ספרון קטן משנת 1942 גרם לי לחזור ולהתעניין בסוגה (ז'אנר) של ספרי מדע לנוער, שהיה חביב עלי ביותר בימי ילדותי ונערותי. האם אתם מכירים עוד ילד שקרא את כל כרכי "אנציקלופדיה מכלל" מכריכה לכריכה? ספרי המדע לנוער נחלקים לשני סוגים: הסוג האחד: זה המקיף נושא מסוים – תעופה וחלל, טבע, תחבורה, מכונות. ואילו הסוג השני מתרכז בדמויות מופת מעולם המדע – ממציאים ומגלים: אדיסון, האחים רייט, גליליאו, דרווין. מלבד הצורך להציג את הנושא המדעי בצורה מרתקת, פשוטה ומובנת לקורא הצעיר, חייב המחבר גם להוסיף מימד עלילתי ודרמטי, ולהקנות למדענים תכונות אנושיות ורגשות.

בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת תורגמו לעברית ספרי מדע לנוער שזכו להצלחה עולמית. כזה הוא גם הספרון שהזכרתי בראשית הרשומה – טיול בבית מאת מ. אילין. (ספרית שחרות, עם עובד. תרגום ועבוד פרידה גולדין, ציורים גיטה ריטלר).

הנה ההקדמה לספר, המסביר ומתאר עקרונות מדעיים באמצעות כלים וחפצים שימושיים ויומיומיים המצויים בכל בית:

(במאמר מוסגר – הביטוי "תנור האמבטי" אותו "מסיקים פעם או פעמיים בשבוע" מזכיר לי את דוד המים בחדר האמבטיה בבית ילדותי, בכפר הערבי "הנטוש" אום-חאלד, שאת מימיו היינו מחממים בעזרת פרימוס פעם בשבוע, ביום שישי, ויוצקים לפיילה מפח בה רחצנו.)

מיהו מ. אילין, מחבר הספר? התחקות אחר שם זה גילתה משפחה יהודית ספרותית ברוכת כשרון, שהצליחה לשרוד את גזירות סטאלין ולהתפרסם בעולם כולו.

אם כן, מיכאיל אילין הוא שם העט (pseudonym) של איליה יקובלביץ' מרשק, (1895 – 1953) סופר יהודי רוסי , מהנדס על פי השכלתו, אשר החל לכתוב ספרי מדע לנוער בשנת 1927. שמו המקורי של הספר טיול בבית הוא "מאה אלף למה?", שיצא לאור בברית המועצות בשנת 1929. למיכאיל אילין כשרון להציג בפני הקוראים הצעירים נושאים מסובכים מתחום המדע והטכנולוגיה בצורה פשוטה, מובנת וסיפורית ובאופן ההופך את הישגי המדע למלהיבים. בשל כישרונו זה תורגמו ספריו לכל לשונות אירופה וזכו לתפוצה רחבה.

כיצד שרד אינטלקטואל יהודי כאילין את המשטר הסטליניסטי? על ידי הצגת הישגי המדע והתעשייה בברית המועצות כנובעים מן השינוי החברתי, משחרור מעמד הפועלים תחת המשטר הקומוניסטי ומן היכולת לבצע מפעלים אדירים ולשנות את הטבע לטובת האדם תחת משטר בו כל האזרחים פועלים למטרה משותפת אותה מכתיב השלטון. בשנת 1930 התפרסם ספרו של מ. אילין "סיפורה של התוכנית הגדולה", על תוכנית החומש הראשונה של ברית המועצות. בשנת 1935 כתב את ספר ההמשך "על הרים ואנשים", בו הוא מאשים את המשטר הבורגני הישן בפגיעה בטבע והתדלדלות משאבי הטבע ומתאר את הישגי המשטר הקומוניסטי בפיתוח החקלאות, במפעלי השקיה אדירים ובהפקת אנרגיה. על אף הצביון הפוליטי של הספר, ערכו נובע מכך שהוא מסביר בו בצורה נהירה עקרונות מדעיים של אקולוגיה, אבולוציה ושמירת טבע, אקלים וגיאולוגיה. הנה הספר שתורגם לאנגלית ויצא לאור בלונדון ב-1935: (שימו לב, בראש העמוד הפותח רשום בעפרון שמו האמיתי של המחבר).

הספר הופיע גם בתרגום ליידיש, בשתי הוצאות שונות, בשנים 1946, 1950 – בשם: "בערג און מענטשן". בשנת 1953 תורגם הספר לעברית ויצא לאור בתרגומו של יהוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האיורים שנעשו ע"י הצייר ה. ארני הועתקו מן המהדורה השוויצרית של הספר. על רוחו של הספר מעידה ההקדמה שנכתבה על ידי הסופר מקסים גורקי מייסד זרם הריאליזם הסוציאליסטי בספרות:

הנה קטע אופיני מן הספר המתאר כיצד מתגבר המשטר החדש על איתני הטבע, לעומת כשלונה של ארה"ב מול אימי הבצורת מתוך שיקולים קפיטליסטיים (שימו לב לתרגום קצרדש לקומביין):

כמו בספרי מדע אחרים שמוצאם מן המעצמה הסובייטית, מתעלם אילין, או עורכי הספר, מהמצאות מדעיות שמקורן בארצות המערב ומנכס אותם למדענים הרוסים, שהם כמובן אנשים פשוטים ועממיים, גאונים כפריים שצמחו ממעמד הפרולטריון. כך הוא מהלל את הבוטנאי ומטפח הצמחים איוון מיצ'ורין ואת הגנטיקאי טרופים ליסנקו, על אף שהפרדיגמה המדעית שלהם היתה שגויה לחלוטין.

תמונת מיצ'ורין. שימו לב לפשטותו וצניעותו של המדען היחפן.

ואיור זה מדגים את עקרונות הגנטיקה:

מאחר והמהדורה העברית של הספר יצאה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעל האוריינטציה הסוציאליסטית-קומוניסטית (בייחוד חברי מפ"ם) באותה עת, נתווסף לו נספח מאת הלל בירגר (מהנדס אזרחי מומחה לטופוגרפיה, אחראי לסימון השביל הראשון בישראל לראש צוקים 1947) ובו עדכון כל "מפעלי הבנייה האדירים בברית המועצות" מאז נכתב ספרו המקורי של אילין (1935) ועד 1952 – תעלות, סכרים, תחנות כוח וכו'. הנספח מוקדש "לזכר יצחק שדה, אלוף בישראל וידיד ברית המועצות".

בחסות הספרים מוטי האידיאולוגיה הצליח אילין לפרסם גם ספרים מקסימים מהם נעדר הקיבעון הרוסי של "אנחנו המצאנו זאת קודם". כגון הספר "שחור על לבן" על תולדות הדפוס והספר "מה השעה" על תולדות מדידת הזמן והשעונים וכמובן "טיול בבית".

הערות העורך

אחיו המבוגר של מ. אילין – סמואיל יקובלביץ' מרשק, (1887 – 1964) מפורסם אף יותר ממנו, בהיותו איש חינוך, סופר, משורר ומתרגם (בין השאר תרגם לרוסית את כתבי שקספיר), אך בייחוד קנה את תהילתו כמשורר הילדים המוביל ברוסיה ששירי הילדים שלו הפכו לנכס צאן ברזל. הסיפור "המפוזר מכפר אז"ר" הוא עיבוד עברי לאחת מיצירותיו. כאשר עברה המשפחה לסנט-פטרבורג, לא יכול היה מרשק להתקבל ללימודים משום שהעיר היתה מחוץ לתחום המושב, אך הזמר שליאפין והסופר מקסים גורקי שהכירו בכשרונו הנדיר הצליחו לשלבו בלימודים, והוא אף זכה לתמיכה מהברון דוד גינצבורג (בעל האוסף המפורסם). על אף שזכה להכרה ולפרסים יוקרתיים על יצירתו – פרס לנין ועיטור סטאלין – הוכנס מרשק לרשימות החיסול של סטלין, בשל פעילותו בוועד היהודי נגד הפשיזם ואחר כך כחלק מן המאבק שהוכרז כנגד הקוסמופוליטיזם, אך מותו של סטאלין ב-1953 הציל את חייו.

גם אחותו של מ. אילין Liya היתה סופרת, אשר אימצה את שם העט Elena Ilina.

אשתו של מ. אילין, אלנה סגל, היתה סופרת אף היא והם כתבו כמה ספרי מדע פופולרי יחדיו, בין השאר הספר האנתרופולוגי על תולדות האדם "כיצד הפך האדם לענק" שאת גרסתו האנגלית במלואה אפשר להוריד כאן.

תמונות משפחתיות של משפחת מרשק אפשר למצוא כאן

רשומה זו היא החלק השני בנושא  ספרי מדע לנוער (הרשומה הראשונה: ראה רשומה מספר 83 – "מדע לנוער – טיול בבית")

א. הספר האויב מבעד למיקרוסקופ / חיי לואי פסטר, מייצג (כפי שמעיד שמו) את ספרי המדע לנוער בהם המדען הוא הגיבור הראשי ודמותו כאדם עומדת במרכז הספר.  הספר נכתב במקור על ידי ס. קוזניצובה בשנת 1919 ויצא לאור בישראל בשנת 1953 בתרגומה של יהודית בן-נון (הוצאת מסדה).

הספר מתאר את חייו של לואי פסטר, החל מהיותו סטודנט צעיר בתחום הכימיה, דרך כל גילוייו המדעיים בתחום הגבישים, התסיסה הפסטור והחיידקים ועד מאבקו הבלתי מתפשר במחלת הכלבת. על אף שהספר מיועד לבני נוער (ועל כך יעידו האיורים המלווים את הטקסט המנוקד) אין הוא חס על נפשו הרכה של הקורא ומציג בצורה ריאליסטית את סבלם של בני האדם ושל בעלי החיים החולים במחלת הכלבת ואת הצורך לבצע ניסויים בבעלי חיים, אותם מקריב פסטר על מזבח המדע בטרם יטופלו בני אדם בתרכיבים פרי פיתוחו. אך את זאת מתאר הספר תוך הדגשת הדילמות המוסריות הכרוכות במחקר מדעי, באמצעות לבטיו של פסטר, חששותיו וסערת רגשותיו. הנה הקטע בו מתואר המרתף בו הוא מחזיק את בעלי החיים עליהם הוא מבצע את מחקריו (חיידקי גחלת = אנתראקס) והצלחת החיסון לכלב:

בשנת 1885, לאחר שהצליח לחסן כלב כנגד מחלת הכלבת, טיפל פסטר לראשונה בילד אשר ננשך ע"י כלב חולה והציל את חייו. יש לציין שפסטר עשה זאת ללא כל אישור מן הרשויות, וללא תמיכה מן הממסד הרפואי. ובכלל – הספר מציגו כמדען בודד, הפועל בעקשנות, בנחישות ובהתמדה, עד שהפך לגיבור לאומי. הנה הקטע בספר המתאר את הצלת הילד הנגוע בכלבת:

פסטר נפטר בשנת 1895 וספר זה נכתב 24 שנים מאוחר יותר. האם דמותו בספר תואמת את דמותו במציאות? מחברות המעבדה שלו, אותן הורה למשפחתו לא לחשוף לעולם, מצויות כיום בספריה הלאומית בצרפת ומהן עולה שפסטר פרסם תוצאות שקריות של ממצאיו על מנת לעכב את המדענים המתחרים בו. אולם אין בכך כדי לערער על גדולתו ומיליוני בני אדם חבים לו את חייהם.

לואי פסטר 1885

גם הספר הכַּשָף הצהוב (1946) מתחיל בגיבור מדעי, חתן פרס נובל – אלכסנדר פלמינג, אשר גילה באורח מקרה את פעולתן האנטיביוטית של פטריות ואת הפניצילין.

כריכת הספר המקורי – 1945

גם כאן מתואר פלמינג כאחד האדם, לפני שידע הוא וידע כל העולם שהשכינה שורה עליו. הוא היה בנו של איכר סקוטי, שבחר ללמוד בקולג' סנט מארי כי רצה לשחק ראגבי:

אולם אלכסנדר פלמינג היה רק חולייה – אמנם חשובה וקריטית – במסלול שהוביל לפיתוח ובעיקר לייצור הפניצילין ושאר תכשירי האנטיביוטיקה בעקבותיו. העובדה שמצא את השפעתה האנטיביוטית של הפטרייה פניציליום נוטאטום על חיידקים באופן מקרי וממוזל, הופכת את התגלית המדעית לאגדה מדעית, חומר גלם מצוין לספרי נוער. ונציין שהיה זה לא אחר מאשר לואי פסטר שאמר: "בתחום התצפיות המדעיות, המזל מעדיף את אלו שמוכנים לקראתו". הנה הקטע המתאר את גילוי פעולתה של הפטרייה. (קומנית = פניציליום נוטאטום).

בתהליך בידוד, זיהוי ובייחוד ייצור הפניצילין נוצר שיתוף פעולה אדיר בין מדענים אנשי אקדמיה ואנשי תעשייה מתחומים שונים – פיטופתולוגיה, מיקרוביולוגיה, ביוכימיה, תסיסה, הנדסה ורפואה, וכן תקציבי ענק מממשלות אנגליה וארה"ב. שיתוף פעולה זה וההצלחה שהביא בעקבותיו לא חזרו על עצמם בהיסטוריה של האנושות. לכך תרמה העובדה שהמאמץ הזה התרחש בעת מלחמת העולם השנייה, אל מול מאות אלפי חיילים שמתו מפציעות קלות בשדה הקרב בשל זיהומים קשים שאלחו את פצעיהם עד נמק ומוות. התוצאות המדהימות שהושגו באופן מיידי עם הטיפול בפניצילין, במחלות ובזיהומים הקשים ביותר, הקנו לו את הכינוי Yellow Magic. כותב על כך רטקליף בהקדמה לספר: "אין ספק בדבר, שרבים יהיו מערערים על הכותרת של הספר הזה. אנשי המדע-הרפואי נרתעים בפני המלה כישוף בשעה שמשתמשים בה בקשר עם מקצועם. בדומה לכך הם באים לידי התרגזות למשמע המלה נס. נסים, טוענים הם, מתרחשים רק בספרות המקרא, ולא בין כתלי בתי-החולים בימינו. וסבורים הם שאין כלל משום מעשה-כשפים בעובדה שסם-מרפא מסויים מחזיר לחיים אדם שעמד לגווע תוך רגעי-מספר."

מקור: NIH – Nat. Library of Medicine

מצלחת הפטרי אל מפעל הפרמנטציה. מקור: NIH – Nat. Library of Medicine

סבורני שהספר לא נכתב במקור עבור בני נוער. תיאורי המחלות והפציעות מזוויעים, כולל מחלות מין כעגבת וזיבה (לכן אחסוך מכם זאת) וגם הרמה המדעית הגבוהה של הספר מעידה על כך. אך בארץ הוא משוייך לספרי מדע לנוער.

פלמינג וצלחת הפטרי, 1944

הערות העורך

ספרים ישנים נושאים עליהם סימנים המעידים על המסלול אותו עברו מיד ליד – הקדשות, חותמות, מדבקות Ex-Libris, כרטיסי ספריה. לעיתים מתעוררת אצלי תמיהה כיצד חפץ כלה פגיע, דליק ומתכלה, שרד עשרות שנים בטרם הגיע לידי. הספר הכשף הצהוב נושא חותמת מסקרנת:

"גל – און"  קיבוץ השומר הצעיר בע"מ נס ציונה. בשנת 1931 נרשמה באופן רשמי אגודה בשם "גבעת מכאל" (ע"ש מכאל הלפרן, בן העלייה הראשונה, איש רב-פעלים, ממייסדי נס ציונה ורוכש קרקעות) על גבעה הנמצאת בקרבת נס ציונה, צפונית-מערבית מן המושבה (קרוב לגבעת האיריסים). המקום שימש להכשרה ושהייה זמנית של גרעיני-התיישבות שהיו מיועדים להקמת קיבוצים. גרעינים של עולים חדשים וגם התארגנויות של השומר הצעיר מבני הארץ.

הנה ההודעה הרשמית על הקמת אגודת השומר הצעיר גבעת מכאל כפי שפורסמה בעתון "דבר" 13.8.1931

תחילה באוהלים ואחר-כך בצריפים התמשכה הישיבה על הגבעה הקטנה עד שימצא אתר מתאים לעליית הקיבוצים המיועדים. בין הקיבוצים שחבריהם שהו תקופת ביניים בגבעת מכאל היו שריד, מזרע, דפנה, מסילות, מנרה. הנה כתבה נוספת מעיתון דבר (פברואר 1933) המתארת את החיים על הגבעה .

אנשי הגרעין שנשלח לקיבוץ גלאון עלו לארץ מפולין בשנת 1939 ושהו בגבעת מכאל עד 1946, כאשר הם עובדים בפרדסי האכרים ובסלילת כבישים. באוקטובר 1946 (יום כיפור) עלו ליישוב הקבע במסגרת "11 הנקודות" שבנגב. בשנה זו יצא לאור הספר הכשף הצהוב וזכה להגיע לספריית הקיבוץ הארעי, כפי שמעידה החותמת שעל גביו.

את הספר תרגם מאנגלית יעקב הר-אבן, (1900 – 1989) אחיו של הסופר יהודה שטיינברג שהיה בעל השכלה כרופא, כתב סיפורים ורשימות ועסק בתרגום. השכלתו הרפואית עזרה לו כמובן בתרגום הספר העוסק בריפוי מחלות. השפה ארכאית. תרופה נקראת "סממן", זיהום הוא "סיאוב" או "אינפקציה", שבה מטפלים ב"סמי-חיטוי", נגדה מפרישה הפטרייה "אי-איזו סובסטאנציה, מין אליכסיר ממית-חידקים".

הספרון מלב אל לב הוא לקט של מכתבים שכתב דוד בן-גוריון אל הורי החיילים שנפלו במלחמת הקוממיות ובמבצע סיני. מהדורה ראשונה של הספרון יצאה לאור בשנת 1976, שלוש שנים לאחר פטירתו של בן-גוריון. השתמשתי במכתבים אלו כנקודת מוצא להעלות את זכרם של כמה מן הנופלים וכן של הוריהם, ההורים השכולים, שגם הם כבר אינם עמנו. אני יכול לתאר לעצמי את חשיבותם של המכתבים מאת בן-גוריון עבור ההורים, כיצד נשמרו בקפידה ועברו במשפחה מדור לדור.

עיצוב כריכת הספר – סול (שלום) בסקין, צייר ופסל, קצין באלכסנדרוני

את המכתבים בחר וערך ראובן גרוסמן, סופר, משורר ומתרגם, אשר לאחר נפילת בנו, נועם, במרץ 1948 מצפון לעטרות, החליף את שם משפחתו לאבינועם. בתום המלחמה כינס ראובן אבינועם את עיזבונותיהם הספרותיים, האמנותיים והמדעיים של חללי צ.ה.ל לסדרת כרכי גווילי אש. ראובן היה שנים רבות מורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה ועבד כעורך במחלקת ההנצחה של הוצאת משרד הביטחון.

כל המכתבים נכתבו כמכתבים אישיים, כפי שכותב אדם לחבר או לבן משפחה, המגלה בקיאות בחיי הנופל והוריו, ולא כמכתב רשמי בנוסח קבוע, היוצא מלשכת ראש הממשלה כחובה רשמית של נוהל שיש למלא. רבים מן המכתבים נכתבו אל ההורים השכולים לאחר ששלחו לבן גוריון את ספרי ההנצחה  שהוציאו לזכר בניהם שנפלו. בן גוריון הקפיד לענות להורים רק לאחר שהשלים את הקריאה בספר או בחוברת. הוא ייחד פינה בספרייתו לכל ספרי ההנצחה האלו, ולדבריו היה חוזר אליהם בשעותיו הקשות. מן הראוי שלכל ראש ממשלה תהייה פינה כזו בספרייתו ובלבו, הממחישה לו את אחריותו הכבדה בשולחו לוחמים אל המלחמה. מעניין שההורים השכולים ראו בראש הממשלה כתובת לשליחת ספרי ההנצחה שהוציאו לזכר יקיריהם. מעניין וחשוב גם לראות כיצד החלה להתגבש תרבות השכול וההנצחה של החברה הישראלית כבר במלחמת העצמאות, מייד בשוך הקרבות. הבאתי להלן את המכתבים הקשורים לשני הספרים הבולטים ביותר מסוג זה שהשפיעו על דור שלם.

בספר מופיע גם ההספד שנשא בן-גוריון בכנסת בעקבות מותו של שלישו הצבאי המסור והנאמן במשך עשר שנים – נחמיה ארגוב, שהתאבד לאחר שפגע במכוניתו ופצע רוכב אופניים (1957).

ראובן אבינועם, שליקט וערך ובחר את המכתבים מתוך רבים שעמדו לרשותו, הציג תמונה מקיפה וריאלית ולא העלים מכתבים העוסקים בתלונות ההורים השכולים על עוולות, על יחס בלתי ראוי וחוסר רגישות מצד הממסד הצעיר, המתהווה תוך כדי מלחמה אכזרית. בן-גוריון ענה לכולם באורך-רוח ובכבוד. כאלה הם שני מכתביו לצבי ירוסט, אביו של משה ירוסט שהשתתף בקרבות קשים בכל החזיתות ואף נפצע, וכאשר נשלח לאחר מבצע יואב לנופש ביחידתו בבית שאן, נפל בהתקלות עם מסתננים והוא בן 20 במותו.

משה ירוסט ז"ל

א. מכתביו של בן-גוריון לצבי ירוסט:

הנה מכתביו המקוריים של בן-גוריון, כפי שמסרו הוריו לאתר ההנצחה של ארגון ההגנה. אפשר לראות את ההגהות שעשה בן-גוריון בכתב ידו, על גבי המכתב שהודפס במכונת כתיבה.

אני מציג עוד כמה מן המסמכים הקשורים לחייו ומותו של משה ירוסט. הוריו פעלו ככל יכולתם להנצחת זכרו, הקימו גל-עד בבית שאן וגן לזכרו בשם "גן הלוחם", בחיפה. משה ירוסט גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והיה בחוג צופי-ים. הנה תעודת הערכה מבית הספר:

מתשובתו של בן-גוריון להוריו, אפשר להבין שמשהו התנהל שלא כשורה. בעקבות בירור שערך בן-גוריון נשלח המכתב הזה: (אלוף משה כרמל היה מפקד חזית הצפון ובחייו האזרחיים חבר כנסת ושר התחבורה).

ועוד כמה מסמכים, המדגימים ומגלמים את אכזריותו ובדידותו של השכול:

ולבסוף כתבה מעיתון מקומי בבית שאן, על הקמת מצבה לזכרו של משה, במקום בו נפל. שימו לב להערה בסיום הכתבה.

ב. מכתבו של בן-גוריון לרבקה שמי.

כמדומני שזהו המכתב בעל הנימה האישית ביותר בקובץ זה, בו חושף בן-גוריון את געגועיו לאמו שמתה בהיותו בן עשר שנים.

רבקה שמי היא אמו של אהרון (ג'ימי) שמי ואשתו של הצייר מנחם שמי (שמיט). ג'ימי נקבר בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים, יחד עם 138 חללי חטיבת פלמ"ח-הראל אשר נפלו בקרבות סביב ירושלים. האמן מנחם שמי, אביו של ג'ימי, עיצב את אנדרטת הזיכרון לחטיבת הראל בבית קברות זה, הכוללת בתוכה גם חדר זיכרון מיוחד בו מונצחים 418 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. את סיפורה המיוחד של האנדרטה אפשר למצוא כאן. מנחם כינס וערך את שיריו של ג'ימי, המעט שנותר ושרד מכל יצירתו, וכן סיפורים של חבריו של ג'ימי על הקרבות וחוויות המלחמה, לספר בשם חברים מספרים על ג'ימי. ספר זה זכה לתפוצה רחבה ואף נמכר בחנויות הספרים, והשפיע על דורות של צעירים. קטעים ממנו הוקראו בטקסי זיכרון ובפעולות של תנועות הנוער והופיעו במקראות של בתי הספר. הספר הומחז לתיאטרון בשנות השבעים.

ג. תכתובת בין בן-גוריון ורבקה גובר.

אפרים גובר נפל בהיותו בן 21 בקרב על משלטי חוליקאת (כיום חלץ). כעבור שלושה חודשים נפל אחיו הצעיר צבי גובר באזור טירת שלום (בכפר קובייבה) והוא בן 17 במותו. גופתו נמצאה רק כעבור שנה. הוריהם של שני האחים – רבקה ומרדכי גוּבֶּר התגוררו בכפר ורבורג, האב מרדכי היה ראש מועצת באר טוביה. רבקה גובר הפכה לדמות מופת, בייחוד לאחר שפורסם ספרה ספר האחים אודות שני בניה. רבקה פעלה בעזרה ובהדרכה לתושבי מעברת קסטינה, מעברת אוהלים שהפכה לעיירה קריית מלאכי וניהלה את בית הספר של המעברה. ביתם של רבקה ומרדכי הפך למוקד לעלייה לרגל וכמעט למקום פולחן, בזכות אישיותה של רבקה. בני הזוג תרמו את משקם ל"קרן המגן" של המדינה ויצאו לעזור בהקמת חבל לכיש על מושבי העולים שבו. הם עברו תחילה לצריף במושב נוגה ואח"כ ליישוב הקהילתי נהורה. מרדכי היה לראש מועצת לכיש ורבקה מדריכת עולים, מורה ומנהלת בית ספר. בשנת 1976 זכתה לקבל את פרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה.

מעברת קסטינה 1950

רבקה ומרדכי גובר בנהורה, 1959, רבקה לבשה תמיד שחורים

מכתבו הראשון של בן-גוריון לרבקה גובר נכתב כחודשיים לאחר שביקר בבית ההורים השכולים בכפר ורבורג. בכתבה זו בעתון דבר מתואר הביקור.  כאשר נשאל בן-גוריון האם קרא את ספר האחים ענה "לא קראתי, חייתי את הספר". בן-גוריון הוא זה שהעניק לרבקה את השם "אם הבנים". כדי ללמוד מעט על דמותה המופלאה של רבקה גובר, כדאי לקרוא את הכתבה הזו במעריב, מאת דוד לאזר – אור בנוגה. בעתון דבר פורסם שירו של יעקב דוד קמזון "שבת בנהורה" על רבקה ומרדכי גובר

ולבסוף, לאחר לבטים, ברצוני להציג מכתב נוסף מן הלקט "מלב אל לב". כאמור, בספרון נכללו גם מכתבים קשים, מכתבי תלונה של הורים שחשו נפגעים, ואני חש הערכה רבה למי שנתן גם לדברים אלו ביטוי בספר.

ד. מכתבו של זלמן ווייט לבן-גוריון

זלמן ווייט הוא אביו של יצחק (חקי) ווייט שנפל בירושלים כאשר פגז פגום התפוצץ בתוך מרגמתו. כנתין אמריקאי גורש זלמן מירושלים לדמשק בשנת 1915 וחזר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הוא היה איש אמיד והקים עם איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה) ואלכסנדר אהרונסון (אחיו הצעיר של אהרן אהרונסון) חברה בשם סולל. חברה זו עסקה ברכישת קרקעות ובנייה (בנתה את מלון "לב הכרמל" בחיפה) ואף הוציאה לאור את העתון העברי "דאר היום" (1919 – 1936) בעריכתו של איתמר בן אב"י (זאב ז'בוטינסקי היה עורכו במשך שנתיים כאשר השתלטה עליו המפלגה הרוויזיוניסטית). הרחוב בו שכן בית הדפוס של דאר היום בירושלים נקרא רחוב הסולל ע"ש חברה זו. שמו של הרחוב שונה מאוחר יותר לרחוב חבצלת, ע"ש עיתון עברי נוסף "החבצלת" (1863 – 1911) של דב פרומקין.

לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון "דבר" – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: "לעזרת הרופא". טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע"י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה "את"):

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

שער עלייה, מאי 1949

הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

קורס לעולות חדשות, בבית חולים באר יעקב 1950

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד"ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ"לים, תחילה ד"ר יוסף מאיר ואחריו ד"ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ"לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד"ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר"י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח"כ לבי"ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה"ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד"ר שיבא במחנה העולים של הג'וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע "מרבד הקסמים" (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ'ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד"ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר "להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז"ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

רשומה זו נכתבת לרגל עליית הסרט הדוקומנטרי "אנשי הגן" לרשת, לצפייה חופשית.

הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים נוסד בשנת 1931, אך טומן בחובו עדויות ארכיאולוגיות בנות אלפי שנים והיבטים היסטוריים, ציוניים ותרבותיים מגוונים. גן זה הוא פינה קסומה שטרם נחשפה כיאות הן לקהל הרחב והן לקהילת הבוטנאים וחובבי הטבע. בהגדרתו זהו גן בוטני, אך הוא גם בעל חשיבות היסטורית וארכיאולוגית רבה – נכס מורשת ייחודי.

במגזין האינטרנטי "כלנית" פורסם מאמרי על הגן הבוטני, הכולל גם את ההיבט הבוטני-מדעי של הגן: ואפשר לקרוא את המאמר הנרחב כאן.     במסגרת רשומה זו, כמנהג בלוג זה העוסק ב"נושנות" אזכיר רק את האתר ההיסטורי-ארכיאולוגי המצוי בתחומי הגן – קבר ניקנור וסיפורו המופלא.

אך תחילה לסרט "אנשי הגן". סרט באורך 72 דקות (בימוי, צילום ועריכה – אורי רוזנברג)

הגן הבוטני בהר הצופים מושך אליו אוהבי טבע, מתקני עולם, זוגות אוהבים ואת אלו הבאים למצוא בו מפלט וריפוי למצוקתם. הסרט "אנשי הגן" מתאר, על רקע מראות הגן, את המרקם האנושי המיוחד של צוות העובדים בגן ומבקריו, ומפגיש את הצופה עם פניה השונים של החברה הישראלית. בעזרת האנשים שהגן מהווה מרכיב מרכזי בחייהם, מנסה הסרט לחשוף את סוד הקסם של הגן. במרחק כמה עשרות מטרים מן השקט והרוגע, הצל ופכפוך המים, בכפר עיסאוויה, מתקיימת מציאות שונה לחלוטין.

לינק לסרט עם כתוביות בעברית:    לינק לסרט עם כתוביות באנגלית:

ובחזרה אל ההיסטוריה:

הגן הבוטני בהר הצופים הוקם בשנת 1931 על ידי פרופ' אוטו ורבורג, ראש המחלקה לבוטניקה של "המכון לחקר טבע ארץ ישראל" באוניברסיטה העברית (וכן מבכירי המנהיגים הציוניים והנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית) ופרופ' אלכסנדר איג, ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל (ראה רשומה אודותיו בנושנות). היה זה הגן הבוטני של צמחי הבר של ארץ ישראל הראשון בישראל (קדם לו הגן במקווה ישראל שמטרתו העיקרית היתה אינטרודוקציה של צמחי תרבות וגינון מחו"ל), ומן הראשונים בעולם כגן אקולוגי, אשר היה מבחינה זו חדשני והקדים את זמנו בעשרות שנים. בין השנים 1948 – 1967 היה קמפוס האוניברסיטה העברית ובתוכו הגן הבוטני, חלק מן "המובלעת" שבהר הצופים – אזור מפורז ישראלי (שכלל גם את הכפר עיסאוויה) המוקף בשטח הכבוש על ידי הירדנים. הגן שמש כקו מגן של מגיני ההר, נחפרו בו תעלות קשר ונבנו עמדות מגן. כיסוי תעלות הקשר ופינוי המוקשים נעשו מיד אחרי מלחמת ששת הימים (כאשר גל מתנדבים מכל העולם הגיע לירושלים).

מראה קמפוס הר הצופים באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת – מבט ממזרח. מקור: ספריית הקונגרס

קבר ניקנור

בתחום הגן הבוטני מצוי אתר ארכיאולוגי בעל חשיבות רבה, אשר כמעט והפך לפנתיאון לאומי לגדולי האומה ומנהיגיה.

בשנת  1887 רכשו הזוג סיר ג'ון אדוארד גריי היל ורעייתו הציירת קרוליין, מן העיירה בירקנהד הסמוכה לליברפול,  חלקת אדמה בחלק הצפוני של הר הזיתים (שמו של אזור זה שונה ל"הר הצופים" רק במאה העשרים) והקימו שם אחוזת קיץ הכוללת מטעים ומבנים, בה שהו כמה חודשים בשנה. בשנת 1902 במסגרת עבודות להכשרת הקרקע באחוזה, התגלתה במקום מערת קבורה ובה שבע גלוסקמאות. למקום הגיעו גלדיס דיקסון, בתו של הקונסול הבריטי וארכיאולוגית חובבת וסטוארט מקליסטר הנציג הבכיר של "הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל" אשר הגיעו למסקנה שזוהי מערת קבורה מתקופת בית שני (המאה ה-1 לספירה). דיקסון שלחה את אחת הגלוסקמאות, שעליה נחקקה כתובת ביוונית ועברית ללונדון והארכיאולוג הצרפתי שרל קלרמון גנו פענח את הכתובת:

"העצמות של נקנור מאלכסנדריה אשר עשה את הדלתות ניקנור אלכסא".

קלרמון שייך את מערת הקבורה לניקנור איש אלכסנדריה, אשר תרם את שערי הנחושת לבית המקדש שבנה הורדוס, כפי המסופר באגדה הנודעת בשם "נס ניקנור" המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, ובמקורות יהודיים נוספים (כמו "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס). וזהו הטקסט המופיע בתלמוד:

אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו – היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה.    (מסכת יומא, דף לח ע"א)

עוד מספרת האגדה, שבשל הנס שהתרחש לדלתות הנחושת, הן לא צופו בזהב בעת שהותקנו בבית המקדש, אך קרן מהן בוהק רב.

הגילוי המרעיש עורר התרגשות רבה משום שבעזרת ממצא ארכיאולוגי בן 2000 שנה ניתן לאמת מקור ספרותי-היסטורי.

בשנת 1913 נפגש סיר ג'ון גריי היל עם ד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ ישראלי" וניהל עמו משא ומתן למכירת שטח האחוזה אותו ייעדו הגופים הציוניים להקמת אוניברסיטה. סוכם שעבור שטח האחוזה ישולמו לסיר גריי 21,500 לי"ש. ג'ון וקרוליין שבו לאנגליה וזמן קצר אחר-כך פרצה מלחמת העולם הראשונה והאחוזה נתפסה בידי הצבא הטורקי שאכסן בה חיילים וסוסים ובזז את תכולת הבניינים. סיר גריי נפטר בבירקנהד ולא זכה עוד לבקר בארץ הקודש.

בחורף 1917 נכנסו כוחות הצבא הבריטי לירושלים שנכנעה ללא קרב. ארבעה חודשים לאחר שגנרל אלנבי הודיע לקרוליין על שחרור האחוזה, ב-1 ליולי 1918, הונחה אבן הפינה (למעשה 13 אבנים) לבניין האוניברסיטה העברית בשטח זה. בתאריך 1 לאפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה בטקס רב-רושם בתיאטרון (הידוע כאמפיתיאטרון) הנשקף אל מדבר יהודה וים המלח.

בשנים 1928 – 1929 ערך הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין) חפירה מחודשת בקבר ניקנור ומצא קברים נוספים במקום. הקירטון הרך בשלוחת הר הצופים מאפשר חציבה קלה של קברים ואכן בשטח ההר נתגלו כמאה קברים עתיקים ורבים כנראה עדיין לא נחשפו. סוקניק הגיע למסקנה שבקבר ניקנור לא קבור ניקנור תורם דלתות המקדש עצמו, אלא צאצאיו ניקנור ואלכסא.

מנחם אוסישקין, ממנהיגי "חובבי ציון", נשיא הקק"ל ונשיא הוועד הפועל הציוני הגה את הרעיון להפוך את מתחם קבר ניקנור לפנתיאון לאומי ציוני "מקום מנוחת עולם לאנשי שם יהודים". ואכן בשנת 1934 הועלו מאודסה עצמותיו של יהודה לייב פינסקר, מורו ורבו של אוסישקין, מייסד אגודת "חובבי ציון" ומחבר המסה "אוטואמנציפציה", אשר נפטר בשנת 1891, והן הונחו בארון עופרת במערת הקבורה משלהי בית שני במתחם קבר ניקנור.

מתחם קבר ניקנור 1934. משמאל למעלה: הספרייה הלאומית (כיום הפקולטה למשפטים). מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

אוסישקין ציווה בצוואתו לקבור גם אותו במקום זה, וארונו הונח לצד ארונו של פינסקר בשנת 1941. רעיון הפנתיאון הלאומי נזנח בשל הפיכת הר הצופים למובלעת במלחמת העצמאות, וכן בשל קשיים הלכתיים, והאתר שנבחר למטרה זו הוא חלקת גדולי האומה בהר הרצל. הגלוסקמה של משפחת ניקנור נותרה במוזיאון הבריטי בלונדון ולא הוחזרה לישראל.

טקס 30 למותו של אוסישקין. על קברו שקיות קרקע שהובאו על ידי נציגים מכל ישובי הארץ (בתמונה השמאלית). מתחת לדגל: ארון העופרת עם עצמותיו של פינסקר.

מערות הקבורה במתחם קבר ניקנור שמשו את מגיני ההר לאיחסון נשק וחומרי-נפץ ונוקו במבצע שיקום הגן בראשית שנות השבעים. הן נותרו זנוחות וחתומות במשך עשרות שנים, עד למבצע השיקום והשחזור בראשותו של רן מורין בשנת 2007.

קבריהם של אוסישקין ופינסקר במערת הקבורה מימי בית שני, לאחר שיפוץ האתר. צילום אורי רוזנברג

עם פתיחת אולם III המרכזי במערכת הקבורה, נתגלתה בו מערכת שורשים מסועפת אשר מכסה את קירות המערה ושייכת לעץ התאנה הקטן שעדיין גדל בפתחה של מערת הקבורה.

שורשי עץ התאנה המכסים את קירות מערת הקבורה. צילום: אורי רוזנברג

את עץ התאנה המופלא ואת משמעותם המיסטית של שורשיו אפשר לראות בסרט "אנשי הגן".

בימים אלו של חגי תשרי אנו מציינים 44 שנים למלחמת יום הכיפורים. בזיכרון הקולקטיבי ובמה שנקרא "דעת הקהל" (מעניין שמקורו של ביטוי זה בתפילת קול נדרי) מסומנת ראש הממשלה גולדה מאיר לדיראון עולם כמי ששיקוליה המוטעים (בייחוד באי גיוס מוקדם של מילואים) היו חלק מן "המחדל" או "הקונספציה" שהביאו לתוצאות של מלחמה נוראה זו. הציבור הרחב לא הסכים עם החלטות וועדת אגרנט אשר ניקתה את הדרג המדיני מאחריות ישירה והטילה את מלוא האשמה על הדרג הצבאי, בעיקר על הרמטכ"ל דדו. בספרה האוטוביוגרפי של גולדה מאיר "חיי" שנכתב שנתיים לאחר המלחמה (במקור עבור הקוראים בחו"ל), (1975, ספרית מעריב), מצאתי כיצד גולדה עצמה מתארת, מנקודת מבטה האישית, את השתלשלות העניינים לפני המלחמה, בעיצומה ולאחריה. מבלי שאנקוט עמדה בסוגיית האשמה והמחדל, מצאתי שדבריה של גולדה כנים ונוגעים ללב, וברצוני להציגם כאן. על מנת לבסס את הדברים מנקודת מבט נוספת, אובייקטיבית ושקולה, אביא כמה ציטוטים מאת מי שהיה נשיא המדינה באותו זמן, פרופ' אפרים קציר, מתוך ספרו האוטוביוגרפי המרתק "סיפור חיים" (2008, הוצאת כרמל). (גולדה מאיר פעלה למינויו של קציר לנשיא על מנת למנוע את מינויו הוודאי של יצחק נבון. 4 חודשים לאחר שנכנס לתפקידו פרצה המלחמה).

אתחיל מן הישיבה הגורלית שהתקיימה בלשכתה של גולדה ביום ששי, ערב יום הכיפורים, יום אחד לפני פרוץ המלחמה. בדיעבד מודה גולדה בטעות של אי גיוס המילואים, ובכך שקיבלה את דעת הרמטכ"ל, שר הבטחון (דיין) וראש אמ"ן. כותבת גולדה: "אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת, והידיעה הנוראה הזאת תלווה אותי כל שארית ימי. לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים". ועל הימים הראשונים של המלחמה כותבת גולדה: "לא אנסה אפילו לתאר איך היו הימים הללו בשבילי. די לי שאומר, נדמה לי, שלא יכולתי אפילו לבכות כשהייתי לבדי."

בנקודה זו אני מדלג על תיאור המגעים עם ארצות הברית והרכבת האוירית שהביאה במטוסי הגלקסי הענקיים נשק ותחמושת חיוניים, החל מהיום התשיעי למלחמה (23,000 טונות של אמצעי לחימה ב-670 טיסות). כותבת גולדה: "כאשר שמעתי שהמטוס נחת בלוד בכיתי בפעם הראשונה מאז התחילה המלחמה, אם גם לא בפעם האחרונה".  אצטט רק קטע אחד בו מזכירה גולדה בלשון המעטה את מלחמות הגנרלים בדרום ואת שליחותו של בר-לב לחזית זו: "בר-לב חזר מן הצפון ואנו שלחנו אותו לדרום לישר את ההדורים שצצו שם מפני שבין האלופים בשטח היו חילוקי-דעות חמורים ביותר בנוגע לטכסיסים שצריך לנקוט. […] יש לו צורת דיבור אטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: "ג-ו-ל-ד-ה, יהיה בסדר, אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם", ידעתי שהגלגל התהפך".

וכך כותב אפרים קציר על חלקו של בר-לב במלחמת יום הכיפורים: (אחרי שהוא מזכיר את המחלוקות הקשות בין המפקדים בחזית הדרום ואת כשלון הכוחות הישראלים להדוף את הצבא המצרי אל מעבר לתעלת סואץ) " ושוב נישאו העיניים אליו, כמי שיוכל להשליט סדר ולהפוך את הקערה על פיה. הוא מונה למפקד החזית ויצא למוצב הפיקוד באום חשיבה. השמועה אמרה שבהגיעו לשם הודיע כי ראשית חכמה עליו לישון שעה-שעתיים, ובכך כמו בהנפת מטה קסמים, המחיש כי אין שום מקום לאבדן עשתונות ושם קץ בבת-אחת למהומה. […] למיטב ידיעתי, חלק נכבד מהניצחון הצבאי שהושג בסופו של דבר בחזית המצרית רשום על שמו." 

נשוב לדבריה של גולדה, על התמודדותה עם משפחות הנעדרים ועם חוסר הוודאות לגבי השבויים. בימים הראשונים של המלחמה, נמנעה הממשלה מלפרסם את מספר האבידות של כוחותינו, משיקולי מורל. רק בתאריך 14 לאוקטובר פורסמה רשימת האבידות הראשונה – 656 חללים.

ב-11 בנובמבר 1973 1973 נחתם ההסכם בין ישראל למצרים בקילומטר 101 של כביש קהיר-סואץ. כותבת גולדה: "אבל עדיין לא ידענו שום דבר על השבויים שלנו בסוריה, וכמעט בכל יום היו הלוויות צבאיות של בחורים שנהרגו בסיני ורק עכשיו מצאו את גופותיהם המפוחמות בחול, זיהו אותן והביאון לקבורה. גרוע מכל, למרות ההרגשה הגוברת שהפעם אולי תתפתח הפרדת-הכוחות ותהיה לשלום אמיתי, היה הלך-הרוח הכללי בישראל קודר מאד. מכל שכבות האוכלוסיה באו דרישות להתפטרות הממשלה, האשמות שמצב כוננותו הירוד של הצבא היה תוצאה של מנהיגות לקויה, של שאננות ושל חוסר כל תקשורת בין הממשלה והעם. […] חלק גדול מן הזעקה היה אמיתי. רובה, בעצם, היתה ביטוי טבעי להתפלצות משורת התקלות הקטלנית שהתרגשה ובאה. באותה סערת מחאה דרשו לא רק את התפטרותי או את התפטרותו של דיין: זו היתה קריאה לסלק מן הבימה כל אדם שאפשר היה בכלל להטיל עליו אחריות למה שהתרחש ולהתחיל מבראשית באנשים חדשים, אנשים יותר צעירים, אנשים שלא הוכתמו בהאשמה שהוליכו את האומה שולל. זאת היתה תגובה קיצונית על המצב הקיצוני שבו נמצאנו, ולכן, גם אם היתה מכאיבה מאד, אפשר היה להבין אותה. אבל חלק מן ההתפרצות היה זדוני, וחלק ממנה היה פשוט דמגוגיה, וצבירת הון פוליטי מטרגדיה לאומית על ידי האופוזיציה."

ביום האחרון של דצמבר 1973 נערכו בחירות והסתבר שמפלגת המערך שמרה על כוחה למרות המחאה הציבורית וירדה רק ב-4 מנדטים. (ביום הראשון של חודש זה הלך לעולמו דוד בן-גוריון). למרות רצונה של גולדה להתפטר, היא נענתה ל"דין התנועה" והרכיבה את הממשלה החדשה, תוך שהיא מתעקשת לכלול בה את משה דיין כשר ביטחון. אך חודש בלבד לאחר כינון הממשלה (מרס 1974) התפטרה גולדה מאיר (11 באפריל 1974), כאשר פורסם הדוח הראשון החלקי של וועדת אגרנט. בעצם היום שבו הגישה גולדה את התפטרותה לנשיא קציר, השתלטו 3 מחבלים מן החזית העממית של אחמד ג'יבריל על שתי דירות בקריית שמונה ורצחו 16 אזרחים. כך מתארת גולדה את אותם ימים, בפרק האחרון של ספרה, לו היא קראה "סוף הדרך":

כותב על כך אפרים קציר: "במהלך המלחמה היטבתי לעמוד על כמה היבטים באישיותה של ראש הממשלה גולדה מאיר. כל מה ששמעתי עד אז על נחישות האופי שלה התגלה לי עתה בעליל. היא ידעה בבירור כי לאחר הפסקת האש יהיה עליה להתמודד עם שאלות קשות מאוד שהיא תציג לעצמה, שיעלו בזירה הפוליטית, שיתעוררו בציבור הרחב, ובוודאי בקרב המשפחות השכולות. לא היה לה ספק מהו כובד האחריות המוטל על כתפיה כמי שעמדה בראשות הממשלה כאשר מדינת ישראל נקלעה בהפתעה כה גדולה למצוקה כה גדולה. לימים סיפרה לי שברגעים מסוימים, כשחשבה על כל מה שקרה, עלה בדעתה להתאבד. אולם בו בזמן היא הבינה כי לא זו העת לחילופים ליד ההגה או לחשבון נפש מיוסר של הקברניט. […] כל מי שהיה לו שיח ושיג אתה בתקופת המלחמה פגש אדם בוטח לחלוטין בניצחון הישראלי, בלי שמץ של הרהור על חורבן הבית השלישי [רמז למשה דיין – א.ר.]. היא ניהלה את העניינים ביד רמה, הכריעה במהירות בכל מחלוקת שהוצגה בפניה ודרבנה את כל הגברים הצעירים ממנה, ובהם שרים וגנרלים, שהקיפו אותה והפגינו תהיות לא מעטות. […] הסיבה הישירה להתפטרותה של ראש הממשלה היתה הדוח החלקי הראשון של ועדת אגרנט, שהוגש לממשלה ב-1 באפריל 1974. ראש נממשלה הביאה עותק של הדוח הזה ללשכתי מיד לאחר שעיינה בו, ועם בואה ראיתי שהיא נסערת עד עמקי נשמתה. היא מיהרה להסביר לי שמסקנות חברי הועדה בתחום הפרסונלי אינן נראות לה הוגנות." (כלומר – גולדה חשבה שהוועדה טעתה במסקנותיה המחמירות לגבי הרמטכ"ל דוד אלעזר, והחליטה להתפטר למרות שהוועדה לא מצאה פגם בתפקודה האישי, ותלתה את הליקויים בהיעדר הגדרה ברורה של חלוקת הסמכויות בין הממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל; היעדר פלורליזם בהערכות המודיעין  וחסרונו של יועץ לענייני מודיעין ליד ראש הממשלה).

הערות העורך

תפקודה של גולדה במלחמת יום הכיפורים וכן מסקנות וועדת אגרנט העלו לדיון את השאלה האם לראש הממשלה חייב להיות רקע בטחוני. היו  שטענו לאחר המלחמה כי אין לבוא לגולדה מאיר בשום טענות, משום שהיא אשה, ללא רקע צבאי, אשר סמכה על המומחים הביטחוניים שהיו בסביבתה והוליכו אותה שולל. כמה שנים קודם לכן הציע מן האופוזיציה ח"כ מנחם בגין להעניק לנשיא המדינה את תואר המפקד העליון של הכוחות המזוינים בישראל וכן את הסמכות למינוי הרמטכ"ל, כפי הנהוג בארצות הברית. בשנת 1976 נחקק חוק יסוד: הצבא, שהגדיר את הממשלה כולה כמפקד העליון של צ.ה.ל וקבע בכך כי ראש הממשלה אינו יכול לגלגל את האחריות ממנו והלאה. אך השאלה נותרה פתוחה: האם השיטה הדמוקרטית שלנו תצמיח תמיד קברניטים בעלי כישורים מתאימים בתחום הביטחוני, הערוכים להכרעות אסטרטגיות?

הקדמה

בשנת 1945 יצא לאור (הוצאת הקבוץ המאוחד) ספרו של חיים גליקסברג  "ביאליק יום יום".

חיים גליקסברג (הערך בויקיפדיה) היה צייר, שהתמחה בציור נופים ודיוקנאות. בשנת 1929 פגש בביאליק בתל אביב, הפך לידידו וליווה אותו במשך חמש שנים, עד לפטירתו של ביאליק ב-1934, והוא בן 61 שנים. גליקסברג צייר את מניה, אשתו של ביאליק וגם את ביאליק עצמו, אשר לשם כך ישב מולו במשך כשעתיים מידי בוקר, עד להשלמת הציורים. בספר "ביאליק יום-יום" מתעד גליקסברג את חייו ופעילותו של ביאליק וחבריו בתל אביב, לבושו ושפת הגוף שלו. כצייר הוא מתאר כל קמט בפניו, את צבע העיניים והמבט. הוא מצטט מאמרותיו, "הברקותיו" וזיכרונותיו של ביאליק ומעטר באיוריו וציוריו. בתוך כך מצטיירת דמותו של ביאליק ואנו יכולים גם להתוודע לחיי הרוח בתל אביב של אותן שנים, שנות הרחבה, בנייה ושגשוג בעיר העומדת לקראת חגיגות חצי יובל. ביאליק רוכב על סוס ברחובות העיר לאחר שהרופאים ציוו עליו את הרכיבה. גם העברית של 1945 מבצבצת מבין דפי הספר – הקיוסק ברח' רוטשילד נקרא בפי המחבר "סוכת גאזוז", מסעדה היא "בית אוכל", אך אם אין היא מגישה בשר היא נקראת "צמחוניה". המסעדה של תנובה נקראת "מחלבה". ביאליק משוחח באידיש, רוסית ועברית וניכר שנוח לו ביותר באידיש. בספר המרתק והמקסים מתאר ביאליק את תהליך היצירה של האמן והסופר בכלל ושלו עצמו בפרט.

ביאליק עלה לישראל בשנת 1924, לאחר שעבר מאודסה לגרמניה ב-1921. בשנת 1926 עבר לגור בבית שזכה לשם "בית ביאליק" עם רעייתו והוריה. שנים אלו היו חלק מתקופת השתיקה של ביאליק, אשר לאחר כתיבת "צנח לו זלזל" בשנת 1911 כתב עד למותו רק עוד תשעה שירים בלבד. אולם בשנים אלה היה פעיל מאוד בעריכת ספרים ובהוצאת ספרים לאור (יחד עם רבניצקי ופיכמן, בין השאר בהוצאת "דביר") והיווה גורם מרכזי בחיי הרוח והאמנות בתל אביב, אשר לא מעט בזכותו הפכה למרכז חיי תרבות. ספר זה מהווה עוד ביטוי להערצה לה זכה ביאליק עוד בחייו, על ידי אנשי רוח והציבור הרחב כולו. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" בשל התייחסותו בשיריו למאורעות לאומיים (כמו "על השחיטה" על הפוגרומים ברוסיה) ובגלל שהביוגרפיה האישית שלו תואמת ומייצגת את התהליך שעבר על יהדות רוסיה ומזרח אירופה באותה תקופה – תהליך החילון וההשכלה, תחיית השפה העברית, הכמיהה לארץ ישראל והעלייה אליה. ביאליק שנא תואר זה, ובכלל תיעב כל פעילות של עסקנות ציבורית שחייב מעמדו, והעדיף להיות הרחק מן ההמון הסוער, אולם עזר ותמך בכל פעילות תרבותית בחיי העיר, התרים כספים ותרם מכספו למוסדות תרבות והרבה לנאום בפתיחות של תערוכות ואירועים שונים (ב-1931 נפתח מוזיאון תל אביב לאומנות). לגליקסברג הוא אומר: "לו יכולתי למצוא לי חדר קטן, שאיש לא ידע את מקומי, – הייתי מאושר. הייתי סוגר את עצמי ועובד."

מן הספר מצטייר ביאליק כאדם של ניגודים, החווה מעברים חריפים במצבי הרוח. הוא אדם עצוב ומלנכולי, פוחד ממחלות וממוות, לעיתים פזור-נפש, אך נוהג גם לעשות מעשי משובה ו"למתוח" את חבריו ובני משפחתו בעזרת תחפושות, מעשי קונדס וכישרונו הדרמטי. ביאליק מלא רחמים וחומל על כל נזקק שעם סבלו הוא מזדהה עד סערת הנפש, אך הוא גם רתחן ומהיר חימה ולא חוסך משבטו ומלשונו החדה ממי שראוי לכך על פי דעתו. יחסיו עם אשתו מניה צוננים והוא חשוך ילדים, אך אוהב ילדים בכל מאודו. חי כחילוני אך קשור למסורת ולמקורות היהודיים בכל נימי נפשו.

ציטוטים מן הספר "ביאליק יום יום"

(*) – "לפני נסיעתו האחרונה של ביאליק לוינה בא להסתפר. במספרה ישבו ילדי הספר. אומר אלישע לעוזי: זהו ביאליק. – אל תקשקש, – אומר הקטן לבכור – ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק, בשעת נגיבת פניו ואומר: ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואין איש מעלה על דעתו, כי ביאליק זה יסורים קשים מיסרים אותו עכשיו – ויצא."

(*) – "יצאנו מן הבית. הזמין אותי לבית-קפה, ביקש בירה. הוא גמע ונתן בי את עיניו מעל לכוס. – שמע-נא, למה הכל מציירים אותי, כשפני זועפות. זה לא נכון, בהחלט. הלא בעצם אין סלחן כמוני, ואני שוכח את הרעה שעושים לי. […] ו_ _ צייר אותי בקלות, מפני שהוא בעצמו, כנראה, קל. – צייר וצילם אותי כמה פעמים מכל הצדדים. בתמונה זו כאילו גהץ אותי בעשרה מגהצים. ואני מטבעי שונא את המסורק והמגוהץ. מקס באנד צייר אותי ומכר את התמונה באמריקה בכסף רב. גם חנה אורלוב כיירה אותי. נדמה לי, לא רע, אולם יודע אתה מה שאגיד לך? סקולפטורה אינה מדברת על לבי. לציור ולצבעים היתה לי תמיד משיכה משונה עוד מילדותי. נדמה לי, כי אילו הייתי צייר, הייתי הופך עולמות. שאלתיו, אם ניסה פעם לצייר ואמר, שניסה, אבל בעיקר חיות ועופות, כלבים, ציפרים וכו'."

(*) – "פרופ' ד. שור סיפר לי: ביום אביב אחד יפה פגש את ביאליק, שאמר לו: אלוהים ברא את האביב. אך בשביל מי ברא?… בשביל נערים ונערות פתאים."

(*) – בטקס פרידה מדיזנגוף של אגודת ידידי המוזיאון, לקראת צאתו לחו"ל לאיסוף תרומות עבור מוזיאון ת"א, ולאחר שדיזנגוף התלונן על כך שלא הצליח לאסוף תרומות בארץ, אומר ביאליק: "פני מתעוותים מבושה ולבי כואב למראה היחס הזר וההתנכרות של ציבורנו אל צרכי התרבות ונכסיה. בין-רגע שונו פניו. בין גבותיו נתעמקו חריצים, עיניו נפקחו לרווחה ואישוני עיניו התרוממו ונעשו אפורים-עכורים. על ראשו נתבלבלו שערותיו הבודדות ונדבקו אל מצחו הרחב. פעם בפעם הזיז את כוס המים, שנשפכו על המפה. צלו פרכס ונע על העמוד הלבן ועל הברוש שמאחוריו. –  …יש בתוכנו בעלי-יכולת, עשירים מופלגים, שאינם נוקפים אצבע קטנה למען ספרותנו ותרבותנו, ולמען המוזיאון בפרט, ערלי-לב אלה אוכלים מזבחי-מתים, רק כדי לקיים את הגוף וליהנות משאר הגשמיות, ולא תמצאו אותם בשום ענין ציבורי, מפחד, שמא יעלה להם הדבר בכמה לירות. הוא המה ורתח. קולוהרעים ושסע את האויר הדחוס. הוא הכה בחזקה על גבי השולחן ושכני, יהודי ספרדי מגושם, שנמנם כל הזמן, נזדקף בבהלה. – …מנהגי החזירות האלה הכו, לחרפתנו, שרשים עמוקים ביחוד בין בעלי היכולת." (הרעיון להקים מוזיאון לאמנות בת"א היה של ביאליק). ומיד אחר כך ממשיך גליקסברג לספר כיצד הלך ביאליק לבקש תרומה לטובת תיאטרון "הבימה" מאת אליעזר הופיין, מנהל בנק אנגלו-פלסטיין, וכשזה השיב את פניו ריקם "ביאליק יצא בחימה מן החדר וצעק בקול באולם הגדול ועל המדרגות: אסור לגדל חזיר בארץ ישראל."

(*) – בעת ציירו את ביאליק, שם גליקסברג לב שפניו של ביאליק משתנות כל העת בהשפעת מצב רוחו, אפילו צבע העיניים. כאשר הוא מעיר לביאליק על כך, אומר ביאליק: "– ככה! – חייך ואמר – כן, פני מתחלפים, כי גם אני מתחלף בכל רגע. אולי חוץ מבשעה שאני מדבר על עניין אחד. כבר אמרו לי ציירים דבר זה. אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. ואחד העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך…"

(*) – ביאליק שופך את ליבו בעת שהוא יושב מול גליקסברג המציירו, כאשר בתל אביב נעשות הכנות לחגיגות ברוב עם במלאת 60 לביאליק: "– אתה יודע, אני שונא את הרעש ואת הטאראראם. את הכבוד לא אהבתי מימי. אוהב אני להיות חפשי ורוצה גם יחס פשוט אלי, שהרי גם אני, מטבעי, יהודי פשוט, כאחד מן הרחוב. אינני סובל תשומת-לב מרובה: לא נוח לי בכך, כמו בכובע חדש, או בנעליים מצוחצחות. […] פעמים הייתי רוצה, שלא יכירוני – שאהיה יהודי סתם. גם כשאני עומד ומתחיל לנאום, יש לי הרגשה בלתי נעימה. מרגיש אני את עצמי בודד, ואלפי עיניים הנעוצות בי, מגדילות בלבי מעין אימתא דצבורא." וזכורות שורותיו של ביאליק כתגובה לנאום מליצי ונבוב שנשא לכבוד יובל החמישים שלו יצחק אלתרמן (אביו של נתן): שחה נפשי לעפר / תחת משא אהבתכם; / אללי, כי הייתי / איסתרא בלגינתכם.

על אמנות ועל תהליך היצירה

(*) עוד על תהליך היצירה – ביאליק היה ידוע בכך שכתב טיוטות רבות, כתב ומחק שוב ושוב עד שנחה דעתו מן היצירה שיצאה תחת ידו. הוא קם להביט על ציור הדיוקן שלו, אותו מצייר גליקסברג, ואז אומר: "מוצא חן בעיני שאתה מוחק ומתקן. סימן, שאתה מבקש את עצמך. כל יצירה, שיש בה ממש, נקנית ביסורים. אל תקרא אמנות, אלא נאמנות!. מסתובב במהירות אלי: – הלא אמת ואמן משורש אחד. אני מחקתי יותר משכתבתי, […] אבל אל תחשוב שכל אחד רשאי למחוק ולתקן; דווקא על ידי כך נעלמים לעתים קרובות הרעננות, הרעיון, הברק הראשון, והיצירה הולכת לאיבוד. רק כשרון גדול יכול לגמור את העבודה עד הסוף בלי שירגישו את הזיעה. […] צריך להתרומם ולהשתחרר מן החומר. האוכל להגיד איך "יצא" השיר? זה יוצא מאליו, מתחת לסף ההכרה, בלא יודעים. תקרא לזה איך שתחפוץ: אינסטינקט, אינטואיציה, אמוציה, רוח הקודש – זה הכל ביצירה. והוסיף: – כלומר, מבין אתה, יכול אני להסביר איך כתבתי, אך עד גבול ידוע; אפשר לתאר את המלאכה, את המטבח, את הטכניקה של השיר, ואחרי זה לא אוכל להגיד מאומה, כשם שלא אוכל להסביר איך נברא העולם. הלא יצירה אמיתית נבראת במצב של טירוף-הדעת."

בתמונה על הקיר – דיוקן אחד העם

(*) – על המיצג "חלום יעקב" שהוכן לתהלוכת פורים בשנת 1933 כתב ביאליק: "מדת השמים על ראש כל עם כמדת הארץ אשר תחת רגליו" (בתחילה כתב 'אדמה' אחר כך שינה ל-'קרקע' ולבסוף כתב 'ארץ'.

(*) – רשרוש – ביאליק וגליקסברג עומדים ברחוב. "אותה שעה חלפה צעירה בשמלה ירוקה, הפכה פניה לאחוריה. – (אומר ביאליק): כדרך לטאה. הראית פעם לטאה המחזירה ראשה בגנדרנות, ממצמצת בעינים חדות, מרשרשת ונעלמת." המעניין במשפט זה, מלבד כושר ההבחנה של ביאליק, היא העובדה שאת המלה "רשרוש" המציא ביאליק, והיא התקבלה מיד ופשטה בספרות העברית.

(*) – גליקסברג מתאר כיצד לא מצליח ביאליק להיגמל מעישון, למרות רצונו. קשה היה לו להתגבר על יצרו. "ביאליק הפסיק לעשן לאחר שישב פעם במחלבה "בריאות" בשדר' רוטשילד בחברת אחד-העם ורבניצקי. את אחה"ע אחזה פתאום התקפה קשה של מחלתו, שבאה לו, לפי דברי אחה"ע עצמו, מרוב עישון. ביאליק נידכדך מאוד, וכשיצא משם אמר לרבניצקי: – נו, מעכשיו איני מעשן עוד! ולמכר הראשון שיזדמן בדרכי אמסור את קופסת-הכסף לסיגריות." ביאליק לא עישן כמה חודשים, אך כאשר הציע לו מישהו סיגריה חזר לעשן עד אחרית ימיו. וידועה הגדרתו של ביאליק לסיגריה: בקצה אחד אש, בקצה השני טיפש, ובאמצע עשב יבש.

(*) – כאשר ראה לראשונה את הציור של אשתו, אותו צייר גליקסברג בעת שביאליק היה בחו"ל, אמר: "כן זאת היא. הרבה מצאת בה. היא נאמנה מאוד, ודבר זה הצלחת למסור. הלא אני מכיר אותה יפה. היא שקטה ונאמנה. […] אקח את התמונה ואתלנה בקאבינט שלי. צר לי שלא ציירו אותה לפני שלושים שנה. היתה אז בעלת גוף עדין מאוד ושערות יפות להפליא. תאמין לי, שאין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות, המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם. […] ועוד אגיד לך: איני סובל אהבה בקול רם, כשם שנוהג _ _ _ עם אשתו."

מניה, רעייתו של ביאליק

אוסף של מאות גלויות נוף ישראלי שהתגלה במשפחתי הוביל אותי לפרויקט קטן. הגלויות הן משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. כאשר מיינתי את הגלויות המראות נופי קיבוצים שונים, הסתמנה תופעה מעניינת. מסתבר שהקיבוצים הפיקו מדי שנה גלויות אשר שמשו ככרטיסי שנה טובה, לשם משלוח כרטיסי ברכה לבני המשפחה והידידים של חברי הקיבוץ. הגלויות נעשו בהפקה מוקפדת ומושקעת. ניכר שהצילום מקצועי ומבוים. הגלויות הצבעוניות בהדפסת אופסט ולמינציה נעשו לרוב על ידי חברת פלפוט וגם חברת ישראנוף.

לא ארחיב כאן את הדיון על מנהג משלוח "שנות טובות", התפתחותו ונפילתו, אציין רק שגלויות שנה טובה של הקיבוצים היו חילוניות למהדרין. הן לא כללו את סמלי החג ולא סממני יהדות כלל. ברכת החג הודפסה רק בצד האחורי, ולעולם לא על גבי התמונה בצד הקדמי. הגלויות מראות את נופי הקיבוץ באופן המתאים לקלישאה "נוף של גלויה". גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר בשוק הכללי רווחו כרטיסי ברכה עם חיילים וחיילות, משה דיין והכותל, המשיכו בקיבוצים לצלם ולשלוח את נופי הקיבוץ. הגלויות כאילו משמשות "חלון ראווה" של הקיבוץ, עדות לרווחה ואידיליה.

היו אלה שנות שגשוג כלכלי בקיבוצים, לפני המהפך הפוליטי ולפני המשבר הכלכלי ופרשת מניות הבנקים. היו אלו גם שנים בהן עבר הקיבוץ תמורות רבות. כלכלת הקיבוצים המצליחים התבססה על מפעלים תעשייתיים, חדרי האוכל ומוסדות הציבור שופצו והורחבו, והדבר מתבטא בצילומי הגלויות, כעין פרכוסי גסיסה של החלום הקיבוצי כמרחב אוטופי. שני הנושאים הנפוצים ביותר המופיעים בגלויות הם מבנים וילדים, או שילוב ביניהם. הילדים מוצבים בקבוצות על הדשא, או על מתקני השעשועים (מגלשות הפח וצינורות המתכת של אותם ימים), ומשדרים אופטימיות, חוסן, המשכיות ותקווה לעתיד. בשנים אלה לא נמצא כבר בצילומים את האייקון של מגדל המים, או הסילו וגם לא את הרפת והדיר, אלא את חדר האוכל המורחב, את בית התרבות או בית העם, מוקפים בדשאים ירוקים נרחבים, עצים ופרחים. כיבוש השממה לא מודגם כבעבר בשדות הפלחה והגד"ש (גידולי שדה) אלה בטבע מאולף וממושטר, מושקה וגזום – מדשאת הקיבוץ ו"הנוי". ובדשא משובצים ילדי הקיבוץ, מוצבים בקומפוזיציה מושלמת על פי דרישת הצלם. מוטיב מרכזי בגלויות אלו הן בריכות השחייה, סמל לעוצמה כלכלית, לתרבות הפנאי והרווחה. לא עוד הסתפקות במועט ובהכרחי וכבר לא מתביישים להראות את איכות החיים.

הנה כמה דוגמאות לגלויות המראות את בריכת השחייה של הקיבוץ:

קיבוץ רבדים 1969

קיבוץ יגור

קיבוץ גבעת ברנר 1970

קיבוץ בית אורן 1968

זכורה אמירתו של מנחם בגין במערכת הבחירות של 1981 על המליונרים בקיבוצים. היה זה בעקבות כתבה בטלויזיה שבה רואיין חבר קיבוץ מנרה על היחסים העכורים בין קיבוצי הצפון לבין קריית שמונה, בעודו משתכשך בבריכת השחייה. וכך אמר בגין: "אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש הזה בקיבוץ מנרה יושב בבריכת השחיה כמו איזה מיליונר אמריקני ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחיה? לי אין סידור כזה בכלל". אגב – את בריכת השחייה במנרה מימנו בתרומתם ידידיו של נחמיה רבין, אביהם של יצחק רבין ואחותו רחל רבין ממייסדות הקיבוץ.

החלטתי לצאת לאותם מקומות ונופים המצולמים בגלויות של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ולגלות כיצד הם נראים כיום, מה עלה בגורלם של המבנים המפוארים, לאחר כ-50 שנה, אולי אפילו אגלה מה עלה בגורלם של הילדים המצולמים.

התחלתי בקיבוץ חולדה, פשוט משום שהוא קרוב למקום מגורי.

ראשיתו של קיבוץ חולדה במה שנקרא כיום יער חולדה ובראשיתו נקרא "יער הרצל" אחד משני היערות הראשונים שנטעה הקק"ל (השני בבן-שמן. הנטיעה היתה של עצי זית, אשר לא שרדו, והתגבשה ההכרה שיש לנטוע "עצי סרק" ביערות הק.ק.ל). ביער נוסדה חווה חקלאית ובמרכזה בית מפואר שנקרא "בית הרצל" (שופץ ושוחזר על ידי המועצה לשימור אתרים במלוא תפארתו). במאורעות תרפ"ט (1929) הותקפה החווה, נשרפה ונבזזה ובהתקפה נהרג אפרים צ'יז'יק. שנה אחר כך נשלחו כמה עולים חדשים שהגיעו מפולין גליציה ולטביה במסגרת תנועת הנוער גורדוניה לשקם את החווה. בשנת 1938 הוכרה חולדה כישוב רשמי: "חולדה גורדוניה" וישוב הקבע הוקם בסמוך ליער. בשנה זו הוקם מגדל המים ובשנות ההתרחבות והשגשוג לאחר קום המדינה נבנה בית התרבות אשר גם הוא נושא את השם "בית הרצל". הקיבוץ סבל ממשבר כלכלי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, בייחוד לאחר כשלונו של מפעל "ספנקריט" לבטון טרומי. כיום הקיבוץ מופרט, קיימים ענפי חקלאות פעילים, מבנים ושטחים במשק מושכרים לדיור ולפעילות עסקית.

שלטי ההכוונה בכניסה לקיבוץ חולדה.

בגלויה זו, משנת 1972, נראה שיכון הוותיקים ובריכת השחייה, במלאת 20 שנה להקמתם. בשיכון הותיקים נבנו 56 דירות. בצילום המראה את שיכון הותיקים הושבו הילדים על הדשא, כמקובל.

שיכון הותיקים ובריכת השחייה – 1972

וכך נראה היום שיכון הותיקים:

שיכון הותיקים 2017

בריכת השחייה בחולדה הושלמה בשנת 1952. באתר הקיבוץ צילומים מתהליך הבנייה:

יציקת בריכת השחייה ב-1952. (מקור- אתר קיבוץ חולדה)

הבריכה מוקפת כיום בגדר ומהווה חלק מגן אירועים המנוהל ע"י זכיין פרטי. צילמתי את הכניסה המקורית לבריכה, הנעולה כיום:

בגלויה זו, משנת  1970 נראה מגדל המים במלוא הדרו, ועל הדשא הילדים. (הפסל בצד ימין של הגלויה מצוי ביער חולדה).

וגם בגלויה זו, משנת 1973 מציץ המגדל, והילדים על מתקני השעשועים. (בחלקה העליון של הגלויה – מכון לניקוי זרעים, אינו קיים כיום).

מגדל המים נבנה בשנת 1938, עם המעבר של קבוצת גורדוניה מן היער ליישוב הקבע. הנה צילום מאתר הקיבוץ – המגדל בעת בנייתו:

מגדל המים בחולדה, 1938 (מקור – אתר קיבוץ חולדה).

והנה המגדל בשנת 1953, צילום מאלבום עליית הנוער. שימו לב לבחור עם החליל במרכז מעגל המחוללים, ולחנוכייה בראש המגדל. ההסבר שניתן לצילום הוא: קבוצת עליית הנוער בחולדה מבטאת את שמחתה בריקוד הפופולרי הורה. מגדל התצפית והמים הדרוך ועירני תמיד נמצא מאחוריהם. הצלם: אייזנשטארק.

The Youth Aliyah group at Hulda express their joy in life by dancing the popular Horrah. The ever vigilant watch and water tower is behind them. July 1953 (photographer: Eisenstark

מגדל המים בחולדה 1953. מקור: הארכיון הציוני.

וכך נראה המגדל כיום. עומד למעצבה, מוקף גדר רעועה ופרוצה.

מגדל המים חולדה – 2017

בייחוד מעציב לראות את בית התרבות, "בית הרצל". הנה הוא בגלויה משנת 1965.

בית התרבות "בית הרצל" 1965

הבניין עדיין עומד על תילו. הנה צילום עכשווי מאותה זווית.

אך הבניין עזוב ונטוש. חלונותיו נטולי השמשות פרוצים לכל רוח, הקירות והמדרגות בתהליכי התפוררות. אולם המופעים בקומה השניה הפך למשכנן של היונים והרצפה מכוסה בשכבה עבה של נוצות ולשלשת. מסביב לכלוך והזנחה. שאלתי כמה מחברי המשק מדוע הניחו לבית התרבות, המצוי במרכז המשק להתדרדר למצב הזה, והתשובה היתה: "לא היה תקציב".

אולם המופעים, 2017

עוד קצת נוסטלגיה – "כאן היתה אורווה"

הערה: אין בכוונת רשומה זו לבטא ביקורת על קיבוץ חולדה וחבריו. אין גם כוונה להציג את המצב בחולדה כמייצג את מצב התנועה הקיבוצית, תנועה מפוארת ורבת זכויות, שנקלעה למשבר אידיאולוגי וכלכלי. הצילומים מראים רק כיצד השתנה נוף קיבוץ חולדה 50 שנה לאחר משלוח גלויות הברכה לראש השנה.

נפילתו של טוביה קושניר, כאחד מ-ל"ה לוחמים שנחלצו לעזרת גוש עציון, היתה לא רק אסון למשפחתו ולמיודעיו, אלא גם אובדן כבד לעולם המדע. שמו של טוביה, שהונצח גם בשמותיהם של כמה צמחים, ידוע לכל בוטניקאי ואיש מדע גם כיום, שבעים שנה אחר מותו. טוביה היה בן 24 שנים בנפלו, אך כבר הספיק לתרום רבות לחקר הצומח של ארץ ישראל בתצפיותיו ובמחקריו, אותם התחיל עוד בהיותו נער צעיר.

את עיקר המידע אודות טוביה אנו שואבים מן הספרים שכתב אביו, שמעון קושניר, אשר הנציח את זכרו בשורה של ספרים (שמעון כתב 14 ספרים). בשנת תש"ט (1949) יצא לאור הספר: "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" (הוצאת עם עובד). את הספר ערכו רעייתו אביבה, אביו שמעון ודודו מרדכי (מרדכי שניר). הספר הוא אסופה של מכתביו של טוביה, יומני הסיורים שלו, כמה תקצירים של מחקריו ודברי הערכה והספד מאת מוריו. (ראו למטה: 'גלגולו המופלא של ספר').

בשנים הבאות הוסיף האב שמעון קושניר וכתב ספרים נוספים בהם הוא מספר על תולדות חייו הקצרים של טוביה ושל משפחתו: "בכור מכורה" (1955), "הד מגלבוע" (1955), "בדמדומי בוקר" (1959), "האיריסים עודם פורחים" (1971).

טוביה נולד ב-1923 ואת שנות חייו הראשונות עשה במושב כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. בהיותו בן תשע הקים אוסף של צמחי קקטוס ליד ביתו ועסק בריבויים ע"י הרכבות. כאשר התגרשו הוריו עבר לפנימייה בקיבוץ יגור ובאחד מסיוריו בכרמל פגש את ד"ר מיכאל זהרי מן האוניברסיטה העברית, אשר התרשם מידיעותיו של הנער. טוביה התחיל לכתוב לזהרי על גילוייו וממצאיו ולשלוח לו צמחים להגדרה. בשיטוטיו היה הראשון למצוא  את השושן הצחור בכרמל. הוא הביא בצל לדוגמה לנח נפתולסקי, "איש הצמחים והפרחים", שגילה לראשונה בישראל צמח זה בפקיעין ב-1925. כותב נפתולסקי: "…כשהוציא מכיסו בצל של לילית-הבר (שושן צחור), שאסף בין סבכי החורש במעלה הר-הכרמל מעל לואדי-שומריה, ליד יגור, אז כבר ניכרו בו אותו הלהט ואותו המתח, שהצטיין בהם תמיד במגעו עם טבע הארץ".

טוביה עבר להתגורר בביתו של זהרי בירושלים והשלים את לימודיו התיכוניים בתיכון בבית-הכרם. בשנת 1943 ערך טוביה מסע לחרמון ולהרי הלבנון, שהיו מחוץ לגבולות ארץ ישראל (בשליטת המנדט הצרפתי) וחזר משם עם 400 צמחים. בדרכו לחרמון פגש נערה בת 14, אביבה גינזבורג מבית-הלל, אשר שלוש שנים אחר-כך הופכת לרעייתו. טוביה קשר קשרים הדוקים עם כל חוקרי הטבע הבכירים בארץ, יצא איתם לסיורים והקים אוספים מקיפים וחשובים של פרפרים, זוחלים, צמחים וטחבים. במכתביו ובציוריו מתגלה כושר ביטוי עשיר ומשיכה ליופי. תיאוריו הפיוטיים של הנוף והטבע אליהם הוא מצרף את הרהוריו, נקראים כיצירת ספרות ולא כדוח של מדען. כדוגמה להלן קטע קצר ממכתבו של טוביה בספטמבר 1946 מחדרו בעיסאוויה אל אהובתו אביבה, בו הוא מתאר את המתרחש בחלקת הניסויים שלו בהר הצופים:

טוביה החל ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בשנת 1945 והתגורר עם אביבה בחדר קטן בכפר הערבי עיסאוויה הסמוך להר הצופים. ב-1947 התגייס טוביה (בהתנדבות) לגדוד השישי של הפלמ"ח שבסיסו במעלה-החמישה, משם יצאו להגן על השיירות העולות לירושלים הנצורה. בינואר 1948 נפל ליד הכפר צוריף עם חללי ה-ל"ה, אותם כינה חיים גורי "מחלקת ההר".

תרומתו המדעית של טוביה קושניר.

טוביה סייר בכל חלקי הארץ וגם מחוץ לגבולותיה, בתורו אחר צמחים נדירים וחדשים למדע. ברבות השנים נעשתה הערכה בעשבייה באוניברסיטה העברית ונמצא שמתוך 300 הצמחים הנדירים והמיוחדים ביותר – מחצית נמצאה על ידי טוביה קושניר. טוביה גילה צמחים חדשים למדע ( שניים מהם נקראו על שמו: סתוונית טוביה שגילה בהרודיון ואיריס טוביה שגילה בהר הנגב), או חדשים לארץ ישראל (למשל: ב-1941 נמצא על ידו ספלול הגליל בדפנה ומיאגרון אזני בעין חרוד. בשנת 1944 גילה את הכרכום הצהבהב במנרה, את הכרכום הנאה ליד חלחול ואת הכרכום הארצישראלי על יד רמאללה), וכן צמחים שתוארו בעבר על ידי חוקרים זרים (כפוסט וטריסטרם) ומאז לא התגלו בארץ ישראל במשך עשרות שנים. מיד לאחר מותו של טוביה פרסמה נעמי פינברון מאמר ב"הטבע והארץ" ובו היא מפרטת למעלה מעשרים מיני צמחים "שהיה במציאתם על ידי טוביה קושניר משום חידוש להכרת צמחית הארץ". כל הצמחים האלה נכללו במהדורה השניה של "המגדיר לצמחי ארץ ישראל" שפינברון היתה בין מחבריו. וכך כותבת פינברון: "טוביה קושניר ז"ל נפל בין השלושים וחמישה בהרי-חברון ועם מותו אבד למדע הביולוגי בארץ כוח צעיר ודינמי, אשר בו היו צפונות אפשרויות נרחבות של יצירה מדעית. בין השאר היה טוביה מחונן בחוש פלוריסטי ובכשרון של מציאת 'מציאות פלוריסטיות' – צמחים נדירים, או אף חדשים."

טוביה גידל גיאופיטים רבים בחלקת הניסויים של הגן הבוטני, מול בית הקברות הצבאי על הר הצופים, 45 ערוגות על פני שלושה דונמים. בייחוד התמקד בקבוצת האיריסים, הצמחים האהובים עליו ביותר. טוביה עשה הכלאות בין מיני האיריסים וחקר את התאמת המינים לתנאים אקולוגיים ופיטוגיאוגרפיים ואת עמידותם למחלות עלים שונות. חלק מצמחים אלה שרדו ונמצאו לאחר מלחמת ששת הימים על ידי מיכאל אבישי והועברו לגן הבוטני בגבעת רם (זהו מקור שמו של הספר "האיריסים עודם פורחים"). טוביה הכין הצעה מפורטת ובה רשימה של 50 צמחי בר אותם המליץ לתרבת ולהפוך לצמחי נוי לגינון. הוא אף הוסיף מידע על דרך ריבויים וגידולם. הוא חקר את מנגנון ההאבקה של התאנה התרבותית לעומת תאנת הבר (תאנת קאפריפגה) ואפיין את הצרעות האחראיות לכך, תוך שהוא משתמש בממצאיו להרחבת הבנת מנגנון הדו-ביתיות בצמחים.

אך טוביה לא הסתפק רק באיסוף ובהגדרת צמחים ואורגניזמים אחרים והחליט ללמוד, במקביל ללימודיו הסדירים, גם גנטיקה וביוכימיה, אשר יאפשרו לו להבין את תופעות החיים. וכך מתאר זאת אחד ממוריו, אהרן קצ'לסקי (קציר): "טוביה, שעבר בהדרגה את הדרך מהביולוגיה המתארת לביולוגיה הכמותית והסיבתית, נמשך בחוטים סמויים לאותו תחום נפלא המגשר בין הביולוגיה והמדעים המדויקים, לתורת התורשה הביוחימית." וכך במלותיו של טוביה, מתוך מכתבים לאביו (1946) ולצליק, אחיה של אביבה (1947): "הסיסטמטיקה, למשל, מטבע הגדרתה מביאה לידי צמצום אפקים – להתעסקות בפרטים. הגנטיקה מטבע בריאתה היא אולי הרחבה והעמוקה ביותר, כי היא הנותנת את הפירוש והמשמעות לכל שאר מדעי הביולוגיה, היא הגורם הקובע את כל שאר הפרטים. כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים צמחו לי כנפיים. […] לפני שנים אחדות הייתי מרבה לעסוק בהכרת צמחים ופרפרים, ובזה היה כל עולמי. אחר כך מצאתי כי יש דברים המענינים יותר מהכרת הצמח בצורתו החיצונית בלבד, או בשמו, ואלו הם הכוחות שפעלו בדרך יצירתו של הצמח, כלומר בדרך התפתחותו. על ידי הצלבת שני מינים זה בזה אפשר ללמוד וללמוד על קירבתם של שני המינים, מוצאם והתהוותם, בדרך זו אפשר אפילו לצור צורות צמחים חדשות, וכך 'לשחק משחקו של הטבע' בכוחות-בראשית עצמם. כך מרגיש אתה את עצמך לא כמסתכל מהצד, אלא כשולט על כוחות הבריאה."

ואכן טוביה החל ללמוד בכוחות עצמו גנטיקה, ציטולוגיה וביוכימיה. הכלים המחקריים שעמדו לרשות הגנטיקאים היו דלים עדיין באותן שנים. בנוסף להכלאות – ציטוגנטיקה, שהתבטאה בצביעת הכרומוזומים, ספירתם והשוואת אזורי ההטרוכרומטין והאאוכרומטין בעזרת מיקרוסקופ אור, וניסיון למצוא את פעילותם הישירה של הגנים באמצעות ביטויים הביוכימי, בייחוד ביצורים נחותים. טוביה יישם את הכלים והרעיונות החדשים שנגלו לפניו בסדרת מחקרים עצמאיים ופורצי דרך שהקדימו את זמנם. בעזרת הציטוגנטיקה הוא הצליח לסווג את האיריס השחום לסקציית איריסי ההיכל Oncocyclus (בניגוד לדעת חוקרים בעלי שם בעולם ששייכו אותו לסקציית Regelia).

במחקריו על האיריסים גילה מנגנון אי התאם עצמי באיריס הגלבוע. הוא חקר את המנגנון הגנטי הקובע את צבעי פרחי האיריסים וגילה את התהליכים הביוכימיים-אנזימטיים לשינוי צבע פרוותו של עכבר השדה. מחקרו המקיף ביותר היה על הגנטיקה של הערצב המצוי. במחקר זה, הראשון מסוגו בישראל, הראה כיצד אבולוציית יצור זה עדיין נמשכת בימינו, לשם התאמת המין לתנאי סביבה שונים בהתאם למיקומו הגיאוגרפי. חלקו הראשון של המחקר, אותו לא זכה להשלים, התפרסם בכתב-העת Nature. רעיונותיו החדשניים של טוביה, כמו הצעתו על גנים לטנטיים בהטרוכרומטין ורעיונות אבולוציוניים שונים, קיבלו אישור רק שנים רבות לאחר מותו, כאשר פוצח הצופן הגנטי והתפתח מדע הביולוגיה המולקולארית.

כותב שמעון, אביב של טוביה: "בבדידותו מת בני, ואת הסוד המלא של יחודו לא אדע לעולם."

הנה מכתבו האחרון של טוביה לאביו, אותו כתב כמה ימים לפני צאתו לפעולה ממנה לא שב:

דבר העורך:

גילגולו המופלא של ספר : בשנת 2010 הגיע בדואר אל ספריית קיבוץ נתיב הל"ה הספר "טוביה קושניר – מחקרי-טבע ומכתבים" ואליו צמוד פתק: "אל ספריית נתיב הל"ה. ספר זה נמצא בבוידם בעזבונו של בעלי ז"ל שנפטר לפני כ-30 שנה. הספר נראה חשוב מכדי שלא לשולחו אליכם".

בעמוד הראשון של הספר הופיעה הקדשה, שנכתבה בשנת 1951, בכתב ידו של שמעון קושניר, אביו של טוביה: "לחברי נתיב למד הא היקרים. מנתיב חייו של טוביה אל נתיב הל"ה, ממשפחתנו. ה' שבט תשי"א."    (ה' שבט הוא תאריך נפילתם של ה-ל"ה).

ובאותו עמוד החותמת הכחולה: "פלד" – קבוצת חיילים להתיישבות שתופית בע"מ. כאשר הוקם הקיבוץ בשנת 1949, על ידי יוצאי פלוגה ד' מחטיבת יפתח של הפלמ"ח, נקרא שמו קיבוץ פלד. פלד הם ראשי התיבות של פלוגה ד. ביום השנה השני לנפילת מחלקת הל"ה שונה שמו של הקיבוץ לנתיב הל"ה. כלומר – הספר נתרם לקיבוץ בשנת 1951 ע"י שמעון קושניר, הושאל על ידי אחד החברים וחזר למקומו לאחר 60 שנה. (על ספריית נתיב הל"ה והאיש היקר המקיים אותה אפשר לצפות בסרטון שעשיתי: איש ספר).

אביבה, אלמנתו הצעירה של טוביה, ערכה את הספר. במשרדי הוצאת עם עובד פגשה את הסופר חיים הזז. שנתיים אחר כך, בשנת 1951, נישאה אביבה לחיים הזז, המבוגר ממנה ב-29 שנים. להזז ולמשוררת יוכבד בת-מרים היה בן יחיד – נחום הזז (זוזיק) שאף הוא נפל במלחמת העצמאות.

הספר הפך כמקור השראה והערצה לדמותו של טוביה. רבים מן הקוראים פקדו את בית אביו ואת קברו.

לאחר מלחמת ששת הימים התאפשרה מחדש הגישה לשדה המערכה בה נפלו ה-ל"ה ונעשו תחקירים לביסוס המידע המקוטע על האירוע הקשה. בשנת 1969 הוזמן על ידי הורי החללים מי שהיה המפקד הבריטי של משטרת חברון – ג'ון דוגאן, אשר אסף את גופות הלוחמים. דוגאן הגיע לארץ, יצא עם ההורים לגבעה 573 ליד הכפר צוריף ושחזר לפרטיו המזוויעים את אשר התרחש שם בה' שבט, תש"ח.

זוהי הידיעה שראה שמעון בעיתון הבוקר ובה התבשר על מות בנו:

תודתי לד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, ולעתי יפה, מקיבוץ נתיב הל"ה, על השאלת ספריו של שמעון קושניר.

רשומה זו נכתבה לקראת חג ט"ו בשבט תשע"ח (ינואר 2018).

מומלץ לקרוא את שתי הרשומות שנכתבו בנושנות לכבוד ט"ו בשבט בשנים קודמות. מידע רב על החג ומנהגיו בעבר ובהווה.

1. רשומה מס' 78 (2017)
2. רשומה מס' 62 (2015)

תור העץ הגיע

לקראת ט"ו בשבט בחרתי להציג בפניכם את הספר "תור העץ הגיע" מאת ד"ר אגון גלזינגר (הוצאת דעת, עם עובד, 1950) (Dr. Egon Glesinger, The Coming Age of Wood). הספר תורגם מאנגלית ע"י אהרן אמיר. (פורסם לראשונה ב-1949 בארה"ב).

ד"ר גלזינגר שימש בשנים 1933 – 1946 כמזכיר הכללי של "ועד העץ הבינלאומי" (C.I.B), אשר נספח אח"כ לארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO). בספר הוא מתאר את חשיבותם של העץ ומוצריו בעולם שלאחר מלחמת העולם השניה, המשווע למזון ולדלק. גלזינגר הקדים את זמנו, והראה כיצד העץ שהתייחסו אליו כאל מוצר ארכאי – low-tech  שעבר זמנו, יכול לשמש כחומר גלם למוצרים רבים, בייחוד תוך ניצול פסולת העץ המתבזבזת לשווא. את פירות חזונו אפשר לראות במאמר עדכני זה. גלזינגר מתאר גם את ניסיונם של הגרמנים, כחלק מן ההכנות למלחמת העולם, להשתלט על אספקת העץ האירופית והעולמית, תוך הקמת שורה של מפעלים כימיים קרטליים לניצול העץ. פרשה מעניינת ובלתי מוכרת. (עוד על עותק הספר המסויים שברשותי ראו ב"דבר העורך" למטה).

אחד הדברים המדהימים בספר זה, היא הגרפיקה הצבעונית שעדיין היתה נדירה מאוד בספרים שיצאו לאור בשנים אלו בישראל, בייחוד כאשר היא חלק מן ההדפסה ולא כדפים מודבקים מהדפסה נפרדת.

אך הסיבה שבגינה למעשה בחרתי להציג ספר זה היא ההקדמה שכתב דוד בן-גוריון למהדורה העברית.

כאשר אני חושב על מספר הספרים (חמישים), חוברות ומאמרים שכתב בן-גוריון, בנוסף לאלפי המכתבים שיצאו תחת ידיו, אי אפשר שלא לתמוה כמה זמן נותר לו אחרי כל זאת לנהל את המדינה? בן-גוריון היה איש-ספר ואוהב ספר אמיתי. בספרייתו, אשר תרם לציבור ומצויה בבית בן-גוריון, מצויים 20,000 ספרים ב-11 שפות. בצריף בו התגורר בעשרים שנותיו האחרונות בשדה בוקר מצויים עוד 5,000 ספרים.

בן-גוריון בספרייתו. מקור: אתר בית בן-גוריון

ההקדמה של בן גוריון מעניינת מאוד, משום שהיא מציגה את חזונו ואופן מחשבתו, כמעצב מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. למקרא הדברים עלו בי הרהורים על כוחו של אדם שלא רק רואה בעיני רוחו כיצד תראה ותתנהל מדינה שלמה, אלא יש בכוחו גם לכוון ולממש את הדברים ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. בן גוריון, כדרכו, מרחיב את היריעה ומציג סביב נושא נטיעת העצים את הרקע ההיסטורי, הקשר האמיץ עם התנ"ך, הוראות הפעלה להווה וחזונו לעתיד. בן גוריון הידען והדעתן משלב בדבריו עובדות מדעיות, מגלה בקיאות בשדות-ידע רבים ולא מסתיר את דעתו הייחודית ולעתים ביקורתית על כמה מוסכמות. למשל – כך הוא כותב על ט"ו בשבט, ונימוקיו עמו (מבלי להשתמש במלה "את" כמובן):

"יש לעקור המנהג המשובש, שנשתרש אצלנו, שט"ו בשבט הוא יום הנטיעות בבתי-ספר, מתוך הנחה מוטעית, שיום זה הוא ראש השנה לנטיעות. יום זה קרוב לסוף עונת הנטיעה מלתחילתה. בעלי המשנה, שידעו הארץ וחיי צמחיה ועבודת אדמתה, קבעו אחד בתשרי ראש השנה לאילנות. השתיל הרך צריך ליהנות מרטיבות האדמה כל ימות הגשמים ולא בסופם בלבד."

מעניין שארבע עשרה שנים אחר כך מביע את אותם דברים בדיוק בר-סמכא אחר: בחוברת "טבע וארץ – ירחון לחקלאות, לטבע ולידיעת הארץ" משנת 1964 (חוברת ה' כרך ו') מצאתי מאמר יפה של עזריה אלון, שאת כתביו וספריו אני אוסף באדיקות רבה. מאמר זה, המצטיין בסרקאזם לא כל כך דק, מתייחס לשאלות: מדוע, מתי וכיצד יש לחגוג את ט"ו בשבט כחג הנטיעות, אם בכלל… אפשר למצוא אותו כאן, ברשומה קודמת בנושנות. (לגלול למטה ברשומה עד לסופה כמעט).

מצורפת כאן סריקה של הקדמת בן-גוריון במלואה, אך לטובת מי שלא חפץ ליהנות מכתיבתו המרתקת של בן-גוריון, אצטט כמה דברים:

בן-גוריון קורא לטעת עצים מכמה סיבות, אקולוגיות, כלכליות ואחרות, אך בראש וראשונה ניכרת מדבריו רוח התקופה וצו השעה, כדבריו – "ניטע עצים בכל כברת-ארץ לא-זרועה, ונגול חרפת השממה מעל אדמת המולדת." השממה היא חרפה. מוסיף ומפרט בן-גוריון: "מימי משה רבנו הגיעה אלינו אזהרה חמורה: פן תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה (שמות, כ"ג, כ"ט). סכנת השממה גדולה בימינו מזו שבימי משה. על חית-השדה נתווספה בימינו חית האדם, האויב הגלוי והנסתר של מדינת ישראל, המצפה לשעת-הכושר הראשונה להכשילנו ולהכריענו. הסכנות, שארבו לנו לפני 14 במאי, 1948, ולאחריו, לא חלפו, אם כי הפעם היתה ידנו על העליונה. השממה היא בעלת-בריתם הטבעית של אויבינו, וככל שגדלה השממה גדלה הסכנה." כך מצרף בן-גוריון את הנימוק הבטחוני להצגת חשיבותו של ייעור הארץ.

אך בן-גוריון יודע גם לפרט את היתרונות האקולוגיים הגלומים בנטיעת עצים:

"א. תעזור לחזור ולבנות עפר האדמה ותחזיר לארצנו כוח פריונה בהר ובעמק ובערבה, תמנע סחיפת האדמה וחשיפת ההרים, תעצור תנודת חולות הים, תגדיל הלחות ומתינותו של אקלים ארצנו ותסייע לספיגת הגשמים בתוך האדמה.

ב. תקל על הפצת האוכלוסין בכל חלקי הארץ לפי שיקולי בטחון וצרכי התיישבות ותמנע התרכזות מופרזת בכמה כרכים.

והוא ממשיך, בפאתוס מתבקש: עלינו לנטוע עצים על פני כל הרי ארצנו ומדרוניהם. עלינו לעטוף בנטיעות את הגבעות ואדמת הטרשים, שאינם ניתנים לעיבוד חקלאי: כל החולות בעמק החוף, כל ערבות הנגב מזרחה ודרומה לבאר-שבע, מצפון הערבה ועד אילת. עלינו גם לנטוע שדרות עצים לאורך כל הכבישים, הדרכים, ברחובות הערים והכפרים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים – ונטיעות מיוחדות לאורך הגבולות. נשיב להרינו הדרם וגאונם מימי קדם, לאדמתנו – פריונה, ונעשיר את הדורות הבאים באחד החמרים הגלמיים החיוניים והיקרים ביותר – בעצים."

בן-גוריון נוטע עצים בשנת 1963 מקור – אתר הכנסת.

ואכן, חזונו של בן-גוריון החל להתגשם ביתר-שאת בעשור הראשון שלאחר קום המדינה. עד להקמת המדינה היה אגף הייעור של הממשל הבריטי (בתקופת המנדט) הגורם המרכזי שפעל בייעור הארץ. הבריטים חוקקו חוקים להגנת היער (פקודת היערות) ונטעו למעלה מ-20 מיליון עצים, נטיעות פונקציונליות, בעיקר כדי למנוע סחף קרקע בהרים ונדידת חולות בחוף (עכו, קיסריה, נתניה, עזה). לאחר קום המדינה נטעה הקרן הקיימת בעיקר באזור ההר (הרי יהודה והגליל). לעצירת חולות נודדים ניטעו עצי אקליפטוס ובאזורים ההרריים ניטעו עצי אורן. בעשור זה הועסקו 10,000 עולים חדשים בנטיעת היערות בשטחים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, עבודה שסיפקה להם מקור פרנסה ושינתה את נוף הארץ. הייעור קיבל מעמד של מפעל לאומי. נטיעת העצים ליוותה גם את הקמת אזורי ההתיישבות החדשים – עדולם, התענך, מבואות ירושלים, בהם הוקמו מושבי עולים. יחידה מיוחדת בצ.ה.ל עסקה בייעור בטחוני ונטעה עצי אקליפטוס בצידי הכבישים ומסביב למתקנים ביטחוניים ובסיסי צבא (דוגמה לכך נותרה במלוא תפארתה בכביש מחניים-גונן), הכל בהתאם לחזונו של בן-גוריון.

עולה חדש נוטע עץ (1961) מקור- ארכיון הצילומים של ק.ק.ל

והנה הקדמתו של דוד בן-גוריון במלואה. מומלץ מאוד להתאמץ ולקרוא!!!

שימו לב לשם שנתן בן-גוריון למאמרו – מיטב הקופירייטרים לא היו מוצאים שם יפה יותר.

דבר העורך

לכל ספר משומש "סיפור חיים" מרתק, המשאיר את עקבותיו ורמזיו על דפיו בצורת חותמות, הקדשות, מדבקות "אקס-ליבריס", כרטיסי ספרייה' ובכלל – עקבות הזמן. בעמודו הראשון של הספר אודותיו כתבתי רשומה זו נמצאת המדבקה הבאה וגם החותמת "ספרית גונן".

חיפוש קצר מגלה מי הוא רזיאל קיסילוב (או קיסלוב) ומהו הקשר לתנועת הצופים ולקיבוץ גונן. קיראו על כך כאן, בדף הנופל של רזיאל 

רזיאל דב קיסלוב

הפעם אני מפנה אלומת אור צרה לעבר אדם גאון אך קצת מוזר, בלשן, חוקר מקרא, מחייה השפה העברית ומשורר, שזכרו ותרומתו השתכחו. דרכו אפשר להתוודע אל יהודי אתיופיה, כפי שחיו בשלהי המאה התשע עשרה.

נתקלתי לראשונה בשמו של יוסף הלוי בירחון "ממזרח וממערב, ירחון לחכמה ולספרות" משנת 1895. ירחון זה החל לצאת בשנה זו בווינה, בעריכתו של ראובן בן מרדכי בריינין, אך פסק מלהתקיים לאחר ארבע חוברות בלבד.

ירחון זה, שיצא לאור בכריכה קשה, מכיל, כשאר כתבי העת שיצאו לאור בשנים אלו במרכזי התרבות היהודיים (אודסה, וורשה, ווינה, ברלין) ונפוצו בין הקוראים היהודים שפנו להשכלה ולשפה העברית, תמהיל של יצירות ספרות ושירה (בכרך זה כמה שירים של ביאליק שנגנזו על ידו ולא הוכנסו לקאנון שירתו), ביקורת ספרותית ומאמרי הגות ועיון בנושאים שונים מענייני השעה ומן המקורות. והנה מצוי שם בין כל אלו גם טקסט מדעי בעברית מוזרה, פרקים מתוך הספר "האכרוּת" (כלומר – חקלאות, עבודת האדמה). העורך בריינין כתב הקדמה לטקסט זה, בשם "דבר להקורא" ובה הוא מסביר כי תורת האכרות הפכה חשובה לאור התחיה הלאומית והקמתן של מושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל, גם לבני עמנו "אשר מסבות תולדיות ידועות לכל היו מרוחקים ביד חזקה מעבודת-האדמה וכל מחלקותיה הביטו, בגלותם, אליה ואל למודיה כאל דבר גס ושפל, גרוע ופחות." בריינין מכנה את מחבר הספר "חכם עמנו הפרופ. יוסף הלוי" הוא מסתייג בעדינות מן המלים העבריות הרבות אשר חידש הלוי שהוא " חכם גדול בחקרי השפות השמיות, לכן לו המשפט ללכת בשמוש השפה העברית בדרכי לבו, כפי אשר יורו לו מחקריו במקצוע זה וחושו הבלשני הדק."; ועם זאת משבח את ספרו, "הכתוב בשפה מדויקה, מצומצמה ומכונה תמיד להרעיון, כפי שראוי לספר כזה, אם גם אינה לפי טעם דורשי מליצות ותאבי-להג."

הספר "האכרוּת"  נעלם כנראה לחלוטין, או שהפך לנדיר מאוד, והפרקים המצוטטים בירחון "ממזרח וממערב" הם העדות היחידה לקיומו אותה הצלחתי למצוא. הנה, בנוסף לכמה עמודים שסרקתי, גם כמה שורות המדגימות את העברית החדשנית והמקורית של הלוי (בסוגריים: הביאור שהוספתי למלותיו של הלוי, וכן הפכתי את הכתיב לכתיב מלא):

"התוך הבהיר העוטף מכל עבר את הדור הארצי [כדור הארץ] והנקרא בשם חוג הנשימה [אטמוספירה] נבנה מאויר המכיל גם גופים עריפיים [גזים] אחרים זולתו, מתכונת [כמות] מים חשובה למדי, חוּמה [אנרגיה] ועפיף [נוזל] חשמלי. הנשב או האויר אשר חשבוהו ימים רבים ליסוד, אמנם מחובר הוא מעריפים [גזים] או מקיטורים קלים לא-נראים ולא ממוששים כמוהו אשר יפעלו איש איש כדרכו על הצמיחה, ואשר עלינו לדרשם אחד אחד; – במצב נקיונו יכיל פחות מעט מרביעית עריף חלודית [גז חמצן] ויותר משלוש רביעיות עריף חניקי [גז חנקן]. והוא כלול תמיד במתכונת ידועה לעריף חמוץ פחמוני [דו תחמוצת הפחמן]."

המצב בו כל מחבר וחוקר מחדש מלים עבריות בתחום התמחותו כאוות נפשו, היה נפוץ מאוד בכל תחומי הידע, בייחוד בתחומי המדעים השונים, שם העברית העתיקה היתה כמובן דלה מאוד, עד להקמת הוועדות המקצועיות של ועד הלשון העברית (שהוקם בשנת 1890 והפך ב-1953 לאקדמיה ללשון עברית). כך למשל בתחום הבוטניקה, בוטנאים כאפרים ראובני, ברוך צ'יז'יק, אלכסנדר אייג, מכאל זהרי וחוקרים רבים אחרים, מורי בתי ספר, בלשנים ומשוררים, העניקו שמות עבריים לצמחי ישראל ורק בשנת 1930 יצא לאור מטעם ועד הלשון הפרסום "ילקוט צמחים" ובו שמות רשמיים ומחייבים. שמות אלו היו תקפים עד שנת 2000.

אם כן, מי היה יוסף הלוי?

סיכום ממצה על חייו ופועלו של יוסף הלוי מצוי באתר של בית אבי חי.

יוסף הלוי (1827 – 1917) נולד בתורכיה והחל את דרכו כמורה. הוא למד כאוטודידאקט שפות רבות, ביניהן גם שפות שמיות עתיקות, וכן ארכיאולוגיה. בשנת 1868 הוא יצא לחבש (אתיופיה) בשליחות אגודת "כל ישראל חברים" הצרפתית, לחקור את הפלשים (ביתא ישראל) ולוודא האם הם אמנם יהודים. זה היה מסע מרתק, שארך כשנה, שהיווה את הקשר המשמעותי הראשון בין יהודי אתיופיה ויהודי אירופה. קורות מסעו וגילוייו מתוארים כאן בגוף ראשון (כולל תיאור הסחר בעבדים, ותובנות מעניינות של הלוי) ומומלץ מאוד לקרוא (קובץ PDF מתוך "פעמים", לגלול אחרי ההקדמה). אני מפציר בכם קוראיי לקרוא טקסט מרתק זה. הלוי למד את שפת הגעז, תרגם לעברית את ספרי התפילה של הפלשים ואישר את יהדותם. בשנת 1869 יצא לתימן, מחופש לרב, בשליחות האקדמיה הצרפתית, והביא משם 700 כתובות עתיקות לשם מחקריו בשפות השבאיות.

יוסף הלוי היה מומחה בעל שם עולמי לשפות שמיות והתמנה למשרת פרופסור באוניברסיטת סורבון. הוא עסק בחקר המקרא ואף היה משורר ופרסם בעיתונות העברית (לבנון, המגיד) שירים רבים על געגועיו לציון ועל הצורך בהחייאת השפה העברית, ואף ביקר בארץ ישראל (1891). הוא הקדים את אליעזר בן יהודה בחידוש מלים בעברית, אך באופן שמרני, על בסיס הלשון המקראית ולשונות שמיות אחרות, ואף קרא  להקים חברה בשם "מרפא לשון", 30 שנה לפני הקמת ועד הלשון העברית.

אישיותו של יוסף הלוי היתה שנויה במחלוקת, והוא תואר כ"עוף מוזר" וחסר פשרות אשר שש להתעמת עם עולם האקדמיה. תרומתו ללשון העברית (בעיקר לימוד עברית בעברית, בו היה חלוץ) נשתכחה, יש האומרים בשל מוצאו המזרחי. נחום סוקולוב פגשו פעמים רבות והתפעל מלמדנותו הרבה, אך גם מאישיותו המיוחדת (טוען שהלוי הוא האדם המעניין ביותר שפגש מעולם), ואת רשמיו סיכם במאמר מרתק המופיע באתר פרוייקט בן-יהודה ומסתיים במלים: "ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?"

ברשומה זו הפניתי את הקוראים לקישורים המכילים טקסטים מעניינים, לכל המעוניין בהרחבת הדעת, בייחוד על יהודי אתיופיה (וראו גם הדיון של נחום סוקולוב בעניין זה).

באוסף הספרים שלי יש כמה ספרים מיוחדים. ספר יכול להפוך למיוחד מכמה טעמים: גילו המופלג, נדירותו, נושא אזוטרי בו הוא עוסק, וכן עדויות מעניינות שהוא נושא אודות בעליו הקודמים. עדויות אלו, המופיעות כהקדשות או חותמות, או מדבקות Ex Libris, הן המרתקות ביותר עבורי ועשויות להוביל למידע רב בכיוונים בלתי צפויים. ספר כזה הוא הברית החדשה בתרגום לעברית.

את הנוסח הזה תרגם מיוונית לעברית פרופסור פרנץ דליטש (Franz Delitzsch) (1890-1813 ) – תיאולוג לותרני גרמני, מראשוני חוקרי מדעי היהדות ומגדולי חוקרי התנ"ך של המאה התשע עשרה. דליטש חיבב יהודים ופעל להגן עליהם מפני אנטישמיות בעירו לייפציג, שם כיהן כפרופסור באוניברסיטה. (למידע מפורט יותר עליו באנגלית). בכמה מקורות מופיע מידע מוטעה על כך שהיה יהודי מומר. מידע זה אינו נכון. כאמור, תרגם דליטש את הברית החדשה בשנת 1877, משפת המקור בה נכתבה – יוונית. בהקדמה לקורא הוא מציין שעשה זאת על פי "הנוסחה היוונית שנדפסה על ידי עלזעוויר בשנת 1624".

עלזעוויר בתעתיק יידיש, או אלזוויר בעברית הוא Issac Elzevir שישב בעיר ההולנדית ליידן (עירו של רמברנדט Leiden) ובשנת 1616 החל להדפיס ספרים, גם עבור אוניברסיטת ליידן, האוניברסיטה הראשונה בהולנד, בין השאר התפרסם בעקבות הדפסת הברית החדשה ביוונית. ב-1712 פסק בית ההוצאה לאור של אלזוויר מלפעול, אך בשנת 1880 קמה הוצאה לאור הולנדית שאימצה את שמו (בהולנדית Elsevier) וקיימת עד היום כמו"ל יוקרתי להדפסת ספרי מדע.

לוגו המו"ל ההולנדי ELSEVIER. על הסרט כתוב "לא לבד"

על הספר מצוין שהובא לדפוס ע"י "חברת מפיקי כתבי הקודש בבריטאניא ובשאר ארצות", בשנת 1912. בעמוד האחרון של הספר מצוין שהספר נדפס בלייפציג עבור "The British and Foreign Bible Society". חברה מיסיונרית זו הוקמה בשנת 1804 ומטרתה להפיץ את הברית החדשה. זהו האתר הרשמי של החברה הפעילה גם כיום בתרגום, הדפסה והפצה של הברית החדשה ברחבי העולם. (עברו לעמוד המתאר את ההיסטוריה שלה).

את הספר רכשתי במיטב כספי, בשוק הפשפשים שהתקיים לפני כמה שנים, אחת לשבוע, בכיכר דיזנגוף בתל אביב. המוכר דרש בתוקף 10 ₪ ואני לא התמקחתי ושלשלתי לידיו את הסכום במלואו. הסיבה העיקרית שבגינה רכשתי את הספר היא הכיתוב אשר העיד מי היה בעליו הקודמים, וכן סימנים נוספים אשר רמזו על מידע מעניין הקשור בספר זה בכלל ובעותק הספציפי בפרט וגירו את בלוטות הסקרנות שלי.

בעמוד הראשון של הספר מצויין התאריך 9.11.28 והשם א. שטרוביס, פודבולוצ'יסקה, בעברית ובגרמנית, השפה שרווחה בגליציה.

בעמוד הבא מופיע הכיתוב – "נקנה בלבוב, בשלהי 1928".

שמו של הבעלים מופיע שנית, הפעם מנוקד, בעמוד הטקסט הראשון של הספר.

פודבולוצ'יסקה היתה עיירה בגבול רוסיה-אוסטריה, אשר עברה מיד ליד בין רוסיה (אוקראינה), האימפריה האוסטרו הונגרית ופולין, ושוב רוסיה. בפולין נקרא חבל ארץ זה טרנופול והאוסטרים קראו לאזור גליציה. בירת מחוז גליציה היתה לבוב – שם רכש א. שטרוביס את הספר. בגרמנית נקראה העיר למברג, כפי שהיא מופיעה בספרו של עגנון – "תמול שלשום".

גורלם של היהודים בעיירה זו היה כבשאר העיירות האוקראיניות כאשר זו נכבשה בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. תיאור ההיסטוריה של העיירה ושל יהודיה מופיע באתר מורשת יהדות פולין.  למעשה נרצחו כמעט כל היהודים, בגטו שהוקם בעיירה, ובמחנה הריכוז אליו נשלחו שרידי הקהילה.

מדוע קנה מר א. שטרוביס את הברית החדשה בעיר הבירה של מחוז גליציה? סבורני שלא היה זה מעשה מקובל באותם ימים. ולא רק שקנה ואף כתב את שמו על גבי הספר, גם סימן פסוקים חשובים בעזרת עפרון, למשל הפסוקים המתארים כיצד מרים נמצאת הרה מרוח הקודש. העובדה שהספר הגיע במצב מצוין לתל אביב מעידה לדעתי שא. שטרוביס עלה לישראל לפני מלחמת העולם השניה. יתכן שמחקר גניאולוגי פשוט יכול לגלות מידע על האיש. כך עשה ישוע את דרכו מליידן שבהולנד אל לייפציג שבגרמניה ומשם לפודבולוצ'יסקה באוקראינה ולבסוף לשוק הפשפשים בתל אביב.

הברית החדשה על חלקיה השונים לא מכילה את שמות מחברי הספרים והאגרות, על אף שהמסורת משייכת כל חלק לאדם מסוים, כמו איגרות פאולוס. היא נאספה במהלך השנים ממקורות שונים והטקסטים עברו שינויים רבים, עד שעברה קאנוניזציה בשנת 397 בקרתגו בוועידה כנסייתית בה אושר הנוסח המוכר כיום. כאמור, נכתבה הברית החדשה במקור ביוונית, השפה הנפוצה בעולם התרבות המערבי ובארץ ישראל באותה תקופה, ובהקשר זה כדאי לציין את הטקסט הקדום ביותר והמושלם ביותר של הברית החדשה, שהתגלה בדרך מקרה במנזר סנטה קטרינה במדבר סיני ולכן נקרא "קודקס סיני" ( (Codex Sinaiticus .  סיפור הגילוי של 364 דפי הקלף (מעור חיה) העתיקים, הצלתם מכליה והעברתם מידי נזירי סנטה קטרינה בכסף רב וגם בדרכי רמייה לרוסיה ולאירופה הוא סיפור היסטורי מרתק. הטקסט נכתב בין השנים 330-350 וכולל חלקים מן התנ"ך המתורגם ליוונית בתרגום השבעים (כולל כמה ספרים חיצוניים שלא נכללו בקאנון התנ"ך) ואת מרבית הברית החדשה. את האוצר גילה הגרמני קונסטנטין פון טישנדורף בביקורו במנזר ב- 1844. חשיבות המסמך עבורנו היא בהיותו ההוכחה היחידה והמשמעותית ביותר לקיומו של תרגום השבעים. את סיפור הגילוי והמחקרים סביבו אפשר לקרוא באתר הרשמי של קודקס סיניטיקוס, המוחזק במשותף על ידי ארבעת הגופים המחזיקים חלקים מן המסמך המקורי – הספרייה הבריטית, הספריה הלאומית הרוסית בסנט פטרבורג, אוניברסיטת לייפציג ומנזר סנטה קטרינה. עברו בין דפי האתר וקראו על גילויו של אחד הספרים החשובים בעולם.

דבר העורך

במערכת החינוך הישראלית, לפחות זו שבה למדנו אני וילדיי, לא נלמדת הברית החדשה, אפילו לא כטקסט היסטורי או ספרותי, עליו מושתתת תרבות העולם המערבי. זה נחשב כנראה לטקסט מוקצה ומשוקץ, כפי שישוע נקרא בפינו ישו (ראשי התיבות: יימח שמו וזכרו). אך כל מי שלומד למשל את תולדות האמנות, חייב ללמוד גם את מקורות האיקונוגרפיה הנוצרית ואת סיפורי הברית החדשה המצויירים על ידי הציירים הגדולים בהיסטוריה. כאשר נפל לידי הספר של א. שטרוביס, היתה זו לי הפעם הראשונה בה נחשפתי לטקסט זה. העברית של דליטש משובחת ויפה. השפה, הפורמט, הניקוד והפיסוק נראים ממש כמו בתנ"ך, גם כי זו היתה השפה הידועה לדליטש ממקורותינו וגם כדי ליצור את הרושם שהברית החדשה היא המשכה הישיר של הברית הישנה, כפי שישוע הוא צאצא ישיר של דוד המלך. מה שהפתיע אותי ביותר הם ביטויים הרווחים בשפה העברית, שרבים אינם יודעים שמקורם בברית החדשה. דוגמה לכך היא למשל הביטוי "מלח הארץ", המשמש לכינוי לאנשי אדמה, לאנשי עבודה ועמל, או יוצאי יחידות קרביות, או בכלל – אנשים חיוביים. בסקר שערכתי בין אנשים רבים, כולל חבר כנסת אחד ידען, סברו כולם שמקור הביטוי בתנ"ך או בתלמוד. אולם מקורו של ביטוי זה ב"דרשה על ההר" אותה נשא ישוע על ההר מצפון לכנרת המכונה ע"י הנוצרים "הר האושר". דרשה זו מכילה את עיקרי הנצרות וקריאה לאי-אלימות (הטה את הלחי השנייה) ובה מכנה ישוע את מאמיניו "מלח הארץ" (הבשורה על-פי מתי, פרק ה', 13).

ישראל אלדד, איש בית"ר, הלח"י וארץ ישראל השלמה, אביו של ח"כ לשעבר ד"ר אריה אלדד, נולד אף הוא בפודבולוצ'יסקה, ועלה לישראל בשנת 1941.

מסה אודות צפרדע

כשהתחלתי את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית (קמפוס הר הצופים, 1975), התבקשנו לרכוש ערכת כלי ניתוח. נשלחנו לרכוש את הערכה בחנות הספרים הגדולה שבמפגש הרחובות יפו וקינג ג'ורג', חנות שאיננה קיימת עוד, בה נמכרו בעיקר ספרים בשפה הצרפתית (אולי סניף של חנות אלשיך?). פינת הרחובות הזו והצומת הרחבה שבשוליה שכנה, היוו כעין קו-תפר בין השכונות החרדיות, אליהן מוליך רחוב נתן שטראוס, לבין החילוניות הירושלמית דאז, של קפה טעמון, דוכני פלאפל ואש-תנור (לאפה), בנק אוצר החייל וקפה רונדו בואכה גן העצמאות – מרכז החטאים.  "ערכת כלי ניתוח" נשמע מרשים מאוד, אך הערכה היתה דלה למדי – תיק בד קטן, ירקרק, מקופל וסגור בעזרת שני סרטים צרים, השמור עדיין עמדי. כאשר פיתחתי את הקישורים ופרשתי את התיק התגלו בו כמה כיסים שבתוכם שכנו  מספריים עדינים, סקלפל  (סכין מנתחים חד) ומלקטת (פינצטה).

אינני יודע מדוע נזכרתי דווקא בפרט זה כעת, כעבור ארבעים ושלוש שנים, אך במחשבה שנייה אני נזכר כיצד אחזתי בגאווה את תיק הבד וחשתי שהבעלות עליו מקנה לי סמכות ושייכות אל האקדמיה, ואל החיים הסטודנטיאליים אליהם הצטרפתי זה עתה, כשם שקבלת נשק בטקס סיום הטירונות מאשרת שהטירון סיים את הכשרתו והוא ראוי לשאת נשק ולצאת להרוג את אנשי האויב. (מלחמת יום הכיפורים עדיין היתה טרייה בזכרוני וגרמה לי לדימויים מיליטריסטיים שכאלה). כלי הניתוח נועדו להרוג יצורים קטנים וחסרי ישע, אשר הוקרבו על מזבח המדע בקורס המבוא לזואולוגיה. עכבר לבן אומלל שבטנו נפרמה לכל אורכה, וצפרדע שזכתה גם לביתור וחיתוך וגם לקבל זרמי חשמל אל גופה, ותמורת זאת היה עליה להוכיח ששריריה מתכווצים ורגליה קופצות עם כל מכת חשמל שספגה. הצפרדע הזו לא תהפוך לעולם לנסיך (ולכך עוד נחזור בהמשך).

ובמחשבה שלישית אני נזכר שזה עתה קראתי על עלילותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, בספר המצוין "המצאת הטבע" מאת אנדריאה וולף (הוצאת שוקן 2017) וכך כתוב שם, בעמוד 38 : "בתקופה ההיא הלך הומבולדט שבי אחר התופעה שנודעה בשם "חשמל חייתי" או "גלוואניזם", על שם המדען האיטלקי לואיג'י גלוואני. הלה הצליח לגרום לפרכוס בשרירים ובעצבים של בעלי-חיים כאשר הצמיד אליהם מתכות שונות. מכאן עלתה סברתו של גלוואני שעצביהם של בעלי-חיים מכילים חשמל. הרעיון הזה קסם להומבולדט, והוא פתח בסדרה של 4000 ניסויים: חתך, דקר, ניתח וחשמל צפרדעים, לטאות ועכברים."    4000 ניסויים – טבח של ממש. אני תוהה מדוע לא רק גלוואני והומבולדט הלכו שבי אחר נפלאות "החשמל החייתי" בשלהי המאה ה-18, אלא גם קברניטי מערכות החינוך העל-יסודי והאוניברסיטאי בישראל, 200 שנים מאוחר יותר. וזאת לאחר שבן ארצו של גלוואני – אלסנדרו וולטה, כבר הוכיח שעצבי הצפרדע אינם מכילים חשמל אלא מהווים רק מוליך ובאותה הזדמנות גם המציא את הסוללה החשמלית הראשונה וזכה ששמו יונצח ביחידת המתח החשמלי "וולט".

הניסוי של גלוואני

ההתעמרות בצפרדעים חסרות ישע לא התחילה באוניברסיטה, היא היתה פרקטיקה מקובלת גם בלימודי הביולוגיה בבית הספר התיכון. למי שלמד במגמה הביולוגית היה ניתוח צפרדע חלק ממבחן הבגרות, שנחלק למבחן עיוני ולמבחן מעשי במעבדה. הנה תיאור הניתוח בספר הזואולוגיה של ברטוב, שעדיין שמור איתי. לא אחסוך מכם אף פרט:

וזוהי התוצאה המבוקשת:

אני עדיין זוכר את מגש המתכת שקרקעיתו מצופה בשעווה צהבהבה, אליה היינו מרתקים בסיכות את אברי בעל החיים האומלל. אני זוכר גם את תגובותיהן המבועתות של בנות הכתה. במבט בוגר לאחור איני מבין כיצד נראה לנו המעשה הזה לימודי, מדעי ומובן מאליו. המושג "ניסויים בבעלי חיים" עדיין לא רווח כמשמעו כיום בשיח הציבורי (ראה דבר העורך, בסוף הרשומה).

תגובה מאוחרת לטראומה, ואזהרה בצדה, מצאתי בספר שיריו המקסים של רון גפן – "לאן עכשיו." (דליה פלד מוציאים לאור, 1981, ציורים ורד מוסינזון):

הצפרדע לא זכתה ליחס אוהד ומתחשב בספרות ובתרבות, החל מהיותה אחת ממכות מצרים, דרך משלי איזופוס ומשלי קרילוב (הצפרדע והשור) ותמיד היא מוצגת כיצור מכוער ודוחה. בקיצור – זכתה ליחסי ציבור די עלובים. אך יתכן וילדי ישראל גיבשו לעצמם את היחס לבעל חיים מקסים זה כבר בגיל הרך. בספרו של יצחק אבנון "אוצר הילד – ספר מדע לגיל הרך" (הוצאת מסדה, 1954) בפרק "הורים טובים ורעים", תחת הכותרת "הורים שאינם מכירים את ילדיהם" מתואר כיצד יוצאים בעז ויעל לטייל על שפת האגם ובעז מציע להפחיד את הצפרדעים שאותן הוא אוהב מאוד לראות מבוהלות. ואז מוסברת לילדים העובדה המדעית: "הצפרדע איננה אם טובה" ואינה מתעניינת בגורל צאצאיה. מה הפלא שהילד הקורא זאת ולומד שהצפרדע לא רק מכוערת אלא גם רעת לב, אם מזניחה, חותך בחדווה את בטן הצפרדע כמה שנים אחר כך ומחזיר לה כגמולה?

גרסה דומה מבחינה רעיונית-דידקטית, אם כי מרוככת במקצת, מופיעה בספרו של אליעזר שמאלי "יפה את ארצנו" (הוצאת יבנה 1951, ציורים צבי לבני -מלבנצ'יק):

צפרדע הביצות נקראת כיום צפרדע הנחלים. הנימפאה הלבנה המופיעה אף היא בציור נכחדה מן הטבע הישראלי ופרטים ששרדו בגן בוטני הוחזרו לעמק החולה וגדלים באופן מוגן.

ניסיתי למצוא נחמה לעצמי ולצפרדע באגדה הידועה על הנסיכה אשר נישקה את הצפרדע באהבה רבה, שיחררה אותה מקללת המכשפה והפכה אותה לנסיך יפה תואר. המעשייה פורסמה לראשונה על ידי האחים גרים, והיתה הראשונה בלקט המעשיות העממיות אשר פרסמו בשנת 1812. אין בידי את המקור הגרמני, ולכן פניתי לתרגום נאמן לאנגלית, משנת 1948, בספר יפהפה המצוי בספרייתי ומאוייר על ידי L.R Brightwell.  ומה רבה היתה הפתעתי ואכזבתי כשגיליתי שהצפרדע לא הפכה לנסיך בעקבות נשיקה מן הנסיכה, אלא לאחר שהנסיכה הטיחה אותה בזעם אל הקיר וגם הטיחה בה את הכינוי "צפרדע מכוערת" (ועוד שלל כינויים מעליבים במהלך הסיפור). המעשייה המקורית של האחים גרים נקראה "מלך צפרדע או היינריך ברזל" (היינריך הוא משרתו הנאמן של הנסיך שהפך לצפרדע) ובמהלך הזמן התפתחו גרסאות מתקתקות ומרוככות שעליהן גדלו ילדים רבים. הגרסה המוכרת ביותר נקראת "הנסיכה והצפרדע" מאת E.D. Baker, עליה מבוסס סרט האנימציה של דיסני וסרט באורך מלא. רבים ראו במעשיות האחים גרים האכזריות את ההוכחה לאופיו של העם הגרמני שאפשר את אימי מלחמת העולם והשואה. ואכן, לאחר המלחמה אסרו ארבע "מעצמות הכיבוש" את הפרסום והשימוש בספרי האחים גרים, יחד עם מיין קאמפף של היטלר. הנה הגרסה האנגלית, (השונה במקצת מן התרגום שנעשה לעברית מן המקור הגרמני על ידי שמעון לוי (האחים גרים – מעשיות, האוסף המלא, ספריית פועלים 1994)).

דבר העורך

בעניין ניסויים בבעלי חיים:

בביקורי ביפן במכון מחקר אנטומולוגי (חקר חרקים) נכנסתי לבניין המעבדות ונוכחתי שכל המעבדות ריקות מאדם. שאלתי מישהו שעבר במסדרון היכן כולם והוא הפנה אותי אל המדשאה שמאחורי הבניין. יצאתי החוצה וראיתי שכל החוקרים ועובדי המעבדות עומדים סביב אבן ענקית ומגולפת ושותים בירה בכובד ראש. הוסבר לי שהאבן היא מצבה לזכרם של כל החרקים שקפחו את חייהם בניסויים הנעשים במכון המחקר ופעם בשנה נערכת "אזכרה" לעליית נשמתם של החרקים וכולם שותים בירה לכבודם ומבקשים את סליחתם. אותי זה מאוד ריגש. כך זה ביפן.

ועוד הערה מתבקשת:

הצפרדעים והקרפדות והאילניות, כמו דו-חיים אחרים בארצנו, מצויים בסכנת הכחדה. הצטמצמות שטחי המחייה, זיהום וניצול מקורות המים, שנות הבצורת שפגעו בשלוליות החורף וחוסר מודעות, גרמו להן להיות נדירות. כשהייתי ילד, בכל מקום בו זרמו מים הופיעו ראשנים בהמוניהם. קרקור הצפרדעים היה חלק מקולות הלילה. היום זהו חזיון נדיר.

בשנת 1983 התפרסם הספרון "אצלנו" (בהוצאת ספרית מעריב, ציורים שמואל כץ) – מכתמים, חידודים ואמרי-שפר פרי עטו של שלום רוזנפלד. שלום רוזנפלד היה מבכירי העיתונאים בישראל, חתן פרס סוקולוב ופרס ישראל. בשנים 1974 – 1980 היה העורך הראשי של מעריב. רוזנפלד היה גם סטיריקן ונמנה על הצוות של "שלושה בסירה אחת" (ראו בהמשך). ההומור של רוזנפלד חכם ומתוחכם, מושתת על חידודי-לשון וחסר את הברק של דן בן-אמוץ למשל, אך קשה שלא להזדהות עם האמיתות שהוא מנסח במיומנות.

הספרון אצלנו מכיל לקט מתוך טורו של רוזנפלד בעיתון מעריב, תגובותיו השנונות  לדברים שהתרחשו בארצנו בעשר השנים 1973-1983. בעשור זה חווה העם היושב בציון שתי מלחמות, שלום אחד, שתי ועדות-חקירה ממלכתיות, וארבע תוכניות כלכליות חדשות לבלימת האינפלאציה.

וראה זה פלא! בכל הנוגע לפוליטיקאים, לעסקנים, לגנבים ולקשר בין אלו ואלו , ולעוד כמה עניינים אצלנו – נקרא הספר כאילו הוא נכתב היום, וכאילו לא חלפו 35 שנים. ולכן לא פג טעמו ולא קהה עוקצו. קראו מקצת מן המכתמים ושפטו בעצמכם:

"השוחד, הריהו בבחינת גשר שצדו האחד נטוי על תרומה ושני – על תמורה"

"מדינאי גדול ניכר במתנגדיו, פוליטיקאי קטן – בחסידיו"

"עפרה של הארץ האומללה הזו – רגבים, שמותירים הקברנים, נוטלים הקבלנים"

"יותר ויותר אנשים יורדים לאחרונה מן הארץ. חלקם – נשארים לגור כאן."

"האמת היא לאמונה, מה שהצביעות – לפולחן."

"בעידן גורדי-השחקים נתחלפה לאדם יראת-שמים בפחד-גבהים."

כאמור, היה שלום רוזנפלד אחד מן הצוות של תוכנית הרדיו המיתולוגית "שלושה בסירה אחת", ששודרה בקול ישראל בשנים 1956 – 1959 בהנחיית יצחק שמעוני. משתתפי התוכנית היו: אמנון אחי-נעמי, דן אלמגור, שמואל אלמוג, רות בונדי, שאול ביבר, דן בן-אמוץ, עדה בן-נחום, חיים חפר, גבריאל צפרוני ומיודענו שלום רוזנפלד. בין השנים 1957 – 1959 יצאו לאור שלוש אסופות מן התוכנית כספרים מאויירים על ידי יוסי שטרן.

מתוך הספר השלישי שיצא לאור ב-1959 (הוצאת אחיאסף, בעריכת יהודה האזרחי ויצחק שמעוני), הנה קטע מאת שלום רוזנפלד. ברוח הימים האלה, זו תהיה תרומתנו הצנועה לקמפיין Me Too:

למי שאינו יודע: ח"ן = חיל נשים.

היום זה לא היה "עובר".

ולסיום – פנינה של רוזנפלד מתוך אותו ספר של שלושה בסירה אחת:

"איזו מחלה שנואה עליך ביותר?      הסתיידות האורחים"

הספר "בת ירושלים הקטנה" מאת מרים הרי (הוצאת בית א. לבינסון, 1975) הוא אוצר של ממש. הספר נוגע בדמויות מיוחדות, הן אלו המככבות בין דפיו כגיבורי הספר, והן אלו שהביאו לתרגומו ולהוצאתו לאור. הספר מתאר באופן ציורי ומרתק את החיים בירושלים במאה התשע עשרה והשפה הארכאית והמליצית בה תורגם לעברית אף מוסיפה לקסמו. הספר נכתב בפריז, בשפה הצרפתית, בשנת 1914 על ידי מרים הרי ובו היא מתארת את 14 שנות חייה הראשונות בירושלים, בשנים 1869 – 1883. הספר הוא אוטוביוגרפי, על אף שנכתב בגוף שלישי ומרים מכנה עצמה "ציונה". מרים היתה בתו של מוזס וילהלם שפירא, סוחר עתיקות שהיה מעורב במעשי זיוף שהסעירו את העולם. מרים הרי נחשבת לסופרת ילידת הארץ הראשונה בספרות החדשה.

הספר תורגם בשנת 1941 על ידי ד"ר יעקב לונץ (מכנה עצמו בספר בשם יעקב אסיא), בנו הבכור של הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל, שכתב את מורה הדרך הראשון בשפה העברית לארץ ישראל וסוריה בסגנון מדריכי בדקר (1891), ר' אברהם משה לונץ.

ד"ר יעקב לונץ כרופא צבאי בצבא צרפת

בטרם נגיע לספר עצמו, נקדיש כמה מלים למתרגם. יעקב נולד אף הוא בירושלים, בשנת 1876. לאחר לימודים בחדר ובישיבה יצא ללמוד רפואה בצרפת והיה רופא צבאי בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. הוא חזר לישראל בשנת 1938. יעקב הוסיף לכתב היד של מרים הרי גם את סיפור חייה של מרים ואת רגשותיו כלפי הספר, שהחזיר אותו לימי ילדותו בירושלים של שלהי המאה ה-19. והנה שני קטעים קצרים מדבריו:

"שי הביאה לנו הסופרת בשנת 1914: בסיפור הפלאים של ילדותה, שחרית הבריאה. אגלי הטל עוד לא נדלו מתוך עלי הפרחים, אבני-חן; מאורות, מראות וחזיונות. רומן זה של ילדה מוסר לנו חטיבה שלמה מהעיר, מהמתרחש ומתחולל בה – מפיץ אור על חיי העדות הנפרדות, התחרותן, טרחותיהן, ומריבותיהן. אין בדיות, רק עובדות והוויות שהיתה עד-ראיה להן או עד-שמיעה. וזהירה הסופרת לשמור על הבעת רגשות הילדה, תגובותיה ונמוקיה."

"בהכרת תודה תרגמתי את סיפורה זה. חפצתי למסרו בסגנונו, באיבו ובעסיס מטעמיו. אבל, בטיפולי בצנצונת הבדולח, שביבי אורה נתיזו לכל עבר; ובהריקי את סממניה התפזרו לכל רוח, ולוואי שקדמוני אחרים ולא הניחו לי מקום להתגדר. למזלי בא לעזרתי סופר ומספר, אמן ומבקר. את תרגום סיפור מרים הרי הראתי למר ד. קמחי. הוא שמח על הסיפור כמוצא מרגלית טובה. בטובו הואיל לעבור על תרגומי ולתקנו. ולו נאוווה תהילה."

הספר יצא לאור בהוצאת בית א. לבינסון בשנת 1975, לאחר שבדרך מקרה נודע על כתב היד מ-1914 ותרגומו. אברהם לבינסון היה גרפיקאי שהקים חברת פרסום מצליחה והיה מן המובילים בענף הפרסום בישראל בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. לאחר פרישתו החל להוציא לאור ספרים מיוחדים. עוד על נסיבות הוצאתו לאור של הספר "בת ירושלים הקטנה" בהקדמה לספר:

ד"ר שמואל אביצור הוא חתן פרס ישראל, מייסד מכון אבשלום ומתחם "אדם ועמלו" במוזיאון ארץ ישראל.

ראשי האבן מופיעים על גבי הכריכה האחורית של הספר.

מצאתי באתר של בית המכירות הפומביות "קדם" עדכון על מכירת ראש מזוייף דומה, שהשתייך לשפירא.

אם כן, מי היה מוזס וילהלם שפירא, אשר נולד ברוסיה ב-1830 בשם משה בן נתנאל יצחק שפירא?

אניח למתרגם יעקב לונץ, המכנה אותו "מו"ס ועתיקן" כלומר מוכר ספרים וסוחר עתיקות, או "העתיקן הירושלמי", לסכם את הדברים בקצרה ואוסיף כמה פרטים להבהרה. (שימו לב לתיאור יחסם של היהודים הספרדים בירושלים לאחיהם האשכנזים):

בשנת 1868 גילה המיסיונר הגרמני פרדריק אוגוסטוס קליין, ידידו של שפירא, בכפר דיבאן (היא דיבון העתיקה) בעבר הירדן (30 ק"מ מזרחית לעין גדי) את מצבת מישע. על אבן הבזלת שהציב המלך מישע חרוטה בכתב מואבי הקדשה ותודה לאל כמוש על נצחונו של מלך מואב על ממלכת ישראל בתקופת שושלת עומרי. היתה זו ההוכחה החוץ-מקראית הראשונה לכתוב במקרא (מלכים ב' פרק ג') והגילוי הכה גלים בעולם. הארכיאולוג והדיפלומט הצרפתי שארל קלרמון-גנו בן 22 שנים הצליח לעשות העתק גבס מהכתובת, בטרם שברו הבדואים את אבן המצבה בחושבם שהעניין של האירופאים בה נובע מאוצר הטמון בתוכה. קלרמון-גנו הצליח להשיג את מרבית השברים ובעזרת העתק הגבס שוקמה המצבה והיא מוצבת במוזיאון הלובר. שפירא ניצל את העניין הרב שעורר הגילוי ומכר למזרחנים גרמנים חרסים, צלמיות ופסלים "מואביים" שלדבריו רכש מן הבדואים בדיבון. אולם קלרמון-גנו חשף את מעשה הזיוף והתרמית. הוא שיחד את סלים אל-חורי – עוזרו הערבי ברוך הכשרון של שפירא, שהודה שהוא אחראי למעשי הזיוף וייצור "חרסי-מואב".

מרים הרי, הלא היא "ציונה", בת ירושלים הקטנה, מתארת פרשה זו, כמו אירועים אחרים בספר, מתוך תמימות של ילדה קטנה, לכאורה, המוסרת את העובדות והמראות, בסגנון רומנטי-אקזוטי, אך שומרת על ערפול מסוים, השמור לזכותם של ילדים:

הספר מלווה באיורים והדפסים עתיקים המתארים את ירושלים של אותה תקופה. כך מצוירות בנות בית-לחם שעליהן נמנתה המינקת של ציונה:

מקור: Porter 1887

שפירא הצליח לעבור בשלום את פרשת חרסי-מואב והמשיך לטפח את עסקי העתיקות ולמכור את מרכולתו לצליינים ולתיירים הרבים שהגיעו מאירופה לתור את המקומות הקדושים. ציונה נולדה בבית ערבי עתיק על הר ציון, אבל אם התפתחות עסקיו, רכש שפירא ועבר להתגורר ב-1882 בטירת ראשיד, ביתו המפואר של האגה ראשיד, שבשנת 1925 הפך לביתם של רופא העיניים ד"ר טיכו (מהמערכון של שייקה אופיר) ובת-דודתו-אשתו הציירת אנה טיכו. בשנת 1883 הציע שפירא למכירה 15 פיסות עור צרות ועליהן כתב היד העתיק ביותר בעולם – ספר דברים – משנה-תורה, הכתוב בידי משה בן עמרם. לדבריו הוא רכש זאת מן הבדואים בעבר הירדן לאחר שגילו זאת במערה בנחל ארנון. טובי המומחים ישבו על המדוכה בגרמניה ובלונדון על מנת לאמת את הממצא המרעיש. שפירא דרש מן המוזיאון הבריטי (British Museum) מיליון לי"ש  , ושתי מגילות כבר הוצגו במבואת המוזיאון בארון זכוכית מוגן. אפילו ראש ממשלת בריטניה (הישיש הגדול בפי יעקב לונץ) הגיע לחזות בפלא. אבל אז הגיח שוב קלרמון-גנו. שפירא התנגד לאפשר לו להיות נוכח בדיוני המומחים, אבל צפייה בפיסות העור המוצגות בארון הזכוכית הספיקו לקלרמון-גנו לזהות את הזיוף. מסתבר ששפירא רכש ספרי תורה ישנים, כאלו המיועדים לגניזה. הוא רכש גם כמה ספרי תורה עתיקים בתימן, בדרכי עושק ורמייה. לאחר שגזר את שולי יריעות הקלף של ספרים אלה, נכתב הטקסט עליהם הטקסט ה"קדום". (מרים מתארת בספרה כיצד משרה האב את פיסות העור בתמיסות שונות). לאחר גילוי הזיוף הצהירו כל המומחים שאכן זו היתה גם דעתם מלכתחילה והעיתון הלונדוני Punch פרסם קריקטורה בה נראה דוד גינצבורג (אף הוא יהודי מומר, שגילה התלהבות רבה בסחורה של שפירא), המומחה של המוזיאון הבריטי לטקסטים של המסורה, תופס את שפירא הגנב, שצויר בצורה אנטישמית.

שפירא המבוייש החל לנדוד באירופה והותיר אחריו שובל של חפצים אישיים בכמה מלונות, עד ש ב-9 למארס 1884התאבד בירייה במלון ברוטרדם שבהולנד.

הידיעה על האסון הגיעה לירושלים רק לאחר כמה חודשים. הבת והאם נאלצו לנטוש את ביתן המפואר ואת ירושלים ולגלות לגרמניה, לקרובי משפחתה של האם, בהותירן אחריהן חובות כבדים שצבר האב שפירא. בשנת 1888 הגיעה מרים לצרפת לעבוד כמורה לגרמנית והפכה לסופרת בחוגי האוונגארד של פריז. בשנת 1922 היא ביקרה בישראל והתרשמה מן הקיבוצים ומן החלוצים. את רשמיה היא ביטאה בספרה "אוהבי ציון".

ב-16 ליולי 1885 מפרסמת חברה לונדונית לממכר עתיקות רשימת פריטים למכירה פומבית, ביניהם כתב-יד-שפירא, ספר דברים בעברית קדומה. הפריט נמכר תמורת 18 לי"ש ו-5 שילינג ועקבותיו נעלמו. מידי פעם מופיע מאמר של מומחה זה או אחר הטוען שהממצא היה אמיתי והיעלמותו טעות ואבידה גדולה לאנושות.

הנה עוד כמה מן ההדפסים המלווים את הספר "בת ירושלים הקטנה".

מקור: Wilson 1880

מקור: Thomson 1881

מקור: Porter 1887

בתמונת חצר כנסית הקבר, שימו לב לסולם העץ בקומה השנייה. זהו "סולם הסטאטוס קוו" המונח שם משנת 1831 ועד היום.

דבר העורך

יתכן וכמה תאריכים המופיעים למעלה אינם מדוייקים. מה שכתב המתרגם ד"ר יעקב (לונץ) אסיא כנספחות לספרה של מרים הרי הוא כמעט המקור היחיד והעיקרי למאורעות אלו, אך יתכן ובדיווחו נפלו אי-דיוקים.

מוזס וילהלם שפירא המיר את דתו והשתייך לקהילת "העברים המשיחיים" בירושלים, בחסות הכנסייה האנגליקנית. קהילה זו פעילה עד היום בירושלים ואפשר לצפות בכינוסיהם ותפילותיהם ושירתם בכנסיית המשיח (נקראת גם כנסיית עמנואל) הנמצאת מול מגדל דוד בסמוך לרובע הארמני. במתחם הכנסייה גם בית הארחה לצליינים ובית קפה-מסעדה נחמד, שבמרתפו מוצגים מודלים של העיר העתיקה – מוזיאון הדגמים של קונרד שיק (שהיה מיסיונר במתחם זה, לפני שהחל בקריירת חוקר וארכיאולוג). כנסייה זו היא הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שהוקמה במזרח התיכון והכנסייה הגדולה הראשונה שהוקמה בירושלים מאז יציאת הצלבנים. בנייתה החלה ב-1840 והיא נחנכה בשנת 1849 ושירתה את הפרוטסטנטים האנגלים והגרמנים. מרים הרי נטבלה בכנסייה זו ולמדה שם בבית הספר. את הקמת הכנסייה יזמה החברה המסיונרית "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" (הוקמה ב-1809) שהקימה את בית החולים הראשון בירושלים ופעלה גם באתיופיה ובסין להמרת דתם של היהודים שם.

רשומות קודמות בנושנות בנושא יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל:

יום הזיכרון 2014  ,  יום הזיכרון 2015 ,  יום העצמאות 2015 , יום הזיכרון 2017

אתחיל עם כמה שורות מתוך הפרק המסיים את הספר "המחדל" שיצא לאור מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, (הוצאת: הוצאה מיוחדת). בעת שירד הספר לדפוס נודע על פטירתו של דוד בן-גוריון (1 דצמבר, 1973). שמות המחברים מופיעים על כריכת הספר:

והנה מתוך הספר, מה שמבטא גם כיום את הלך הרוח של כמה אנשים במדינה:

"לכולנו יש סיבות רבות להיות גאים על השתייכותנו לאומה זאת, דווקא בדור זה. אולם לא די בגאווה בלבד. איש – וגם לא ההנהגה שטיפסה על כתפינו – לא יעשה עבורנו את מה שלא נחולל בעצמנו.[…] זכותו של העם הזה, ותנאי יסודי להמשך קיומו, היא שתהיה לו הנהגה אשר תהיה מסוגלת להנהיגו אל השלום והביטחון. לשם כך דרושה הנהגה שתאמין עצמה בשלום, ושתוכל לפעול למענו בתקיפות, במרץ, בדימיון, בהעזה ובתבונה. […] השעה כעת היא חצות – הזמן הקרוב ביותר לתחילת החושך ולתחילת האור. מדינת-ישראל שרויה כעת באפלה זרועת כוכבים והחושך מכסה על כאבנו העמוק ועל תיקוותינו הכמוסות. אך בעוד שעות ספורות הן יפציע השחר. מעולם לא ציפתה מדינה שלימה, אומה שלימה, לבוקר אחד מואר, למחר שטוף שמש, אשר ממנו, אם נדע לפעול בתבונה – נוכל לצאת לדרך חדשה, לעתיד חדש."

כך התחיל הכל:

כך הוכרז ה' באייר כיום חג בישראל.

מקור: הספר "שנה ראשונה לעצמאות" הוצאת יצחק בן-צבי

המלה מנשר מלה יפה. פירושה המילוני – הצהרת עקרונות פומבית, לרוב בעלת אופי פוליטי, מניפסט. אך לי היא מזכירה משהו שנושר מלמעלה. אולי בגלל התמונה החרוטה בזכרוני מימי ילדותי: אוירון פייפר, או פרימוס, חג בעצלתיים מעל היישוב שלנו (כפר ערבי שתושביו גורשו לטייבה ולקלקיליה), פעם ועוד פעם, ולפתע נשרו מן השמים המון פיסות נייר מרובעות ועליהן האותיות של המפלגה השולטת.

הוראות ההפעלה במנשר, המורות כיצד יש לחגוג את החג, כוללות, מלבד השבתת העבודה, גם "ששון ושמחה, אזכרה והודיה, אחוד והתעלות". אין הוראה לגבי מי נואם ומי משיא משואה. עוד הנחייה אחת מסתתרת במשפט: "ויטיל על עצמו עול משטר חיים היאה לעם המקבץ את גלויותיו לתוכו בברכה" – קריאה לשאת בעול ולאמץ משטר חיים יאה. מהו משטר חיים יאה?

אך הוראת ההפעלה שבלטה לעיניי ביותר, מצוייה בפסקה המעלה את זיכרם של חללי המלחמה: עם ישראל "...ינחם נאמנה את אבליהם השכולים שזכו לראות כי נרצה קרבנם…" זכו לראות כי נרצה קרבנם. ועוד נחזור לכך בהמשך.

וזה כמובן מעביר אותנו אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

רבות מן המשפחות השכולות של חללי המלחמות נוהגות להפיק ספר הנצחה לזכר יקיריהם. הנוהג הזה החל עוד בימי מלחמת העצמאות, בטרם הסתיימו הקרבות. וכבר כתבתי על כך ברשומה קודמת המוקדשת לתכתובת בין דוד בן-גוריון לבין משפחות הנופלים – מלב אל לב. מיעוטם של ספרים אלה הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, בייחוד בשני העשורים הראשונים של המדינה, כמו למשל "חברים מספרים על ג'ימי" או "ספר האחים" (ראו ברשומה המוזכרת לעיל).

הם הוקראו בשיעורי חינוך בבתי הספר ובפעולות בתנועות הנוער, בכינוסים וסביב המדורה. אך מרביתם של ספרים אלה נותרו רק בקרב בני המשפחה הקרובה, ועם השנים מצאו עצמם במדף נידח בחנות ספרים משומשים, לצד אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, או אף גרוע מכך. חלקם הופקו כספרים מהודרים, בכריכה קשה, וחלקם צנועים ופשוטים, אך בכולם התוכן והצילומים כה דומים – סיפורי חיים שנגדעו, והכאב גדול מנשוא. את ליבי שבתה חוברת קטנה וצנומה, כמה חצאי-עמוד סטנסיל מוצמדים זה לזה בשתי סיכות מחלידות, שהוכנה ב-1949 ליום השלושים לנפילתו של פטָל זייצ'יק מדגניה ב'.

פטליק נפל בינואר 1949, בקרבות בנגב, לאחר שנלחם גם בגליל ובעמק. בן 22 היה במותו. את החוברת פותחים דברים שנאמרו באזכרה על ידי קדיש. קדיש הוא קדיש לוז, שהצטרף לדגניה ב' ב-1921, שנה לאחר הקמתה, והיה יושב ראש הכנסת, החל משנת 1959, במשך 10 שנים. דבריו יוצקים תוכן במשפט שכתב ביאליק בשירו "אם-יש את נפשך לדעת": וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים, משפט שהפך מוטו של ימי זיכרון וטקסים.

שימו לב לפתיחת הדברים בפנייה "חברים" ולסימן הקריאה שהוסיף מישהו ביד, כנראה בשל אזלת קלידיה של מכונת הכתיבה הקיבוצית. גם כאן חוזר המוטיב של קרבן וזכות. חייו של הנופל הועלו כקרבן על ידי מי שגדלוהו וזכו להטיל עליו תפקיד זה.

כעבור כמה חודשים נדפסה בדגניה ב' חוברת מקיפה יותר, שהוקדשה לכל בני דגניה ב' שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות ובהגנה על המשק (זוכרים את הטנקים הסוריים שנבלמו?), שם מצאתי את תמונת דיוקנו של פטליק.

ציטוט חלקי מן השיר "ראי אדמה" של טשרניחובסקי מצאתי בשער החוברת שהוצאה לזכרו של יוסי ספיר. שיר זה מבטא את הרגשת האובדן והבזבוז של חיי הצעירים שנפלו, אפילו בהתרסה, ללא דברי ההדחקה וההשלמה שלעיל. (ועוד נחזור לכך בהמשך).

יוסי ספיר ודן ספיר הם שני אחים מקיבוץ גת שבחבל לכיש, בנים למאיר ולאה, אשר נפלו באותו יום – 8.10.1973 במלחמת יום הכיפורים. דן, האח הגדול, בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, נפל כמפקד גדוד שריון בקרב הבלימה בסיני. יוסי, האח הצעיר, נפל 15 שעות אחריו כמפקד מחלקת טנקים ברמת הגולן. צילומיהם מתוך חוברות ההנצחה לזכרם.

מאיר ספיר, אבי הבנים, היה מדריך פלחה בחבל לכיש, וזכיתי להכירו. הוא המשיך לעשות את עבודתו נאמנה, ונשא את כאב השכול בדומייה ובצניעות. לא רצה לחנך את העם ולא ביקש פרסים וכיבודים.

הנה השיר ראי אדמה במלואו (נכתב בתל אביב בשנת 1938 או 1939, הדיעות חלוקות). גם כאן קורבנם הוא כופר חיינו, אך, כאמור, ללא צידוק הדין.

רְאִי אֲדָמָה / שאול טשרניחובסקי

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

ברוח דומה, הייתי אומר אפילו ברוח חתרנית, על האדמה התובעת עוד, נכתב שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא), המשורר הנשכח. על מנת להאמין ש"חללינו לא חינם", מבקש המשורר להפוך את לבנו לאבן ולכוף את נפשנו. אין בידי פרטים נוספים על השיר ונסיבות כתיבתו, ואפילו לא את שמו. סרקתי אותו מתוך ספרו של זאב וילנאי "המערכה לשחרור ישראל" (הוצאת תור, 1953).

בשנת 1954 יצא לאור ספר שיריו השני של נתן יונתן "אל הנירים האפרים" – שירים לבני הנעורים. (הוצאת ספרית פועלים). ציורים – רות שלוס (כאן על ציוריה בספרי ילדים,  וכאן על תערוכתה האחרונה).

בעמוד הראשון כתב נתן כעין הקדשה בת ארבע שורות מחורזות לבנו ליאור שהיה אז בן שלוש.

שורות אלו, שהפכו ידועות מאוד, קיבלו משמעות מצמררת כאשר נפל ליאור בשעות הראשונות של הלחימה בסיני במלחמת יום הכיפורים. התפקידים התהפכו והאב נותר לזכור את בנו. (כאשר היה ליאור בן שש, הרחיב נתן יונתן את ארבע השורות לשיר שלם "זמר לבני ליאור").

הרוצה לחוש את רוח התקופה, כדאי לו שיחפש בין השירים שנכתבו עבור ילדים. שירי הספר "אל הנירים האפרים" מוגדרים כשירי ילדים, אך חלקם עוסקים במוות בצורה ישירה ובוטה. למשל השיר "יריות על הכרך", בו דם החללים מרווה את אדמת העברים (שוב האדמה התובענית). השיר מזכיר את שירי הערש של עמק יזרעאל, בהם מרגיעה האם את בנה ומרדימה אותו בעזרת תיאור הזוועות המתרחשות בחוץ. למשל השיר "שכב בני"

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

תיאור הפרחים המנצים על הקבר הרך הוא ביטוי למוטיב המת-החי שרווח בשירת דור תש"ח. ביטוי להאדרת המוות הנשגב, להדחקה. למשל בשירו של חיים גורי על נופלי הל"ה "הנה מוטלות גופותינו". המתים שבים כפרחים, כלומר נותרים בחיים.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

ואכן, פרחיו האדומים של הצמח דם-המכבים האדום הפכו לסמלו של יום הזיכרון, ייצוג של החללים. מדבקה עם ציור פרח זה מודבקת על דש הבגד בבתי הספר ובעצרות הזיכרון.

בשירו של טשרניחובסקי "ראי אדמה" המהלך הוא הפוך – הפרחים נטמנים באדמה (סימנתי את השורה בשיר לעיל).

ולסיום – צילום נפלא וסמלי בעיני – פלמ"ח בסיור. מצאתי אותו בספרון הקטן שכתב יצחק שדה "מה חידש פלמ"ח" (ספרית פועלים, 1950). חדי העין יבחינו שהפלמ"חניקים צועדים בין החווארים כשמולם מתנוססת מצדה.

יום עצמאות 70 שמח, למרות הכל…

לכבוד שבוע הספר נברתי בספרי הילדים שעל מדפיי. אני אוהב את ספרי הילדים הישנים, עם התרגומים של ביאליק ושלונסקי והעברית הארכאית והמאתגרת, עם האיורים הפשוטים. אני מתעב את ספרי הפעוטות שהודפסו על דפי פלסטיק בצבעים עזים, או על קרטון מצופה בלמינציה שמרחיקה את הילדים מהמגע ומהריח של ספרי הנייר. איני אוהב את המהדורות החדשות, בהן תורגמו הספרים מחדש בלשון שלכאורה מובנת לילדים של היום. איני אוהב את המהדורות המקוצרות בהן נעלם הטקסט ובמקומו הופיעה גרפיקה צבעונית וראוותנית והטקסט מרוכך מסיבות "חינוכיות" ותקינות פוליטית של המסרים.

הספר "טיל אולנשפיגל" יצא לאור בעברית בשנת 1949 (ספרית פועלים) בתרגומו של אברהם שלונסקי. זהו התרגום הראשון של הספר לעברית, אך שלונסקי אינו מתבסס על הספר המקורי שחובר בגרמניה במאה השש עשרה, אלא על גרסה מאוחרת מאת הסופר הבלגי בן המאה התשע עשרה שרל דה קוסטר.

די אם נצטט כמה שורות מן העמוד הראשון של הספר על מנת להתבשם בעברית הפיוטית של שלונסקי:

"שעה שירח זיו מפתח פרחיהם הלבנים של העוזרדין, נולד אולנשפיגל בן קלאס […] אותה שעה היה הילל-בן-שחר קורע קריעה בענני-הלילה, סנוניות נתעופפו בקולי-קולות על פני האפרים, ובזיו חכלילי חשפה החמה קלסתר-פניה, שהיה מסמא עיניים בנוגהו."

ההקדמה לספר נקראת "נאום הינשוף" (בגרמנית גבוהה פרושו של הביטוי אולנשפיגל הוא: מראת ינשופים ואילו בגרמנית נמוכה פירוש הביטוי הוא: לנגב את הישבן). ושם מצאתי את הפיסקה הזו:

"ספרים הרבה כתבתם בדברים הנוגעים עד-הלב על אבר-כיונה ועל קלות כנפיהן של צפרי-דרור, ואהבתן הנעלסה, וחין-יופיין, וחכמתן בבניין קניהן, שהיא מעשה חושב, אך מניה-וביה הלא תכתבו על מעשה הרוטב, שיפה לטיגונם של אותם בעלי-כנף, וקובעים עתים לתבשיליהם, שבירח פלוני עריבותם מרובה יותר."

ובעקבות קטע מבריק זה, החלטתי לצאת למסע קצר בין ספרי הילדים, שכותרתו: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ספרות הילדים משופעת בדמויות מעולם החי. מי לא מכיר את פדינגטון, את פו הדב, הזחל הרעב או הברווזון המכוער (ואולי גם הכינה נחמה), שהפכו לידוענים בכל העולם?  השימוש בבעלי חיים עוזר בהעברת מסרים גלויים וסמויים לילד ומסייע לו להבין את המציאות ולכונן את זהותו. האמנם?

בעלי החיים בסיפורי ובשירי הילדים עוברים תהליך של האנשה ומוענקות להם מודעות עצמית, מחשבות ויכולת לנסות לשנות את גורלם ואת עתידם, רק כדי לגלות לבסוף שגורלם בעצם שפר עליהם ומה שהעניקה להם הבריאה הוא הטוב ביותר עבורם. כך למשל בסיפור "האפרוח שהלך לחפש אם אחרת" מאת לוין קיפניס, וגם בסיפור "הביצה שהתחפשה" מאת דן פגיס. אפילו הכלב פלוטו מצליח להתגבר על משבר הזהות שלו ("איה פלוטו" לאה גולדברג, ספרית פועלים), לאחר שנוכח שלא יוכל לשחות במים או לעוף בשמים. כך לומד הילד שיצירתיות, חריגה מן הכללים ורצון לשינוי וגיוון, אינם משתלמים.

לחיות הבר יש בספרות העולמית תדמית קבועה מראש, שהושפעה בודאי גם מספרי הדת ומן המשלים השונים שנכתבו על בעלי החיים והפכו אותם לסטריאוטיפים. הנחש זומם המזימות, האריה מלך החיות, השועל ערמומי, הצפרדע מכוערת ומגעילה, הדוב חביב וידידותי, השפן פחדן, הינשוף חכם, הזאב הרע לעומת אוכלי העשב התמימים. למעשה מתנהלות חיות הבר בעולם מקביל, בו מתקיימת בין החיות כעין היררכיה המזכירה את מבנה החברה האנושית. הדת היהודית הוסיפה עוד מימד של היררכיה בהבדילה בין חיות כשרות וטמאות. ואילו חיות המשק, אותם בעלי חיים שנידונו להיאכל לאחר שעברו ייסורים רבים, מקבלים בספרי הילדים מעמד של חיות מחמד, חיות שעשועים הזוכות רק למזון וליטופים. ונשאלת השאלה – מתי מבין הילד הנבון שהתרנגולת הופכת לעוף? שהאפרוח החמוד מסיים כשניצל במחבת, הטלה הצמרירי כצלעות כבש על האש, והעגל כסטייק-עגל ועדיף סטייק עגל-חלב?

בעוד שחיות הבר מתנהלות בסיפורים בעולם פראי מקביל, המנותק מן החברה האנושית, הרי שחיות המשק מוצגות כחלק מן החברה האנושית, מה שודאי מקשה על הילד לחשוב עליהן כעל מזונו. בכל הסיפורים בהם מוזכרות ביצים, הן אינן נאספות ונאכלות אלא נדגרות בחום ואהבה על ידי האם המסורה ומהן בוקעים אפרוחים צהבהבים חמודים, שממשיכים בחייהם השלווים ולא נגרסים ומומתים בהמוניהם, או נשלחים להתפטם בסוללות הלולים. כך קורה למשל לביצה שהתחפשה.

השיר "יש לנו תיש" אותו חיבר יצחק אלתרמן (אביו של המשורר נתן אלתרמן) קיבל גירסה עממית שהתקבעה גם בספרי הילדים. (המילים המקוריות של השיר כאן, באתר זמרשת). הנה השיר המוכר מתוך הספר "שירים ופזמונים לילדים" (הוצאת עופר 1986, ציור ה. הכטקופף).

בין שני חלקי השיר קיים ניגוד משווע וגם בין התמונה המלווה את השיר בספרון הנ"ל לבין היחס האמיתי לו זוכה בעל החיים האומלל. כיצד מבין זאת הילד הקורא? יתכן שהחלק העממי בשיר זה (וגם חלקים מן השיר המקורי על התיש וזוגתו הסכלה) הוא הד לאופן בו ניסו בני האדם בעבר להתגבר על הדילמה המוסרית של ההתאכזרות לחיות המשק ואכילת בעלי החיים שגדלו במחיצתם ואליהם נקשרו בקשרי אהבה – באמצעות הצגתן של חיות המשק כנחותות מן האדם ובעלות תכונות שליליות. רמז לכך ניתן למצוא בשמות הניתנים לילדים על ידי הוריהם. אף אחד לא יקרא לילדיו פרה, או חזיר, או חמור, אך כן יעניק להם בשמחה את השמות דב, אריה, אילה, צבי, עופר וכד'.

בנו של יצחק אלתרמן, נתן אלתרמן, משיב את כבודו האבוד של התיש, וגם של החמור והסוס, ונוקם את נקמתם, בשירו "לו הייתי בהמה"

היינו מצפים שסופרי ומשוררי ילדים החיים בכפר ובקיבוץ (נתן יונתן, חנן שדמי, מרים רות, פניה ברגשטיין) יספרו לילדים על הכבשים והפרות והסוסים ואילו הסופרים העירוניים יספרו לילדים על החתול, הכלב, העכבר, הצב והדרור. אך למעשה, בני הצאן – הכבשה, הטלה, השה, הגדי ועיזה פזיזה – מככבים מאז ומעולם ועד עתה בספרות הילדים ולא רק שם. היכן יכול היום הילד הישראלי לראות עדר כבשים באחו ירוק ולצידו הרועה המחלל בחליל? אולי רק בישובי הבדואים הבלתי מוכרים, בחסות הסיירת הירוקה (וללא החליל) ובספרי הילדים. את הטלה הקטן הוא יכול לפגוש גם ב"פינות הליטוף" האכזריות בכמה קיבוצים ומושבים. הנה שירו של חנן שדמי מתוך ספרו "לנו עדר בשדה" (איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1960, איורים אסתר ניני):

הנה כמה דוגמאות לשירי ילדים מולחנים אודות בני הצאן, מן האתר "זמרשת":

לי גדי  – ניסן כהן מלמד

לי בדיר טלה קטן – פניה ברגשטיין

לכבשה טלה נולד – לאה עמירב

עז וכבש – מתתיהו שלם

כרזה של הק.ק.ל

וקיימת גם סוגה של שירי רועים למבוגרים, שקיבלו את הכינוי "שירי הו הו", המשקפים את התקופה בה היינו כולנו (כאילו) יוגבים ונוקדים וחיינו התנהלו בין הגורן וחג הגז. (שיר נוקדים – הדודאים ) ופנינה אמיתית – בוקרי לכיש – שלישיית ערבה

דימוי הרועה ועדרו השתרש בתרבות האנושית משחר ההיסטוריה ועד ימינו, כלומר מאז שאלוהים העדיף את הקורבן של הבל רועה הצאן ועד שמאיר שלו כתב את הספר "פנדה יוצאת למרעה" (עם עובד, 2017). מ-"צייר לי כבשה" של הנסיך הקטן ועד "הכבש השישה עשר". כל אבות האומה התנכיים היו מגדלי צאן. אלוהים עצמו מדומה לרועה, השומר על עמו "כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ ", "ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר" וגם ישוע מעיד על עצמו: "אנוכי הרועה הטוב". מראה עדר הכבשים והרועה (רועה בלטינית: פסטור) הוא המקור למונח "פסטורלי". בתחילה היה זה באמנות נוף שבו נראים הצאן והרועים – נוף פסטורלי, אשר הורחב בהשאלה למשמעות של אידיליה, שלווה ושקט. אך בכל הספרות והשירה הזו, לדורותיה, בה הרועה לכאורה אוהב את בני הצאן ושומר עליהם מכל רע, יש איזו הכחשה והדחקה לגבי גורלם של בני הצאן התמימים. מעל הפסטורליה מרחף המוות, או הקצב השכונתי. האם אתם זוכרים את דמותו של אריק שרון הנושא את הטלה הרך, חד גדיא המסכן על כתפיו בתשדיר הבחירות?

סדקים בתמונה הכוזבת הזו אפשר למצוא למשל בשירו של ח.נ. ביאליק "גד גדיי" (שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר, ציורים נחום גוטמן, 1961). אך גם כאן, משקרים ההורים את הילד שחיית המחמד שלו נעלמה לפתע ומסובבים אותו בכחש מעולם האגדות.

לאה גולדברג כתבה את השיר הנפלא "ערב מול הגלעד" בעת שלנה בקיבוץ אפיקים. השיר הוא למעשה אלגוריה והבעת ביקורת סמויה על ילדי הקיבוץ המנותקים מהוריהם בלינה המשותפת. "ישוב טלה" בזמן עתיד היא רק הבעת תקווה שהדבר יתרחש. המציאות שונה בתכלית.

ערב מול הגלעד

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

ישוב טלה…

בספר שיריו הראשון של נתן יונתן "אל הנירים האפורים"  (ספרית פועלים, 1954, ציורים רות שלוס) מתאר המשורר בכנות ואפילו במרירות את עובדות החיים והמוות, בלי להתחמק ומבלי להסתתר מאחורי מראות הקיבוץ הפסטורליים. בשיר "לפרדתנו הזקנה" יש התפכחות מאגדות ההורים ועמידה על האמת המרה.

המסע עוד לא תם והשאלה נותרה בעינה: מתי הופכת התרנגולת לעוף בספרות הילדים?

ובכן, הילדים חייבים לגדול כדי שיוכלו לקרוא את שיריה של אגי משעול:  (כאן שיר / אגי משעול – אפרוח). או את השיר "מחנה עבודה" בגינו זכתה אגי משעול בתביעת לשון הרע בסך 300,000 ₪.

ולסיום:

הנה אמא הדוגרת

מילים: פניה ברגשטיין
הנה אמא הדוגרת
היא הולכת ומנקרת
ואתה הולכים הולכים
יחד כל האפרוחים.

יש בדיר טלה קטן
וכולו לבן, לבן.
רק שחורות הן שתי אוזניו
ושחור הוא הזנב

הנה אמא הדוגרת…

לפרה האדומה
יש עגלה קטנה, חומה.
את ראשה היא ליקקה
ונתנה לה נשיקה

הנה אמא הדוגרת…

Show me the books he loves and I shall know the man far better than through mortal friends

Silas Weir Mitchell

סלפי ספרים 

אם יש על המדפים בביתכם צבירי נייר בלויים, השוכנים שם שנים רבות, למרות פגעי הזמן וקילומטרים של נייר דבק שמנסה לאחות בין חלקיהם המתנתקים זה מזה – אלו הם הספרים החשובים של חייכם.

לפני כמה שנים, באחד מן הפורומים לצילום, עלה הרעיון שכל אחד מחברי הפורום יעלה את צילום הדיוקן שלו. אספתי מן המדפים כמה ספרים שהיו משמעותיים מאוד עבורי, ומייצגים אותי נאמנה, ערמתי אותם לערמה וצילמתי את ה"דיוקן" שלי – סלפי-ספרים. כעת, כאשר חיפשתי נושא חגיגי לציון רשומה מספר 100 בבלוג נושנות, עלה בי הרעיון שנית. שוב דליתי מן המדפים את הספרים האהובים עלי ושקעתי בזיכרונות. כל ספר החזיר אותי לתחנה בחיי, פתח צוהר אלי פנימה, העלה את זכרם של אנשים קרובים לי. אלו הם הספרים (והסופרים) שבאמצעותם יצרתי לעצמי עולם מקביל, מקום להימלט אליו ולהסתגר בבטחה. האם הספרים המשמעותיים עבורנו הם כאלה משום שעיצבו אותנו? או שמא הם מצאו הד בלבנו משום שאנחנו מי שאנו? כנראה ששני הדברים נכונים. וישנם ספרים המסמלים ציוני-דרך בחיינו. כך הם למשל ספרי הלימוד מבית הספר ומן האוניברסיטה, וספרים הקשורים למקצוע בו בחרנו, עבודה, קריירה.

למעלה משמאל, חוברת הדרכה מאת ידידי יאיר פנואל ז"ל, שפתח את התלם הראשון של מה שהוא כינה "פלחה חרבה" בנגב. למטה משמאל – מגדיר הצמחים הראשון בארץ ישראל (1931). "הטקסט המקודש" של הבוטנאים וחובבי הטבע. בצד ימין – רשימת השמות העבריים של צמח הבר בישראל, מאת ועד הלשון (1930).

הרשומה כתובה בנימה אישית, אך את הזיכרונות האינטימיים, הכרוכים בחשיפה אישית מידי, אנצור, ואמנע מבוכה ממני ומכם הקוראים. לא אציג את הספרים בסדר כרונולוגי ולא על פי מדרג חשיבותם, ובודאי ישנם עוד ספרים רבים שהיו ראויים להיכלל ברשימה זו.

ההתחלה היתה בגן הילדים, עם הספרים שלוקחים ביום שישי הביתה כדי שאמא תקריא. הייתי מצפה כל השבוע ליום שישי ולספר החדש. הלוואי שהייתי זוכר אלו ספרים היו אלה, אך זכורה לי רק החוויה הכרוכה בהם. אחר כך טקס קבלת הספר הראשון בכתה א' בבית הספר היסודי, "חגיגת הספר", אירוע שהתכוננו אליו בהתרגשות, כולל הכנת כריכת בד רקומה, כאילו היתה זו פרוכת. בצילום שנשמר אצלי, הונצח הרגע המכונן, על רקע "הסולמות" באולם ההתעמלות. איני זוכר מי היא האישיות הפדגוגית המעניקה לי את הספר ולוחצת את ידי תוך שהיא מפנה את ראשה ממני והלאה אל המצלמה, וגם מסתירה מאחוריה את המורה האהובה אורה אילון.

אלו ספרים היו בבית? זכורים לי במיוחד קובץ הסיפורים "זה ספרי" מאת לוין קיפניס, וספר מעשיות אכזריות של האחים גרים.

על מדפי הספרים של ההורים היו ספרים על מלחמת העצמאות, הפלמ"ח וההגנה, ביוגרפיות של אנשים חשובים, וספרים שמעניקים בחגים במקום העבודה ואף אחד לא קורא (בימים ההם היו מעניקים ספר ולא סט של סירים ומחבתות). אבל במדף העליון ביותר, מוסתר מאחורי ספרים אחרים, מצאתי את "סלמנדרה" של ק. צטניק אותו קראתי בחשאי, בשקיקה ובזעזוע. הספרים שקנו לנו הורי היו ספרי התנ"ך של קאסוטו, אנציקלופדיה מכלל והספר עב הכרס "דברי ימי עם עולם" של שמעון דובנוב. את ספרי הקריאה מצאתי בספרייה.

הספרייה שכנה במרתף של בית ההסתדרות שנקרא גם "בית רמז", ע"ש דוד רמז, איש רב פעלים שהיה גם מאהבה של גולדה מאיר.  (הבניין נהרס בשנת 1994 ורמז נדד והעניק את שמו לקופת החולים בכניסה הצפונית לעיר, שוותיקי העיר עדיין מכנים "קופת חולים אום-חאלד", משום ששוכנת בשולי הכפר הערבי ה"נטוש" בו גרתי בשש שנות חיי הראשונות). המשפט "אני הולך להחליף ספר" שיחרר אותי מן הבית בלי שאלות מיותרות. הליכה מענגת לקצה השני של העיר היתה מביאה אותי לממלכתו של מישה, הספרן הג'ינג'י עם העיניים הירוקות העצובות. בירידה במדרגות אל המרתף היה מכה אותי ריח הספרים מעורב בטחב המרתף. מישה עמד מאחורי דלפק עץ ארוך, עליו נערמו ספרים רבים ומאחוריו ניצבו מדפי הספרים האינסופיים. לא היה אפשר להיכנס אל בין המדפים ולעלעל בספרים. מישה סיווג כל קורא על פי קריטריונים השמורים עמו, והחליט אלו ספרים מתאימים לו. הוא ידע מיד איזה ספר הילד צריך לקרוא, אך הותיר לו מרחב בחירה מצומצם. הוא היה צועד בבטחה בין מדפי הספרים, שולף ספר, מכריז את שמו ומציג אותו מרחוק לילד. אין צורך להתלבט. מישה כבר החליט. ומי שחשב שאת רוע הגזירה אפשר לסכל בצמד המילים "כבר קראתי", זכה למבט של תוכחה מעיניו העצובות של מישה, שזכר הכל. ההחלטה מתי מסתיימת ילדותו של כל קורא והוא נעשה מבוגר, הזכאי להחליף ספרים של גדולים, היתה נתונה אף היא למישה, אשר עקב אחרי התבגרותו האינטלקטואלית של כל ילד. על פי מישה התבגרותי היתה מואצת מאוד, או שפשוט נוכח שכבר קראתי את כל מלאי הספרים בספריית הילדים, ובגיל מוקדם מאוד אישר את מעברי לספריית המבוגרים. ואף הגדיל לעשות מישה, והרשה לי לחצות את הדלפק ולהיכנס אל קודש הקודשים אל בין מדפי הספרים, ולבחור בעצמי את הספרים. הייתי מציג בפניו את הספרים שמצאו חן בעיני והוא היה מאשר בשתיקה, או פוסק – "זה לא בשבילך".

בהתחלה בלעתי הכל. בבודדים ובסדרות: טרזן, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, חסמב"ה, שרלוק הולמס, ספרי קארל מאי (ווינטו ויד הנפץ) ואפילו קופיקו וצ'יפופו. הייתי תולעת ספרים מן הסוג הנחות ביותר. החלפתי בכל פעם שלושה ספרים בספרייה, ובדרך הביתה, לקצה השני של העיר, כבר סיימתי חלק ניכר מן הספר הראשון. אחר כך עידנתי את טעמי הספרותי, ולמדתי להבדיל בין מזון להרגעת הרעב לבין אוכל איכותי.

שעות רבות של הנאה עברו עלי גם בספריית הפקולטה בה למדתי. ביקרתי שם לאחרונה ונדהמתי למראה השינוי. מדפי הספרים והספרים עצמם נעלמו ואת מקומם תפסו שולחנות סלוניים וכורסאות נוחות שעליהם שרועים הסטודנטים, מי לבד ומי בחבורה, וחלקם מביטים במסכי מחשבים ניידים.  הספרייה נראתה כמקום מנוחה ומפגש חברתי יותר מאשר מקום לימוד. הספרנית ראתה את מבוכתי ושאלה האם אני רוצה להשאיל לאפ-טופ. שאלתי אותה היכן כל הספרים? והיא אמרה "אין יותר ספרים. הכל און-ליין עכשיו". ונזכרתי בשידת המגירות עם הכרטיסיות בהן ניסינו לאתר את הספר או כתב העת ואת הקוד על פיו נמצא את הפריט על אחד המדפים, ובריח הספרים שהיה מכה בי עם הכניסה לחלל הספרייה, שהיתה ואיננה עוד.

ספרי טבע – לא מדריכים ואנציקלופדיות, אלא ספרים שנכתבו על ידי אנשי טבע שיודעים גם את מלאכת הכתיבה, ועולמם רחב יותר מן המרחק בין שני זיפים על שוליו של עלה – הם עבורי השילוב המנצח בין "מדעי הטבע" ו"מדעי הרוח", ביניהם התחבטתי כל חיי. ספרים אלה ומחבריהם מלווים אותי מילדותי ועד היום. הנה כמה דוגמאות.

"כנף אל כנף" (עם עובד, 1956) מאת  ברוך דגון – פישקו (1884 – 1957). קובץ סיפורים למבוגרים, בעיקר על בעלי כנף, אך גם על חרקים, יצורים ימיים ועצים, מאוירים על ידי ד. אלמליח.

הספר כתוב בשפה עשירה ומליצית, השואבת גם מן המקורות, ושזור בתיאורי נוף נהדרים. הנה שני קטעים מן הסיפור הראשון:

"המדריך בשמי ארצנו" – אשר ארליך (יהושע צ'צ'יק, 1959). הספר מיועד לבני הנוער, מסביר את העקרונות הבסיסיים של האסטרונומיה – "ידיעת השמים, תורת התכונה" – תוך התייחסות לספרות המקראית והתלמודית, ומציג את מפות השמיים בחודשי השנה השונים.

אשר ארליך – איש העליה השנייה, מורה, פעיל ציבורי וממייסדי התיאטרון העברי, התעניין באסטרונומיה והמציא ובנה כמה מכשירי צפייה ולימוד, שאף זכו לשבחים מפי אלברט איינשטיין. את המדריך בשמי ארצנו כתב בעת מלחמת העולם השנייה, ואף מצא יתרון בכך שהעלטה שנוצרה בגלל ההאפלה מקלה על הצפייה בכוכבים, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר. המחבר נפטר לפני שהשלים את כתיבת הספר, ומי שסיים את המלאכה, לאחר 16 שנים, הוא דב אבישלום, באותה עת מרצה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, שלימד אותי מתמטיקה בשנה א' באוניברסיטה העברית על הר הצופים, 16 שנים מאוחר יותר. ספר מיוחד זה מזכיר לי את המורה שלי לטבע בבית הספר היסודי, אליהו בן שלמה, שאסף כמה תלמידים וטלסקופ מראות אחד, והפך אותנו לחוג לאסטרונומיה, המשוטט בין ערפליות וגלקסיות.

עזריה אלון וספריו (כתב למעלה משלושים ספרים על טבע וידיעת הארץ) מסמלים עבורי את אהבת הטבע ואת הקשר עם החי והצומח, שהיה חלק מהווייתם של ילדים בני דורי. אף אחד לא היה צריך לנתק אותנו לרגע מן המחשב והסמארטפון ולהוציא אותנו אל הטבע ולהראות לנו פרח ושבלול. שדות הבר, הצמחים ובעלי החיים, היו זירת המשחקים שלנו, מקור הידע והיופי, ספר הלימוד של החיים. קולו של עזריה אלון בפינה השבועית בשבת בבוקר ב"קול ישראל"  "נוף ארצנו" היה פס הקול של אהבת הטבע בשנות ילדותי; וצמד הספרים "77 שיחות על טבע", (1964), בהם נדפסו חלק מזערי מתוך כ-2500 שידורים אלה, שימש כעין תמרור כתום-ירוק על מדף הספרים שלי. מאותם ספרים שמספיקה נוכחותם על המדף על מנת להרחיב את הלב.

בשנת 1955 יצא לאור ספרו של עזריה אלון "פרחי הר וגיא" עם צילומי הפרחים שצילם עזריה. היה זה הספר הראשון בישראל בו נדפסו צילומי צבע.

מכל ספריו, שרבים מהם מצויים על מדף הספרים שלי, אני אוהב ביותר את הספר "שבילים במדבר – מערבות יריחו עד מפרץ שלמה" (1969), אשר מזכיר לי את הטיולים והשירות הצבאי בסיני. כתיבתו של עזריה רהוטה ושזורה בהומור של אנשי טבע.

ג'ראלד דארל – הספר הראשון מפרי עטו של ג'ראלד דארל בו נפגשתי היה "חברברי הסוונה" (עם עובד, 1966) ומיד החלטתי שאני רוצה להיות ג'ראלד דארל כאשר אהיה גדול.

אחריו קראתי את "היער השיכור", וספרים רבים נוספים מאת המחבר המחונן הזה, שידע לכתוב על בעלי חיים בהומור, שנינות ורגש רב, ולהאניש אותם בצורה נוגעת ללב. ג'ראלד דארל עסק באיסוף בעלי חיים עבור גני חיות, ואף הקים גן מקלט באי ג'רזי להצלה ושימור של זנים בסכנת הכחדה. את מסעותיו ברחבי העולם הוא הנציח בספרים ובסרטים בהפקת ה- BBC. ספרו המפורסם ביותר – "משפחתי וחיות אחרות" על התקופה בה שהתה משפחתו באי קורפו. באתר של מכון דוידסון (מכון ויצמן) אפשר לקרוא על האיש ופועלו.

ס. יזהר (יזהר סמילנסקי): הוא הסופר האהוב עלי ביותר. אני כותב 'הסופר' ולא 'ספריו' משום שממילא קיימת זהות מלאה בין יזהר לבין מה שכתב בספריו – הכל אוטוביוגרפי. ומשום שפיצחתי את צופן הכתיבה שלו, את הרמזים על הארוטיקה הסמויה, את נטיות הלב והגוף המסתתרות בין השורות. אני חושב שקראתי את כל מה שכתב יזהר ונדפס ויצא לאור, וגם מכתבים נפלאים ומיוסרים שכתב לכמה מאהובותיו ושמורים עדיין אצלן, והתכתבות בינו לבין אשתו נעמי (שאיירה את ספריו) השמורים במרתפי הספרייה הלאומית. אני נמנה עם עשרת האנשים שהצליחו לצלוח את כל מרחבי "ימי צקלג" עד עמוד 1143 (מהדורת עם עובד 1958).

לא נחתי ולא שקטתי עד שהצלחתי להשיג את כל כתביו במהדורות ראשונות, ביניהם סיפורים שיצאו לאור במהדורה אחת בלבד ויזהר אסר על המשך הדפסתם. למשל הסיפור בעל השם הנהדר: "מסע אל גדות הערב" שפורסם בספר "החורשה בגבעה" (ספרית פועלים 1947) שהגיע לידי בדרך מופלאה. מוטב שאעצור כאן, בטרם אתפתה לתאר את דרך כתיבתו של יזהר ואחטא במה שתיעב כל כך אצל חוקרי הספרות. אומר רק, שתיאורי הנוף והטבע הארכניים שלו, בעברית הגבוהה עם תחדישי הלשון, מבטאים בדיוק נמרץ את מה שנקרא בספרות "מראות השתייה" שלי (שתייה מלשון תשתית).

עמוס עוז הוא סופר מצוין. ספריו מעניינים, מרתקים, מחכימים. הם נכתבו על ידי בעל-מלאכה מוכשר וחכם. לא תמצא פגם בעלילותיהם הבנויות לתלפיות ובעיצוב גיבוריהם. חווית הקריאה בספריו מענגת, אך אין הם גורמים לי להזדהות, כזו שאני חש  למקרא ספריו של יזהר. הכל נראה מתוכנן ומדוד ומחושב ומהוקצע ומהונדס. וכשם שחלק נכבד מכתיבתו של ס. יזהר הוא רקוויאם לידידו אהוב נפשו יחיעם ויץ (שנפל בליל הגשרים), כך כתיבתו של עמוס עוז היא רקוויאם לאמו שמתה בעודו ילד צעיר. שמעתי, כסטודנט, ארבעה קורסים שלימד עמוס עוז באוניברסיטת באר שבע, וכך גם הכרתי אותו כמורה מחונן. הקורס האחרון חתם 50 שנות הוראה של עוז, ואחריו פרש מן ההוראה, ולכן בחר, לראשונה, ללמד יצירה שהוא עצמו כתב. להפתעתי הוא בחר בספר שלטעמו הוא היצירה הטובה ביותר שיצאה תחת ידיו (כה טובה, עד שהוא עצמו הופתע והגדיר זאת כך: "הפרה הולידה שחף"). הספר הוא "אותו הים" (כתר 1999), הכתוב בשורות קצרות ובחריזה חלקית, משהו בין שירה ופרוזה. בספר זה העלה עוז לראשונה באופן ישיר חלקים מן האוטוביוגרפיה שלו, תהליך שהבשיל במלואו בספר "סיפור על אהבה וחושך".

הספר של עוז אשר הרשים אותי ביותר בעוצמתו ובירידתו אל מעמקי נפש האדם הוא הספר (הפחות מוכר מבין ספריו) "עד מוות" (ספריית פועלים 1971). הנובלה מתארת את מסעי הצלב בחלקם הראשון, כאשר עוד היו הצלבנים על אדמת אירופה, במסעם לארץ הקודש, ובדרכם זרעו הרס ומוות בקהילות היהודים. תיאור הריגתם של היהודים הוא מן הקשים והבוטים ביותר בהם נתקלתי בספרות העברית, וכתוב בריאליזם אכזרי. לדעתי התזה של עוז היא שהגויים הורגים את היהודים בניסיון להרוג את היהודי שבתוכם.

שלום עליכם (שלום רבינוביץ') בתרגומו הנפלא של יצחק דב ברקוביץ – 15 כרכים בהם שוכנים טוביה החולב, מוטיל בן פייסי החזן ומנחם מנדל. מה שקסם לי לא היה הווי כתריאליבקה, העיירה היהודית, השטעטל, אלא העברית המתנגנת של י.ד. ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם (נישא לבתו הבכורה של שלום עליכם, ארנסטינה). במעבר מיידיש לעברית, עשה ברקוביץ מעשה סופר ולא רק מתרגם. חוקר הספרות והמבקר דן מרון תרגם כמה מיצירותיו של שלום עליכם בשנים האחרונות. התרגום אולי מדויק יותר ונאמן למקור באופן מחקרי-מדעי, אך לטעמי הוא יבשושי ובעטיו נס לחו של המקור. התרגומים של ברקוביץ העשירו את השפה שלי וגרמו לי להתאהב בעברית שנשמעת היום ארכאית ומיושנת ואולי אפילו מתנשאת. הציונות מצאה לנכון, אולי בצעד בלתי נמנע, להיבנות באמצעות שלילת הגולה והכחדת היידיש. היום יש "חזרה בתשובה" והכאה על חטא בתחום הזה.

על מצבתו ציווה שלום עליכם לכתוב:

איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב, לשמח, לבב המון העם ונשיו. פה נטמן סופר מבדח.

ועת העולם מילא שחוק פיו, צהל, מחא לו כפיים, בכתה נפשו במסתרים – עד אל עליון בשמים!

עם עובד – ספריה לעם  –  בעת שבאירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה, קמו בישראל הוצאות הספרים המפלגתיות-אידיאולוגיות של תנועות הפועלים. ספריית פועלים (1939, הקיבוץ הארצי, מפ"ם), הקיבוץ המאוחד (1940, הקיבוץ המאוחד), עם עובד (1941, ההסתדרות, מפא"י). למרות היותן מוסד מפלגתי, לא השפיע הדבר על בחירת הספרים שהוציאו לאור, והן הביאו לפועל העברי את מבחר הספרות המקורית והעולמית המתורגמת (כמו דביר, מאגנס ומוסד ביאליק לפניהן). בזכותן של  ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד (שהתאחדו לגוף אחד) יצאו ויוצאים לאור ספרי שירה רבים בישראל. ספריה לעם היא מפעל ספרותי כביר – עד כה יצאו לאור למעלה מ-700 ספרים. מפעל המנויים התחיל באופן מסודר בשנת 1958. כמה סופרים בנו וייצבו קריירה מזהירה בזכות מפעל זה, למשל: מאיר שלו, עמוס עוז, חיים באר, יהושע קנז ודורית רביניאן. ככל חפץ ממוספר ומתוארך שהופך לסדרה, ספרי הספריה לעם מאתגרים אותי כאספן ספרים, וכמה מאות מהם שוכנים על מדפי הספרים שלי. היום הספרים האלה מקבלים את היחס המחפיר ביותר בחנויות לספרים משומשים. הם מרוכזים בקופסאות וקרטונים ומוצעים במחירים אפסיים כסחורה של מכירת חיסול. אך קשה מאוד היה להשיג את הספרים הראשונים בסדרה. הספר הראשון של מפעל המנויים, משנת 1958 הוא "זורבה היווני" מאת ניקוס קאזאנצאקיס.

אני מוקיר תודה לעם עובד על שהביאו לפתחי את שפע הספרים הזה. מתוך מאות הספרים זוהרים כמה שאני אוהב במיוחד.

הרשימה המצומצמת שלי:

צייד בודד הוא הלב – קארסון מק קאלרס (1961), ברקיע החמישי – רחל איתן (1962)

אל תיגע בזמיר – הרפר לי (1964), העיר והכלבים – מריו ורגאס יוסה (1974)

מארש ראדצקי – יוזף רוט (1980), בחזרה אל קולד מאונטן – צ'ארלס פרייזר (1999)

התיקונים – ג'ונתן פראנזן (2003)

כל הספרים של ג'ומפה להירי ואיאן מקיואן בהוצאת עם עובד ספריה לעם.

הנבחרים:

"מגילת סן מיקלה" – הספר נכתב ע"י הרופא אכסל מונתה ב-1929 ויצא לאור בספריה לעם ב- 1974. מיליוני תיירים כבר ביקרו בביתו המופלא באי קאפרי, עם הספינקס המפורסם. ספר שהוא גם אישי וגם היסטורי, מוות ומחלות איומות לצד יופי וטוב-לב אנושי, בו קשה להאמין שהמציאות אינה אגדה.

"השטן במוסקבה" מאת מיכאיל בולגאקוב יצא לאור בשנת 1969. כשקראתי אותו לראשונה הרשים אותי במיוחד התיאור מלא החיים של משפטו וצליבתו של ישו. המחבר ערך מחקר היסטורי מעמיק במקורות תיאולוגיים והיסטוריים והחייה את דמותו של פונטיוס פילאטוס באופן ריאליסטי מאוד. רק לאחר שנים, התברר שגרסה זו שתורגמה לעברית היא גרסה מצונזרת, ממנה נמחקו 23,000 מילים. בולגאקוב כתב ספר זה בין השנים 1928 – 1940 ועל רקע התנכלות הצנזורה אף שרף את אחת הטיוטות. בשנת 1989 התגלה הנוסח המלא המקורי במרתפי הק.ג.ב והספר בשמו המקורי "האמן ומרגריטה" פרץ לתודעה העולמית, תורגם ללשונות רבות והוכר כאבן-דרך בספרות המאה העשרים. הגרסה המלאה (615 עמודים) תורגמה לעברית מחדש (1999), הוערה ובוארה ע"י פטר קריקסונוב, שפענח עבור הקורא העברי את כל הרבדים של הספר. קיים אתר אינטרנט המוקדש לספר האמן ומרגריטה, אתר מעריצים מעמיק ורחב יריעה המשמש מקור מידע על כל היבטיו של הספר. בין דוברי הרוסית זהו ספר פולחן.

"שר היער" (שוקן, 1982) נכתב ע"י הסופר הצרפתי מישל טורנייה בשנת 1967. שמו לקוח מן הבלדה של גתה.

על מנת להבין את מורכבותו וייחודו של הספר, אציג את ההקדמה המופיעה בראשיתו של הספר.

ישנם ספרים שנראים לנו אהובים מבעד לדוק של נוסטלגיה. הם מזכירים לנו תקופה יפה בחיינו, מייצגים מקום אליו מתגעגעים ממרחק השנים, רק משום שאז ושם קראנו אותם. לעתים, ברבות השנים, כבר שכחנו את תוכן הספרים, והם הופכים לכעין חפץ בעל סמליות. כאלו הם עבורי ספרי הפרוזה של המשורר יהודה עמיחי, אותם קראתי בעת שהתגוררתי במעונות הסטודנטים שעל הר הצופים. תחילה קראתי את הספר "ברוח הנוראה הזו" (1961) ואחר כך את "לא מעכשיו לא מכאן" (1963). בשניהם הווי ירושלמי, אך זו היא ירושלים חילונית, ארוטית, פיוטית כמו שמשורר יודע לכתוב. כאשר אני מתבונן על הספרים האלה, אני חוזר אל החדר הקטן במעונות הסטודנטים על הר הצופים. ברדיו משמיעים את התקליט החדש של הפינק פלויד –  Wish You Were Here. בקמפוס הר הצופים עדיין לא החלה הבנייה המאסיבית והמבט מגיע עד ים המלח ללא הפרעה. מצד אחד ניבט הר הבית והכיפה המוזהבת ובצידו השני של ההר: כפר קטן – עיסאוויה. את השקט של יום שישי אחר-הצהריים הפרו רק דנדוני הפעמונים של העדר היורד לוואדי ג'וז. גם אנחנו היינו יורדים לשם, בדרכנו באישון לילה לקנות בייגל'ה חם בעיר העתיקה.

ולבסוף, לא נותר לנו אלא לחגוג את הופעת רשומה מס' 100 בהרמת כוסית. ולשם כך ניעזר בספר פרי עטי: (הוצאת רות סירקיס, 1985):

ואצרף בצניעות גם את הפרולוג של הספר, למען הרבות שמחה:

ועדיין לא דיברנו על עגנון, ברנר, בנימין תמוז, ג'ון אירווינג, ג'ון אפדייק, א.ל. דוקטורוב,  ז'ורז' סימנון, פיליפ רות, דוד פוגל

הגעתם עד הנה? אני מעריך זאת מאוד.

נסו גם אתם ליצור דיוקן עצמי שיהיה מורכב מרשימת הספרים החשובים לכם / אהובים עליכם.

לרגל ט"ו בשבט, חג הטבע ושמירת הטבע, ובסמוך לפטירתו של הסופר עמוס עוז, ברצוני להביא מדבריו בדיון במועצת החברה להגנת הטבע, אשר התקיים בחצבה, בינואר 1981. כותרתו של הדיון היתה: "הממד הציוני של שמירת הטבע". בדיון נשאו דברים, מלבד עוז, גם ס. יזהר, עזריה אלון, חיים גורי, עמוס קינן ויואב שגיא. הימים ימי פינוי סיני וחזרת צ.ה.ל אל תחומי הקו הירוק, ופריסתו ברחבי הנגב, מה שהעלה שאלות של פיתוח מול שמירת טבע. דבריו של עמוס עוז אולי מעט פשרניים, אך כדרכו, בנויים לתלפיות, רהוטים ומהנים לקריאה, ונכתבו בראייה היסטורית רחבה. ואלו דברי עוז:

במסגרת סדרת המאמרים המוקדשים לחלוצי הבוטניקה בישראל, אעלה הפעם את סיפורו המרתק של חוקר שזכה לתהילה, למוניטין בינלאומי ולפרסים מדעיים בעולם הגדול על מחקריו פורצי הדרך, אך בישראל נשכח ולא קיבל את ההכרה הראויה מן הקהילה המדעית. נשאלת השאלה – האם ראוי הוגו בויקו להצטרף להיכל התהילה של הבוטניקה והאקולוגיה הישראלית? האם זהו עוד מקרה של "אין נביא בעירו?" מאחר וגולת הכותרת בעבודתו החלוצית של בויקו היתה השקיית צמחים במים מלוחים, מאמר זה מוקדש לזכרו של ידידי ד"ר גדי פולק, שהתמקד בחלק ניכר ממחקריו בצמחים הלופיטים – צמחי מלחה בעלי עמידות למליחות.

מבוא

בעת שצילמתי סרט דוקומנטרי על גדיד התמרים במטע האורגני של קיבוץ סמר בערבה , הבחנתי בשלט מעניין, המנציח את ד"ר הוגו בויקו כחלוץ השימוש במים מלוחים להשקיית גידולים באדמת המדבר. סקרנותי התעוררה מאחר והשם בויקו לא היה מוכר לי כלל, מה עוד שחברי המשק סיפרו לי שמדען הודי שהגיע לביקור במטע, נישק את הקרקע למראה השלט וסיפר על תרומתו של בויקו, שהיה מורו, לגידול חיטה המושקית במי ים על דיונות חול בהודו. החלטתי לספר את סיפורם של צמד המדענים – הוגו ואליזבט בויקו. על הקשר בין בויקו וסמר – בהמשך המאמר. אני מתנצל על כמה מונחים מדעיים המשובצים פה ושם ברשומה. הוספתי סקירה קצרה על השימוש במים מליחים בחקלאות ישראל.

שלט ההנצחה במטע התמרים של קיבוץ סמר בערבה

סיפור חייו של הוגו בויקו ומחקריו, שהקדימו את זמנם, מהווה פרק מעניין מראשית המחקר הבוטני-אקולוגי-חקלאי בישראל, שלא זכה לתשומת הלב הראויה. במאמר זה אתמקד רק בנושא בו היה בויקו חלוץ ופורץ-דרך: השקיית גידולים במים מליחים. נושאים אקולוגיים אחרים בהם עסק בין השאר הם: ביומטאורולוגיה, טיהור ביולוגי של שפכים (בו עסק בשיתוף מכון מקס-פלאנק בגרמניה), חקר צמחי מרעה בנגב ואקולוגיה של חברות צמחים. אזכיר רק בקצרה שבויקו פיתח מדדים אקולוגיים שבעזרתם ביטא את השפעת תנאי הסביבה על תפוצתם של הצמחים. כך למשל מדד המבטא את שטף קרינת השמש ליחידת שטח (Insolation and Exposure:  IE- factor) שבעזרתו הסביר בויקו את תפוצתם של עצי היער השונים והראה את הסיבה להבדל בהרכב הצמחייה בין מפנה צפוני ומפנה דרומי. בויקו הדגים עקרון זה בהסבירו את תפוצת ער אציל ומיני אלון שונים בכרמל (בשנת 1945 פרסם אודות מציאתה של אוכלוסיית שושן צחור בנחל כלח בכרמל, 25 שנים לאחר שהנער טוביה קושניר גילה אותו בנחל יגור). את התאמתם של הצמחים לשילוב של כמות משקעים וקרינת שמש הראה בויקו במחקר שערך לאורך הדרך היורדת מירושלים ליריחו ומדבר יהודה . בויקו טען שבאזורים שונים בנגב צומח השיא (צומח הקלימקס) אינו תוצאה טבעית של הטור הסוקצסיוני, אלא התעצב כך בהשפעת לחץ ממושך של רעיית-יתר שסילק את צומח ערבת הדגניים שבה שליטים מלענן ומלעניאל והביא לשלטון של בני שיח קסרומורפיים או סוקולנטיים כגון לענת המדבר, זוגן השיח, ערטל מדברי ויפרוק המדבר. כך למשל הפסקת רעייה כתוצאה ממלחמת העצמאות הביאה לחזרת זון החולות לצומח השיא שנשלט עד אז ע"י לענה חד-זרעית במישורי חול-לס בנגב. בויקו פיתח שיטה לטיהור שפכים תעשייתיים באופן ביולוגי, ע"י העברתם בתעלות בהם גדלים על מצע חולי צמחים הלופיטיים. השיטה נוסתה בהצלחה בשנת 1962 בגרמניה ליד דיסלדורף, ובניסויים רבים שבוצעו בשיתוף עם מכון מקס-פלאנק ובארה"ב. אך כאמור, תרומתו הגדולה ביותר של בויקו, שזכתה ליישום מעשי בארצות רבות, נובעת מהיותו הראשון שהעז להתמודד עם אתגר ההשקיה במים בעלי מליחות גבוהה.

א. מארמון שנברון בווינה לגבעת אליהו בירושלים

הוגו בויקו  (Hugo Boyko) נולד בוינה, אוסטריה בשנת 1892. במלחמת העולם הראשונה שירת  בצבא האימפריאלי האוסטרי כקצין תותחנים במשך ארבע שנים. בשנת 1922, כאשר היה הוגו בגיל 30, נשוי ואב לילדים, הוא התחיל את לימודיו לקראת בחינת הבגרות ובחינות הקבלה לאוניברסיטה, והתקבל למחלקה לבוטניקה באוניברסיטת ווינה. בשנים 1928-1930 ערך הוגו את המחקר שהעניק לו את תואר הדוקטור באקולוגיה של צמחים. המחקר החלוצי בדק את השפעת מכלול תנאי הסביבה – משקעים ולחות באויר ובקרקע, קרינת השמש, הרקע הגיאולוגי ומינרלי הקרקע ומפלס מי התהום – על הרכב הצמחייה ביערות בהרי הדולומיטים. המחקר התמקד בהבדל בהרכב ובאופי הצמחייה בין מפנה צפוני ומפנה דרומי באזור הררי זה. מדע האקולוגיה היה בחיתוליו באותה עת ומחקרו של בויקו היה חדשני.  מחקרו הבא היה על צמחי המלחות בצפון אוסטריה, שבעקבותיו פרסם את מאמרו הראשון בו הציע את השימוש במים מלוחים להשקיית גידולים חקלאיים. רעייתו אליזבט לבית שפיצר, ממשפחת תעשיינים עשירה מאוד, למדה אף היא במקביל במחלקה לבוטניקה. נושא הדוקטוראט שלה היה גידול צמחי מרפא בקרקעות בעלות תכולת גיר שונה. את הצמחים היא גידלה  בחממות הזכוכית בארמון שנברון, ארמונם של קיסרי האימפריה בווינה. הזוג יצא למסעות מחקר במרכז אירופה, בדרום מזרח אסיה, ובארצות רבות אחרות. בויקו התמקד בפיטוביומטאורולוגיה ובחקר האקולוגיה של צמחי מלחה (הלופיטים) ואזורים צחיחים, ובין השנים 1930-1935 שימש כמרצה באוניברסיטת ווינה בתחום אקולוגיה של צמחים, תחום חדש אז, שנקרא פיטוסוציולוגיה, בשל עיסוקו בחקר חברות הצמחים.

לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות באוסטריה, שבעטיה נחסמה התקדמותו של הוגו באוניברסיטה, ולאור הבטחתו של פרופ' אלכסנדר איג למנות את הוגו למשרת חוקר באוניברסיטה העברית (הבטחה שלא מומשה), עלו בני הזוג בויקו ושלושת ילדיהם לישראל בינואר 1936 ובנו את ביתם בדרום ירושלים, בשטח מבודד, שומם וטרשי בין שכונת ארנונה לרמת רחל, באזור הידוע כגבעת אליהו. הבית הגדול ("בית בויקו" – מצוי היום בתחומו של קיבוץ רמת רחל), שנבנה בכספי הירושה של אליזבט, היה מוקף מטע עצי פרי וגן בוטני גדול, ששימש כתחנת ניסויים והדגמה לגידול ירקות ועצי פרי בתנאים הרריים, ללא תמיכה ממסדית. הם הקימו בביתם עשבייה (herbarium) שהכילה 60,000 פרטים מיובשים מישראל ומה שליקט בויקו במסעותיו ברחבי העולם. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הועסקו שני בני הזוג ע"י ממשלת המנדט הבריטי. הוגו כאקולוג במחלקת הייעור ואליזבט במחלקת החקלאות, שהיו מחלקות נפרדות בממשל המנדטורי. בשליחות המנדט הבריטי חקר הוגו את האקולוגיה של צמחי מדבר ואזורים צחיחים בכל ארצות המזרח התיכון. כאשר כבשו הכוחות המצריים את אזור רמת רחל, ב-1948, נאלצה משפחת בויקו לנטוש, תחת מטר יריות, את הבית על כל תכולתו. מטע עצי הפרי והגן המטופח עלו באש. (ראו דבר העורך בסוף הרשומה).

לאחר קום המדינה, הם בנו את ביתם מחדש בעיר רחובות וייסדו את המחלקה לאקולוגיה במשרד החקלאות, בתחנה לחקר החקלאות ברחובות (אשר פוצלה לאחר מכן לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ולמכון וולקני בבית דגן) ובתחנת ניסויים שהקים בויקו בחולות מפרץ חיפה בקריית חיים, שם חקר גידול דגניים על מים מלוחים ע"ג דיונות. הוגו עמד בראש המחלקה לאקולוגיה ואליזבט היתה סגניתו. לאחר כיבוש הנגב במלחמת העצמאות, ערכו בני הזוג סקרים רבים של צמחיית הנגב, המרעה והפוטנציאל החקלאי, ומאז התרכזו מחקריהם בעיקר באזור הנגב והערבה. בשנת 1948 החלה תקופת השיא של עבודתם המדעית המשותפת, במשך עשרים שנה, שבעטייה קיבלו הכרה בינלאומית ופרסים יוקרתיים.

ב. גן אילת

מיד לאחר כיבוש אילת במבצע עובדה ב-1949, החלו בני הזוג בויקו, בעידודו של דוד בן-גוריון, בהקמת גן בנקודה הדרומית המבודדת, שעדיין היתה ריקה מיישוב וללא דרכים מתוקנות להגיע אליה. כל נסיעה בדרכי העפר חייבה ליווי צבאי. מאחר ומים מתוקים לא היו בנמצא, זו היתה הזדמנות לבויקו ליישם את תוצאות ניסוייו בהשקיית צמחים במים מליחים. נעשה קידוח ראשון בבאר-אורה, 20 ק"מ צפונית לאילת, ומים מליחים (1200 מ"ג/ל' כלור) הובלו משם בחביות לשם השקיית צמחי הגן. הצמחים הושקו במים בטווח מליחות של 2000-6000 מ"ג/ל' כלור ואף במי-ים. הגן היה בגודל 25 דונם, על פני אדמה חולית-אבנית, ובו נשתלו כמאתיים מיני צמחים, שהובלו לשם בדרך-לא-דרך. זרעים של צמחי מדבר הובאו ממקומות שונים באפריקה, אוסטרליה ודרום אמריקה. הזוג בויקו ועוזריהם התגוררו בבקתת עץ קטנה ולוהטת. לאחר מבצע קדש שונה שמו של הגן ל"גן בנימין" על שם בנימין כהנא שנפל בקרב בסיני. כיום שרדו מן הגן רק כמה עצי אשל, לאחר שהוזנח והמלונות שהוקמו במקום נגסו בשטחו. אולם היה זה בזמנו ניסיון חדשני ומבחן התכנות לגידול צמחים, גם כאלו שאינם הלופיטים, על מים מליחים ובתנאי אקלים קיצוניים. אליזבט בויקו נשאה בעיקר הנטל של אחזקת הגן וביצוע הניסויים בו, ובילתה במקום כמה ימים בכל שבוע בין השנים 1949 – 1970. בהשראת הצלחתו של גן אילת נעשו ניסויים דומים בקנה מידה גדול בארה"ב, הודו, מצרים וכמה אתרים באירופה, וכמובן בשטחי הנגב והערבה בישראל.

בשנת 1956, לאחר כיבוש סיני במבצע קדש, השתתפה אליזבט בויקו במשלחת שיצאה לבצע סקר בוטני של חצי האי סיני. כאשר הגיעה ללינת לילה במנזר סנטה קטרינה, פגשה שם את חתנה, הארכיאולוג מיכאל אבי-יונה, הנשוי לאווה, אחת מבנותיהם של הזוג בויקו, כשהוא מצלם כתבי יד עתיקים בספריית המנזר.

משמאל: החלקה בה הוקם גן אילת בשנת 1949. מימין: הגן לאחר עשר שנים.

מקור: Scientific American, 1967

השקיית גן אילת, 1963. מקור: הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

ג.  "צמחי השממה בע"מ"

בשנות השישים המוקדמות החל הוגו בויקו בניסויים באזור נאות הכיכר בדרום ים המלח בגידול הצמח סמר ימי (וכנראה גם סמר ערבי) על מים מליחים ומלוחים. צמח רב-שנתי זה, בעל עמידות גבוהה למליחות, נחשב כחומר גלם משובח לתעשיית הנייר, ושימש לייצור שטרות כסף ונייר איכותי. הניסויים הצליחו מאוד אך לבויקו לא היה תקציב להמשך הפרוייקט. כאן נכנס לתמונה רודי (רודולף) בויקו, אחיו של הוגו, תעשיין עשיר, שנמלט מפראג שעות לפני פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה במלחמת העולם השניה, והצליח להגיע לבסוף לארה"ב. שם הפך לתעשיין שעשה את הונו בייצור צינורות להובלת נפט. רודי החליט לממן את פעילותו של הוגו ולשם כך הקים חברה מסחרית בשם Desert Development Corporation שחברת הבת הישראלית שלה נקראה "צמחי השממה בע"מ". משה דיין, שהיה אז שר החקלאות, הקצה לחברה 8000 דונם בנחל ערבה, דרומית ליטבתה, על מנת להקים חווה לגידול צמחי סמר. בשלב ראשון, בשנת 1966 לאחר שנאספו זרעים מן הבר וגודלו לשתילים במשתלה, נשתל שטח של 500 דונם, שהושקה במים מליחים מקידוח מי תהום והתפתח יפה. חומר הגלם שהתקבל בקציר נשלח לבחינה בסקוטלנד ונמצא שהיה בעל איכות מצוינת לתעשיית הנייר. המיזם לא המשיך לגדול ולהתפתח מסחרית, כנראה בשל בעיות תקציב ובשל מותו של הוגו בויקו בשנת 1970.

השער לחוות גידול צמחי הסמר בערבה, "צמחי השממה"

הזוג בויקו בוחן את צמחי הסמר, 1966

קציר ראשון של צמחי הסמר, 1967

בשנת 1976 עלה על הקרקע באתר חוות גידול הסמר קיבוץ, אשר אימץ את צמח הסמר ששרד וגדל בהצלחה בקרקע המדברית המלוחה כסמל טבעי. אנשי הקיבוץ הפצירו בתנועה המיישבת לקרוא לקיבוץ "קיבוץ סמר" במקום השם התנכי שהוצע למקום – לוטן (קיבוץ לוטן נוסד ב-1983). כיום בשטח בו גדלו צמחי הסמר מצוי מטע התמרים האורגני של קיבוץ סמר, על פני שטח של 900 דונם ומושקה במים מליחים. השלט הקטן המנציח את הוגו בויקו על קיר אחת הסככות במטע, מעיד על מי שהחל במסע זה.

בשנת 1981 הוקם במכון לחקר הנגב בבאר שבע (היה הבסיס להקמת אוניברסיטת בן גוריון) מכון מחקר מים מליחים ע"ש הוגו בויקו, במימון אחיו רודי בויקו. בשנת 1983 הוקם שם במימונו של רודי המכון לחקלאות וביולוגיה שימושית על שם רודי בויקו ורעייתו רודה. מכון זה נוהל במשך 25 שנים ע"י דב פסטרנק, שהמשיך את המחקר בשימוש במים מליחים בחקלאות, יחד עם יואל דה-מלאך ממו"פ רמת נגב, שהיה חבר קיבוץ רביבים וחתן פרס ישראל לחקלאות.

ד. הסבר קצר על מליחות מים – מה היה סוד הצלחתו של בויקו?

מידת המליחות של מים מוגדרת באמצעות כמה מדדים. המדד המקובל ביותר הוא ריכוז הכלורידים ביחידות מ"ג/ליטר (יוני הכלור בעלי המטען השלילי, שמקורם במלחים, בעיקר נתרן כלורי – מלח בישול, ומגנזיום כלורי). מים נחשבים למתוקים (או שפירים) עד לריכוז של 400 מ"ג/ל' כלור (בישראל מותרת במי השתייה רמה של עד 600 מ"ג/ל' כלוריד, באירופה ובארה"ב עד 250 מ"ג/ל'). כך למשל, מים מותפלים מכילים 25 מ"ג/ל' ומי המוביל, כלומר מי הכינרת, 200 – 250 מ"ג/לי כלוריד. בהתאם למדד זה, מוגדרים המים מליחים, מלוחים ותמלחת. מי ים המלח הם תמלחת. מדד נוסף למדידת מליחות המים הוא המוליכות החשמלית שלהם (EC) ביחידות של דציסימנס/מטר. מים מליחים מוגדרים כמים שמליחותם 600 – 2000 מג"/ל' כלוריד (Brackish water).

כעשירית ממי ההשקייה המיועדים לשימוש בחקלאות הישראלית הם מים מליחים. בדרום הארץ מקורם של המים במי תהום הכלואים כאוגר חד-פעמי בעומקים שונים ללא מוצא אל פני השטח (אקוויפר חבורת כורנוב, אקוויפר חבורת יהודה), ואילו בצפון הארץ מקורם של המים במעיינות מלוחים כגון מעיינות נחל נעמן, בית שאן, בקעת גינוסר ונחל תנינים.

בתצפיותיו במלחות במקומות שונים בעולם, משכה את תשומת ליבו של בויקו התופעה של ריכוזי צמחים שאינם הלופיטים, הגדלים כאיים מבודדים בסביבה מלוחה בינות לצמחים הלופיטים. הוא גילה שבנקודות אלה היתה הקרקע חדירה יותר למים. סוד הצלחתו של בויקו בגידול צמחים עם מים מליחים ומלוחים היה גידולם על קרקע חולית (דיונות חול) או אדמת צרירים (חמאדה, Gravel ) בעלות חדירות גבוהה למים וניקוז טוב. בקרקעות כבדות יותר, המכילות חרסית, מינרלי החרסית בעלי המטען השלילי סופחים אליהם מן המים המלוחים את הנתרן. תהליך זה, הנקרא ניתרון הקרקע, גורם להתנפחות הקרקע, להפיכתה לאטומה למים ולהצטברות מלחים. בויקו טען שבקרקע חולית המים המלוחים מחלחלים במהירות בחללים הגדולים בין חלקיקי החול, ואינם מותירים מלח באזור השורשים. אדי המים בחללי הקרקע מתעבים בשעות הלילה ומספקים מים שפירים לשורשי הצמחים. בויקו כינה זאת "טל תת קרקעי". היעדר מינרלי חרסית מונע את תופעת ניתרון הקרקע ואטימתה, המלחים נותרים מומסים במים המחלחלים. התנאי לכך הוא שעומק שכבת החול גדול יותר מעומק שורשי הצמחים. כך הצליח בויקו לגדל צמחים שאינם הלופיטים על מים במליחות גבוהה מאוד, אפילו מי ים. הבנת תהליך זה מאפשרת כיום להשקות גידולים חקלאיים במים מליחים, כאשר בכל אזור נוקטים בממשק אחר, בהתאם לתנאי האקלים וסוג הקרקע, אך בהתאם לעקרונות שהציב בויקו.

בנגב במערבי נשאבים מי תהום מליחים (מוליכות חשמלית 3.5-7.0) בכעשרים קידוחים. בשטחים המשתרעים בין קיבוץ מפלסים לקיבוץ מגן הושקו במים אלה בקיץ בעיקר כותנה ועגבניות לתעשייה, ע"פ שטח שהגיע בשיאו לכ-20,000 דונם. בחורף נשטפת הקרקע על ידי הגשמים (250 – 400 מ"מ בממוצע), אך מאחר וזוהי קרקע לס המכילה חרסיות, לפני עונת הגשמים מפוזר גבס ע"פ השדות למניעת ניתרון הקרקע ואטימתה.

ברמת הנגב נעשה שימוש נרחב במים מליחים, מליחות מים אלה היא 1100-2400מ"ג/ליטר כלור. הם מצויים בעומק 800 מטר מתחת לפני הקרקע בשכבה מעידן קנומן עליון. מים אלה נמהלים עם מים מתוקים ביחס 1:1 לשם השקיית הגידולים החקלאיים, בעיקר מטעי זיתים (6000 דונם), עגבניות שרי (1500 דונם), גפן, רימון, ועוד. צמחים הלופיטים מושקים במים המליחים ללא מיהול, כגון פרקן עשבוני (סליקורניה) – צמח בר הלופיטי שנאסף באזור ים המלח ועתלית ומשמש כצמח תבלין וכתחליף דל נתרן למלח בישול. במו"פ רמת נגב פותחו זני עגבניות מתוקות במיוחד, הנקראות "מתק-מדבר" (Desert Sweet). בהשפעת המים המליחים מגדילים הצמחים את תכולת הסוכרים כדי להגדיל את הלחץ האוסמוטי בתאיהם ולאפשר יניקת מים.

בערבה מערכת המים סגורה והקרקע חשופה להתאדות גבוהה והיעדר משקעים. מקור המים לחקלאות הוא 70 קידוחים של מים מליחים מעומקים של עד 1500 מטר (אקוויפר חבורת חצבה ומילוי ערבה). לפני השימוש זקוקים המים לטיפול מיוחד בגלל הטמפרטורה הגבוהה שלהם. החל משנת 1995 מסופקים לחקלאות גם מי קולחין מן העיר אילת שאף הם מליחים. בגידולים המושקים במים מליחים, כמות המים המסופקת לצמחים בכל מנת השקייה כפולה מרמת הצריכה שלהם, על מנת להדיח את המלחים מאזור בית השורשים. כדי להכשיר את השטחים עליהם הוקמו החממות לגידולים חקלאיים ולאפשר השקייה במים מליחים, כוסתה הקרקע בשכבת חול, שנלקח בעיקר מן הסחף בערוץ נחל ערבה. חלקה המזרחי של הערבה עשיר יותר בחול לעומת חלקה המערבי, ועם חתימת הסכם השלום עם ירדן וקביעת הגבול מחדש, נותקנו ממקורות החול ויש צורך לעבור לגידול על מצעים מנותקים. בכל יישוב בערבה יש מתקן להתפלת מים מליחים לצרכי שתייה.

רשות המים אינה מעודדת כיום את השימוש הנרחב במים מליחים בחקלאות ומנסה לצמצם אותו ככל האפשר, מחשש להמלחת הקרקע וחדירת מים מלוחים למי התהום המתוקים בשל שאיבת יתר. אפשרות חדשה המסתמנת כפיתרון, אם כי יקר בינתיים, היא מהילת המים המליחים עם מים מותפלים.

ה. פרסים ומינויים

תקצר היריעה מלפרט את כל המינויים והפרסים המדעיים שקיבל בויקו במשך עשרים שנות פעילותו המדעית בישראל. הוא היה יועץ לאונסק"ו ולגופים בינלאומיים רבים וקיבל הצעות רבות למינויים ותקציבים במוסדות אקדמיה ומחקר בעולם, אך התעקש להישאר בישראל ולפעול בה, כעובד של משרד החקלאות, למרות חוסר ההכרה, חוסר האמון וחוסר התקציבים מהם סבל כאן. הנה רק כמה מנקודות הציון בהכרה לה זכה בעולם:

בשנת 1950 מונה הוגו בויקו לנשיא הוועדה לאקולוגיה יישומית באיחוד העולמי של המדעים הביולוגיים, וליושב ראש החברה הבין-לאומית לביו-קלימטולוגיה. ייצג את ישראל בכנס הבוטני הבינלאומי בשטוקהולם.

1952 – פרס וייצמן למחקרים במדעים מדויקים.

1959 – המדליה האמריקאית ע"ש ג'ון פלאמינג "בעד קידום הסעד האנושי על ידי הישגים מצטיינים במדע".

1965 – התמנה לנשיא האקדמיה העולמית לאמנות ומדע (World Academy of Art and Science). (הכנסו לאתר וקראו על בויקו בחלק המוקדש להיסטוריה של הארגון). באותה עת נמנו על הוועד הפועל של אקדמיה זו ששה חתני פרס נובל, ביניהם אלברט איינשטיין. בויקו היה מיוזמי ומייסדי האקדמיה בה השתתפו גדולי המדענים בעולם ותפקידה להשפיע על קובעי המדיניות בעולם, והשקיע עבודה רבה לביסוס מעמדה היוקרתי. הוגו ערך את הספרים והמאמרים שיצאו מטעם האקדמיה. ראו לינק לאתר האקדמיה ברשימת הספרות, בייחוד סעיף ההיסטוריה של הארגון. ישראלי נוסף שזכה להיות חבר באקדמיה הוא אבא אבן.

1966 – אות לגיון הכבוד הצרפתי לזוג בויקו.

1969 – הפרס ע"ש ויליאם פיטרסון בעד מחקר אינטרדיסציפלינרי הוענק לזוג בויקו בקונגרס הבינלאומי הביומטאורולוגי שנערך במונטריאול.

כריכת הספר שכתב גבריאל בויקו, בנם של אליזבט והוגו, על הוריו. יצא לאור באוסטרליה. בתמונה נראים בני הזוג בויקו בשדות גידול הסמר בערבה.

הוגו בויקו היה מחלוצי מדע האקולוגיה של צמחים והראה כיצד מושפע הצמח ממכלול תנאי הסביבה, כולל התנאים הטופוגרפיים. הוא היה ממניחי היסודות להבנת המושג מיקרו-אקלים והשפעתו על תפוצת הצמחים. בויקו סלל את הדרך לשימוש במים מליחים בחקלאות באזורים צחיחים, בניגוד לכל המוסכמות שקדמו למחקריו.

דבר העורך

כאשר הייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות, הייתי חולף מידי יום, לפחות פעמיים, על פני הווילה המיוחדת ברחוב רופין מס' 1, שהיתה מוקפת עצים סובטרופיים, שיחים ופרחים. כעת נודע לי שהיה זה ביתם של הזוג בויקו. לאחר סיום מלחמת העצמאות חזרו חברי רמת רחל לקיבוצם הנטוש והחרב, אך ביקשו להרחיב את תחום שטחו של המשק וכעת נכלל בשטח הקיבוץ ביתם של הזוג בויקו, שהופקע מרשותם. לאחר מאבק משפטי ארוך, ורק בזכות עזרתו של טדי קולק, שהיה ראש לשכתו של דוד בן-גוריון, הם קיבלו פיצויים ויכלו לבנות את ביתם החדש ברחובות, בשנת 1953. אך כל רכושם ואוספיהם, הספרייה העשירה והעשבייה אבדו. סיפור חייהם של הוגו ואליזבט הוא סיפורם של יהודים רבים שהיגרו מגליציה החל מן המאה התשע-עשרה לווינה, בירת האימפריה, וצאצאיהם התערו וחלקם אף התעשרו שם והקימו בתים ואחוזות. אך כל זה אבד בשנות השלושים ובייחוד לאחר האנשלוס ב-1938. זהו סיפורם של ה"ייקים" ותרומתם למדע ולתעשייה הישראלית, ושל אלו מביניהם שנותרו דחויים ובלתי מעורים כאן. במסגרת התחקיר למאמר זה נפגשתי עם פרופ' ראובן אבי-יונה, נכדם היחיד של הוגו ואליזבט בויקו, בנם היחיד של הארכיאולוג מיכאל אבי-יונה ואווה בויקו- אבי-יונה – משוררת וציירת. גבריאל בויקו, בנם של הוגו ואליזבט, התגייס כטייס לחיל האוויר המלכותי של בריטניה בעת מלחמת העולם השנייה ואח"כ שירת כטייס בחיל האוויר המתגבש בצ.ה.ל. בתום שירותו הצבאי עסק בגידול ואימון כלבי נחייה לעוורים ויצא לאוסטרליה ללמוד ווטרינריה ושם חי עד לפטירתו (2011). בעת שהיה ילד בירושלים, בגבעת אליהו, מורתו הפרטית ללימוד השפה העברית היתה אמונה, בתו של עגנון, שהתגורר בשכונת תלפיות הסמוכה.