכניסה של חדר האוכל בקיבוץ גדות:

מילות המפתח שאני מחלץ מן המודעה מעידות על סמנים תרבותיים בשילוב של ישן וחדש, מסורתי וניו-אייג' – "פונץ' חמים, פירות יבשים, תה צמחים, פיתות בטאבון" ;  "חדר-אוכל, גינה קהילתית, קפה ויקטור, סמארטפונים". והכל ביחד – "כתב חידה" בקיבוץ המעודכן.

הערות העורך

א. ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות, אך לא תמיד היה כך. במקרא לא מופיע מועד זה כלל כחג, ורק מאוחר יותר הוא הופיע במשנה כ"ראש השנה לאילן" ושימש כסמן חשוב במצוות שונות הקשורות לפירות כגון ערלה, תרומות ומעשרות, בהן יש חשיבות למניין שנותיו של העץ והפרי. כאשר היה עם ישראל בגולה היה נהוג בחמשה עשר בשבט לאכול מפירות ארץ ישראל, ביחוד שבעת המינים, והדרך היחידה אז להשיגם ולשנעם היתה כפירות יבשים, וכך השתרש מנהג זה עד ימינו. אך כיום התהפכה המגמה ואנו אוכלים דבלים מטורקיה ומשמשים מיובשים מאוזבקיסטאן. כאשר חזרנו לארץ ישראל וחודשה היכולת לקיים מצוות התלויות בארץ, חזר המועד לחשיבותו. את הרעיון של קביעת תאריך זה כחג נטיעות רשמי במערכת החינוך העלה ר' זאב יעבץ מן האבות המייסדים של הציונות הדתית, אשר יצא עם תלמידיו בראשון לציון בשנת 1890 לנטיעה חגיגית והסביר זאת כך:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם דק מן הדק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל…

ב. על פי ספרות חז"ל יש הבדל במשמעות המלים נטיעה ושתילה. עץ שתול הוא עץ שהועתק ממקום למקום, בעוד שעץ נטוע נותר לעולם במקומו המקורי. אנו משתמשים היום במונח "שתילה" לכל סוגי הצמחים, כולל עצים, אך במונח "נטיעה" רק לעצים. אך למעשה אנו מאמצים את המשמעות החז"לית מאחר ושתילים מיועדים לגדול במקום אחד (משתלה) על מנת להיות מועתקים ולהישתל במקום אחר.

אהרן אהרנסון אשר זכה לכינויים "המדען הישראלי הראשון" "חלוץ המדע בארץ", היה איש אשכולות, חקלאי, מדען, סייר, פוליטיקאי, מרגל, שסיים את חייו בפתאומיות, אולי באופן מסתורי, והוא בן 43 שנים בלבד.

אהרן אהרנסון 1910. מקור: הארכיון הציוני המרכזי

בשנת 1931 יצא לאור בז'נבה, בשפה הצרפתית, הראשון מבין הפרסומים של "עזבון אהרנסון" אשר מנציח ומתעד את פועלו המדעי, מכתביו ויומניו, ביוזמת בני משפחתו. בשנת 1934 מתפרסם הספר גם בשפה העברית. הספר נקרא "צמח עבר הירדן" והוא כולל פרקים בביוגרפיה של אהרנסון, יומני מסעות החקר שלו סביב ים המלח, מפות המסעות ורשימת הצמחים אשר ליקט במסעותיו שם.  12 שנה קודם לכן (1919) מת אהרנסון כאשר מטוסו אבד מעל תעלת למאנש.

סיפורו של עזבון זה הוא סיפור מרתק וטראגי, כפי שמתואר בהקדמה לספר:

"בימים הראשונים לספטמבר 1917 נודע לשרה אהרנסון אל נכון, כי שלטונות הצבא התורכי חושדים אותה, שהיא עומדת בראש תנועת ריגול. ידע ידעה כי תאסר בקרוב וכי אבדה כל תקוה ממנה. אז התאזרה מרץ כביר ובעזרת אביה הישיש שקדה לטמן באדמה את מרבית כתבי אחיה אהרן אהרנסון. שרה, אשר ידעה בכמה שקידה מאומצת ועמל ממושך עלה מעֲשֵב אהרן, דאגה יותר למלט את הצמחים מנקמת התורכים מאשר להציל את נפשה היא; כבשה באמונה את הצמחים במכבש ואחר טמנה אותם במגורה נסתרה.

אחרי ענויי שרה ומותה שוּלח אביה מן הכלא שבנצרת לביתו, רצוץ מן היסורים הקשים אשר יסרוהו שם. ואדם זה – והוא אז בן שבעים שנה – ידע להתחמק בלילות מן המשמר שהועמד על ביתו מטעם המפקד התורכי, ולזחול עד המטמון כדי להגן על האוצר היקר מפני התקפת העכברים ושרצי העוף.

ואת אוצר הספרים הגדול של אהרן, הכולל יותר משלשה ועשרים אלף כרך, זרו התורכים לכל הרוחות. וכאשר נכנסו הגדודים הבריטיים לדמשק, אחרי הדפם לפניהם את צבא האויב, היו החנונים הערביים כורכים את סחורתם בדפים שנעקרו מתוך הספרים היקרים של אוצר זה. הקלישאות מאוסף יחידי למראות אסיה הקטנה, אשר צילם הצלם הארמני חלדג'יאן ועִבדם במשך חמש ועשרים שנה במאמצים לאין תאור, והפקיד אותם ביד אהרן בתחנה לנסיונות בעתלית, אבדו גם הם ועקבותיהם לא נודעו עד היום הזה."

הצלת העזבון ופרסום הספר "צמח עבר הירדן" הצריכו מאמצים בינלאומיים והתגייסות של אנשים רבים. ספרים ותעודות נאספו מדמשק עד קושטא. אהרנסון השאיר עשבייה בת כ- 10,000 גליונות של מיני צמחים שליקט במסעותיו ועל הלל אופנהיימר הוטלה המשימה למיין ולסדר את האוסף, לאמת את הגדרת הצמחים ולהכין את המידע לפרסום. אופנהיימר החליט לפרסם בשלב ראשון רק את הצמחים שהובאו ממסעות המשלחת המדעית העותומאנית לים המלח, הערבה ועבר הירדן. עבודתו נמשכה ארבע שנים. לשם השלמת הגדרת הצמחים הוא נעזר בדוגמאות הצמחים המצויות בעשבייה של פוסט בבירות, בעשבייה של בואסיה בז'נבה, בעשבייה של דינסמור בירושלים, בעשבייה באוניברסיטת מונפליה בצרפת ובמכונים הבוטניים בברלין ופרנקפורט. ב-1930 נשלמה כתיבת רשימת הצמחים. את ציורי הצמחים עשה ג. בּובֶר (Beauverd) ממונפליה. חברי קהיליית הבוטנאים בישראל יודעים שרשימת שמות זו (פוסט, בואסיה, דינסמור) היא היכל התהילה של ראשית חקר הבוטניקה בארץ ישראל וסביבותיה, בטרם הועבר הלפיד לחוקרים בני המקום.

דוגמא לעמוד מרשימת הצמחים בעריכת אופנהיימר – משפחת הקטניות נקראת כאן "תרמיליים". אפשר להשוות גם את הגדרתם ושמותיהם העבריים של שאר הצמחים לעומת שמותיהם כיום. למשל ה"כליס" הוא ינבוט. "שיטת צאל" – השם המדעי על שם נחל סיאל, העברי על פי השם התנ"כי "צאלים". שימו לב לביטוי "שקדי דרור" כלומר שקדי בר. הציור בהמשך הוא של הצמח כדן, הנקרא כאן "בולבס אהרנסוני" – בהיותו צמח חדש למדע נקרא ע"ש מגלהו – אהרנסון.

על המהדורה העברית של הספר שקד צוות של אנשי מדע ורוח מהטובים ביותר בישוב העברי באותה תקופה. פרופסור הלל אופנהיימר היה מבכירי הבוטנאים באוניברסיטה העברית (תחילה במחלקה לבוטניקה ואחר כך בפקולטה לחקלאות) ובמכון וולקני. הוא זכה בפרס ישראל לחקר החקלאות לשנת תשי"ט. את תרגום הספר מצרפתית לעברית עשו שניים: יצחק אפשטיין ומרדכי אזרחי.

יצחק אפשטיין, המורה הדגול מראש פינה שהיה גם בלשן וחידש מילים רבות בשפה העברית (תורשה, פעילות, תצפית, רגישות, תופעה, תודעה, לתפקד). הספר משופע בתחדישי הלשון של אפשטיין בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה, מרביתם לא נקלטו לבסוף בשפה העברית. כך למשל למאובנים הוא קורא "אחפרים", צמח בר הוא "צמח דרור", צמחים רב-שנתיים הם "צמחים נִצָחים", צמחים חד-שנתיים הם "צמחים יחידי שנה". לפלורה (כל הצמחים הגדלים בארץ מסוימת) קרא "מצמח" ואילו לצמחים הגדלים באזור מסוים של הארץ קרא "מצמחה". למה שאנו קוראים היום עשבייה (אוסף צמחים מיובשים) קרא "מעֲשֵב".

מרדכי אזרחי  (וגם באתר האקדמיה ללשון עברית). היה מראשוני המורים לטבע בעברית בארץ ישראל. היה חבר ועד הלשון מתרפ"ו (1925). בשנים תרצ"ג–תש"ה היה מעורכי המדור 'לשוננו לעם' בעיתון הארץ. היה חבר בוועדות המקצועיות למונחי צמחים, זואולוגיה, חקלאות, לוועדה ללשון העיתונות ולוועדה לתקנת הלשון, חיבר את "ילקוט הצמחים" (עם פ' אוירבך, תר"ץ)

על תרגום החלק הבוטני הופקד י. אביזהר, המוכר מגליונות "מצמחי הארץ – חודש חודש וצמחיו". על  הגיאולוגיה הופקד נתן שלם, גיאולוג ממוצא סלוניקאי ומייסד "חבורת המשוטטים", שנלחם ללא הועיל במשך 25 שנים בניסיון להתקבל לאוניברסיטה העברית.

מסעות החקר של אהרונסון

בין השנים 1900 – 1915 ערך אהרנסון מסעות מחקר ברחבי ארץ ישראל וארצות הלבאנט (מצרים, סוריה, לבנון, אלג'יר, ערב הסעודית) ואף בתורכיה, רומניה וגרמניה. את חלק מן המסעות בארץ ישראל, עבר הירדן וסוריה הוא עשה לבדו, רכוב על סוסתו הנאמנה "פרחה", ואת חלקם כחבר במשלחות מדעיות עם מומחים מתחומים שונים. בייחוד חשובים המסעות לאזור ים המלח, עבר הירדן והערבה וכן אזור חיג'אז בערב הסעודית, אותם עשה כחבר במשלחת מדעית מטעם האימפריה העותומאנית, בראשותו של פרופסור מקס לודוויג פאול בלנקנהורן (Blanckenhorn), הגיאולוג הגרמני, בשנים 1904, 1905, 1908. על בלנקנהורן הטיל השולטן התורכי עבדול חמיד השני לבצע סקר מינרלים באזור ים המלח, בייחוד פוספאטים. אל המשלחת השניה הצטרף גם הזואולוג ישראל אהרוני, אך בעוד אהרנסון ובלנקנהורן יורדים דרומה ומזרחה במסע מפרך ומסוכן, נותר אהרוני ביריחו, שם ישב במשך שלושה חודשים ורכש מן הציידים הבדווים בעלי חיים מתים או חיים. (אהרנסון מציין ביומנו שאהרוני אינו מתאים למסעות מעיפים). אהרנסון ליקט 800 מיני צמחים במהלך מסעות אלו, של המשלחת המדעית העותומאנית,  כולל מיני אצות וצמחי מלחה, רבים מהם חדשים למדע, ואף מאובנים ודוגמאות של מינרלים.  במחקר האצות עזרה לו רחל יפה (רוגוף), אחותו של ד"ר הלל יפה מחדרה, שהיתה מורתו הפרטית של אהרנסון לבוטניקה.

יומני המסע המפורטים מאוד שכתב אהרנסון, ובהם עירוב של עובדות מדעיות, דעות אישיות ופרטים שוליים, מאירים את התקופה, תושבי הארץ השונים ותנאי השטח באותם ימים ומהווים אוצר יקר-ערך. המסעות היו מבצע לוגיסטי מורכב, שכלל סוסים ופרדות, אוהלים, אנשי שירות ושומרים חמושים שהתנהלו בתוואי שטח קשים מאוד. אהרנסון לא פסח ביומנו אפילו על פירוט המאכלים שאכל בכל יום בארוחת הבוקר והערב, שעת שתיית התה, ומה היה טיב שנתו בכל לילה. הוא מציין כמה פעמים בכל יום את קריאות הטרמומטר והברומטר, הרוחות והמשקעים ואת שעת היציאה וההגעה לכל יעד, כאומדן למרחקים בין האתרים שעברו. השטח, בשולי האימפריה העותמנית, חסר דרכים ומלא סכנות, היה נתון לשליטת שבטים שונים של בדווים ואנשי המשלחת נאלצו לשכור את שירותיהם של נציגי כל שבט וחמולה בדרכם כ"מורי דרך" או "שומרים" – בשיטת ה"פרוטקשן" השרירה וקיימת באזור עד ימינו. אהרנסון מציין כמה שילמו לכל אחד ואחד מהם עבור "שירותיהם". במקרה אחד הזדרזו ומסרו לבדווים את כל מלאי הטבק שברשותם כדי לפייסם. במסעותיהם עברו החוקרים באתרים היסטוריים וארכיאולוגיים רבים, כגון מצדה, ג'רש, פטרה, מידבא (ומפתה המפורסמת), פוּנוּן (מכרות הנחושת של העת העתיקה), ואהרנסון צילם את המקומות במצלמת הקודאק הקטנה שלו. בעוד נתוני מכשירי המדידה ושמות הצמחים והמינרלים מופיעים בפירוט ובקפדנות רבה, הרי תיאור של אתרים ארכיאולוגיים, שאהרנסון היה בודאי מן היהודים הראשונים לבקר בם, אינם זוכים לכל תיאור מלבד אזכור שמם וצילום. כך למשל מתואר הטיפוס הקשה למצדה אך רק כדי למסור מידע גיאולוגי ובוטני. יוצאת מכלל זה מידבא, שם נמצאה מפת הפסיפס המפורסמת. וזהו תיאורו היובשני של אהרנסון: "שלחנו להגיד לשויש כי נבקש חיל, ופנינו אל בית הכנסת היוני לראות את מפת הפסיפסין. צעיר אחד מדריך אותנו שם ושאל אם יש בידינו מכתב מאת הפטריארך בירושלים. עניתיו ביונית כי אין צרך בזה וכי אין לנו מכתב. המוזאיקה מכוסה סורג שהאבק יכול לעבור דרכו. אכן עבה שכבת האבק; טאטאו והעבירו סחבה לחה על פני המפה, עתה נראות יריחו, בית שמש וירושלים. אחרי שראינו הכל הגשנו חצי מג'ידיה לנער והתמרמר, הוספנו לו עוד עשרה מטליקים ועדיין לא נחה דעתו." (שויש = סגן קצין תורכי. מג'ידיה ומטליקים = מטבעות תורכיים). אחר כך לקחם המדריך אל שודדי עתיקות שהראום פסיפסים נהדרים בביתם, ראשי נשים ובעלי חיים שונים.

דוגמה לעמוד מיומן המסע של אהרנסון באזור מצדה:

בתום מסעות אלה, בשנת 1908, יצאו בלנקנהורן, אהרוני ואהרנסון עם שלל אוספיהם באוניה לקושטא (קונסטנטינופול – איסטנבול), להציג את ממצאיהם בפני השולטן. הם שהו חודשיים בארמון אילדיז לשם מיון האוספים והצגתם. וכך כותב אהרנסון בסוף הדו"ח המסכם את מסעות החקר: "הוד מלכותו הואיל להביע כי המלאכה השלמה משביעה אותו רצון וחנן את כל אחד משלשת החוקרים אות הכבוד "ליאקאט של זהב" – <לאות זכות>.   פרטים חריפים: לא נמסרו אותות הכבוד לאדונים האלה, ואגב אף לא סלקו להם את ההוצאות למסעם לקושטא ולכלכלתם בעיר זו, ואפילו לא משכורתם."

לאחר שהקים אהרנסון את תחנת הנסיונות בעתלית, יצא פעמים אחדות למסעות מחקר בארצות הברית ונשלח מטעם משרד החקלאות האמריקאי לחקור את התמרים במצרים. בשנת 1921 רכשה האוניברסיטה העברית אוסף של ממצאים גיאולוגיים מאת בלנקנהורן. האוסף הגיע להר הצופים בשנת 1934 וכלל כ-40,000 פריטים שאסף החוקר במסעותיו בישראל ומצרים.

תרומתו המדעית של אהרנסון

עלינו לזכור שבתקופה בה פעל אהרנסון עדיין לא פתחה האוניברסיטה העברית את שעריה (רק ב-1925) וכל חלוצי המדע כאן היו אוטודידאקטים או שרכשו את השכלתם בניכר. עובדה שאינה ידועה לרבים היא שרחל בלובשטיין (רחל המשוררת) למדה אגרונומיה בטולוז שבצרפת, וכך גם המשורר נתן אלתרמן והסופר שלמה צמח.

אהרנסון היה בקשר אישי ומדעי עם טובי הבוטנאים באירופה ובארצות הברית. מלבד גילוי מיני צמחי בר חדשים למדע, כאשר גולת-הכותרת היא חיטת הבר, תרם אהרנסון רבות, כבוטנאי ואגרונום (ללא תואר אקדמי רשמי) להחדרת גידולים חקלאיים רבים (ואף עצי סרק למטרות ייעור) למשק הישראלי. חלקם מן האזור הקרוב, וחלקם אינטרודוקציה ממקומות רחוקים (כגון דקל וושינגטוניה מקליפורניה, זני חרוב מקפריסין שהרכיב על המין המקומי ועדיין מניבים פרי נפלא במורדות הכרמל). וכך הוא כותב בשנת 1907 לבוטנאי David Fairchild בוושינגטון: "השנה הכנסתי לבין מטעי שמונה גוני משמש מדמשק. גדול המשמש הוא רב ערך מאד בעיר זו. אני בחרתי שם שמונה גונים מצוינים בצורתם, במראם ובטעמם. […] גונים ידועים הם מרי הגרעינה, וסגולתם זו יוצרת ענף מסחר חשוב. בצפת הפרי מתקינים ריקוע (קמרדין) שהערבים מלפתים בו את הפת, והגרעינות המרות מוכנסות במעשי אופה ומוצאות לחוץ לארץ. את הזנים מתוקי הגרעינות מיבשים ומעססים. אחדים מהם מסוגלים למסע ארוך, ואת האחרים צריך להתקין במקומם. כדמשק כן גם חומץ וחמת מהוות מרכזים חשובים לסחר פרי זה."

אהרנסון היה חלוץ הניסיון להשתמש בצמחי בר על מנת להשביח על ידי הכלאות והרכבות את תכונותיהם של גידולי התרבות. כך חקר את האגס הסורי "הגדל בר בהרינו, בגבעות הרזות ביותר ואפילו בתוך הסלעים עצמם", ואת העוזררים ושקדי הבר "העולים יפה בהרי ציה בגבה 2000 – 2500 מטר.". הוא גם תרם רבות למדע הגיאולוגיה ותורת הקרקע.

תחנת הניסיונות בעתלית, 1912. מקור: הארכיון הציוני המרכזי

הערות העורך

ואלה תולדות – אהרנסון נולד ברומניה (1876) והגיע עם הוריו בהיותו בן שש לזכרון יעקב בשנת 1882, השנה אותה מציינים ההיסטוריונים כתחילתה של העלייה הראשונה לישראל. כילד, התחנך אהרן על ברכי השפה והתרבות הצרפתית, בזכרון יעקב הנשלטת בידי פקידי הברון, ואלו זיהו כבר בגיל צעיר מאוד את התלמיד המצטיין ומינוהו לסגן מפקח על החקלאות במושבה בהיותו בן 13 בלבד. בגיל 17 נשלח לצרפת ללמוד בפקודת הברון בבית הספר הגבוה לחקלאות בעיר גריניון. כעבור שנתיים, בטרם ישלים את חוק לימודיו, שלח אותו הברון בחזרה לארץ ישראל והוא מונה לאגרונום במטולה שזה עתה נוסדה. זו היתה שיטתו של הברון לא לאפשר לאגרונומים להשלים את התואר על מנת שיהיו תלויים בחסדיו ויוכלו לעבוד רק במושבותיו. אהרנסון בעל המזג הסוער והמרדן הסתכסך במהרה עם איכרי ופקידי מטולה ונאלץ לנטוש את משרתו. כך היה גם בעוד כמה מקומות עבודה ויוזמות מסחריות, בחווה גדולה שניהל בתורכיה, בחברה ליבוא מיכון חקלאי שייסד עם שותף גרמני, ובניהול פרדסים בחדרה. הוא הקים עם המהנדס טריידל והאגרונום ד"ר סוסקין את "המשרד לחקירות טכניות לחקלאות" וניצל את עבודתו לתור את הארץ על סוסתו הנאמנה "פרחה" ולחקור את צמחיה ואבניה. בתוך כך החל לצאת למסעות חקר בכל אזור הלבאנט. גם במישור האישי לא צלחה דרכו. כותב על כך אחיו אלכסנדר: "תקפתהו אהבה עזה לאשת אחד מבחירי רעיו, אשה כלילת יופי וחן, והיא אוהבת את בעלה. אהרן הודה לרעו ולאשתו על סודו הערב והקורע לב… ומאז לא הוציא אף הגה מפיו על הדבר הזה, ועד יום מותו היה רע נאמן ומסור לשני הנאהבים אשר היו הוגים לו הערצה נאמנה".

צילום שצילם אהרן אהרנסון בבית ויץ בשכונת החבשים בירושלים (1911 – או 1912). בתמונה: ד"ר נפתלי ויץ, ד"ר חנה ויץ הרופאה היהודיה הראשונה בא"י, לאה ויץ בתם, שרה ורבקה אהרנסון. מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

בעקבות היכרותו של אהרנסון עם אוטו ורבורג ועם גילוי חיטת הבר בהיותו בן שלושים, הוא זכה לפרסום ולתהילת עולם. בשנת 1910 הוא יוצא למסע בארצות הברית, שם הוא זוכה לכבוד גדול, לכינוסים רבי משתתפים ולהצעה למשרת פרופסור באוניברסיטה יוקרתית, על אף שאינו בעל תואר אקדמי. מסעו זה בארה"ב עזר לגיוס כספים לשם הקמת תחנת הניסיונות בעתלית בשנת 1911 ולשלוש שנים של עבודה מדעית פוריה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. סיפורה של ניל"י ידוע היטב וכך גם מוכר הסבל והאובדן שנגרמו לבני משפחתו ועוזריו של אהרנסון. לאחר המלחמה, הוא משתייך למשלחת הציונית לקונגרס השלום בפריז ומשתתף בדיונים על גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל. מעיד על כך יועצו של הנשיא וילסון, W. C. Bullitt: "שם הגיד לי כי מתעתד הוא להתיצב כמליץ לציון לפני מועצת הארבעה, ושאל לדעתי: היבין קלימנסו ואורלנדו, לויד ג'ורג' ווילסון, את משאלתו לכלול במדינה הציונית שדה בן חמשה אקרים בגלל דוגמה לצמח בר, יחידה בארץ, הגדלה שם? שכן מצווה לקיימה למען המדע; היהודים יטפלו בה, ואלו הערבים עלולים לזלזל בה!". בעת דיוני קונגרס השלום, במאי 1919, בטוסו מלונדון לפריס, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס אהרנסון מעל לתעלת למאנש.

בנושא גילוי חיטת הבר ("אם-החיטה") בישראל ע"י אהרנסון, כדאי לקרוא את מאמרה המקיף של הגר לשנר באתר כלנית

ועוד על יצחק אפשטיין: אפשטיין היה הראשון שביטא באופן פומבי את נושא הבעייה הערבית בארץ ישראל. במאמר בשם "שאלה נעלמה" שפורסם ב-1907 בעתון השלוח, בעקבות הרצאתו בקונגרס הציוני ב-1905, הוא יוצא כנגד היחס לערבים וההתעלמות של התנועה הציונית מנוכחותם בארץ ישראל. מאמר בעל חשיבות היסטורית. נוסח מלא של המאמר אפשר לקרוא כאן באתר של ישראל בן תור – מחקרים היסטוריים שימושיים.

12.3.17 – צורף ציטוט חשוב של אליעזר יפה משנת 1919, על מעמדה של האשה, ומתאים גם כתשובה לדברי הרב יגאל לוינשטיין – שלח ד"ר עמי זהבי – ראו בתחתית הרשומה.

לאחר שתקראו רשומה זו, מומלץ לקרוא גם את הרשימה הקודמת בנושנות לכבוד יום האשה 2014 – שני מאמרים על יופייה של האשה (משנת 1912, ו – 1919).

רבים מאתנו חולפים מידי פעם בכביש 42, דרומית לצומת בית-עובד לכיוון יבנה, על פני השער של כפר הנוער החקלאי "עיינות" המוקף עצי פיקוס ענקיים, אך לא יודעים שלמקום הזה היסטוריה מעניינת וחלק חשוב במאבקן של נשות ישראל לשוויון. 

לכבוד יום האשה הבינלאומי ברצוני להאיר את דמותה של עדה מימון ושל המוסד אותו הקימה וניהלה – עיינות. סיפורה של עדה מימון מדגים את ההבדל בין עשייה לבין עסקנות, בין רהב וצניעות, בימים שפמיניזם עדיין לא היה מושג שגוּר ונשיות עדיין לא היתה מגדָר.

עדה מימון פישמן (מקור: הארכיון הציוני)

עדה מימון  (1893 – 1973)

הודל פישמן, לימים עדה מימון, היתה מן הלוחמות הנועזות ביותר למען שוויון האשה בישראל. עמדה בראש ארגוני נשים בראשית דרכם, ופעלה לסלול את הדרך לשילוב נשים בחברה הישראלית. עלתה בשנת 1913 מבסרביה (אז רומניה). עמדה בראש תנועת הפועלות מטעם מפלגת הפועל הצעיר ופעלה להשגת אישורי עלייה לנשים רווקות ולמתן זכות חתימה לנשים מול המוסדות הציוניים. היתה מזכירת מועצת הפועלות וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות כראש מחלקת העלייה וכן חברה בהנהגת ויצ"ו. היתה חברת כנסת בכנסות הראשונה והשנייה והיתה מעורבת בחקיקה לקידום האשה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק שיווי זכויות האשה, חוק עבודת נשים, חוק הגנת הדייר. כאשה בעלת חינוך דתי פעלה ברוח הציונות הדתית ואף השתתפה בחקיקה בנושאים דתיים בכנסת. עדה לא התחתנה ומתה ערירית. עדה כתבה כמה ספרים על תולדות תנועת הפועלות. בשנת 1958 יצא לאור הספר "חמישים שנות תנועת הפועלות: 1904 – 1954". (עם עובד). צניעותה של עדה מימון ניכרת בכך שלמרות שהיתה מעורבת בכל הפעילות אותה היא מתארת בספר כמנהיגה וכמובילה, שמה אינו מוזכר כלל בספר (מלבד שם המחבר). בשנות פעילותה נפגשה וצולמה עם שועי עולם, אך בספר אין לכך זכר. גם את המלה 'העצמה' לא תמצאו כאן. מתוך ספר זה ברצוני להביא את סיפורה של עיינות.

סיפורו של משק הפועלות עיינות, אשר הוקם ונוהל שנים רבות על ידי עדה מימון, מגלם בתוכו רבדים רבים של המעשה הציוני: קליטת עלייה, החינוך הציוני ושלילת הגולה, היחס לבני עדות המזרח, כיבוש השממה. אך מעל הכל את המאבק לשוויון הנשים. לפיכך בחרתי בו לציון יום האשה.

משק פועלות – עיינות

בשנת 1922 העלתה מועצת הפועלות את הצורך להקים משקי פועלות אשר ישמשו מקום הכשרה לעולות לפני עברן לחיי עבודה קבועים בקבוצה או במושב. המטרה היתה להכשיר את הנשים הצעירות בעבודות חקלאיות על מנת למנוע את העסקתן בענפי המטבח והכביסה בלבד. עד 1930 הוקמו על אדמת הקרן הקיימת ששה משקי פועלות בנחלת יהודה, פתח תקווה, שכונת בורוכוב, ירושלים, חדרה, עפולה. במשקי הפועלות נשמר העיקרון של עבודה, הדרכה וניהול עצמי בידי הבנות ופועלות וותיקות בלבד, ללא מעורבות של גברים, על מנת "לעורר את הכוחות הרדומים בקרב הפועלות". ההכשרה לחיי עבודה ויצירה חקלאיים נמשכה שנתיים. רעיון הקמת משק הפועלות עיינות, ליד נס ציונה עלה בשנת 1926 והיווה קפיצת מדרגה. משקי הפועלות עד אז היו בגודל 30 – 40 דונם, וכאן הושג מק.ק.ל שטח בן 500 דונם שיכול לעזור גם בקליטת עלייה ובהעסקת פועלות מחוסרות עבודה בשדות שלחין ולא רק בגן ירק קטן. מסירת השטח, שהיה מוצף במים ומועד לקדחת, התעכבה עד לאחר מאורעות הדמים של תרפ"ט, סוף קיץ 1929. המימון לבניית ולתפעול המקום הושג מתנועת ויצ"ו ברומניה. העלייה על הקרקע היתה ב-30 במארס 1930. הנה כמה קטעים מספרה של עדה מימון אודות המוסד שהקימה וניהלה שנים רבות:

בשנים 1935 – 1939 חלו 70% מן הבנות בקדחת. הביצה בעיינות נוקזה, אך באזור נבי-רובין, שפך נחל שורק, נותרה ביצה עד שהבריטים הקימו שם מחנה צבאי וניקזוה. 

העבודה במשתלת צמחי נוי

משק הפועלות שימש לקליטת עולות חדשות והכשרתן לחיים יצרניים בארץ ישראל החל מהקמתו. מעניין תיאורה והתייחסותה של עדה מימון לקליטת נערות מעדות המזרח :

תמונה כגון זו נפוצה בפרסומים רבים מאותה תקופה, גם בפרסומי עליית הנוער, ומעט מקוממת. אנו רואים את הנערה "לפני" ואחרי". תהליך מחיקת הזהות הקודמת של הנערה (המזרחית תמיד בתמונות אלה) כוללת גם שינוי משמעותי במראה. כעת היא לבושה בחולצה רוסית רקומה – אות וסימן לקליטתה המוצלחת.

הנה תמונות בסגנון דומה מתוך פרסום של עליית הנוער באנגלית – 1949 (הבנות נקלטו בכפר הנוער שפייה) שימו לה גם לטקסטים הנלווים (אני התאהבתי ברוחמה, השואפת להיות עקרת בית אחראית):

בשנות מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיינות גם נערות מן הארצות השכנות, סוריה ולבנון. תיאור הנערות הסוריות והלבנוניות שליאות מזרחית באבריהן מעורר חיוך מסוייג:

משימה קשה עוד יותר היתה קליטתן של הנערות שחוו את אימי השואה.

מקור שתי התמונות: הארכיון הציוני

בתאריך 22 בינואר 1945 במלאת שבעים שנה לנשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, נערכה לו קבלת פנים מיוחדת בעיינות. תיאור האירוע הזה מרגש עד דמעות:

ילדים מטהרן הנמצאים זמנית בעיינות לומדים עברית על גג בית הספר 1943 (מקור: הארכיון הציוני)

בשנת 1952 הפך משק הפועלות לבית ספר חקלאי מעורב (בנים הורשו לבוא בשעריו) ועבר לאחריות ויצ"ו, יחד עם בית הספר החקלאי כנות. גם משקי פועלות אחרים הפכו לבתי ספר חקלאיים, למשל משק הפועלות בפתח תקווה הפך לבית הספר לגננות ושתלנות. היה זה עידן של יוקרה ושגשוג לבתי הספר החקלאיים (ולחקלאות בכלל), די אם נזכיר את כדורי. בשיא תפארתם היו בישראל 26 בתי ספר חקלאיים. אתר כפר ופנימיית מעיינות היום

הערות העורך

קיצור תולדות תנועת הפועלות – הנשים הצעירות שעלו לארץ ישראל, החל מן העלייה השנייה ואילך, לא הצליחו להשתלב כרצונן בפעילות החלוצית ההתיישבותית ובעבודה החקלאית. בניגוד להצהרות ולשיח שנשמעו בחוגי העלייה השנייה ובכתביהם, אודות השוויון לנשים ברוח הסוציאליסטית, הצעירות, אשר היוו מיעוט בחברה הגברית החלוצית, נדחקו בעיקר לעבודות המטבח בקבוצות הפועלים, ושם זכו ליחס מזלזל ומשפיל ולתנאי עבודה קשים ומחפירים. חוות-הלימוד בכנרת שנוסדה ב-1911 היתה הצעד הראשון להכשרת צעירות-חלוצות לעבודה חקלאית ונסיון להוכיח את יכולתן בעבודות שנחשבו גבריות. בשנה זו התאספה בכנרת אסיפת הפועלות הראשונה ביוזמתה של חנה מייזל מקימת חוות כנרת. מספר המשתתפות הגיע ל-17. שלוש שנים אחר כך התכנסה במרחביה ועידת הפועלות בה השתתפו 30 צירות שייצגו 209 פועלות. במקביל יצאו הבוגרות הראשונות של חוות כנרת לבן-שמן ולמרחביה ולאחר מאבק הקימו שם קבוצות עצמאיות שעבדו בגן-ירק והוכיחו שעבודתן יעילה ורווחית. שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות של גירושים, מאסרים, חוסר עבודה וחרפת רעב, אך הפועלות המשיכו בהתמדה לכבוש את מקומן בחקלאות. אחד הנושאים שנידונו רבות באסיפות הפועלות באותן שנים היה הטיפול המשותף בילדים בקבוצות ובקיבוצים (לינה משותפת) שנועדה למנוע את הפיכת הילדים ל"רכוש פרטי"!  כיבוש הארץ בידי הבריטים הביא להתנדבות נשים לגדודים העבריים, בהנהגת רחל ינאית בן-צבי. אחרי המלחמה החלו הנשים, כעת גם בנות העלייה השלישית,  במאבק להשתלב בעבודות נוספות. תחילה הקימו קבוצות בתוך גדודי העבודה שסללו כבישים – טבריה-טבחה, עפולה-נצרת וכד'. הנשים עבדו במחצבה, בחצץ, בסלילה, וגם בעבודת המטבח, הכביסה והטיפול בחולים.

עם התמעטות העבודות הציבוריות בכבישים והתחלת תנופת הבנייה בעיר, עברו הפועלים והפועלות לעבוד בענף הבנייה ומאוחר יותר גם בתעשייה המתפתחת. אולם תנועת הפועלות, ברוחה של תנועת העבודה, עדיין ראתה חשיבות רבה בשילוב הנשים, בייחוד הצעירות שהגיעו בגלי העלייה המתגברים, בחקלאות. כאשר הוקמה ההסתדרות (1920) כצירוף של כל נציגי מפלגות הפועלים והתנועות השונות, הפכה תנועת הפועלות לחלק ממנה, תחת הכותרת מועצת הפועלות. הקמתה של מועצת הפועלות לוותה במאבקים על רקע מפלגתי. המזכירה הראשונה עדה מימון-פישמן ממפלגת הפועל הצעיר הוחלפה בשנת 1922 על ידי גולדה מאיר נציגת אחדות העבודה שהיתה בעלת כח פוליטי רב יותר, אך חזרה לתפקיד ובשנות השלושים אף כיהנה בוועד הפועל של ההסתדרות. ועידת הפועלות בשנת 1921 בבלפוריה, היתה הראשונה בה נאספו נציגי כל הפועלות מרחבי הארץ, חלוצות וותיקות ועולות חדשות כגוף ארגוני רשמי, המייצד נשים בלבד, תחת כנפי ההסתדרות.

נשלח על ידי ד"ר עמי זהבי: ציטוט של אליעזר יפה מן החוברת "יסוד מושבי עובדים, 1919.

אכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי-הצדק שבו.  והשאלה היא:  היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו? או גם כאן נשאֵר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה?

ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרֵא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם?  מי זה הִטיל על האשה את גורל הדבורה בכוורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולָדות?  והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש.  האשה תלַוֶה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום;  ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרָדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין.  ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית…

ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן.  הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר.  יש גם כי יביטו על "מלוות" אלו כעל רע הכרחי, מַקשה, ומכביד על "בוני העם וישובו".

וכדאי לבלתִּי לשכוח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה, צער זה איננו אף כטִפה לעומת ים הצער האִלֵם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם. [את זה הוא כמובן אומר כנגד הקיבוצים]. ׁ

בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה;  יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש.  ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להִנתן מקום לנשים כמו לאנשים.

וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוָקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אודותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לאו.

מושבי העובדים שלנו, צריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו, לחיי האמת והצדק.  אולי גם יצליחו להסיר מעל הפרק את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית.

וזה הזכיר לי כמובן את סיפור משה ובנות צלפחד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן (במדבר כ"ז)

אליעזר יפה                                                          החוברת יסוד מושבי עובדים  1919.

אליעזר יפה היה פעיל ציוני בעל חזון ויוזמה כבר מגיל צעיר. בגיל 16 כבר הקים אגודה ציונית לנוער וגם כתב בעיתונות העברית על נושאי הציונות והעלייה לארץ.

הוא נולד בשנת 1882 בבסרביה ובגיל 22 היגר לארה"ב כדי ללמוד חקלאות בחווה ע"ש הברון הירש בדרום ניו ג'רזי. ב-1910 עלה לארץ, ותחילה עבד במושב עין גנים ליד פתח תקווה, שם פגש והתחבר עם א"ד גורדון. שנה לאחר מכן עבר לחוות כינרת, שם עסק גם בניסויים בגידול ירקות, בין השאר בתירס, שהוא הראשון שהביא אותו לארץ מארה"ב. הקבוצה שבאה אתו לארץ הביאה את השימוש במיכון החקלאות בשיטות שלא היו מוכרות כאן עד אז. ב-1919 הקים וערך את עיתון 'השדה' שכל מי שמקורב לחקלאות מכיר עד היום הזה. בחוברת "ייסוד מושבי עובדים" באותה שנה, 1919, הוא הגדיר את עקרונות הניהול של מושב העובדים, ובהמשך גם הקים את מושב נהלל.

כתב בעיקר ספרי הדרכה חקלאיים ואפילו מילון למילים נרדפות.

בחודש מארס 1957, בדיוק לפני שישים שנה, יצאו כוחות צ.ה.ל ממרחבי סיני ורצועת עזה, ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת סיני בת שבעת הימים – מבצע קדש (29.10.56 – 5.11.57). היתה זו יציאת סיני השנייה בתולדות עם ישראל, הראשונה ארכה ארבעים שנה. זוהי הזדמנות טובה להסיר את האבק מעל כמה ספרים שכוחי-קורא שעל המדף.

1. הספר "בעקבות לוחמי סיני" (פרסומי קצין חינוך ראשי, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1966) הופיע לציון עשור למבצע קדש. את הרישומים צייר שמואל כץ  ואת הרשימות כתב הסופר משה שמיר. אחרית דבר כתב מרדכי בר-און, אשר היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין בעת המלחמה וקצין חינוך ראשי בעת הוצאת ספר זה לאור.

2. הספר "ספר מלחמת סיני" בעריכת בנימין גפנר, (הוצאת לדורי, 1957), בו מרוכזות עדויות החיילים שהשתתפו במערכה וכן מסמכים רשמיים של צ.ה.ל.

בספר גם צילומים, חלקם בצבע (באיכות ירודה):  את שני הצילומים הראשונים צילם רובינגר והכותרת המקורית אמרה: ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין הראשונים לצאת לעזרת ישוביי הספר, בן גוריון עוזר בהקמת גדר בישוב הספר, מרס 1956 

3. הספר "על פני סיני" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957). העותק שנמצא ברשותי הוא בעל משמעות מיוחדת, משום שמתנוססת עליו הקדשה מאת המחברים לאברהם יפה מפקד חטיבה 9. 

מן התאריך עולה שהספר הופק בזריזות מדהימה ויצא לאור כשבועיים לאחר תום הקרבות. את הטקסט כתב עזריה אלון והצילומים מאת עזריה אלון ומיכה ברעם. ונחזור למושא ההקדשה. אברהם יפה היה במלחמת סיני מפקד חטיבה 9, חטיבת מילואים ממוכנת אשר עליה הוטל לשעוט לכיוון מפרץ אילת, לכבוש את ראס נצראני ושארם-א-שייח וכך לאפשר שייט חופשי במפרץ. החטיבה הצליחה להגיע לשארם תוך שלושה ימים, תוך התגברות על תנאי שטח קשים ובעזרת הצנחנים שהוצנחו בא-טור וחברו אליהם, כבשו את שארם-א-שייח. אברהם יפה היה מנהל רשות שמורות הטבע וחבר כנסת, ממייסדי תנועת "ארץ ישראל השלמה".

צילום מיכה ברעם

מן הקריאה בספרים שיצאו לאור מיד לאחר המבצע או לציון עשור לקיומו עולה הרושם שמלחמת סיני היתה כעין חזרה כללית למלחמה שבאה בעקבותיה, כעבור 11 שנים. הרגשת הלוחמים וכל העם היושב בציון שהנה חזרנו אל מחוזות מוכרים, אל צור מחצבתנו, אל מולדתנו, מקום בו גובשנו לעם: "…לתחושת ההתלהבות אשר אפפה את צה"ל כולו ואת העם כולו בדרוך רגלינו במדבר העתיק, ערש תורת ישראל ותולדותיו"; הזלזול וההתנשאות על חיילי האויב, שהשילו נעליהם ונסו בהמוניהם; הניצחון במלחמת בזק למרות נחיתות במספר החיילים, בנשק ובציוד. הפייפר ניצח את המיג, השרמנים את ה-טי 34. וכמובן, עוד רמז לבאות – מלחמות הגנרלים. היו גם ניצנים של אלבומי ניצחון, מאופקים ובשחור-לבן, בהם שרנו את תהילת עצמנו. הכותבים משתאים לנוכח נופי המדבר הבתוליים המתגלים לעיניהם. טאבה היא עדיין חורשת דקלים קטנה וכמה חושות. העיירות ברצועת עזה עלובות ומחנות הפליטים עלובים עוד יותר.

איור – שמואל כץ

איור – שמואל כץ

צילום וכיתוב – עזריה אלון

מסילת הרכבת דמשק-קנטרה – צילום מיכה ברעם

הנעליים שהחיילים המצרים השילו והותירו אחריהם במנוסתם הפכו לסמלה של מלחמת סיני בעיני רבים, אות קלון לצבא המצרי, אשר חדל רק לאחר מלחמת יום כיפור. כך כותב משה שמיר תחת הכותרת תמציתה של תבוסה: "למראה אלפי הנעליים הבודדות, ואף המושלכות צמדים, אשר סימנו את נתיב מנוסתם של חיילי נאצר, חיילים אשר לרשותם עמדו טאנקים, מכוניות משוריינות, ג'יפים, ובעודם קופצים מעליהם ונוטשים אותם נטשו גם את אחרון סימני התרבות שעל גופם – את הנעל הלוחצת והמציקה; למראה חול הגבעות היפה, לטוש הרוחות, אשר צמדי עקבות לאלפים מנמרים אותו כאילו עשתה בו מכונת תפירה ענקית את מעשיה; למראה שיירות השבויים הארוכות; למראה אלה ועוד רבים ונוראים מאלה, נולדה בין אנשינו אמירה, ששמענוה במקומות  אחדים, וכמעט תמיד באותו נוסח:  בפעם הבאה יצטרך נאצר להזמין מחוץ לארץ לא רק את הציוד אלא גם את החיילים".

ותיאור דומה מאת בנימין נ. ב"ספר מלחמת סיני" : "אנו נוסעים על כביש טוב, שנסלל כאן לאחרונה. לצידיו נראים חפצים רבים שנעזבו על ידי האויב, אך בעיקר נעליים. במלחמת השחרור, רבות שמעתי על הנעליים שחיילים ערביים בורחים הותירו מאחורי גבם, אך כאשר ראיתי עשרות, עשרות זוגות נעליים פזורים בדרך – נדהמתי. אמת ונכון הסיפור. החייל המצרי שמכריחים אותו בצבא להסתגל למנהגי העולם המתוקן, בו נועלים נעליים, חוזר אל עצמו בשעת החירום הראשונה – וחולצן. לא הוא שיתיר לכיבושי הציוויליזציה להכביד על בריחתו. רק מעטים יצליחו לברוח. אחר הנעליים מתגלות קבוצות של מצרים הרוגים, שטרם הספיקו לקבור אותם. כאן פעלו הצנחנים שהתקדמו לשארם-א-שייך מכיוון א-טור דרומה. אך לא רק המתים הם שזעזעו את הלב. הנה הבורחים שהצליחו להישאר בחיים, לוחמי עבדול נאצר, שהצליחו להמלט משארם-א-שייך, נדדו על פני הישימון הלוהט של אלקעה לאורך 80 או 100 ק"מ ויותר, ועתה חוזרים רעבים וצמאים לכביש. רק ימים מעטים חלפו מיום הקרב, וכבר איבדו את צלם האדם. אין אלה חיילים, אין אלה מצרים – בני אדם המה, צמאים, רעבים, מסכנים. ניצבים הם בצידי הכביש ועוצרים כל מכונית ישראלית, מתחננים שתביאם לשבי.".

במחנה שבויים, איור – שמואל כץ

מטוסי הפייפר הקלים ליוו את החיילים לכל פינות חצי האי, הביאו הספקה, פינו פצועים וחללים והרימו את המורל. פייפר אחד נפגע בעודו על הקרקע ממטוסי מיג-15 מצרים.

צילום – מיכה ברעם

איור – שמואל כץ

אסף שמחוני – אלוף פיקוד דרום שנספה לאחר תום הקרבות:

אסף שמחוני היה מלוחמי הפלמ"ח וההגנה, השתתף בקרבות רבים במלחמת השחרור בחטיבת יפתח ומונה למפקדה עם הקמת צ.ה.ל. שימש כמ"מ מפקד פיקוד הצפון ושלושה חודשים לפני מבצע קדש מונה למפקד פיקוד הדרום.

הנה פקודת היום שפרסם אסף שמחוני ביום הראשון של מבצע קדש – מלחמת סיני:

אסף שמחוני הורה לחטיבה 7, חטיבת השריון בפיקודו של אורי בן ארי, לפרוץ למרכז סיני, יום אחד לאחר הצניחה במיתלה. פרשנים צבאיים מסכימים שמהלך זה, להפתעת הצבא המצרי, תרם לניצחון המהיר וחסך לצ.ה.ל אבידות, אולם הרמטכ"ל משה דיין טען ששמחוני הפר פקודה ופעל באופן פרטיזני. שמחוני טען שקיבל אישור מן המטכ"ל לפעולה זו ואילו דיין שינה את גרסתו כמה פעמים ויש הטוענים שרצה למנוע את התקדמותו של הקצין המבריק והמוערך שסיכן את מעמדו ואת סיכוייו להתקדם למשרת שר הביטחון ולהנהגת המדינה. בתום מסדר הניצחון  אשר נערך בשארם-א-שייך בהשתתפות משה דיין, מפקד חטיבה 9 אברהם יפה ואלוף הפיקוד אסף שמחוני, אשר לא הוזמן לטקס על ידי דיין ובא ללא הזמנה (שמו של המפרץ שונה למפרץ שלמה), נטל שמחוני תיק מסמכים סודיים אשר היו אמורים להוכיח את גרסתו אל מול דיין ויצא בטיסת לילה ובמזג אוויר סוער, במטוס פייפר, צפונה, על מנת להיפגש עם בן גוריון. הוא צירף לטיסה את סא"ל אשר דרומי, קצין הקישור למטכ"ל, אשר היה אמור בעדותו לטהר את שמו של שמחוני. הטייס היה בנימין גורדון. הרוחות העזות הסיטו את המטוס הקל לשטח ירדן, שם הוא התרסק. כעבור כמה ימים החזירו הירדנים את הגופות לישראל, אך תיק המסמכים לא הוחזר לעולם, למרות השתדלותם של אישים שונים, ביניהם אריק שרון, במהלך השנים. טיסת לילה בפייפר היתה אסורה בפקודה וכנראה שאסף שמחוני עצמו הטיס את המטוס, מבלי שהיה בעל רישיון טייס מלא.

פקודת היום שפרסם הרמטכ"ל משה דיין עם היוודע מותו של אסף שמחוני:

במבצע קדש נפלו 150 חיילי צ.ה.ל. (בפרסום אחד של צ.ה.ל מצאתי את המספר 170). שלושה בתי עלמין זמניים הוקמו ליד ניצנה, קיבוץ בארי ואילת. 

בית עלמין זמני ליד ניצנה, צילום מיכה ברעם

מספר האבידות של המצרים הוערך במספר בן ארבע ספרות. מספרם של השבויים המצרים למעלה מ-5000.

מכתב של אב שכול לבן גוריון ותשובתו של בן גוריון. דוד בן גוריון נהג לענות באופן אישי על מכתבי אזרחים שהגיעו אליו, כמה ממכתביו להורים שכולים כונסו בספרון שנקרא מלב אל לב שאותו אציג לקראת יום העצמאות.

ולסיום – מכתב "איגרת נאמנות" שהתקבל מאת נזירי סנטה קטרינה:

הערות העורך

והפעם, באופן אישי, פרץ של נוסטלגיה בעקבות הרשומה. שהיתי רבות בסיני וברצועת עזה, כאזרח, כחייל סדיר וכאיש מילואים, והזיכרונות רבים. גם טובים וגם רעים. הטובים בזכות הטבע, הרעים לחובת בני האדם. בני דורי עדיין זוכרים את גן העדן שלחופי סיני והעושר התת-ימי. נואייבה, דהאב, מפרץ נעמה, שארם, ראס-מוחמד, קניון מבוכים, ההר הגבוה וסנטה קטרינה לשם הובילה דרך זיוה לפני היותה כביש סלול. המדינה לא התערבה במתרחש לחופי סיני והאזור הפך למפלט בסגנון היפי – אקס-טריטוריה של חופש, אהבה, עירום וטבע, ללא מלונות, ללא משטרה וצבא. כחייל סדיר הכרתי גם את הצד המחוספס של המדבר. טירונות ברפיח. גדוד-77 שנטה את אוהליו במרחק 77 ק"מ מן התעלה. סופות חול ואבק, מיכל הפח עם מי הכלור החמים לשתייה במרכז המחנה. מלחמת יום הכיפורים. עוד הספקתי לעבוד כאגרונום ביישובי חבל ימית, המושבים, והקיבוצים חולית וסופה. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים זכיתי לשרת כחייל מילואים ביחידת הקישור למצרים ולכח הרב לאומי, כאשר ישראל שלטה רק ברצועה צרה לאורך החוף, עד הפינוי הסופי ב-1982. התגוררתי חודש במחיצתם של קציני מודיעין מצריים מוזהבי דרגות, דוברי עברית צחה, ומשרתיהם האישיים. חזיתי כיצד הם יורים בבעלי חיים, מפוצצים רימונים ומטעני נפץ בים כדי לדוג והופכים צדפות ענק למאפרות. מיד אחרי הפינוי השתתפתי במסע רגלי לאזור ההר הגבוה לבקר את הבדואים שחזרו לעבד את הבוסתנים שזנחו. המצרים הפסיקו את משלוחי המזון שישראל סיפקה בחינם לבדווים על מנת להקטין את מספרם, בהתאם לעקרונות עקומת מלתוס והבדווים חזרו למלאכת ההברחות המסורתית. זוהי הפעם האחרונה בה ירדתי לסיני (שירות ברצועת עזה בימי האינתיפאדה אינו נחשב) ואני זוכר את הבדואי שהכין לי קפה בקופסת שימורים חלודה במרומי ג'אבל מוסא, הביט סביבו ולעבר השמש השוקעת ואמר: "כּוּל דוּניָה תחתי" – כל העולם מתחתיי.

שלום יעקב אברמוביץ', הידוע יותר בשם העט (על שם אחד מגיבורי סיפוריו) מנדלי מוכר ספרים (1836 – 1917) היה מחשובי הסופרים ביידיש ובעברית ונחשב ל"סבא" של הספרות העברית החדשה – שלב המעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת התחייה. מיצירותיו החשובות בעברית: מסעות בנימין השלישי, ספר הקבצנים, בעמק הבכא, בסתר רעם, סוסתי ועוד. מנדלי כתב על הווי העיירה היהודית בסרקאזם וביקורתיות וכתביו שימשו ככלי לשלילת הגולה בשירות הנרטיב הציוני. מנדלי תרם רבות להתחדשות השפה העברית בשלהי המאה התשע-עשרה (ראה הרחבה בהערות העורך) וגם בכתיבתו ביידיש חידש בהכנסת שפת הדיבור, שפת היומיום, אל יצירות הספרות.

אני רוצה לחשוף כאן עוד צד בפועלו התרבותי של מנדלי מו"ס, ולהציגו כאחד החלוצים בהנגשת המדע לציבור היהודי החרדי, אשר חלקו עבר באותה עת תהליך של השכלה, ובחידוש מונחים מדעיים ושמות בעלי חיים בשפה העברית. גולת הכותרת של תרומתו זו היה מפעל האדירים עליו שקד במשך עשר שנים (1862 – 1872) – תולדות הטבע. שלושת הכרכים שפרסם מנדלי מו"ס מבוססים על ספריו של Lenz Harald Othmar בגרמנית, אשר יצאו לאור כעשר שנים לפני שמנדלי החליט לתרגמם לעברית. הכרך הראשון (1862) מוקדש ליונקים, השני (1866) לבעלי כנף והשלישי (1872) לזוחלים (במקור הגרמני היו עוד שני כרכים: עולם הצומח ועולם המינרלים). מאחר ובין פרסום הספר הראשון לשלישי חלפו עשר שנים, ספרים אלה, ובייחוד ההקדמות שכתב להם מנדלי, מהווים מקור יקר ערך למחקר על השתנות השפה העברית בה כתב מנדלי ועל התפתחות תנועת ההשכלה (ראה הרחבה בהערות העורך). בכרך הראשון התמקד מנדלי בתרגום הטקסט המקורי מגרמנית לעברית והרחיב אותו בהפניה למקורות היהודיים, פרשנות תלמודית ואגדות עם מתרבויות שונות, אך משימתו החלוצית והחשובה ביותר היתה מתן שמות עבריים לבעלי החיים השונים. מאחר ובמקרא מספר שמות בעלי החיים מצומצם ואת חלקם איננו יכולים לקשר לבעל חיים מסוים, נטל על עצמו מנדלי להמציא שמות חדשים (בלשונו – שמות מלאכותיים), או כדבריו: "אני הנה בריתי את כל רעיון זה, לפשוט מלבוש נכרי וללבוש את בגדי לשוננו הקדושה חמודות, והיו כרעיוני, ילידי רוחי ונפשי". בכך כרוכה אחריות כבדה מאוד, שהרי אם ייתן שם של בעל חיים כשר לבעל חיים טמא, יחטיא את כל העדה.  בכרך השני בשנת 1866 הוא קובע שמות עבריים חדשים לצפורים כמו תפר, סבכי, גדרון, נחליאלי, פיפיון, עפרוני, ירגזי, גיבתון, חוחית, חרטומן ועוד. (האגדה מספרת שהמשורר אברהם שלונסקי, בשבתו כחבר בוועד הלשון שבא לתת שמות עבריים לבעלי הכנף, "ניכס" לעצמו את השמות שחידש מנדלי מוכר ספרים והציגם כפרי רוחו).

כתיבתו של מנדלי אמנותית וספרותית, ובתיאורי בעלי החיים הוא נוקט בדרך של האנשה, כיאה לסופר, אך גם כדי להנגיש את הטקסט המדעי לציבור הקוראים – בחורי ישיבות שהמדע רחוק מהם כאורך הגלות, וגם העברית היא עבורם שפה מתה. לפיכך מקדים מנדלי ומסביר למשל על עקרונות הטקסונומיה באופן תמציתי ומקסים לדעתי: (הציטוט עם השמטות):

"על שלושה דברים העולם עומד: על החי, על הצומח ועל הדוּמָם.

בשם חי נכנה כל היצורים, אשר להם הסגולות האלה: יש בקרבם חיים, רצוני, כח-חיוני, המתפשט בכל אבריהם ובדי עורם והיה מוטות כנפיו מלא רוחב גווייתם. אף גם יש להם נפש, תגלה ותראה בכח ההשתכלות ותנועה הרצונית, וכל עוד שהם בחיים חיתם נחוץ להם מזון, אשר יובא אל קרבם בעד נקב אחד, הנקרא פה, חליפות וצבא לחייהם בארץ, ואפיסת החיים יקרא מות.

בשם צומח נכנה כל היצורים האלה שיש בקרבם חיים, אבל אין להם נפש וידרש למו מזון, אשר תכונתו הוא מחומרים נוזלים ואויריים, הבאים אל תוכם בעד כל פני עורם העליון. גם הצומח אי-נקי ממות. 

בשם דוּמָם נכנה כל החומרים המוצקים והנוזלים, שמהם יבנה ויכונן כדור הארץ. אין להם לא חיים ולא נפש ולא ידרש למו כל מזון.

צאצאי החי והצומח יולדו מהזדווגות בעלי זן אחד, והיה כאשר יבואו בני זן אחד אל בנות זן אחר ויוולדו להם יקראו הבנים, ממזרים."

קטע קצר נוסף שברצוני לצטט מעיד על מחשבתו המדעית של מנדלי ועל כשרון הכתיבה שלו:

"בנטף מים ימצא רבוא רבבות ברואים קטנים, החושבים אותו לים גדול ורחב ידים, ובצלע גרגר חול דק, יראה יצורים שוכנים למשפחותיהם, אשר יהיה בעיניהם כהר גבנונים, ולכל אלה נכונו סגולות שונות ותכונות מתחלפות, ויש בהם כח וכשרון לעשות מלאכתם ולמצא מחייתם."

ודבר נוסף שלמדתי מקריאה בספר תולדות הטבע – מהו מקור המונחים "אורגני" ואנאורגני"? אם כן, לבעלי החיים ולצמחים יש איברים (organs) ולכן הם מכונים אורגניים (בתרגומו של מנדלי "בעלי האיברים"), ואילו לדוממים אין איברים ולכן הם נקראים אנאורגניים. כך מתחוורת משמעותה האטימולוגית של מלה שאנו משתמשים בה מבלי משים.

בכרכים השני והשלישי מנדלי אינו מסתפק בתרגום ובהפניה למקורות יהודיים וספרותיים, אלא מתעמק בספרות מדעית בת זמנו, מעדכן את הטקסט בגילויים עדכניים, מתלבט בשיקולי טקסונומיה ומקבל החלטות באופן עצמאי. הייתי אומר שממתרגם ועורך הוא הפך למעורב בתוכן המדעי עצמו. כך זה בלשונו של מנדלי: "את החלק השני הזה מספרי תולדות הטבע, אותו לא העתקתי מספר החכם לענץ לבדו, כמו החלק הראשון, אבל לקטתי ואספתי בחפני אמרי בינה מספרי חוקרי-הטבע החדשים המהוללים בכל אפסי ארץ, וחברתים יחד במערכי לב להועיל ולהנות בהם הקוראים העברים." תהליך זה, שארך עשר שנים, מאפשר לנו להציץ למדע הזואולוגיה ולמדע הסיסטמטיקה של שלהי המאה התשע-עשרה. 

לצערי מצוי ברשותי רק הכרך השלישי, על הזוחלים (מנדלי כולל ב"מפלגת הזוחלים" גם את הדו-חיים, שלא כבטקסונומיה המודרנית), וממנו אוכל לסרוק ולהביא קטעי טקסט ואיורים.

בראש הספר נמצאת הקדשה לידידו של מנדלי מוכר ספרים, ומצאתי לנכון להביאה כאן, על שני חלקיה. שימו לב לדברי הידידות ואפילו אפשר לומר – אהבה. השפה המליצית אופיינית לתקופה.

הספר הוא הישג טכנולוגי לתקופתו ומכיל גם איורים אשר נעשו באמצעות הדפסי אבן (ליטוגראפיות) – וכך מתאר זאת מנדלי: "ועוד מעלה טובה ויקרה לספר זה כי יבאו בו ציורי היצורים בדמותם כצלמם, והמה פתוחי אבן ומשוחים בששר ויקר מחירם מאוד, ובסוף ספרי זה יבואו ציורי בעלי החיים בשמונה לוחות, ולא יצטרך הקורא לדמות החיה בדמיונו, כי בעיניו יביט ותמונת החיה יחזה."

והנה הגענו אל הזוחלים עצמם ואל ההקדמה הכללית אודותיהם. אביא את הקטעים הראשונים בלבד, שימו לב לטקסט המליצי הנפלא והעשיר בדימויים. השיר לקוח מהיצירה "איגרת בעלי החיים" – טקסט בערבית מן המאה העשירית מאזור עיראק, תורגם לעברית במאה הארבע-עשרה ע"י קלונימוס בן קלונימוס.

(ליננע הוא ממציא תורת הסיסטמטיקה המודרנית – לינאוס, או בשמו השוודי: קארל פון לינה)

ועוד כמה פנינים מן ההקדמה הכללית על הזוחלים: 

כך מתאר מנדלי את הזוחלים כבעלי דם קר: "חום גוף הזוחלים הוא כמעט כפי מדרגת חום המקומות שנמצאים שמה, ואין ביכלתם להוליד חום פנימי ועצמיי על ידי תנועות וטלטול גופם. הנחש השוכב כרוך על מקום חם מקרני השמש והלטאה האורבת על צחיח הסלע, שניהם סופגים לתוכם החום, ההולך ומתמעט בקרבם אם יובאו למקום קר."

על רביית הזוחלים: "במפלגת הזוחלים אין אחוה ורעות. גם הזכר והנקבה לא יבואו במסורת ברית אהבה לשבת יחדו ולהשתתף בצרכיהם כאיש ואשתו. אינם מתקרבים אלא בשעת הנאתן למלאות תאותם הטבעית. […] בתחילת האביב תתעורר התשוקה גם בקרב הזוחלים להתעלס באהבים עם נשיהם. יש אשר מרוב תאותם ילחמו בעת ההיא עם אחיהם באכזריות חמה. התנים [תנין] יבוא אז בריב עם בני גילו וילחם בקצף גדול, ואש המלחמה תבער גם בעדת הלטאות. המון נחשים מתקבצים יחדו למקום אחד ומתלכדים איש באחיהו לכדורים, שורקים ושואפים ומתפתלים מרוב תשוקתם עד אשר ידבקו בנקבה אחת וימלאו תאותם."

כדוגמה לתיאור בעלי החיים עצמם, כולל ההפניות למקומם בתרבויות שונות, הנה הפרק על החרדון (אצל מנדלי – חרדוּן, כאן הוא מאמץ את השם הערבי):

הערות העורך 

ספרי "תולדות הטבע" הם טקסט משכילי טיפוסי, אולם מנדלי מרד בהדרגה באופן המקובל של כתיבת ספרים אלו – קריאת תיגר עדינה על סמכות הידע הרבני-דתי. בראש הספר המשכילי מצויה הקדמת המחבר, שהיא מלאכת מחשבת של צניעות והתרברבות, התבטלות עצמית לכאורה ושיווק מתוחכם. מאחר והיה צורך לעבור את מחסומי הדת והרבנים, ההקדמה כוללת מערכת משוכללת של צידוקים תיאולוגיים (למשל: יש צורך בהכרת הטבע כדי לפאר את יצירת הבורא) והמלצות מאת גדולי הדור. כל זאת בלשון מליצית וגדושה ציטוטים מן המקורות. המרכיב ההכרחי השני הוא מכתבי "הסכמה" מאת רבנים חשובים, אנשי רוח ואנשי שם, המהללים את  המחבר ואת יצירתו.  ה"הסכמות" המכילות דקויות פוליטיות ומשחקי כבוד ויוקרה מקובלות גם בימינו בספרות התורנית. בדרך כלל נכתבו מכתבי ההסכמה בשלב כתב-היד הראשוני, וזאת על מנת לשכנע באמצעותם את הקוראים לממן את הוצאתו לאור של הספר. המחבר היה מחזר על הפתחים ומחתים מנויים, אשר היו משלמים מראש עבור הספר. אלו הם ה-פרענומעראנטן  (פרֶה-נוּמרָאנטים)– רשימת המנויים המופיעה בתחילת הספר או בסופו. הרשימה מחולקת על פי מקומות היישוב השונים, ולכל שם של מנוי מתלווים תארים וכיבודים כגודל חשיבותו בציבור. רשימות אלה הן בעלות חשיבות היסטורית וגנאולוגית רבה ויש אף מי שריכז רבות מהן בספר – ספר הפרענומעראנטן.

כאמור, ההקדמות שכתב מנדלי מוכר ספרים לשלושת הכרכים של "תולדות הטבע" בהפרש של עשר שנים בין הראשון לשלישי, מהווים שדה מחקר על תרומתו ללשון העברית המתחדשת. מאחר והעברית חדלה מהיות שפה מדוברת בתקופת הגלות הארוכה, אבדה לסופרי ישראל הבקיאות בדקדוק ובתחביר העברי, מה עוד שלימוד הדקדוק נחשב למוקצה בחוגים חרדיים רבים (הרבנים לא עודדו את קריאת התנ"ך ע"י אברכי הישיבות, שמא ימצאו סתירות עם פסקי ההלכה הרבניים). כאשר שבו סופרי ישראל בתקופת ההשכלה לכתוב בעברית, השתמשו בשברי פסוקים מן המקרא, אותם הצמידו זה לזה על מנת לקבל שלד דקדוקי ותחבירי במשפטים אותם כתבו. סגנון זה, על טהרת הטקסט המקראי, כונה "שפה שיבוצית" על שם מכיתות הפסוקים ששובצו יחדיו. סגנון זה מופיע בהקדמה לכרך הראשון של תולדות הטבע, ובהדרגה, עם הופעת הכרך השני והשלישי הוסיף מנדלי לשפת המקרא גם את העברית מן המשנה והתלמוד, משירת תור הזהב בספרד ומכתבי רבנים בימי הביניים ויצר תבניות לשון עצמאיות של תחביר עברי. סגנון חדשני זה כונה "הנוסח" של מנדלי, (את המונח טבע ביאליק) והוא שימש את סופרי ומשוררי התחייה – ביאליק, טשרניחובסקי ובני דורם.

מנדלי הפקיע את השיח הספרותי והמדעי מן השיח הדתי. בעוד שבהקדמה לכרך הראשון הוא כותב בנוסח אפולוגטי, ומתרץ את הצורך בקריאת טקסט מדעי משכילי בצרכים דתיים – ("תועלת מוסרית – כי אל אחד קדמון לכל דבר הוא בראם, כי עמו מקור חיים וממנו לכל היקום תוצאות". ותועלת תורתית – הכרת בעלי החיים מאפשרת ליהודי המאמין להבדיל בין טהור (כשר) וטמא), הרי שבהקדמה לכרך השלישי הוא יוצא בגלוי כנגד המתנגדים לכתיבה בשפה העברית ומצהיר שמטרת הספר להרבות חוכמה והשכלה למען אלו, שעשו את הדת חומת אש ויושבים בתוך החומה, יצאו מאופל לאור. הנה העמוד הראשון של הקדמה זו:

מנדלי אף ויתר כליל על מכתבי ההסכמה, אותם הוא מגדיר כאמצעי להתגנב בתחבולות מבעד לחומת הדת.